טענת האישה שהסמכות לדון בכל הדברים שנכרכו על-ידי הבעל נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, וגם כי הסמכות לדון בשאלת הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. לטענת הבעל, כי הסמכות נתונה לבית הדין הרבני לדון בכל עניני הצדדים.

ניסוח ההסכם נעשה בצורה לקויה ולדעת בית הדין הרבני צורת ניסוח זו נועדה כפי הנראה להסוות את הדברים באופן שהאישה לא תהיה מודעת לכך שהיא כפי הנראה מקבלת לפי ההסכם רק זכות שימוש ולא בעלות. בית הדין הרבני לא עוסק בהכרעה המתייחסת לפרשנות ההסכם. בית הדין הרבני דן האם האישה הוטעתה בהסכם? והדברים מנוסחים באופן שמטעה את האישה.

טענת הבעל כי אין התאמה בינו ובין אשתו, וכי אופיים שונה מן היסוד, דבר שהביאם לידי מריבות רבות הפרוסות על פני כל שנות הנישואין הרבות ועוד מלפני הנישואין; הבעל עזב את הבית המשותף וטוען כי אין לו את הרצון ולא הכוח להגיע לשלום בית כאשר הינו חי בשקט ובשלוה עם אחרת. בתוך דברי הבעל הועלו עוד טענות נוספות שלא הוכיחם כלל והוכחשו נחרצות על-ידי האישה.

בין הצדדים קיימת הסכמה להתגרש. הבעל טען נגד אשתו שהיא חיה עם גבר זר והאישה הודתה בכך ונאסרה לבעל ולבועל. הבעל מבקש לעכב את סידור הגט עד לאחר סיום ההליכים הרכושיים. לעומתו, האישה תובעת להתגרש לאלתר. עמדת בית הדין שיש חובה להתגרש.

תקנות הדיון קובעות שנוהל הדיון הוא לשמוע חקירות וראיות במקום שבעלי הדין חלוקים ביניהם ביחס למציאות. הראיות נחוצות למקרה בו המציאות לא ברורה לעיני בית הדין, וההלכה תשתנה בהתאם למציאות הזקוקה לברור. על ידי חקירות וראיות תתברר המציאות ותותאם ההלכה המתאימה. לא כן כאשר ההלכה תהיה אותה הלכה בין אם המציאות היא כדברי התובע ובין אם היא כדברי הנתבע. לכן במקום שאין השלכה לפסק הדין מברור המציאות אין צורך לברר מהי המציאות. לכן אין לבזבז זמן שיפוטי יקר ללא צורך להכרעת הדין, יש לדחות את התביעה לביטול ההסכם.