החלטה על עיכוב הליכים לא תחול על הליך שהושלם ביצועו. באשר לעיקול הכספים שהופקדו כעירבון, הרי מדובר בכספים שהופקדו בתיק לצורך הבטחת תשלום החיוב הכספי בתיק ורכבים אחרים כאמור בהחלטתי בנומ' הנ"ל; אם ייקבע על ידי סעד כזה או אחר הרי זה  יהא לתקופה שאינה עולה על 14 ימים מיום החלטתי בנומ' הנ"ל.

הסמכות לדון בטענת קיזוז לא נקבעה במפורש בסעיף 19 לחוק, אולם הלכה פסוקה היא שבמסגרת טענת 'פרעתי' ניתן להוכיח גם טענת קיזוז; נהוג להבחין בין זכות קיזוז קיימת לבין זכות קיזוז נטענת. זכות קיזוז קיימת פירושה זכות שקיומה איננו שנוי במחלוקת, כאשר הזוכה הודה במפורש, בכתב או בעל פה, בקיומו של חוב כספי שהוא חב לחייב. זכות קיזוז קיימת תגובש גם כאשר ניתן פסק דין סופי במחלוקת אחרת שהיתה בין הזוכה לחייב. והכוונה היא לפסק דין שניתן לטובת אותו חייב נגד אותו זוכה. וכך, זוכה שניתן נגדו פסק דין לטובת חייבו זכאי לשלוח לחייב הודעת קיזוז ולהקטין בכך את החוב שהחייב חב לזוכה.

ככל שהחוב בגין היטל ההשבחה נוצר לפני תחילתם של הליכי הכינוס, הרי שקופת הכינוס לא תחוב בתשלומו (זאת כמובן, מבלי לגרוע מהאפשרות לתשלום חוב היטל ההשבחה מתוך יתרת הכספים הנותרת לאחר סילוק החוב לנושה המובטח, ככל שישנה יתרה כזו); לאור פסיקת ביהמ"ש העליון המחייבת נכון להיום, ולאור החקיקה הרלבנטית, וכל עוד אין שינוי במצב המשפטי הקיים, לא ניתן לטעמי לשנות את סדרי הנשיה וליתן קדימות לתשלום חוב היטל ההשבחה על פני החוב המובטח בשעבוד מדרגה ראשונה.

ככל שהחייבים היו משלמים לתיק את סכום החוב המוסכם עליהם, וככל שסכום זה היה תואם בסופו של יום את האמור בחוו"ד המומחה מטעם רשם ההוצל"פ (כפי הנטען על ידם כיום בבקשתם), סביר להניח כי החייבים לא היו נדרשים להוסיף ולשלם סכום כלשהו ולכל הפחות להוסיף ולשלם סכום זניח בלבד לשם סילוק יתרת החוב; מעיון בהשתלשלות ההליכים בתיק עולה כי על אף שכשנה לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ החייב התנגד לחוב המעודכן בתיק, וביקש לתקנו, בחר החייב שלא להפקיד סכום החוב הנכון לשיטתו, ותחת העדיף לנהל הליכים משפטים רבים וממושכים בערכאות רבות ושונות.

נשאלת השאלה, בדבר זכות הזוכה לעמוד על המשך הליכי גביית מלוא סכום החוב בתיק, במקרה בו החייב שילם חלק מהסכומים על פי הסכם הפשרה (אשר פרשנותו היתה שנויה במחלוקת)-בסמוך לאחר אישור ההסכם, חלק מהסכומים - בסמוך לאחר הגשת הערעור, ויתרת הסכומים- בסמוך לאחר הכרעה בערעור; האם עמידת הזוכה על מימוש הזכות לגביית מלוא סכום החוב בתיק, בגין האיחור בתשלום חלק מסכומי הסכם הפשרה, בעוד שממילא נכון להיום, סכום הפשרה שולם במלואו בפועל (וטרם הגיע מועד תשלום כל סכומי הפשרה), הינה התנהלות תמת לב, או שמא, כטענת החייב, מדובר בהתנהלות בחוסר תום-לב, שבגינה יש לסגור את תיק ההוצל"פ, ולקבוע כי הסכם הפשרה בוצע?

הזוכה לא הפחית את הסכומים ששולמו לו מהתיק בהתאם להוראות הדין, הזוכה הפסיק לנקוט כל הליכים כנגד החייבת בין השנים 1996 ל-2010, ואף הגיש בקשה מיוזמתו לביטול כל ההליכים בתיק, הזוכה לא עדכן את כתובתה הנכונה של החייבת למרות שהיתה ידועה לו,  כאמור, כל הנ"ל משקפים לדעתי ויתור של הזוכה על חוב החייבת; כעבור כחצי שנה משלא עמדה החייבת בהתחייבויותיה לפירעון החוב, בוצעו ע"י הזוכה עיקולים נרחבים. טענה זו הוכחה כלא נכונה עובדתית וסותרת עת נתוני התיק, שכן לא ננקטו כל הליכים בתיק מאז יולי 1996.

בבקשה "לתיקון טעות ולמתן הוראות" עתרה הזוכה להורות על פתיחת תיק ההוצאה לפועל מבלי להיזקק למסירה נוספת, והלכה למעשה עתרה היא לפטור אותה מן הצורך להמציא לחייב העתק הבקשה להחייאת התיק כמצוות תקנה 12 (ז) לתקנות ההוצאה לפועל.

אין ליתן יד למקום בו תיק הוצל"פ הופך להיות "בנק" ובמסגרתו חוסך הזוכה "תוכנית חסכון" לאורך שנים מבלי לנקוט כל פעולה, בעוד שמצינו שעל הזוכה לעמוד על זכויותיו בתום לב, במהירות  וביעילות; סעיף 81א3((ה) לחוק ההוצאה לפועל קובע, כי "ראש ההוצאה לפועל רשאי, לפי בקשת החייב ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להקטין את תוספת הפרשי ההצמדה והריבית או תוספת הריבית האמורות בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג)".

בקשה בטענת פרעתי, אשר נשענת על הסכם מאוחר לפסק דין, יכולה לדון בפני רשם הוצל"פ בהתקיים שני תנאים מצטברים והם:

כאשר ההסכם הוא הסכם מוכח, אשר מוצג בפני רשם ההוצל"פ, ממנו ניתן לקרוא את תוכנו ולהבין את ההסכמות העולות ממנו – ככל שנטענת טענה כי הוא הופר. והאם על פי ההסכם חדל פסק הדין מלהתקיים.

אין בתקנות ההוצאה לפועל הוראות בדבר אגרה מינימאלית שלא תוחזר בכל מקרה, זאת להבדיל מהוראות תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, הקובעות סכום מינימום שלא יוחזר למגיש התביעה (למשל תקנה 6(א) לתקנות). תקנות ההוצאה לפועל הותירו את ההכרעה לשיקול דעתו של הרשם.