מהעדויות שהתקבלו לא הוכחה מרידת האישה. העדה ב' א' לא נקטה שום עמדה פסקנית לשאלת ביה"ד מי אשם בהפרת שלום בית. כך גם ביחס ליתר העדויות, אין בתוכן דבריהם דבר המצביע על מרידה כלשהי, היות והדבר ברור שאחר נתק ממושך יש צורת בטיפול ממושך ובהכנה נפשית גם למוכנות לשלום בית. לכן לאור הנ"ל לא ניתן לקבוע שהאישה מורדת.

הטענה שלאישה מגיע מדור מכוח חיוב הבעל במזונות אין לה רלוונטיות לאחר פסק הדין לחיוב הצדדים בגט.

בין השאר נקבע כי כאשר מדובר בטעות בדין, אין צורך להביא בפני בית הדין טענות עובדתיות או ראיות חדשות, שלא היו ידועות בדיון קודם. לפיכך, אין בעובדה כי היתה סברה קודמת, מוטעית, של בית הדין, שאין הוא מוסמך לדון בתביעה הרכושית, בכדי למנוע את תיקון הטעות על ידי בית הדין עצמו.

בהלכה נקבע מהי טובתו האמיתית של הילד מתוך ראיה כוללת של מצבו, לא בזכויות הוריה או בהסכמיהם. לאחר שקילת מכלול הנתונים שהיו לנגד עיני בית הדין הרבני בדבר טובתה של הילדה, הן טובתה החומרית והן טובתה הנפשית דוחה בית הדין הרבני תביעת האב לקבלת משמורת על הבת ועליו להשיב את הבת למשמורתה וחזקתה של האם.

מדובר באישה שסבלה וסובלת ממחלת כלי דם נדירה. קיבלה אירוע מוחי תיכף אחר לידת הילד. לדברי האישה עשר שנים לפני כן היה לה אירוע מוחי; הילד שנולד היה על-ידי שנכנסה בסיכון אולם בכדי להרות שוב, זה כרוך בסיכון גבוה, ואף רופא לא ממליץ לה להרות שוב. טוען הבעל שזה מקח טעות. האישה משיבה שידע וסבר וקיבל.

הלכה קבועה היא, שבעניין החזקת הילדים ומשמורתם, עומדת בפני בית הדין הרבני אך ורק טובת הילדים. כשבא הדיין לדון באיזה ראיה עליו להשתמש ? ישנן שלשה סוגי ראיות: (1) ראיה עינית – ראיה פיזית, ויזואלית, מוחשית – מראה עיניים. (2) ראיה שכלית – ראיה פנימית, קוגניטיבית, המתבססת על פירוש המח וההיגיון. (3) ראית הלב – ראיה רגשית, ראיה אמפטית, כנאמר: "לב רואה לב מבין".