המערער טוען כי פסק-הדין ניתן ללא נימוקים. טענה זו דינה להידחות. בית-הדין מפנה בפסק הדין לחוות הדעת שעסקה במסוגלות ההורית של הצדדים, ולמסקנתה, בה הומלץ, לאפשר לאם את ההגירה עם הילדים, כדי שתוכל להיעזר בהוריה ובסביבה התומכת של הקהילה באוסטרליה. חוות הדעת עצמה מפורטת, מנומקת, ודנה בשאלות המסוגלות ההורית, בשאלת ההגירה ובאופציות השונות להכרעה. בית-הדין מציין כי האב לבדו אינו מסוגל להתמודד בכוחות עצמו עם גידול הילדים, ולדעת בית-הדין הוא גם אינו מעוניין בכך. 

לדברי המערער, הקטטות והוויכוחים הנ"ל לוו מצד האישה באיומים להגשת תלונות שווא במשטרה, וכן הוכה על-ידי המשיבה עד זוב דם באופן שלא היה יכול להמשיך לדור בכפיפה אחת ועזב את הבית המשותף על מנת שלא להסתבך בתלונות שווא ואלימות פיזית ומילולית. נקבע כי יש לקבל את הערעור והאישה חייבת להתגרש במועד הקרוב שיקבע בית הדין וכן יש להפסידה כתובה ותוספת כתובה.

נראה ששלום בית לא שרר שנים רבות בעבר, ולכן קטנים הסיכויים שישרור בעתיד, מה גם שהפרידה של כעשר שנים ודאי לא תרמה לאופן החיובי של שלום בית, ואם בעבר זה היה נראה רחוק, הרי על אחת כמה וכמה כיום בהווה, זה נראה רחוק שבעתיים, ולכן את הדבר הפשוט שעיננו רואים, מסתבר בהחלט שגם האישה רואה או לפחות מודעת היטב לכך, ולכן פנייתה כעת לדרישת צו למדור ספציפי נראית "תלושה מהמציאות" וברור שפניה אינם לשלום בית כנה.

בגירושין ללא גט, אין צורך בעילות הלכתיות לכפיית הגט. בית הדין הרבני, מסתפק באיבחון המצב, ובחוסר הסיכוי לשלום בין הצדדים. כאשר, נוכח בית הדין, שאין אפשרות להשלים בין בני הזוג, אזי, יכול בית הדין להגיע למסקנה שעליהם להיפרד, והגירושין מבוצעים, באמצע מתן פסק דין לגירושין.

אפשרות להגשת ערעור אינה רק זכות אשר ניתנת למערער, אפשרות זו משפיעה בצורה ישירה על זכויותיו של הצד שכנגד, ומשכך חובה על המערער לדאוג להגשתו של הערעור בזמן סביר כפי שמתחייב מהחלטת בית הדין. משלא עמדה המערערת בחיובה זו אין מקום לקבל את בקשתה.