רשם ההוצאה לפועל קבע כי אין מקום לפסוק הוצאות. מדובר בסכסוך רב שנים. היקפו לא היה נרחב בהיקפו הכספי ומי מהצדדים לא ניצל הליכים שלא כדין.

לטענת הזוכה, בחוות דעתו של המומחה נעשו חישובי ריבית הפיגורים בהתייחס למועד פסק הדין שבערעור, בכל הפרמטרים לחישוב ובכלל זה: קרן פסק הדין + שכ"ט + אגרות והוצאות, כאשר היו החישובים צריכים להתייחס למועד פסק הדין. 

לא הוסבר ולא ניתן כל נימוק מניח את הדעת מדוע בוצעו לכאורה תשלומים אך כשנתיים לאחר שנמכרה החייבת. כמו כן לא הוכח בפניי התשלום בפועל ומקורו, אשר בוצע, כאמור, במזומן כנגד שטרי החוב, מכיסו הפרטי של בעלי צד ג' לכיסו הפרטי של בעלי החייבת כאשר מנגד דווחה ההוצאה לרשויות המס כהוצאה של צד ג' כחברה.

השאלה באיזה משני סוגי המצבים מדובר מוכרעת בהתאם לקריטריונים אשר נזכרו בעניין בית מימון וצוטטו לעיל. הווה אומר; אין מנוס מלהידרש לפסק הדין מחד, להסכם הנטען מאידך ולבחון, בראש ובראשונה, "האם פסק הדין חדל מלהתקיים על פי ההסכם הנטען".   

אין מחלוקת כי הסכום אשר קבע בית המשפט לתשלום, שולם על ידי החייבת ביום 2.04.13; המחלוקת הנה האם משבוצע התשלום יומיים לאחר המועד שנקבע, יש בו כדי לחייב את החייבת בתשלום מלוא החוב בתיק; מועד התשלום שנקבע על ידי בית המשפט, אשר היה המועד האחרון לביצוע, אינו בא במניין הימים במסגרתם על החייבת היה לשאת בתשלום וכך גם ביחס ליום 01.04.13.

בקשה להכריז על חייב מוגבל באמצעים ולאחד את תיקיו נתונה לשיקול דעתו של רשם ההוצל"פ ואין מספיק להראות כי חייב אינו יכול לשאת בתשלום חובותיו שלא בהתאם לתקופות המנויות בחוק.

לא יכולה להיות מחלוקת כי החלטת החלוקה, וחלוקת הכספים על פיה, בוצעו בתיק זה ביום 7.11.12 בטעות, מבלי שהביאו בחשבון את צד ג' אשר היה זכאי להשתתף בחלוקת הכספים, שהרי, הדין הוא כי גם בעל עיקול זמני משתתף בחלוקת הכספים המגיעים למעקלים, אך הכספים המיועדים לטובת העיקולים הזמניים, לא יימסרו למעקלים אלא במידה ויהיו זכאים לכספים על פי פסק דין שיינתן בתיק בו הוטל העיקול הזמני.

עולה כי צד ג' השיבה לצו העיקול. מתגובת וחקירת צד ג' עולה כי לא שולם כל תשלום לחייבים או לגורם אחר ולא הוכח על ידי הזוכה

כי צד ג' פעלה בניגוד לאמור בתגובתה; דיון בסעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל ככל והיה מתקיים הינו תאורטי בלבד שכן לא התמלאו תנאי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל  וכפי שהובהר לעיל.               

כאשר נדרש רשם ההוצאה לפועל להחליט האם להרים מסך אגב הטלת עיקול אם לאו, עליו לפעול בזהירות ולהימנע ככל האפשר מפגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, עם זאת עליו למנוע ניסיון להכשלת הגביה באמצעות העתקת הפעילות מחברה אחת לחברה אחרת. במקרה שלפניי הוכח במידה הנדרשת להליך זה כי מתקיימת זהות בין החייבת לצד ג', כפי שיפורט להלן.