מוכח בעליל שכוונתה האמיתית של האישה היא רצונה בהבטחת עתידה הכלכלי בלבד, לא בבעלה, ולא בשלמות התא המשפחתי כערך עליון למערכת נישואין תקינה ובריאה. הצדדים חייבים להתגרש.

הבעל הגיע לארץ בכדי לבקר את ילדיו, אשתו נתנה הוראה לגננת שלא תיתן לו לראות את הילד. עיסוקו של הבעל הוא בטחוני, כל דבר פלילי זה פוגע בו. לומר את המילים הללו שהוא "זנח" זה אינו נכון, הוא פרנס את הילדים כל השנים.

בית הדין הרבני בדק כי אכן הם כשרים לבא בקהל ואחר כך ערך לצדדים גט כדמו"י, כמנהג בתי הדין בישראל.

הלכה קבועה היא, שבעניין החזקת הילדים ומשמורתם, עומדת בפני בית הדין הרבני אך ורק טובת הילדים. כשבא הדיין לדון באיזה ראיה עליו להשתמש ? ישנן שלשה סוגי ראיות: (1) ראיה עינית – ראיה פיזית, ויזואלית, מוחשית – מראה עיניים. (2) ראיה שכלית – ראיה פנימית, קוגניטיבית, המתבססת על פירוש המח וההיגיון. (3) ראית הלב – ראיה רגשית, ראיה אמפטית, כנאמר: "לב רואה לב מבין".

שווי הכתובה יהיה שווה לערך כל סכום שהאישה תחויב במסגרת הדיון על הרכוש, כנגדו יחויב הבעל באותו שווי בחיוב כתובתה, ובלבד שלא יעלה סכום זה על ערך הכתובה.

בנסיבות בו הוכח לבית הדין הרבני כי האישה הפסידה כתובה ותוספת בגין התנהגותה. אין בסיס הלכתי לחייב את הבעל כלל במזונות אישה שהרי יש לבחון את אומדן דעתו של הבעל בלבד שלא היה מתחייב באם היה יודע את זכותו על פי ההלכה. ואפילו שהתחייב בפני בית הדין הרבני לאחר סידור הגט, אין כאן הסכם פשרה דו סטרי אלא התחייבות חד סטרית של הבעל שהתברר שאין לה בסיס הלכתי.

טענת האישה כי יש לחייב את בעלה בג"פ היות ויחסי האישות מתחילת הנישואין אינם מתקיימים כסדרם אלא רק לעיתים רחוקות. הבעיות ביחסי האישות נובעות מחוסר ביטחון או קושי נפשי אחר של הבעל לקיים את מצוות חיובו בעונה לאשתו.