בית הדין סבר כי בנסיבות מקרה זה, צירוף העובדות של מועד מכירת הדירה המשותפת, סגירת החשבון המשותף ופתיחת דף חדש בחייו של הבעל סמוך למועד זה מהווים יחד וכל אחד מה לחוד הוכחה לרצינות הפירוד וסופיות השיתוף ביניהם.

בית הדין הרבני בישראל מוסמך לדון בתביעת הבעל בעניין רכוש הצדדים, שנכרכה כדין ובכנות בתביעת גירושין כנה. בנסיבות העניין, ידון בית הדין בעניין הרכוש למרות ההליך המקביל התלוי ועומד בבית משפט זר, בלוס אנג'לס.

כדי לקבוע שהסמכות נתונה לבית הדין הרבני יש להוכיח תחילה שהתביעה והכריכה עומדים ב"מבחן המשולש" של: תביעה גירושין כנה; כנות הכריכה; כריכה כדין.

במקרה דנן, אף אם נעשה שימוש באותן אמות מידה הנהוגות לגבי "צו חוסם", לכאורה לא ניתן לומר כי התביעה שהגיש הבעל לבית המשפט לענייני משפחה הינה תביעה קנטרנית או שהוגשה בכוונה רעה, ומכל מקום ספק אם ניתן לפרש את צו בית הדין, האוסר על הבעל לעשות כל פעולה שתפריע למדורה הספציפי של האישה בדירה, כאוסר עליו להגיש תביעה לבית משפט מוסמך בישראל. כאמור, אין צורך, בנסיבות, שנידרש לסוגיה זו. התוצאה היא, שבית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בעניין פירוק השיתוף בדירה שנכרך על ידי האישה בתביעת הבעל לגירושין.

הצדדים התייחסו בארוכה בסיכומיהם למחלוקת השנויה ביניהם בענייני הרכוש והממון שאינה בסמכות בית הדין. לדעת בית הדין, הדבר מצביע על כך שהצדדים סיימו את חייהם המשותפים דה-פקטו ואבן הנגף לסיום ההליך ביניהם דה-יורה, היא המחלוקת ביניהם בענייני הרכוש והממון.