משהוגש הסכם הגירושין לאישור בית-הדין הרבני, כל הכתוב בהסכם וכן הפרשנות של ההסכם היא בסמכות בית-הדין הרבני. אם ברצון מי מהצדדים לערער על ההחלטה זו עליו להודיע לבית-הדין הרבני לפני שבית-הדין הרבני יאשר את ההסכם.

מדובר איפוא בהחלטה זמנית, ומן הראוי שבית-הדין יקבע מועד לדיון הוכחות ובהמשך לו יתן פסק-דין סופי בתביעת האב להפחתת מזונות. אגב כך נעיר, כי פסק-דין סופי כאמור לא יהווה גורם שימנע שינויו בעתיד, שהרי במזונות עסקינן. אבל עדיין יהיה הוא פסק-דין בתביעה הספציפית להפחתת המזונות. 

קיומם של נישואין קונסרבטיביים או רפורמיים בין בני זוג, כשלעצמם, אין בהם כדי לשלול את סמכות בית-הדין הרבני בישראל לדון בענייני הנישואין והגירושין של אותם בני זוג, לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. הערעור נדחה.

הבעל כרך בתביעת הגירושין גם את עניין המשמורת של הילדים, הסדרי ראיה ומזונותיהם. נמצא שכל עוד לא קבע ביה"ד שמשמורת הילדים תהיה אצל האם, היא כלל אינה מוסמכת לתבוע את האב בשם הילדים כ"אפוטרופסית טבעית", שהרי גם הוא אפוטרופוס טבעי כמוה. ומי הסמיך אותה לתבוע אותו בשם הילדים? האם האב כאפוטרופוס טבעי אינו יכול להחליט לתת לילדים את צרכיהם כרצונו באופן ישיר, בלי תיווכה של האם? בנידון דידן המדובר בבנים, ואין לשלול את האפשרות שהמשמורת תהיה בידי האב. לכן לא היה נכון לקבוע ש"תביעת הילדים למזונותיהם אינה כרוכה בתביעת הגירושין של הבעל". אך למרות האמור, הואיל והמשיב עצמו לא ערער על החלטת ביה"ד בעניין זה, אין משנים עניין זה בהחלטת כב' ביה"ד האיזורי.

בחינת היבטים שונים מלמדת כי הלכה למעשה זנחה האישה כל טענה לעניין מבחני הכריכה. למעלה מן הצורך ייאמר, כי אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים בעניין הגירושין. שניהם מעוניינים בכך. עניין הרכוש פורט בהרחבה על-ידי הבעל בכתבי טענותיו. אין כל סיבה סבירה ומסתברת לומר כי נפל פגם במבחני הכריכה. לפיכך, צדק בית-הדין האזורי בקובעו, כי תביעת הגירושין כנה, ועניין הרכוש נכרך בכנות וכדין.

לדברי המערער, הקטטות והוויכוחים הנ"ל לוו מצד האישה באיומים להגשת תלונות שווא במשטרה, וכן הוכה על-ידי המשיבה עד זוב דם באופן שלא היה יכול להמשיך לדור בכפיפה אחת ועזב את הבית המשותף על מנת שלא להסתבך בתלונות שווא ואלימות פיזית ומילולית. נקבע כי יש לקבל את הערעור והאישה חייבת להתגרש במועד הקרוב שיקבע בית הדין וכן יש להפסידה כתובה ותוספת כתובה.

בחינת טענות הצדדים מלמדת, שהבעל אינו מכחיש את טענת האישה כי הוא נתן לה להבין שאין גילה המדוייק בעל משמעות מכרעת בעיניו. אף טענת המערער שחשב לתומו כי אישה זו ראויה ללדת ילדים, אינה עולה על הדעת. אשר על כן, האישה לא הפסידה את כתובתה, ובמקרה זה דמי כתובתה מהווים פיצויי הולם על גירושין.

יש לדחות את טענת המערער מעיקרה, משום שכאשר מדובר בזוגות כאלה שמקובלת עליהם הפסיקה האזרחית בזכויות ובחובות על-פי חוק יחסי ממון, אין מקום לקזז את מה שקיבלה האישה בביהמ"ש ממה שמגיע לה, משום שמה שבית-משפט מחייב על-פי חוק לא גרע מחיוב כתובה שגם הוא תלוי במנהג המדינה.

אין כל מקום לראות במערער כמפר את ההסכם שבינו לבין הישיבה, בזה שהפסיק באמצע השנה להיות ולפעול במסגרת הישיבה, ולכן אין מקום להורות לו להחזיר את שכרו שקיבל עבור אותם חדשים משנת תשס"ב שלימד וחינך כראש הישיבה התיכונית. 

מקבלים את הערעור והתיק של התביעה בביה"ד האזורי ייסגר.למרות האמור, הרי שמפני דרכי שלום וטובת הקהילה ובני הקהילה, בית-הדין פונה לרבנים ולאנשי ועד הקהילה שעסקו בברור של עניין הצדדים לאפשר למשיב לשלוח בכתב את טענותיו והשגותיו לפסק-דינם בנוגע לעסקת היהלומים שהיתה בינו ובנו לבין המערערים, ועל-פי שיקול דעתם של כבוד הרבנים ואנשי הועד יחליטו האם יש מקום ליתן זכות שימוע למשיב ולמערערים בפניהם בנוגע לעסקת היהלומים.