בית-הדין הרבני רשאי להשית הוצאות על המתחייב בדין. אומנם בתי הדין נמנעים מנימוקים הלכתיים לחייב בהוצאות במקרים רבים, אבל ב"נסיבות המיוחדות" של תיק זה, נכון וצודק לחייב בכך.

בית-הדין התחבט מאור בפרשנות המשפט "דירה ברשות האישה". לאחר שיקלול הדעות השונות בית-הדין קבע ברוב דעות כי דירת המגורים שייכת לשני הצדדים בחקלים שווים. אולם למערערת זכות מגורים בחלקו של המשיב לכל ימי חייה והיא יכולה למכור זכות זאת לאחרים. הקונה יוכל לגור בדירה כל ימי חיה של המערערת ולאחר מכן תחולק הדירה בין הקונה ובין המשיב או יורשיהם.

הבעל לא הפקיד את הערובה בה חוייב וכן לא התייצב לסידור הגט, אי לכך בית-הדין הוציא נגדו צו הבאה ובקשתו לביטול צו ההבאה נדחתה. מאחר והגט לא סודר במועד שנקבע, נכנסה לתוקף ההחלטה לדחות הבקשה לעיון חוזר בענייני הצדדים.

מכיוון שבהתנהגותה של האישה ובמעשיה כלפי בעלה היא שגרמה לפירוק הנישואין ולכן מפסידה כתובתה. סיבה נוספות: היות והם נכשלו באיסור נידה, למרות שזה היה בהסכמתו, מפסידה כתובתה מטעם קנס.

יש הסוברים שאין כאן גזל כי הבעל מודע שכל פסק דין שלא נפרע, הצד השני פונה להוצאה לפועל ואם האישה גבתה הכל, הרי היא המוחזקת ואין האב יכול להוציא בלא ראיה. ואם עדיין לא גבתה, האב הוא המוחזק והוא רשאי לקזז את מה שחוייב בהוצאה לפועל.

היות והחלטת בית-הדין האזורי ניתנה על פי ממצאים שגויים, נמצא כי לא היה מקום לתרעומת הקשה של בית-הדין על המערער ובא-כוחו, ועל כן יש לבטל את הקנס שהטיל בית-הדין על מר פלוני המופיע בסעיף 2 להחלטת בית-הדין האזורי.

על בית הדין להכריע בהתאם לטובת הילדה. האם טוענת כי טובת הילדה להתחנך בחינוך חילוני אשר תואם את אורח החיים שבביתה, ומה גם שנישאה לאיש אחר, חילוני, ונולדה בת, שגם היא עתידה להתחנך בחינוך חילוני. האב טוען, כי טובת הילדה להתחנך בחינוך ממלכתי-דתי. הוא עצמו חרדי, אך כדי לבסס את הקשר שבין הילדה לבינו, ובהתחשב בעובדה כי האם חילונית, סבור הוא כי מן הדין שהילדה תלמד בחינוך ממלכתי-דתי.

אין בדברים אלו בכדי להמעיט בחומרת התנהגותה של האישה ובאי כוחה, על ההטעיה הגמורה שהטעתה את הבעל ואת בית הדין בכך שנתנה את הסכמתה וחתימתה "מהפה אל החוץ", ובליבה זממה להפר את הסכמתה ואף נהגה כך בפועל לאחר הגט. התנהלות כזו תגרום לחוסר אימון קשה בין צדדים, ועלול להעמיק את בעיית סרבנות הגט.