בין השאר הועלתה השאלה האם יש בדחיה של שנתיים ניגוד קטבי להסכמתו של הבעל להתגרש עד שנאמר שיש כאן אומדנא דמוכח שאילו ידע שתעשה כן לא היה ניתן הגט.

הרושם המצטייר הוא, כי הבעל עשה השתדלות ותמך באשתו בשעות קשות ואף הצילה בעבר, אך כיום אינו מסוגל יותר. נוכח הנתק הממושך וחוסר הסיכוי לשלום בעתיד, אין מנוס אלא לבחור באחת משתי פתרונות: גירושין, או לחילופין מתן היתר נישואין. ברור לכולם, כי האפשרות הראשונה היא הרצויה.

האישה טענה לאלימות קשה. לדבריה, הבעל נהג לאיים עליה ברצח ובהכנסתה ל"בית משוגעים". הבעל נהג להיעדר מן הבית לעתים מזומנות לתקופות שונות והחליף את עבודתו מדי פעם. המשטרה הזהירה את הבעל מפני הישנות האלימות, הבעל הודה כי הכה את האישה אך טען שעשה זאת כהגנה עצמית.

האם יש לתת משקל דומיננטי להצהרתו של עורך הדין, שהוא נטל על עצמו את הייצוג בתום לב, ושלא על מנת לגרום להעברת התיק לשופט אחר?; כשנטען ניגוד עניינים, אין צורך להשתכנע כי הלכה למעשה נוצר ניגוד עניינים. קיימת אפשרות סבירה שהתפקידים שאותם ממלא פלוני עשויים ליצור ניגוד עניינים, כדי להגביל את חופש העיסוק של פלוני.

ערעור הבעל על פסיקת בית הדין הרבני לכפותו ליתן גט באמצעות צו מאסר מתקבל; הבעל חייב לפרוע לאשתו את דמי כתובתה והנדוניה לאלתר עוד בטרם סידור הגט; עם הטלת חובת המזונות, יש להוציא נגד הבעל צו איסור יציאה מהארץ. מטרת הצו היא להבטיח שהבעל יעמוד בחובת תשלום המזונות, ואין בכך כפיה על הגט עצמו.