טענות קשות נגד הבעל על אלימות מילולית קשה, תוך כדי התפרצויות זעם והשפלות, והטחת האשמות שונות ומשונות. עוד טוענת האישה נגד הבעל כי אינו נוהג באופן מקובל בתחום יחסי אישות, שהיה מתנהג בנושא זה בברוטליות וחוסר התחשבות קיצונית באופן שנגרם נזק לאישה; יש לחייב את הבעל בגט, ובאם יסרב תוך חודש לגרש את אשתו, יש להפעיל נגדו כל הסנקציות הכתובות בחוק, ולשלול ממנו כל הזכויות הציבוריות אשר יפורטו כעבור חודש. כמו כן יש לדון בכפיית הבעל לגט.

החוק לא הסמיך במפורש את בית הדין הרבני או בית-משפט לקבוע ולחלק בפועל את שווי הנכסים מוקדם ממועד פדיונם.

נראה לנו כי יש בסיס לטענת המבקשת כי מדובר ב"פסיקתא טכנית". נכון כי בהסכם הגירושין לא נאמר במפורש כי למבקשת זכות נשיה ישירה כלפי המשיב בקשר להתחייבותו לשלם את המשכנתא למוסד הבנקאי, אך זכות זו קיימת מניה וביה.

מוכח בעליל שכוונתה האמיתית של האישה היא רצונה בהבטחת עתידה הכלכלי בלבד, לא בבעלה, ולא בשלמות התא המשפחתי כערך עליון למערכת נישואין תקינה ובריאה. הצדדים חייבים להתגרש.

בית הדין נוכח לראות במו עיניו את העוינות והאיבה שיש בין הצדדים. לבית הדין עולה חשש סביר שסירובו של הבעל לתת גט אינו נובע מרצון אמיתי וכנה לנסות שלום בית, אלא מונע מרצונו להשיג יתרונות מסוימים בנושאים הרכושיים. הצדדים פרודים זה מזה למעלה משנה. בית הדין מחייב את הבעל במתן גט מספק.

בית הדין הרבני קבע כי סמכותו הנכרכת של בית-הדין הרבני חלה על כל ענייני הרכוש שפורטו על ידי הבעל בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידו.