זכות קיזוז נטענת איננה שונה מכל עילת תביעה אחרת שיש לחייב נגד הזוכה, ועליה להידון בבית המשפט; לרשם אין סמכות לדון בתביעות שיש לחייב נגד יריבו.

החלטתי בעניין זה לקבל את טענת הזוכה לגבי סכום הכספים ומנגד לקבל באופן חלקי את טענת החייב לגבי חלקה של הזוכה בסכומים, עוד ועוד ככל שהצדדים מסכימים על סיום המחלוקות נשוא תיק ההוצאה לפועל לרבות סגירת התיק וזאת במצבו הנוכחי כפי שהוא כיום ולאור התשלומים שביצע החייב עד כה בתיק, יגישו הסכמות אלו בכתב לשם מתן החלטה, ברור כי הסכמה זו ככל שתוגש  תהווה הודעה לסיום המחלוקות בתיק הוצאה לפועל דלעיל באופן סופי ולפיכך לא יהיה כל צורך להגשת תחשיב מאת מהזוכה .

עולה אם כן, כי בהעדר דיווח כדין, צד ג' לוקח על עצמו סיכון כי יחויב מכח סעיף 48 ואין הדברים סותרים, שכן אותו סיכון יכול להתממש מקום בו לאחר בירור מכוח סעיף 46 ולאחר שימצא כי נכסים הועברו בניגוד להוראות סעיף 47 או 48, ניתן יהא לבחון חיובו של צד ג'. אין באמור כדי לקבוע, כי דיווח שלא נעשה כדין אינו יכול ליצור חבות – אך חבות זו אינה תולדה ישירה, אלא מהווה תחילתו של תהליך, תחילת שרשרת של אירועים עד לחיובו של צד ג' בסכום החוב הפסוק, אך עד לקביעה כי צד ג' ישא בתשלום החוב, יש עוד מספר משוכות שעל הזוכה לעבור וביניהם להוכיח כי היה בידי צד ג' נכס של החייב ואותו לא העביר למנהל לשכת ההוצאה לפועל או כי שילם צד ג' חוב שלא כדין וכו'. הזוכה שבפני לא עמדה בנטל. צד ג' לא נמצא ככזה שפעל בניגוד להוראות סעיף 47 ו- 48 לחוק ההוצאה לפועל, ולפיכך בקשת הזוכה – נדחית.

אין מחלוקת על אופן חישובו של החיוב שבפסק הדין המקורי, כפי ששונה בערעור. אין מחלוקת על הסכומים שהחייבת שילמה ועל מועדי התשלום. כל שנותר, לפיכך , הוא לערוך תחשיב של סכום החוב בתיק. ככל שהסכום המופיע בתיק שונה (ואכן מסתבר כי כך הוא) יש לבצע את ההתאמה הנדרשת. לצורך החלטה במחלוקת שלפניי איני מוצאת לנכון לבדוק ההיסטוריה של עדכוני החוב בתיק ולבדוק את המקור לטעות שכן  המחלוקת היא ביחס לסכום החוב עצמו, מחלוקת חישובית שניתן להכריעה בה בנקל.

החייב טוען כי פסק הדין נשוא תיק הוצאה לפועל  זה, בטעות יסודו והוא הושג תוך הטעיית בית המשפט; אין אסמכתאות לפירעון חלק מחוב החייב, אך גם אם נפרע חלק יחסי מהחוב במסגרת הסכם פשרה 1, הרי שאין בסמכותי לדון בטענה זו, שכן טענות אלו רלוונטיות לתקופה הקודמת ליום מתן פסק הדין נשוא תיק הוצאה  לפועל דלעיל; החייב איננו יכול לשוב ולעורר בבקשתו טענות עובדתיות ומשפטיות שמקומן היה במסגרת בירור התובענה או הערעור או בכל הליך אחר שקדם להליכי ההוצאה לפועל.

טענותיו של החייב דינם היה להתברר במסגרת ההליך בפני בית המשפט המוסמך ומשבחר לא לעשות כן, אין לו אלא להלין על עצמו וככל שעשה כן, לא ניתן "לפתוח" הדיון מחדש ולפיכך, אין מקום לדון בטענות המועלות על ידי החייב, ככל שהן נוגעות לחיוב עצמו מכח פסק הדין.

בבקשה "לתיקון טעות ולמתן הוראות" עתרה הזוכה להורות על פתיחת תיק ההוצאה לפועל מבלי להיזקק למסירה נוספת, והלכה למעשה עתרה היא לפטור אותה מן הצורך להמציא לחייב העתק הבקשה להחייאת התיק כמצוות תקנה 12 (ז) לתקנות ההוצאה לפועל.

החייב השתהה בהעלאת הטענה, בה בעת שהיה ביכולתו להעלות טענה זו קודם לכן ומשכך החייב מנוע ומושתק לעת הזו מלהעלות את הטענה כעת כנגד ייצוג זה ואף רואים אותו כמי שויתר על טענתו. כך גם, ראויה טענתו להידחות מחמת שיהוי בשים לב לאמור לעיל. יתרה מכך, החייב אף פנה לב"כ כונס הנכסים; מינוי כונס נכסים הינו מינוי אישי-ספציפי לכונס ששמו נקוב בטופס המינוי שממנה רשם ההוצאה לפועל.

אין עסקינן בהלוואה שניתנה לחייב, אלא בשירות שסופק למנוח ואשר החייב חתם על ערבות לתשלום בגין השירות שהוענק על ידי הזוכה למנוח, מכאן כי החיוב בענייננו הינו תוצאה של נזקים שנגרמו לזוכה בגין אי תשלום עבור השירות שניתן היה לתבעו מהחייב, ואילו החייב מעכב את התשלום ולכן בדין עליו לפצותו את הזוכה; מרגע היוולדו של פסק הבורר לעולם המשפט האזרחי, וזאת עם מתן אישור של בית המשפט לפסק הבורר, יש מקום לפנות להוראות הדין החל בעולם המשפט האזרחי ולעניין זה הולם את ענייננו חוק פסיקת ריבית והצמדה.

קיים הבדל ברור בין סמכותו של הרשם להטיל עיקול, לבין סמכותו של בית המשפט המחוזי.  הסמכות להטיל עיקול על מקרקעין נתונה לרשם רק כאשר מקרקעי החייב רשומים על שמו. ולעומת זאת, אם המקרקעין רשומים על שם אדם אחר שאיננו החייב, יש לערוך בירור עובדתי ומשפטי באשר למהות זכויותיו של החייב בנכס.  בירור כזה איננו יכול להתנהל בפני הרשם שסמכותו מנהלית- ביצועית בעיקרה, אלא בפני ערכאה שיפוטית שתערוך דיון בטענות  המהותיות ותבדוק את הטענות לגופן.