אין בסיס עובדתי והלכתי להפסיד את התובעת מתביעתה לכתובה. הנימוק ההלכתי שיש לתת עליו את הדעת הינו סכום הכתובה שכאמור נקוב בשקלים ישנים. הפוסקים נחלקו בשאלה האם יש לזה דין של נפסל המטבע או נפחת.

הצדדים הסכימו עקרונית לגירושין. ההיסטוריה של הדחיות בתיק זה מדברת בעד עצמה וברור שיש צד שנפגע, אם לא שניהם ביחד. לפיכך, הבקשה שהוגשה על-ידי ב"כ הבעל לדחיית הדיון, נדחית. הדיון יתקיים במועד שנקבע, ועל הצדדים להופיע.

בית הדין הרבני, דחה את תביעת הבעל לגירושין, לאור הסכם הממון עליו חתם, בו סוכם בין הצדדים כי הם לא יתגרשו, ולטענת האישה אם הם יתגרשו לא תקבל את הפנסיה של בעלה לאחר פטירתו. משכך, אין לקבל את תביעת הגירושין ואין לחייב את האישה בגט. על הבעל למצוא את הדרך לשמור לאישה את זכויותיה, בהתאם להסכם הממון.

אין שום סיכוי לשלום בית בין הצדדים. נראה כי גם הבעל מבין זאת היטב, והדבר מסביר גם את חוסר המעש שלו בכיוון של שלום-בית. לא די שלא הגיש תביעה לשלום בית כמקובל, אלא אפילו לדיון הראשון שיזמה האישה הוא לא טרח להופיע, והיה צורך להביאו לבית הדין הרבני בצו הבאה. גם אל הרב הוא נגרר על ידי הורי האישה. מי שבאמת מעוניין בשלום בית היה צריך לנצל כל הזדמנות שבאה לידיו כדי לקדם את רצונו זה.

מדובר באישה שפתחה תיק לחיוב הבעל בגירושין, האישה יותר צעירה מהבעל בהרבה שנים, ולבעל היו בעיות פוריות בגינן רצתה להתגרש ממנו כדי שתוכל להינשא לאחר ולהביא ילדים לעולם. בית הדין הרבני מחייב את האישה בהוצאות משפט הואיל ומדובר בתביעה שאין לה בסיס.

מעשה בית דין אינו יכול להיכתב ולא להיחתם לפני הגירושין, שכן ההלכה קובעת ששטר כזה, שנכתב לפני שהגט התבצע הינו פסול משום ש"נחתם בשקר". לפיכך מעשה בית דין נכתב תמיד לאחר מסירת הגט שאחרי הגט "מותרת" האישה להינשא.

טענת האישה שהסמכות לדון בכל הדברים שנכרכו על-ידי הבעל נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, וגם כי הסמכות לדון בשאלת הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. לטענת הבעל, כי הסמכות נתונה לבית הדין הרבני לדון בכל עניני הצדדים.

הליכי הגיור כביכול של האישה אינם מאושרים וממילא לא ניתן לאשר את נישואיה. תביעת האישה לשלום בית נדחתה.