השאלה האם עדיין קיים חוב לנמחה ו/או האם נתקבלו כספים לידיו מגורמים נוספים בהתאם להמחאה – אינה שאלה שעומדת על הפרק וספק האם לרשם הוצל"פ הסמכות לדון בה ולהכריע, שכן עניין הוא לצדדים החתומים על ההמחאה ביחסים שבינם לבין עצמם ואין המדובר ביחסים המשפיעים על החבות של החייבים כלפי הזוכים או הנמחים; תצהיר לא הוגש, אך הבקשה כולה נשענת על המחאות הזכות הנטענות אשר הוגשו ולכן לא נמצא כל צורך בתצהיר לשם תמיכת קיומו של מסמך/ראיה פיזית, בייחוד עת הצדדים למסמך מעידים כי ערכו אותו וחתמו עליו. נסיבות החתימה על המסמך והמניעים לעריכתו אינם איריאנים לתוקפו בפני, שכן ככל ובידי החייבים טענות, כאמור, נגד המסמך כגון: היותו  פיקציה/מזויף או כל טענה כיוצא בזה – יהא עליהם לפנות לבית המשפט המוסמך על מנת לעתור בסעד מתאים. 

יש לצפות מהעירייה כי תבצע הפחתת רביות בגין התקופה השנייה כפי סמכותה ושיקול דעתה; בכפוף לתשלום החיוב עליו יוסכם, בגין התקופה השנייה בלבד, מקופת הכינוס, תיתן הערייה 'אישור לטאבו' כדי שהקונה תוכל לשכלל את הזכויות בנכס ולהעבירן על שמה וזאת בהקדם האפשרי.  

ככל שהחייבים היו משלמים לתיק את סכום החוב המוסכם עליהם, וככל שסכום זה היה תואם בסופו של יום את האמור בחוו"ד המומחה מטעם רשם ההוצל"פ (כפי הנטען על ידם כיום בבקשתם), סביר להניח כי החייבים לא היו נדרשים להוסיף ולשלם סכום כלשהו ולכל הפחות להוסיף ולשלם סכום זניח בלבד לשם סילוק יתרת החוב; מעיון בהשתלשלות ההליכים בתיק עולה כי על אף שכשנה לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ החייב התנגד לחוב המעודכן בתיק, וביקש לתקנו, בחר החייב שלא להפקיד סכום החוב הנכון לשיטתו, ותחת העדיף לנהל הליכים משפטים רבים וממושכים בערכאות רבות ושונות.

פקודת המסים (גביה) מהווה דבר חקיקה קיצוני בכוחו, ולמיעוט הבנתי, תקנת הציבור הינה כי החובות הציבוריים ישולמו ללא שימוש בכלי זה, הסותר את דרכו של המסחר הנוהג; קבלת פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה המעדיפה את לשונו של הסעיף על פני תכליתו, תביא בהכרח ל"מירוץ ערכאות" בין הגופים השלטוניים השונים, אשר יבכרו לעשות שימוש מהיר וראשון בכלי האכיפתי של פקודת המסים (גביה), בכדי לזכות במלוא המנה הנותרת מחלוקת תמורת הנכס, תחת שימוש מושכל בהטלת עיקול מכח פקודת המסים (גביה), במיעוטם של מקרים, בהם תבחן הרשות את כדאיות נקיטתם של הליכים אחרים ותמצא לנכון לעשות שימוש בכלי הקיצוני שעניינו עיקול מכח פקודת המסים (גביה).

תקנה 126 א לתקנות ההוצאה לפועל קובעת – "רשם ההוצאה לפועל רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק , וכן רשאי הוא ליתן הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק שנסגר או שנגנז בטענות ובדבר כל עניין אחר, ככל שייראה לו צודק"; זכותו של החייב להגשת התנגדות כפי הוראת סעיף 81 א (ג) לחוק ההוצאה לפועל ותקנה 106 (א) לתקנות ההוצאה לפועל אינה יכולה להתממש.

תצהיר לא הוגש, אך הבקשה כולה נשענת על המחאות הזכות הנטענות אשר הוגשו ולכן לא נמצא כל צורך בתצהיר לשם תמיכת קיומו של מסמך/ראיה פיזית, בייחוד עת הצדדים למסמך מעידים כי ערכו אותו וחתמו עליו. נסיבות החתימה על המסמך והמניעים לעריכתו אינם איריאנים לתוקפו , שכן ככל ובידי החייבים טענות, כאמור, נגד המסמך כגון: היותו  פיקציה/מזויף או כל טענה כיוצא בזה – יהא עליהם לפנות לבית המשפט המוסמך על מנת לעתור בסעד מתאים.

משעולה כי קיימת אף עדיפות לאלו אשר נקטו הליכי עיקול על פני נושים שלא נקטו כל הליך; צד ג' יפקיד את החלק היחסי בגין חובות בתיקי ההוצל"פ, כפי המופיע בעיקולים שהוטלו אצלו וכפי שנקבע לעיל וגזברות ההוצל"פ תבצע החלוקה, ככל והיא נוגעת לתיק ההוצל"פ; צד ג' יפקיד לתיק ההוצל"פ הסכום הרלוונטי בגין כל חלוקה לעיל באופן נפרד, בצרוף תחשיב, על מנת לאפשר החלוקה האמורה, כדין, על ידי גזברות ההוצל"פ.

אין צריך לומר, כי טענת "פרעתי" מתייחסת למכלול נרחב של טענות אפשריות; לא רק טענה מפי החייב כי מילא אחר פסק הדין, אלא גם טענה "שאינו חייב עוד למלא אחריו", ובכלל זאת גם טענה לפיה החייב קיים את חלקו בהסכם פשרה מאוחר לפסק הדין; השאלה באיזה משני סוגי המצבים מדובר מוכרעת בהתאם לקריטריונים אשר נזכרו בעניין בית מימון וצוטטו לעיל.

מהדברים שהושמעו בפני עולה, כי הזוכה והחייב חזרו לחיים משותפים, אולם לטענת הזוכה החזרה לא הייתה רצופה ויציבה ובסופה נפרדו הצדדים סופית והתגרשו בחודש אפריל 2010; התנהלותה של הזוכה בנקיטת הליכים לביצוע החלטת בית המשפט, מהווה שיהוי אשר יש בו בכדי להשליך הן על שאלת נטל הראיה והן על שאלת יתרת החוב בתיק.

החייב מבקש לבצע חישוב מחדש של החוב, ובהתאם לגובה הקרן המתוקנת, מבקש לבצע חישוב מחדש של שכר טרחת בית המשפט, שכר טרחה א' ,ב' בתיק ההוצאה לפועל , הפרשי ריבית והפרשי קרן החוב.