פסק הדין חייב את החייבת לשלם לזוכה סכומים שונים אך פסק הדין לא פירט אופן התשלום או נתן התייחסות לאופן פירעון הסכומים שנפסקו בפסק הדין, אם כי בעיני אין שום מניעה ואף הגיוני כי הצדדים יסכמו ביניהם אופן תשלום סכום הפיצויים ע"י שחרור הפוליסות לזוכה; הכספים שולמו לזוכה על ידי החייבת מכיסה או מחשבונה ישירות לזוכה למעט סכום פיצויי הפיטורים שהיו מופקדים בתוך פוליסות ביטוח מנהלים על שם החייבת אצל חברת כלל.

נהוג להבחין בין זכות קיזוז קיימת לבין זכות קיזוז נטענת. זכות קיזוז קיימת פירושה זכות שקיומה איננו שנוי במחלוקת, כאשר הזוכה הודה במפורש, בכתב או בעל פה, בקיומו של חוב כספי שהוא חב לחייב; זכות קיזוז קיימת תגובש גם כאשר ניתן פסק דין סופי במחלוקת אחרת שהייתה בין הזוכה לחייב והכוונה היא לפסק דין שניתן לטובת אותו חייב נגד אותו זוכה.

לטענת הזוכה, בחוות דעתו של המומחה נעשו חישובי ריבית הפיגורים בהתייחס למועד פסק הדין שבערעור, בכל הפרמטרים לחישוב ובכלל זה: קרן פסק הדין + שכ"ט + אגרות והוצאות, כאשר היו החישובים צריכים להתייחס למועד פסק הדין. 

הזוכה לא פעל באופן סביר , ברי כי הזוכה קיבל את התקבול ששולם סך של 633 ש"ח המהווה את סכום לתשלום על פי הנקוב באזהרה , לכן היה עליו לנסות לפעול לגביית יתרת החוב סך של  211 ש"ח מאת החייב באמצעים אחרים -בטרם ינקוט בהליכים מבצעיים וזאת על מנת להיפרע מהסך הנ"ל בלבד ללא הפעלת הליכים מבצעיים ,דבר שהגדיל את החוב בתיק .

אין צריך לומר, כי טענת "פרעתי" מתייחסת למכלול נרחב של טענות אפשריות; לא רק טענה מפי החייב כי מילא אחר פסק הדין, אלא גם טענה "שאינו חייב עוד למלא אחריו", ובכלל זאת גם טענה לפיה החייב קיים את חלקו בהסכם פשרה מאוחר לפסק הדין; השאלה באיזה משני סוגי המצבים מדובר מוכרעת בהתאם לקריטריונים אשר נזכרו בעניין בית מימון וצוטטו לעיל.

צד שלישי המקבל צו עיקול הופך , אם גם בעל כורחו, לגורם מעורב בהליך – וככזה מוטלות עליו חובות שונות, ובצדן אחריות, אף שלצד שלישי המקבל צו עיקול אין אינטרס אישי בהליך, אין הוא פטור ממילוי החובות המוטלות עליו בדין – וחובות כידוע יש לקיים בתום לב; עסקינן בהתנהגותו של מקבל צו העיקול כלפי הנושה, מדובר בשתי חובות עיקריות: החובה למסור הודעה לאחר קבלת צו העיקול. והחובה המהותית יותר: למסור לידי מנהל לשכת הוצאה לפעול את הנכסים המעוקלים.

במסגרת פסק הדין המבוצע בתיק ההוצאה לפועל, נקבע כי לזוכה ישנה זכות להשתמש בגלריה שבנתה ביחידתה בשטח של כ- 130 מ"ר וזאת בנוסף על שטח של 390.5 מ"ר, אותם הזוכה רכשה מהחייבת ולגביו קיים חוזה ניהול עם החייבת - ולכן עתר להורות על חיוב, אף ביחס לתוספת זו של השטח, ביחס לשנים שממועד תחילת היחסים החוזיים בין הצדדים; במסגרת הסיכומים חזר בו ב"כ החייבת מטענתו ביחס לחלק מהסכומים שביקש לקזז ולדבריו – יש לקזז סכום של 33,441 ₪ כולל מע"מ, המהווה סכום בעבור דמי ניהול בלבד לחודשים 07/2012 ועד 01/2013 וכן דמי ניהול בעבור השטח של הגלריה משנת 1998 ועד היום; אין חולק שב"כ החייבת לא יצר קשר עם הזוכה, עם קבלת המכתב, לא ניסה לברר האם אכן בפועל נפתח תיק הוצל"פ, לא עתר לשהות מספקת, לדידו, לתשלום החוב הפסוק וזאת הגם חלוף המועד ממועד מתן פסק הדין והמצאתו לצדדים ולא עתר לתשלום החוב בשיעורים מלכתחילה.

הסכם המשכון עליו נסמך צד ג' אינו ממלא אחר דרישת הפומביות, כמקנה לו תוקף כלפי כולי עלמא. במה דברים אמורים ? לטובת צד ג' לא נרשמה משכנתא בלשכת רישום המקרקעין ואף לא נרשם משכון ברשם המשכונות. יתרה מכך, בהסכם נכללת תניית סודיות כלהלן: "הצדדים מתחייבים לשמור על הסכם זה בסודיות". בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967, כוחו של המשכון כלפי נושים אחרים יפה אך אם נתנה לו פומביות, בהתאם להוראות הדין הנוגעות לעסקה שעל הפרק.

לטענת הזוכה לפי הלכה הפסוקה זכויות המוקנות לעובד מכוח חוקי משפט העבודה המגן אינן ניתנות לוויתור ועל כן אינן יכולות לשמש נושא להסכמה ולפיכך כל הסכמה בענין זה לרבות האמור בבקשה בהסכמה לשחרור ערבות אינו רלוונטי; לטענת הזוכה מעיון בתנאי הפוליסה עולה כי הרווחים שהניבו כספי הפיצויים מהווים חלק מרכיב התגמולים השייכים לעובד - הזוכה - ואין לראות בהם בשום אופן צינור מימון לתשלום פיצויים הפיטורים מצד המעביד - החייבת.