בקשת הזוכה לפסוק הוצאות כנגד צד ג' בגין "גרירתה" להגשת בקשה זו היות ולא השיבה כדין ובמועד נדחית, שכן ראשית טענותיה התבססו על השערות שלא הוכחו לפיהן – לו היתה הזוכה משיבה במועד ונכונה יכולה היתה לפעול למימוש המניות במועד ואולי וממשן טרם הצטרפותם של נושים נוספים בתיק האיחוד, שכאמור, נפתח כחודש לאחר הטלת העיקול, וכן לו היתה משיבה נכונה למס בכנסה, במועד שהוטל הצו מצידו – ייתכן והיה הוא עותר למימוש המניות ומסיים הליך המימוש ו"חוסך" לזוכה את ההליך שבפני או את הצורך בעתירה לקבלת הכספים לידיה.

ככל שהחוב בגין היטל ההשבחה נוצר לפני תחילתם של הליכי הכינוס, הרי שקופת הכינוס לא תחוב בתשלומו (זאת כמובן, מבלי לגרוע מהאפשרות לתשלום חוב היטל ההשבחה מתוך יתרת הכספים הנותרת לאחר סילוק החוב לנושה המובטח, ככל שישנה יתרה כזו); לאור פסיקת ביהמ"ש העליון המחייבת נכון להיום, ולאור החקיקה הרלבנטית, וכל עוד אין שינוי במצב המשפטי הקיים, לא ניתן לטעמי לשנות את סדרי הנשיה וליתן קדימות לתשלום חוב היטל ההשבחה על פני החוב המובטח בשעבוד מדרגה ראשונה.

היה על החייבים להעיד את עו"ד פדר או שזר או כל צד ג' שיכול היה להעיד מה התנהל בעת החתימה על שטר המשכנתא ומשבחרו החייבים לא להביא עד זה, עומד כנגדם הכלל של "אי העדת עד תיזקף לחובת בעל הדין שנמנע מהבאתו".

1. פרשנות זו  ניתן ללמוד מהשוואה בין הוראות החוק לפני ואחרי התיקון.  טרם התיקון לא היתה חובה כלל לסגור את התיק ונקבע רק כי עם תשלום הפיגורים יעוכבו ההליכים  ואילו כעת לאחר התיקון הוגבל פרק הזמן של הותרת התיק פתוח לשנה בלבד.

נמצאנו למדים כי אם קודם לתיקון יכול היה הזוכה להמשיך בהליך המימוש בכל עת לאחר שפתח את תיק ההוצל"פ, למרות שהפיגורים שולמו ובלבד שנוצרו פיגורים חדשים, הרי שכעת הוגבלה זכות זו לפרק זמן של שנה, אבל הזכות עדיין קיימת.

גם עצם הותרת התיק פתוח לפרק זמן של שנה חייבת להיות בעלת משמעות, המחוקק אינו קובע הרי כי יש לסגור את התיק מיד לאחר תשלום הפיגורים ומאפשר הותרת התיק פתוח.ולשם מה? לשם בחינת התנהלות החייב, על מנת להיווכח כי יצירת חוב הפיגורים היתה אכן מעידה חד פעמית של החייב והוא התאזן באופן המאפשר לו להמשיך ולשאת בתשלומי המשכנתא, אחרת עלול הנושה המובטח להימצא במצב  

במסגרת כלל ההליכים המשפטיים שהתקיימו בין הצדדים (ערכאות משפטיות במסגרתן עתרו לביטול פסק הבורר ובקשות ערעור שהוגשו) לא הועלתה טענת המחאת הזכות, כאשר חלה החובה לעשות כן ולמצער בפני הבורר, טרם מתן פסק הבוררות ויש בכך כדי להעיד על "כשרות" ההמחאות; הזכויות שנפסקו בין הצדדים במסגרת פסק הבוררות הוכרעו על בסיס היחסים שבניהם, כאשר המחאת הזכות הנה כספית בלבד. היינו, ככל והממחים זכאים לכספים/זכויות מוחשיות מכוח פסקי הבוררות – הם ממחים אותם למבקשים, אין בכך כדי להעלות או להוריד מהיחסים המשפטיים הנדונים בערכאות המשפטיות, כאשר בייחוד, אין בהמחאת זכות כדי לשלול הטענות כלפי הממחים וכיוצא בזה, על פי הוראת חוק המחאת חיובים.

משהנחה זו לא מומשה היה על הזוכה/ב"כ הזוכה להתחיל בנקיטת הליכים לקידום גביית החוב ולא "לישון" על זכויותיו ולסמוך אך על דברי החייב, שכטענתה, אינם אמינים; הורע מצבו של החייב בכך שהחוב גדל בסכום של כ- 10,000 ₪ בשל הריבית וההצמדות, אך יחד עם זאת לא הוכח על ידי החייב, כי הזוכה ויתר על מימוש זכותו. החייב לא הרים הנטל להוכיח כי באותה תקופה הזוכה כלל לא היה בעל עניין בחוב וכי אי נקיטת ההליכים נבעה מוויתור.

פסק הדין חייב את החייבת לשלם לזוכה סכומים שונים אך פסק הדין לא פירט אופן התשלום או נתן התייחסות לאופן פירעון הסכומים שנפסקו בפסק הדין, אם כי בעיני אין שום מניעה ואף הגיוני כי הצדדים יסכמו ביניהם אופן תשלום סכום הפיצויים ע"י שחרור הפוליסות לזוכה; הכספים שולמו לזוכה על ידי החייבת מכיסה או מחשבונה ישירות לזוכה למעט סכום פיצויי הפיטורים שהיו מופקדים בתוך פוליסות ביטוח מנהלים על שם החייבת אצל חברת כלל.

מסגרת דיון בטענת "פרעתי" מוגבלת לטענות החייבים לפיהן  מילאו אחר פסק הדין או אין הם חייבים עוד למלא אחריו. "....  ונתבע המתגונן בטענת "פרעתי" הוא בבחינת  המוציא מחברו", שכן  חוב שלא נפרע שריר וקיים. נטל השכנוע להוכחת הפירעון הוא על הנתבע, ואם לא הוכחה טענתו כדבעי, הנתבע חב.

היקפה של חובת תום הלב, אינו מצטמצם, אך ורק, לשאלת נסיבות פתיחתו של הליך ההוצל"פ או לפירעונו של החוב. חובת תום הלב, חולשת גם על אופן ניהולם של ההליכים בפני ראש ההוצל"פ; הזוכה לא פעל כשורה, ואולם אין המדובר בהתנהלות שנעשתה בכוונה ובזדון כפי שפעלה צד ג', כי אם במחדלים אשר נעשו בתום לב, ומשכך אני מוצאת לנכון להשית על הזוכה אשר הינו גוף ציבורי,  הוצאות בשיעור מופחת ביחס להיקף ההליך שהתנהל בפני, ומחייבת את הזוכה לשלם לחייב הוצאות בסכום כולל של 2,500 ₪.

נטל השכנוע בהליכי חיוב לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ מוטל על הזוכה, אך לאחר שהזוכה מראה כי צד שלישי לא מילא אחר הצו למסירת המעוקלים לפי סעיף 47 לחוק ההוצל"פ ולא העבירם למנהל לשכת ההוצל"פ, עובר לצד השלישי נטל הוכחת "הצדק סביר" שמנע ממנו את העברת הנכס למנהל לשכת ההוצל"פ.