ייאלצו המבקשים להגיש בקשה להתרת נישואין לבית המשפט לענייני משפחה. סגן נשיא של בית המשפט, יפנה בהתאם להוראות החוק, לקבלת חוות דעת מאת בית הדין הרבני הגדול. לאחר מכן, יפנה סגן נשיא של בית המשפט לענייני משפחה את בני הזוג לסידור גט בבית הדין הרבני. אז, ורק אז, יסודר הגט והמבקשים יהיו פנויים להינשא לאחרים.

הבית כבר ניתן כבטחון לאישה במכלול טענותיה האחרות, ואינו יכול לשמש גם כבטחון לשובו של המבקש ארצה; הדירה המשותפת מעוקלת, לא ניתן לבטל את עיכוב היציאה מהארץ כמקובל, ולהבטיח את התייצבות הבעל בבית הדין על ידי עיקול נוסף על הדירה, שהרי "אין איסור חל על איסור" ואין עיקול חל על עיקול. צו עיכוב יציאה מן הארץ יבוטל בכפוף להתחייבות שני ערבים.

בנסיבות יצירת הקרע והתרחבותו בין בני הזוג ולנוכח העובדה שהבעל עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, ישנו חשש ממשי לעיגונה של האישה כך שהבעל ימנע מליתן גט לאישה או שיתנה את מתן הגט בתנאים שאינם על פי דין כך שהאישה תידרש "לשלם" תמורת קבלת גיטה וחירותה.

סמכות בית הדין הרבני לדון בענייני ירושה וקיום צוואה נקבעה בסעיף 155(א) לחוק הירושה.

הזוכה הבן הינו זוכה על-פי הדין, דהיינו על-פי התורה, ואף שהצוואה אינה כתובה כהלכתה מ"מ הבן הוא בן יחיד ולו שתי אחיות, כך שהבן זוכה על-פי דין תורה הוא יורש יחידי. וכמו-כן על-פי החוק הוא זוכה יחידי וזאת כנכתב בצוואה, התקיפה על-פי החוק.

קביעת מעמדה כאלמנה הייתה על פי נימוקי הרכב בית דין רבני, שאכן בעלה נפטר. הוגשה בקשה לביטול צו הירושה שלא הוכח בתעודת פטירה או מסמך כלשהו שאלמוני אכן נפטר. לפיכך מתלה בית הדין הרבני את תוקפו של צו הירושה, עד שיובאו בפניו עדויות מספקות על פי ההלכה ולפיהן אלמוני אינו בין החיים.

עסקינן בבני זוג החיים אורך חיים חילוני גמור ופרוצים בעריות, אשר חיו תקופה ממושכת ללא שחשבו שיש צורך למסד את הקשר ביניהם. כפי שנטען, שניהם אף קיימו מערכות יחסים קודמות עם נוכרים. בשום פנים ואופן לא ניתן לייחס להם בקיאות בהלכות קידושין או רצון להימנע מאיסורים. כיוון שהצדדים חשבו שהם נשואים וטקס הנשואין סיפק את רצונם מבחינה זו, אין לחוש שמא היו לאחר מכן קידושי ביאה ביניהם.

בין השאר נקבע כי אין מקום להטיל מגבלות על הסדרי ראיה של האב עם בתו ויש ליתן לאב הזדמנות לבנות את הקשר עם הבת.