מקור הסמכות החוקית של בית-דין רבני לדון בענייני מזונות ורכוש, מצוי בסעיפי חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן – חוק השיפוט). בסעיף 3 לחוק נקבעה סמכות שיפוט ייחודית לבית-הדין הרבני כאשר תביעת מזונות או רכוש או כל עניין אחר נכרכו בתביעת גירושין. לשם כריכה כאמור אין צורך בהסכמת הצד שכנגד לסמכות בית-הדין. 

מדובר בכתב בוררות שבו התקבל הבורר כסמכות פוסקת, הרי אישורו של ביה"ד הרבני הוא פורמלי בלבד, ולמעשה אינו מעלה ואינו מוריד. ביה"ד אינו יכול להתערב בשיקוליו של הבורר, ולדברי ביה"ד הוא גם לא עשה זאת ולא ראה את עצמו מסוגל לעסוק בפיענוח המסמכים הרבים. אישורו של ביה"ד אינו יכול להביא לביצוע פסק הבוררות, אלא בדרך הנהוגה בכל פסק בוררות, באמצעות בית-המשפט בלבד. 

מעיון בשטר הצוואה עולה בבירור שההקדש לא נוצר בעת חתימת הצוואה בפני הנוטריון. המנוח קבע כי כל עוד הוא חי יש לו שליטה מלאה על הנכסים וכן גם לאחר מותו תהיה אשתו רשאית להשכיר ולהשתמש בהכנסות כרצונה (לדבריו: "ורק אחרי אריכות ימי ואריכות ימי אשתי יתחילו האפוטרופוסים להוציא הוראות צואה זו לפועל").

הצדדים והדיין לא חתמו פשיטא שבקניין סגי אפילו בהתחייבות בדברים בעלמא שהייתה התחייבות בקניין בפני בית הדין הרבני חשוב שמהניא גם לסלק אסמכתא, שבודאי שההתחייבות חלה. שהרי האישה הגיעה להסכם מתוך דעה צלולה ובהבנת מצבה לפי הדין, ובגלל שינוי כזה מהמקובל, לומר שההסכם כולו לא נעשה מתוך גמירות דעת, זו אומדנא דלא מוכחא.

דרישת הערבות של בית הדין הרבני מהמערער נבעה מידיעת בית הדין הרבני על התנהלות המערערת ואביה בכל הנוגע לעניין משמורתו והסדרי הראיה של הבן. דרישת הערבות של בית הדין הרבני מאבי האישה נבעה מרצונו של בית הדין הרבני להחמיר בעניין הערבויות ולהבטיח החזרת הבן למשמורת אביו.