טווח הסמכות של רשם ההוצאה לפועל להורות על החזר אגרה עם סיום ההליך בפשרה (להבדיל בדרך של גישור) הינו מצומצם יותר ומוגבל למקרים בודדים בהם למשל חיי התיק בהוצל"פ הסתיימו בפרק זמן קצר מאוד, לא התנהלו הליכים, ניתנו החלטות מועטות בתיק וגובה האגרה בתיק. לאחר שנבחנו כלל הנסיבות בשים לב לנסיבות גביית החוב, הפעולות בתיק ושיעור האגרה, לא שוכנע בית-הדין כי מדובר במקרה המצדיק החזר אגרה או חלק ממנה. לפיכך הבקשה נדחית.

אין חולק כי קיימת הצדקה להביא בפני ערכאת הערעור את פסק הדין המלא ככתבו וכלשונו, לאחר תיקונן של טעויות סופר שנפלו בו, לשם בחינתה של ערכאת הערעור. זאת, הן מהטעם לפיו מן הראוי למצות תחילה את ההליכים בפני הערכאה הדיונית, הן מהטעם לפיו מן הראוי להביא בפני ערכאת הערעור את הסכסוך בשלמותו ולא למקוטעין. 

סעיף 20(א) לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז-1967 קובע כי "כל סכום שנגבה מהחייב מעל הסכום הפסוק, ישולם לחייב ואם נמסר לזוכה, רשאי רשם ההוצל"פ לצוות על החזרתו. הצו ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה". בהתאם לכך מורה בית-הדין לזוכה להשיב את הסכום אשר נגבה בייתר על ידו לידי החייב והכל בתוך 30 ימים ממועד קבלת החלטתי זו לידיו. צו זה ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק-דין לטובת החייב נגד הזוכה.

גם אם לא הייתה המצאה של אזהרה כדין יש להעדיף במקרה זה את עיקרון "הידיעה" על החוב ועל פתיחת הליכי הוצל"פ על פני עיקרון "ההמצאה" של האזהרה.

מעת מינויו, הופך כונס הנכסים ל"קצין בית משפט", ל"ידה הארוכה של הערכאה שמינתה אותו" ולנאמן על אינטרס כלל המעורבים, לרבות אלו של נושים אחרים של החייב.

בסעיף 76 לחוק ההוצל"פ ניתנת עדיפות לחוב הפסוק הנובע ממזונות המגיעים מן החייב לבני משפחתו הקרובים. מכאן שיש להסיק שאין להעדיף זוכה או נושה אחד על פני רעהו, זולת אותם בני משפחה מסויימים או בעל זכות קדימה שפורשו בדין אחר.

לא בכדי המחוקק הגביל את התקופה לסילוק חוב הפיגורים, וככל שהחייב לא עשה כן, אינטרס החייב נדחה מפני אינטרס הזוכה והמדינה להגדלת החוב למלוא יתרת ההלוואה ולתשלום האגרה בהתאם.

סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל מסדיר ביצוע פסקי דין, אשר מורים על עשיית מעשה (צו עשה), ואשר אותם ניתן להגיש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כפסקי דין, ולגביהם מוסמך רשם ההוצל"פ להורות כי החייב יבצע מעשה, כפי הנדרש מפסק הדין.

עסקינן בזכות קיזוז נטענת ולא קיימת שהמקום להכריע בה נתון לסמכותו של בית-המשפט המוסמך. לאור זאת בית-הדין לא ראה כל הצדקה להתייחס לאישורים כהוצאות בגין צהרון.