הנתבעים טוענים כי כתב הקדשה שעשו הוריהם בטל, כיון שיש בידם הסכם מוקדם יותר מכתב ההקדשה בו הועברו הזכויות בנכס לידי הנתבעים; לאחר מכן לא הייתה סמכות בידי ההורים להקדיש את הנכס, כיון שבתאריך הרלבנטי כבר לא היה הנכס בבעלות ההורים אלא בבעלות הנתבעים.

טענת הבעל כי אין התאמה בינו ובין אשתו, וכי אופיים שונה מן היסוד, דבר שהביאם לידי מריבות רבות הפרוסות על פני כל שנות הנישואין הרבות ועוד מלפני הנישואין; הבעל עזב את הבית המשותף וטוען כי אין לו את הרצון ולא הכוח להגיע לשלום בית כאשר הינו חי בשקט ובשלוה עם אחרת. בתוך דברי הבעל הועלו עוד טענות נוספות שלא הוכיחם כלל והוכחשו נחרצות על-ידי האישה.

המלצת המומחה לפיה המשמורן על הבנות יהיה האב. האב צריך להוכיח את עצמו בטיפול בבנות כראוי, ולאפשר קשר סדיר וטוב עם האם. שירותי הרווחה יעקבו מקרוב אחר תפקודו של האב. באשר להסדרי ראייה, בית הדין מאמץ את המלצות תסקיר שירותי הרווחה, ונותן להם תוקף של פסק דין. תוכל האישה להוכיח את יכולתה במסגרת בדיקה מקצועית על מנת לאפשר לה להיות משמורן ראוי. בית הדין ממליץ לצדדים להתגרש, על מנת למצות הליך נאות של גירושין מתוך הסכמה ברוח טובה.

בהלכה נקבע מהי טובתו האמיתית של הילד מתוך ראיה כוללת של מצבו, לא בזכויות הוריה או בהסכמיהם. לאחר שקילת מכלול הנתונים שהיו לנגד עיני בית הדין הרבני בדבר טובתה של הילדה, הן טובתה החומרית והן טובתה הנפשית דוחה בית הדין הרבני תביעת האב לקבלת משמורת על הבת ועליו להשיב את הבת למשמורתה וחזקתה של האם.

מדובר באישה שסבלה וסובלת ממחלת כלי דם נדירה. קיבלה אירוע מוחי תיכף אחר לידת הילד. לדברי האישה עשר שנים לפני כן היה לה אירוע מוחי; הילד שנולד היה על-ידי שנכנסה בסיכון אולם בכדי להרות שוב, זה כרוך בסיכון גבוה, ואף רופא לא ממליץ לה להרות שוב. טוען הבעל שזה מקח טעות. האישה משיבה שידע וסבר וקיבל.

הלכה קבועה היא, שבעניין החזקת הילדים ומשמורתם, עומדת בפני בית הדין הרבני אך ורק טובת הילדים. כשבא הדיין לדון באיזה ראיה עליו להשתמש ? ישנן שלשה סוגי ראיות: (1) ראיה עינית – ראיה פיזית, ויזואלית, מוחשית – מראה עיניים. (2) ראיה שכלית – ראיה פנימית, קוגניטיבית, המתבססת על פירוש המח וההיגיון. (3) ראית הלב – ראיה רגשית, ראיה אמפטית, כנאמר: "לב רואה לב מבין".