אינני רואה כל תועלת לזוכה במימוש מוקדם של הקופה, זאת כאשר חלקו היחסי כתוצאה מימוש זה הינו נמוך מאוד , וזאת כאשר במימוש מוקדם של הקופה על החייב לשלם 45 אחוזים מס . תשלום מס זה כמובן שמקטין את סך הסכום הנותר למימוש לאחר ניכוי המס . אמנם ,זכות הזוכה להיפרע מנכסי החייב , אך עם זאת יש לבצע הליכים בתיק הוצאה לפועל בתום לב ובסבירות . 

אין ליתן יד למקום בו תיק הוצל"פ הופך להיות "בנק" ובמסגרתו חוסך הזוכה "תוכנית חסכון" לאורך שנים מבלי לנקוט כל פעולה, בעוד שמצינו שעל הזוכה לעמוד על זכויותיו בתום לב, במהירות  וביעילות. סעיף 81א3((ה) לחוק ההוצאה לפועל קובע, כי "ראש ההוצאה לפועל רשאי, לפי בקשת החייב ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להקטין את תוספת הפרשי ההצמדה והריבית או תוספת הריבית האמורות בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג)". הזוכה השתהה, לא פעל בתום לב למימוש זכותו במסגרת תיק ההוצל"פ, שינה את מצבו של החייב לרעה וויתר על מימוש זכותו לתקופה הנ"ל.

החייב טוען כי היות ושילם את מלוא הסכום לזוכה, דבר שאין עליו מחלוקת, שכן כך גם טוען הזוכה, אין עליו לשאת בתשלום הוצאות האגרה. לחילופין טוען כי במידה ואכן עליו לשאת בנטל תשלום האגרה, אין מדובר בתשלום הסכום המלא שכן על הזוכה לשאת בחלק גם כן; לטענת הזוכה אין המדינה מחויבת באגרות בהליכים משפטיים, לרבות הליכי הוצאה לפועל ומשכך מבקש להורות על ביטול הליכי הגביה ו/או כל דרישת תשלום אגרה שהופנתה למי מן החייבים.

יש להבחין בטענת קיזוז נטענת לבין טענת קיזוז קיימת , עם זאת אינני רואה צורך ליתן פירוט לסוגי טענות הקיזוז הקיימות; לא קיימת מחלוקת באשר לחיוב עצמו ולכך כי  החוב נשוא תיק הוצאה לפועל דלעיל לא סולק , אלא טענת החייבת נשענת על טענת קיזוז חוב החייב כלפיה בתיק המזונות.

הזוכה לא הפחית את הסכומים ששולמו לו מהתיק בהתאם להוראות הדין, הזוכה הפסיק לנקוט כל הליכים כנגד החייבת בין השנים 1996 ל-2010, ואף הגיש בקשה מיוזמתו לביטול כל ההליכים בתיק, הזוכה לא עדכן את כתובתה הנכונה של החייבת למרות שהיתה ידועה לו,  כאמור, כל הנ"ל משקפים לדעתי ויתור של הזוכה על חוב החייבת; כעבור כחצי שנה משלא עמדה החייבת בהתחייבויותיה לפירעון החוב, בוצעו ע"י הזוכה עיקולים נרחבים. טענה זו הוכחה כלא נכונה עובדתית וסותרת עת נתוני התיק, שכן לא ננקטו כל הליכים בתיק מאז יולי 1996.

ככל שהצדדים אינם מוכנים להמיר את השטח המצוי בפינה הצפון-מזרחית ואיננו מיועד לפינוי על ידי החייבים, בפינוי המחסן המצוי בפינה הדרום-מזרחית והמיועד לפינוי, יוכל הזוכה לתפוס חזקה בשטח המחסן במועד הפינוי, כמבואר לעיל, והחייב יוכל לפנות לפתיחת תיק למימוש זכותו בפינה הצפון-מזרחית.

צד ג' לא עתר לקבלת הוראות והנחיות מלשכת ההוצל"פ, טרם עשה כן. מעבר לאמור גם הישענותו של צד ג' על החלטת כב' הרשמת הרץ, אין בה ממש, שכן מעבר לעובדה כי המשיך לתן הלוואות לחייב בניגוד להוראותיה ובניגוד להצהרתו כי לא עשה כן, הדיון בפניה נערך לשם ברור במסגרת סעיף 46 לחוק ההוצל"פ – היינו לעניין קיום חובתו של צד ג', על פי החוק, עם קבלת צו העיקול לידיו ומתן מענה כדין לצו העיקול וכיום עסקינן בסוגיה שונה והיא – האם, במסגרת החוק, פעל כדין, עת קיזז סכומים לאורך תקופת העסקת החייב, משכרו ובהתאם האם יש לחייבו בתשלום החוב הפסוק.

החייב איננו יכול לשוב ולעורר בבקשתו טענות עובדתיות ומשפטיות שמקומן היה במסגרת בירור התובענה או הערעור או בכל הליך אחר שקדם להליכי ההוצאה לפועל. כלומר: לאחר שפסק הדין כבר ניתן, אי אפשר לעורר טענה שגובשה לפני מתן פסק הדין נגד חבותו העקרונית של החייב, ואף לא נגד היקף החבות. טענת פירעון שגובשה לפני מתן פסק הדין, יש לטעון בבית המשפט שדן בתביעה. ואם לא נטענה שם כי אז עבר זמנה ולא ניתן להעלות אותה בפני הרשם, מכיוון שאין הוא משמש דרגת ערעור על פסק דין של בית המשפט".

"הטעם המתייחס ל'סיבה אחרת' מצביע על כך שמחוקק המשנה נתן לראש ההוצאה לפועל שיקול דעת רחב ומקיף, בבואו להחליט על החזר אגרות אשר שולמו בהוצאה לפועל. מחוקק המשנה קבע בסיס נוח להחזר האגרה כאשר מתקיים טעם ראוי לכך מתוך מיגוון רחב של טעמים סבירים ואפשריים. אין למחוקק המשנה כוונה להכביד על משלם האגרה ולמנוע ממנו החזר אגרה, אשר שולמה, כאשר קיימים לכך טעמים צודקים, נכונים וראויים. אי-אפשר לקבוע מראש נוסחה פרטנית שתהיה טובה להשבת אגרה בכל מקרה. ברור הדבר, שאנו עוסקים כאן באמות מידה כלליות ובסיסיות, האמורות להתמלא בתוכן מתאים לפי העניין המיוחד והנושא המסוים".

ביחס למסמכים שהוגשו על ידי החייב, בכתב ידו, טענו הזוכים, כי לא ניתן להכיר בהוצאות הנטענות היות ועסקינן ב"שרבוט בכתב יד של סכומים שכביכול הוצאו לכאורה ואפילו לא ידוע מהיכן הוצאו", כאשר אין בכך די כדי להוכיח הוצאות מחשבונה של המנוחה ולידי מי שולם ובעבור איזו רכישה, שכן אין די בהוכחת פירעון חוב, אלא יש להוכיח כי החוב הספציפי, נשוא הדיון, הוא זה אשר נפרע.