לא מצאתי, כי ההסכם הנטען, אף לו הוגש כהסכם מוגמר ותקף מכל ההיבטים, מהווה הסכם שיש בו אך כדי להסדיר את אופן ביצוע פסק הדין בתיק זה, היינו את אופן ביצוע פינוי החייבים מן המקרקעין, אלא יש בו כדי לשנותו לחלוטין.מכל האמור לעיל, משמצאתי כי אין בסמכותי לדון בטענות החייבים ולהכריע האם אכן נכרת הסכם בין הצדדים ובאם כן- האם הסכם זה מוביל למסקנה כי אינם חייבים עוד למלא אחר פסק הדין, הנני דוחה את בקשת החייבים בטענת הפרעתי.

אין ליתן יד למקום בו תיק הוצל"פ הופך להיות "בנק" ובמסגרתו חוסך הזוכה "תוכנית חסכון" לאורך שנים מבלי לנקוט כל פעולה, בעוד שמצינו שעל הזוכה לעמוד על זכויותיו בתום לב, במהירות  וביעילות. סעיף 81א3((ה) לחוק ההוצאה לפועל קובע, כי "ראש ההוצאה לפועל רשאי, לפי בקשת החייב ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להקטין את תוספת הפרשי ההצמדה והריבית או תוספת הריבית האמורות בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג)". הזוכה השתהה, לא פעל בתום לב למימוש זכותו במסגרת תיק ההוצל"פ, שינה את מצבו של החייב לרעה וויתר על מימוש זכותו לתקופה הנ"ל.

עולה אם כן, כי בהעדר דיווח כדין, צד ג' לוקח על עצמו סיכון כי יחויב מכח סעיף 48 ואין הדברים סותרים, שכן אותו סיכון יכול להתממש מקום בו לאחר בירור מכוח סעיף 46 ולאחר שימצא כי נכסים הועברו בניגוד להוראות סעיף 47 או 48, ניתן יהא לבחון חיובו של צד ג'. אין באמור כדי לקבוע, כי דיווח שלא נעשה כדין אינו יכול ליצור חבות – אך חבות זו אינה תולדה ישירה, אלא מהווה תחילתו של תהליך, תחילת שרשרת של אירועים עד לחיובו של צד ג' בסכום החוב הפסוק, אך עד לקביעה כי צד ג' ישא בתשלום החוב, יש עוד מספר משוכות שעל הזוכה לעבור וביניהם להוכיח כי היה בידי צד ג' נכס של החייב ואותו לא העביר למנהל לשכת ההוצאה לפועל או כי שילם צד ג' חוב שלא כדין וכו'. הזוכה שבפני לא עמדה בנטל. צד ג' לא נמצא ככזה שפעל בניגוד להוראות סעיף 47 ו- 48 לחוק ההוצאה לפועל, ולפיכך בקשת הזוכה – נדחית.

הגם החובה המוטלת, כאמור, על החייב לבסס טענת פרעתי, קמה חובה ראשונית על הזוכה לבסס החבות הנטענת כלפי החייב ולמצער כקבוע בפסק הדין, בעניינינו, ועל דרך הכלל יעשה הדבר על ידי הצגת שיק שחולל, פסק דין שלא קוים וכדומה. זוכה הטוען כי על חייב לשאת בעלות ששולמה, יבסס למצער את התשלום שבוצע בפועל ואם התשלום מותנה – יוכיח קיומם של התנאים.

צד ג' פעל בניגוד לדין כאשר ביצע קיזוז של סכומים שלטענתו הלווה לחייב. צד ג' לא עתר לקבלת הוראות והנחיות מלשכת ההוצל"פ, טרם עשה כן. מעבר לאמור גם הישענותו של צד ג' על החלטת כב' הרשמת הרץ, אין בה ממש, שכן מעבר לעובדה כי המשיך לתן הלוואות לחייב בניגוד להוראותיה ובניגוד להצהרתו כי לא עשה כן, הדיון בפניה נערך לשם ברור במסגרת סעיף 46 לחוק ההוצל"פ – היינו לעניין קיום חובתו של צד ג', על פי החוק, עם קבלת צו העיקול לידיו ומתן מענה כדין לצו העיקול וכיום עסקינן בסוגיה שונה והיא – האם, במסגרת החוק, פעל כדין, עת קיזז סכומים לאורך תקופת העסקת החייב, משכרו ובהתאם האם יש לחייבו בתשלום החוב הפסוק.

לאחר שקראתי את טענות הצדדים, סבורני כי סעיף 8 להסכם הינו חיוב כלפי צד ג' המקנה לזוכה זכות לאכוף את החיוב והכל כפי שאנמק להלן. סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים")קובע: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו." הקניית הזכות חיוב שהתחייב אדם לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן: "המוטב") מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מהחוזה כוונה להקנות לו זכות זו. בענייננו, שאלת זכותה של הזוכה כמוטב, מתעוררת מאחר ולא צוין מפורשות בהסכם מעמדה ו/או כוונת הצדדים להקנות לה זכות אכיפה. יחד עם זאת, אינני סבורה שיש לבחון הסכם זה באספקלריה של הסכם חוזי גרידא, בין צדדים לעסקה מסחרית אלא, לדידי יש לבחון את ההסכם באספקלריה של דיני משפחה, תוך בחינת מהותו של ההסכם - שהינה חלוקת רכוש, קביעת דמי מזונות והבטחת זכויותיהם של ילדי הצדדים עם גרושי הוריהם.   

נחה דעתי, כי רשם הוצל"פ אינו מוסמך להורות על ביטולה של החלטה ו/או של הסכם המכר עת מדובר בטענות להפרה יסודית של ההסכם, כלומר טענות אשר מועלות בפן ההסכמי של ההחלטה ולא בפן המשפטי שלה. זאת ועוד: סמכותו של רשם ההוצל"פ מצומצמת למימוש הנכס הא ותו לא, ואין בסמכותו לדון בטענות חוזיות ו/או בשאלות הכרוכות בבירור עובדתי, שמיעת עדויות והבאת ראיות. לכן, סבורני כי דרך המלך במקרה זה הינה הגשת תובענה לבית המשפט המוסמך לביטול ההסכם.

תמיד מוטל נטל השכנוע העיקרי על החייב, והוא  אשר חייב להוכיח כי הופטר מלמלא אחר פסק הדין (ע"א 434/69 קרת נ' חב' חלקה 152 בגוש 7151, פ"ד כד(1) 202, רע"א 2730/04 עזרא משה נ' המשביר סוכנויות בע"מ, דינים עליון עג 852).   ברור כי משלוח השיק על ידי החייב בדואר רגיל מבלי שדאג לאסמכתא או תיעוד לקבלת השיק על ידי הזוכה, הם אלו אשר הביאו לנקיטת הליכים נגדו. ועוד, חקירת החייב והזוכה לא גרמה להפיכת הנטל המוטל על החייב, אלא להפך. הזוכה הציג גרסה שהחייב לא הצליח לרסק גם לאחר חקירה נגדית. בהתאם לכך, הנטל נשאר על החייב ומשלא הצליח להרים אותו אין מקום אלא לדחות את טענתו לפיה פרע את החוב. מעבר לכך, החוב בתיק לא נפרע על ידי השיק שנשלח כנטען ולא על ידי כספים ששילם החייב אלא על ידי פעולות יזומות מצד הזוכה לגביית החוב בתיק, ויש לטעמי לתת לכך משנה חיזוק לחובת החייב. לאמור, הכספים שהתקבלו הגיעו לאחר שהזוכה הטיל עיקולים על חשבון החייב בבנק ובהמשך מימש עיקולים אלה ורק בעקבות כך הגיעו כספים לתיק ובהמשך לידי הזוכה.                               

בהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין נכתב בזו הלשון "היה ולא תעמוד המבקשת בתשלום במלואו ו/או במועדו...יתווספו לסכומים המוסכמים הוצאות משפט ושכ"ט....בסכום כולל של 3,000 ₪ ....". ללמדך, לשון ההסכמה מדברת על כך שהחייבת לא תעמוד בתשלום ולא בדבר אחר. מאחר ונושא המדרכות אינו נכלל במסגרת המונח תשלום על כן אין מקום לקשור את המדרכות בסכום שנקבע בפסק הדין. בהקשר כאן די לציין כי כאשר מדובר בפסק דין שניתן בהסכמה  וכאשר מדובר בפסק הדין המחייב ביצוע תיקונים במבנה, החייב הוא הנושא בנטל לביצוע פסק הדין ועליו מוטלת החובה לעשות כל שביכולתו לבצע את המוטל עליו בהקדם האפשרי, גם אם הזוכה "אינו דוחק בו".   

אין ליתן יד למקום בו תיק הוצל"פ הופך להיות "בנק" ובמסגרתו חוסך הזוכה "תוכנית חסכון" לאורך שנים מבלי לנקוט כל פעולה, בעוד שעל הזוכה לעמוד על זכויותיו בתום לב, במהירות וביעילות. סעיף 81א3((ה) לחוק ההוצאה לפועל קובע, כי "ראש ההוצאה לפועל רשאי, לפי בקשת החייב ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להקטין את תוספת הפרשי ההצמדה והריבית או תוספת הריבית האמורות בסעיפים  קטנים (ב) ו-(ג)". הזוכה השתהה, לא פעל בתום לב למימוש זכותו במסגרת תיק ההוצל"פ, שינה את מצבו של החייב לרעה וויתר על מימוש זכותו לתקופה  הנ"ל.