פסק-הדין למזונות שניתן בהסכמה לא נועד לצורך מזונות הילדים. הוא נועד לשמש כלי שירוקן כל מקור כספי, אשר על-פי כל דין זכאית היתה האישה הגרושה לממשו לצורך גביית כתובתה. בית-הדין נעתר לבקשת האישה הגרושה ונותן צו ללשכת ההוצל"פ, צו למוסד לביטוח לאומי וכונס הנכסים מתבקש לבדוק מחדש את אפשרויות למימוש פסק-הדין לגביית הכתובה.

הבעל אינו רוצה בשלום בית ואינו רוצה לגרשה לשם נקמנות, כופין על מידת סדום. האישה הגישה תביעת גירושין ולדבריה עזב את הבית, הולך עם נשים אחרות, סיבך אותה בחובות כבדים וגם אינו רוצה בשלום בית, לכן מחייבים אותו לגרשה.

בית-הדין מקבל את גרסת התובע ולפיה אין לחייבו בתשלום המזונות עד מכירת הדירה. על הצדדים לזרז את הצעדים למכירת הדירה כדי שהבעל יקבל את החלק המגיע לו וזאת בהגינות וברוח טובה.

קיימות שתי עילות ברורות לחיוב בגט: א. נישואי איסור - היות והבעל הוא כהן ואסור בנישואי גרושה מן התורה, ברור שגם אם היו נישואים כדמו"י היו חייבים להתגרש. ב. נישואי ספק - היות ונישואין אזרחיים נחשבים לכל היותר נישואי ספק, וכנ"ל, הרי זו עילה לצד המעוניין בכך לדרוש גט.

האב הסכים לתת לבנו סך של 2,500 ש"ח לחודש, אך כעת הוא פושט רגל והבן נכנס למוסד וממומן על-ידי המדינה ואין סיבה שימשיך לשלם סכום כה גבוה. הסכום הועמד על-סך 1,500 ש"ח לחודש.

נטל השכנוע הוא על הנתבע המבקש כי הסכסוך יתברר בבית-משפט זר. לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעת גירושין בין יהודים אין תחולה לכלל האמור. מאחר והשאלה היא שאלה משפטית דתית הנחתכת על-פי ההלכה בלבד ועל-ידי דייניה המוסמכים לבית-הדין הרבני מסורה הסמכות הייחודית לדון בכך למרות שעל-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הפנימי של מדינה זרה קיימת סמכות מקבילה לבית-המשפט שם.

לאור התירוצים השונים המובאים בפוסקים ולשם פשרה בין שיטותיהם, בית-הדין מחליט על הפחתת חיובו של האב בדמי מזונות בנו מ- 1500 ש"ח לחודש ל- 800 ש"ח לחודש.

המבקשת עצמה נתנה הסכמתה לסמכות בית-הדין בכתב ובעל-פה, הן בהגשת תביעה לבית-הדין והן בטענות שהעלתה בדיון. לא יתכן שבעל הדין מכפיף עצמו לסמכות בית-הדין רק אם ההכרעה הסופית תיטב עימו. הדבר נגוע בחוסר תום-לב והעדר נקיון כפיים ולפיכך האישה מנועה ומושתקת מלהעלות טענות בשאר לגובה דמי המזונות.

הנישואין הגיעו לסוף דרכם. מאחר והמציאות חזקה מכל דבר אחר, והזמן הממושך שהצדדים חיים בנפרד ובחלק מהזמן ניתנו צווי מניעה כנגד הבעל, כך שנוצרה מציאות של "מיני גירושין" בלתי-פורמלית. לנתונים מציאותיים אלה יש דינמיקה משלהם, ולכן בוודאי אף הבעל מבין כיום שאין מנוס מלפרק את מסגרת הנישואין הרשמית כאשר היא ריקה מתוכן מעשי והגיע העת להתחיל פרק חדש בחיים, ויפה שעה אחת קודם.

הסמכות לדון בכל הכרוך בתביעת הגירושין, אינה קשורה לשאלה מי הגיש את התביעה לגירושין כל עוד העניין כרוך בגירושין, בין אם נכרך על-ידי תובע הגירושין ובין אם נכרך על-ידי הצד שכנגד, יהא לבית-הדין סמכות שיפוט ייחודית בעניינים אלו.