סעיף 20(א) לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז-1967 קובע כי "כל סכום שנגבה מהחייב מעל הסכום הפסוק, ישולם לחייב ואם נמסר לזוכה, רשאי רשם ההוצל"פ לצוות על החזרתו. הצו ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה". בהתאם לכך מורה בית-הדין לזוכה להשיב את הסכום אשר נגבה בייתר על ידו לידי החייב והכל בתוך 30 ימים ממועד קבלת החלטתי זו לידיו. צו זה ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק-דין לטובת החייב נגד הזוכה.

העברות בוצעו בין שני חשבונות של אותם בעלי חשבון; היות ועסקינן בחייבת שהנה חברה בע"מ, לא ניתן לראות בה ובמנהליה או כל אורגן אחר בחברה כאישיות משפטית זהה ולכן העברה בנקאית למנהלה של החברה, לחשבון הרשום על שמו, אינו מהווה העברה בין חשבונות של אותו גורם, היינו של החברה.

נוכח התארכות ההליכים דכאן [לה תרמה גם העירייה] יש לצפות מהעירייה כי תבצע הפחתת רביות בגין התקופה השנייה כפי סמכותה ושיקול דעתה. הנני קובעת כי כפוף לתשלום החיוב עליו יוסכם, בגין התקופה השנייה בלבד, מקופת הכינוס, תיתן הערייה 'אישור לטאבו' כדי שהקונה תוכל לשכלל את הזכויות בנכס ולהעבירן על שמה וזאת בהקדם האפשרי. באשר לתקופה הראשונה – אין לי סמכות לקבוע כעתירת העירייה שיש לבצע שינוי מחזיק רטרואקטיבי ע"ש צד ג' וככל שהעירייה סבורה שתוכל לקבל סעד הצהרתי שכזה – תואיל לעתור לערכאה מוסמכת.  

לאחר שקראתי את טענות הצדדים, סבורני כי סעיף 8 להסכם הינו חיוב כלפי צד ג' המקנה לזוכה זכות לאכוף את החיוב והכל כפי שאנמק להלן. סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים")קובע: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו." הקניית הזכות חיוב שהתחייב אדם לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן: "המוטב") מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מהחוזה כוונה להקנות לו זכות זו. בענייננו, שאלת זכותה של הזוכה כמוטב, מתעוררת מאחר ולא צוין מפורשות בהסכם מעמדה ו/או כוונת הצדדים להקנות לה זכות אכיפה. יחד עם זאת, אינני סבורה שיש לבחון הסכם זה באספקלריה של הסכם חוזי גרידא, בין צדדים לעסקה מסחרית אלא, לדידי יש לבחון את ההסכם באספקלריה של דיני משפחה, תוך בחינת מהותו של ההסכם - שהינה חלוקת רכוש, קביעת דמי מזונות והבטחת זכויותיהם של ילדי הצדדים עם גרושי הוריהם.   

הנני מאשרת קיום ההתמחרות דהיום שכן ממילא, אישור הסכם עם כל מציע שיוכרז בה, יועבר לאישור בית משפט של פשט"ר ולאישורי, כך  שכל נזק לא ייגרם בקיומה של ההתמחרות, בעוד שביטולה - יזיק ועלול לסכל מכירה בטווח קרוב ולהרתיע מציעים שמסרו פקדונות כספיים -  תוך שעלולה להיווצר פגיעה כללית באמינות הליכי מכר , במכירת   נכסים בכינוס, בהוצאה לפועל.   

חוב דמי חכירה מהווה חלק מהזכות שמושכנה ומומשה בתיק זה. ההלכות ידועות ומשכך אין צורך להרחיב.  משום כך , למועד מינוי כונס נכסים אין משמעות, באשר הכונס  נכנס ב'נעלי החייב' לכל דבר ועניין בהקשר זה; את השיהוי בפעולתו , שמשמעותו צבירת רביות והצמדות על החוב, לא יכול ממ"י ל'גלגל' על קופת הכינוס, ועל כיסו של נושה מובטח. 

ברי כי סלע המחלוקת העיקרי הינו לעניין  הסכום הנקוב בבקשת הביצוע בגינה נפתח תיק הוצאה לפועל דלעיל; בקביעתו ובפסיקתו קבע הבורר בסופו של יום , בפסיקתו הסופית לאחר ביצוע התיקון ולאחר חישוב מפורט ומנומק , כי על החייב לשלם לזוכה סך של 1,195,245 ₪ , זאת לאחר קיזוז זכויות החייב מזכויות הזוכה, כאשר סכום זה נושא הפרשי ריביות והצמדה כדין מהמועד  הקבועים ועד ליום 31.1.07 , לרבות הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל .

אין בתקנות ההוצאה לפועל הוראות בדבר אגרה מינימאלית שלא תוחזר בכל מקרה, זאת להבדיל מהוראות תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, הקובעות סכום מינימום שלא יוחזר למגיש התביעה (למשל תקנה 6(א) לתקנות). תקנות ההוצאה לפועל הותירו את ההכרעה לשיקול דעתו של הרשם.  

עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת במספר סוגיות אשר שנויות במחלוקת: חובת הדיווח שחלה על הזוכה לעדכן את תיק ההוצאה לפועל בגין כל תקבול שקיבלה מאת החייב; שאלת הקיזוז שבוצע על ידי החייב; ואילו המחלוקת הנוספת מתמקדת בבקשת הזוכה להגדיל את החוב בגין הוצאות שהוציאה.

נכון להיום, קיימת הלכה שרירה וקיימת אשר נקבעה ע"י בימ"ש העליון בפס"ד קהילת ציון אמריקאית, ובפס"ד יוסף אברהם; בהתאם להלכות המחייבות הנ"ל התאריך הקובע לעניין החבות בהיטל ההשבחה, גם בהליכי כינוס נכסים, הינו יום אישור תכנית ההשבחה.