היה מקום לקבוע את מועד "הקרע" מהמועד בו ניכר כי אחד הצדדים גמר בדעתו ליצור זוגיות חלופית, אלא שאין בידנו לבחון כליות ולב ואין לדיין אלא מה שעניו רואות. אין לנו לקבוע אלא על פי ההתנהגות החריגה אשר יש בה משום הכרזה על הפסקת השיתוף.

נוכח העובדה שכב' השופט שני קבע מועד לדיון בעניין הסמכות עוד טרם שקיימנו דיון ראשון בעניינם של הצדדים, אין אנו מוצאים לנכון לקיים, לפחות בשלב זה, דיון בעניין הסמכות.

להתיר לצדדים לחיות יחדיו, ולא נחוש לייחוד ואף לא לחיבוק ונישוק, ונוכל לצרף סברת המתירים, בכגון זה שהבעל אינו מסוגל לקיים יחסי אישות כלל.

תקנות הדיון קובעות שנוהל הדיון הוא לשמוע חקירות וראיות במקום שבעלי הדין חלוקים ביניהם ביחס למציאות. הראיות נחוצות למקרה בו המציאות לא ברורה לעיני בית הדין, וההלכה תשתנה בהתאם למציאות הזקוקה לברור. על ידי חקירות וראיות תתברר המציאות ותותאם ההלכה המתאימה. לא כן כאשר ההלכה תהיה אותה הלכה בין אם המציאות היא כדברי התובע ובין אם היא כדברי הנתבע. לכן במקום שאין השלכה לפסק הדין מברור המציאות אין צורך לברר מהי המציאות. לכן אין לבזבז זמן שיפוטי יקר ללא צורך להכרעת הדין, יש לדחות את התביעה לביטול ההסכם.

התרגום של מונח הלכתי זה לשפה המשפטית הרווחת היא, "טענת חוזה למראית עין". במלים אחרות, הטענה היא שכלל לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, וכי ההסכם הנחזה אינו בר-תוקף וממילא דין הוא – לטענת התובע – להורות על ביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם

בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 מטילים על הבעל סנקציות כדלהלן: יש למנוע מהבעל לקבל מבקרים ו/או מכתבים וכל קשר טלפוני למעט כתבי בית הדין וקשר עם עו"ד שלו בכל מה שקשור לענייני משפט; למנוע מהבעל לקנות מצרכים בקנטינה של בית הסוהר; למנוע ממנו אוכל כשר מיוחד עד שיתן ג"פ לאשתו.