ביה"ד האזורי פסק שכיון שהדירה רשומה ע"ש הצדדים בשוה לכן תחולק ביניהם בשוה. הערעור נדחה.

נראה ששלום בית לא שרר שנים רבות בעבר, ולכן קטנים הסיכויים שישרור בעתיד, מה גם שהפרידה של כעשר שנים ודאי לא תרמה לאופן החיובי של שלום בית, ואם בעבר זה היה נראה רחוק, הרי על אחת כמה וכמה כיום בהווה, זה נראה רחוק שבעתיים, ולכן את הדבר הפשוט שעיננו רואים, מסתבר בהחלט שגם האישה רואה או לפחות מודעת היטב לכך, ולכן פנייתה כעת לדרישת צו למדור ספציפי נראית "תלושה מהמציאות" וברור שפניה אינם לשלום בית כנה.

מאחר והמבקשת גויירה על-ידי ביה"ד המוכר על-ידי מועצת הרבנות הראשית, ומאחר ומועצת הרבנות נתנה החלטה כי תעודות גיור כאלה יתקבלו על-ידי רושמי הנשואין, על-כן אין לה כל צורך לפנות לא לביה"ד האזורי ומכ"ש שאין עניין לערעור, והמבקשת יכולה לפעול בהתאם להחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל.

הכלל לפיו התובע הולך אחר הנתבע אינו מוחלט ודורש בדיקה בכל מקרה לגופו.בכל מקרה בו שוקל בית-הדין להעתר לבקשת הנתבע, עליו לוודא כי בביה"ד המוצע מתקיימים נהלים וסדרי דין שלא נופלים מאלו הקיימים בביה"ד הרבני, ושלא יפגעו בדרך כל שהיא זכויותיו ההילכתיות של התובע.לפיכך, על המשיב – מר אלמוני לחתום על שטר בוררות בפני בית-הדין הרבני באשדוד, ובאם לא יעשה כן, יתיר ביה"ד למערער - מר פלוני להגיש את תביעתו בכל מקום שיחפוץ.

מדובר בכתב בוררות שבו התקבל הבורר כסמכות פוסקת, הרי אישורו של ביה"ד הרבני הוא פורמלי בלבד, ולמעשה אינו מעלה ואינו מוריד. ביה"ד אינו יכול להתערב בשיקוליו של הבורר, ולדברי ביה"ד הוא גם לא עשה זאת ולא ראה את עצמו מסוגל לעסוק בפיענוח המסמכים הרבים. אישורו של ביה"ד אינו יכול להביא לביצוע פסק הבוררות, אלא בדרך הנהוגה בכל פסק בוררות, באמצעות בית-המשפט בלבד. 

ברור לנו מקריאת פסק-הדין ומיתר החומר שבתיק, שבית-הדין האזורי לא סגר בפני המערערת את הדלת, להוכיח כי בנסיבות המיוחדות של פרשה זו אין לראות בחומר שהגיע מן הביטוח הלאומי כהוכחה לענין בטלות זכותה של המערערת למזונות. מאידך גיסא, על המערערת לדעת, כי בהמשך ההליכים בפני בית-הדין, היא לוקחת על עצמה סיכון, שבית הדין ישתכנע באופן סופי כי עליה להשיב את כל דמי המזונות שגבתה, על-ידי ירידה לנכסי הבעל, מאז שנת 1979. בה במידה, אם הבעל יבקש למצות את הדין, הוא מסתכן בכך, שבית-הדין יגיע למסקנה, שעל אף החומר החדש שהובא לידיעת בית-הדין, יש להשאיר את פסק-הדין המקורי על מכונו, כך ש"הקפאת" פסק-הדין למזונות תבוטל. נוצר כאן כעין "מאזן אימה" מסויים, וכל אחד מן הצדדים יעשה את חשבון נפשו. הלכה למעשה, כל צד ראשי לפנות לבית הדין האזורי ולבקש למצות את הדין. הערעור נדחה.

הבעל טען שתיק הגירושין המקורי לא היה פעיל עקב בקשתה ותחינותיה של האישה להשכנת שלום בית, אך בפועל התברר כי היא עשתה בכך שימוש לא ראוי לצורך הגשת תביעותיה לבית-המשפט. בית-הדין האזורי קיבל את נימוקו של הבעל לחוסר הפעילות בתיק הגירושין וסבר כי יש בכך נימוק מספיק על מנת להורות על פתיחת תיק הגירושין הראשון מחדש, ועל כן יש לקבוע שהסמכות לדון בעניין החזקת הילדים והסדרי הראייה מוקנית לבית-הדין. יצויין שלא היתה הכחשה של ממש מצד האישה כנגד טענתו של הבעל כי חוסר הפעילות בתיק הגירושין המקורי נבע מניסיון שלום בית שנערך בין הצדדים. נסיון זה איננו פוגם בכנות תביעת הגירושין שהוגשה, וממילא לא נפגמה כריכת עניין החזקת הילדים והסדרי הראייה אשר כרוכים מעצם טבעם וטיבם בתביעת הגירושין המקורית.

מדובר בבני זוג אשר מתגוררים בארץ זה 25 שנה, ואשר רכושם המשותף וחייהם המשותפים היו ונמצאים בארץ. משכך יש מקום לקבוע כי הן משיקולי נוחיות, הן משיקולי יעילות הדיון ואפשרות הבאת עדים, הן משיקולי אפקטיביות והאפשרות לכפות את פסק-הדין שינתן, והן משיקולי הגינות והסתמכות הצדדים, הפורום הנאות הוא דווקא בית-הדין הרבני בישראל ולא בית-המשפט בצרפת. לעניין זה יאמר כי מדבריו של בית-המשפט הצרפתי נראה כי לא היה מסכים לדון בתביעת האישה אילולא הבנתו בחוק שיפוט בתי-דין רבניים, וכפי שהתבאר קודם – הבנה זו אינה נכונה. לאור האמור, נדחה הערעור על החלטת בית-הדין האזורי.

נקבע כי מאחר ודיין אחד מוסמך לתת עיקול על נכסים, הרי שבידו לקבוע אם יש לו סמכות לתת עיקול. נמצא שדיין אחד יכול לקבוע סמכות.

נקבע כי הערעור יתקבל בחלקו, למערערת זכות מגורים בדירה שהתגוררה בה עם המנוח, כדין מדור אלמנה ומכוח הסכם הממון שבין הצדדים.