הקובע לגבי אישור הסכם גירושין בין בני זוג, הוא רגע ההופעה בבית המשפט. כל אחד מן הצדדים יודע שחתימתו אינה מחייבת, כל עוד לא בא אישור משפטי לכך. על כן, גם גמירות דעתו שהייתה בעבר, היא גמירות דעת שאינה סופית, כי הוא יודע שכל עוד לא הגיע האישור המיוחל, אין ערך לחתימה. כל זאת באופן עקרוני, ועדיין הדבר צריך עיון.

הסכסוכים בין השנים הביאו לכך שגמלה אצל שניהם ההחלטה להתגרש. מאז גם עיקר מלחמתה של האישה על כתובתה ולא על הגירושין או שלו"ב. עניין המזונות אינו משמעותי כי האישה משתכרת למחייתה. אין לנו שום סיבה לומר שהתנהגות הבעל נתנה לאישה עילת גירושין ומשום כך דינם כמי שמורדים זע"ז והאישה מקבלת רק עיקר כתובה.

כיון שמדובר כאן בתיק שהסמכות יכולה להיות רק על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-הדין הרי דרושה הסכמה של שני בעלי הדין והסכמה מכללא כפי שהיתה כאן, לא תועיל. הערעור נדחה.

מדובר איפוא בהחלטה זמנית, ומן הראוי שבית-הדין יקבע מועד לדיון הוכחות ובהמשך לו יתן פסק-דין סופי בתביעת האב להפחתת מזונות. אגב כך נעיר, כי פסק-דין סופי כאמור לא יהווה גורם שימנע שינויו בעתיד, שהרי במזונות עסקינן. אבל עדיין יהיה הוא פסק-דין בתביעה הספציפית להפחתת המזונות. 

הוחלט כי יש לקבל את הערעור ולפסוק כי על הצדדים להתקשרד. עם זאת, על בית-הדין לעכב את הגירושין עד שהבעל יסכים לחתום עם האישה על הסכם ממון חדש שישמר את כל זכויותיה שבהסכם הממון הנוכחי בחייו ולאחר מותו.