תשלום פיצויים למשיבה הינו ללא ספק מוגדר כ"דבר ראוי ונכון ואף-על-פי שיאן הדין כך" (על אחת כמה וכמה כאשר קיימות סברות לפיהן הויתור לא חל ויש כאן דין גמור  מכוח מנהג המדינה). הצדדים חתמו על "שטר בוררות" כנוסח הנהוג בו נתנו הצדדדים סמכות לבית-הדין "לדון ולפסוק, לפשר ולהשביע" והצהירו כי "כל מה שיפסקו עלינו... נקבלו עלינו... בין לדין ובין לפשרה"?

הוחלט כי יש לקבל את הערעור ולפסוק כי על הצדדים להתקשרד. עם זאת, על בית-הדין לעכב את הגירושין עד שהבעל יסכים לחתום עם האישה על הסכם ממון חדש שישמר את כל זכויותיה שבהסכם הממון הנוכחי בחייו ולאחר מותו.

הלכה למעשה הבעל הוא סרבן גט המעגן את אישתו. בית-הדין הגדול מאשר את חיובו במתן גט לאשתו שהינו סופי ואין מקום לדון בו מחדש. כמו-כן נדחה הערעור בעניין רכוש שהיא החלטה סופית. נדחית בקשת הבעל לעיכוב ביצוע בה מינה בית-הדין כונס נכסים למכירת דירת הצדדים. המבקש חוייב בהוצאות משפט לטובת המדינה בסך 15,000 ש"ח.

הבעל לא הפקיד את הערובה בה חוייב וכן לא התייצב לסידור הגט, אי לכך בית-הדין הוציא נגדו צו הבאה ובקשתו לביטול צו ההבאה נדחתה. מאחר והגט לא סודר במועד שנקבע, נכנסה לתוקף ההחלטה לדחות הבקשה לעיון חוזר בענייני הצדדים.

נדחתה הבקשה להרחבת ההרכב עקב חילוקי דעות בין הדיינים להליך הגיור המנותק מאמונת ישראל ושמירת תורת ה' ומצוותיו. דעת הרוב יש לקבל את הערעור ולאפשר למערער להינשא כדמוי"י.

לאישה אין כל תביעה בפני בית-הדין וגם תביעת כתובה ופיצויים אינם סיבה לעיכוב, וזאת מן הטעם שמאחר ולא קיימת תביעת גירושין, וקיימת רק בקשה לשלום בית של הבעל אין כל מקום לדיון בעניין הכתובה ותביעה הפיצויים.

ב"מות הנישואין" ברור לחלוטין שבני הזוג לא יחזרו לשלום לעולם. הדברים אמורים בעיקר כשהבעל יצר קשר עם אישה אחרת. גם אם כל האשמה מוטלת עליו, הרי בסופו של דבר, אין מנוס מגירושין.

סיבת הפירוד של הבעל לא היתה המאיסות אלא משום שנתן עיניו באחרת וקשר קשר עם אישה זרה. אין בית-הדין יכול לחייבה מכוח ההלכות שעניינן היכולת של הבעל לגרש את האישה בניגוד לדעתה, אך כיוון שברור כי לא נשאר סיכוי רב להחזרת שלום-בית על כנו יש צורך להפרידם זה מזו. הערעור נדחה ונקבע כי מגיעים לאישה כל הזכויות המגיעות לאישה נשואה מבעלה ויש להקציב לצדדים חצי שנה להגיע להסכם גירושין.

חיוב ב"כ האישה בהוצאות משום שהערעור היה ערעור סרק שאין בו כל הגיון לא מהבחינה ההלכתית ולא מהבחינה המשפטית.