פרק כ"ב: הפחתת פיצוי - סעיף 18 לחוק

1. הדין

סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"18. הפחתת פיצוי (תיקונים: התשכ"ד, התשכ"ט (מס' 2), התשע"ד)

בית-דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית-הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו."

2. כללי

לבית-הדין שיקול-דעת רחב בפסיקת פיצויי הלנה וכי ההסדר שנקבע בסעיפים 18 ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר איננו הסדר שלילי {ע"ע 473/09 (ארצי) מוטור אפ בע"מ נ' ורד, פורסם באתר נבו (01.11.11); ע"ע (ארצי) 43694-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ נ' מרדכי, פורסם באתר נבו (28.08.17)}. בפסק-הדין בעניין מרדכי נקבעו גם הקריטריונים אותם יש לשקול בבואנו לקבוע את שיעור הפיצויים:

"לחוסנו הכלכלי בתקופה הרלוונטית או שיקולים הנוגעים לבדברינו לעיל יש כדי לחדד ולהבהיר את התפיסה המשתמעת מתוך פסיקתו העדכנית של בית-דין זה שלפיה, אין לראות עוד בהסדר שבסעיפים 18 ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר הסדר שלילי וכי בית-הדין מוסמך לשקול שיקולים נוספים מעבר לאלה הקבועים בסעיפים אלה לצורך הגשמת התכלית המפצה והמרתיעה של פיצויי ההלנה. שיקולים המביאים בחשבון את אפיונו של חוזה העבודה כ"חוזה יחס", את מידת הפגיעה באינטרס המוגן של העובד ששכרו הולן וכן שיקולים שמקורם בעקרונות של צדק חלוקתי הנוגעים לזהות המעסיק, לגודלו, דרך התנהלותו של המעסיק לאורך התקופה הרלוונטית לתביעה. הן ביחס לעובד המסויים והן ביחס לעובדים אחרים."

ב- ע"ע (ארצי) 45431-09-16 {אלכס גורביץ נ' מדינת שיראל - רשות המיסים, פורסם באתר נבו} נפסק:

"46. סעיף 18 לחוק הגנת שכר קובע כי "בית-הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית-הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו."

בעניין מוטור אפ שלעיל עמדה כב' השופטת דוידוב-מוטולה על מהותם של פיצויי ההלנה, תכליתם ודרך הפעלת שיקול-הדעת בפסיקתם. אשר לתכלית: פיצויי ההלנה נועדו "לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק". תכלית נוספת היא "מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי-תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים".

אשר לאופן הפעלת שיקול-הדעת. "יש לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי-קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי-קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים - לרבות לעובדים אחרים של המעסיק  עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם... במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום-ליבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות" {ראה גם ע"ע (ארצי) 56846-05-12 ג'י.אי.אס גלובל אנוירמנטל סולושנס בע"מ נ' רמי אפללו, פורסם באתר נבו (10.02.15)}.

ב- ע"ע 3354-10-10 {יעקב מדאעי נ' אס.די.אר. שריון יבוא ושיווק בע"מ, תק-אר 2012(2), 1078 (2012)} בית-הדין קבע כי חוק הגנת השכר קובע את המועדים לתשלום שכרו של עובד וקובע סנקציה חמורה במקרה של אי-תשלום במועד.

בית-הדין פסק כי תכליתם של פיצויי ההלנה היא לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות חוק הגנת השכר {ע"ע 1242/04 עיריית לוד נ' אבלין דהן, (2005); סטיב אדלר "פיצויי הלנה - חוק ופסיקה" שנתון משפט העבודה ו' 5, 21-20 (1996)} וכן להעניק פיצוי לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד.

יחד-עם-זאת, סעיף 18 לחוק הגנת השכר מאפשר שיקול-דעת לבית-הדין לצורך הפחתת פיצויי ההלנה או ביטולם אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי-דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית-הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו.

אף בפסיקה נקבע כי לבית-הדין שיקול-דעת רחב בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה ולהפחתתם {ע"ע 300215/98 דומוס תעשיות רהיטים בע"מ נ' מירב בן הלל (2000); ע"ע 394/99 המפד"ל נ' תאופיק אגבריה, פורסם באתר נבו (23.12.03); ע"ע 372/05 חברת השמירה בע"מ נ' מונטסנוט איילין אייל, פורסם באתר נבו (24.11.05)}.

באשר לאופן הפעלת שיקול-הדעת, הוצע לקבוע איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד אשר יכלול, בין-היתר, את תכלית חוק הגנת השכר, את הצורך בהרתעת מעסיקים, את הפגיעה והנזקים הנגרמים לעובד כתוצאה מאי-קבלת שכרו במועד, אך גם את הנזקים אשר עלולים להיגרם לקניינו של המעסיק {ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון, פורסם באתר נבו (29.11.00)}.

3. תכלית החוק ודרך הפעלת שיקול-דעת בית-המשפט

ב- ע"ע 56846-05-12 {ג'י.אי.אס גלובל אנוירמנטל סולושנס בעמ נ' רמי אפללו, תק-אר 2015(1), 1154 (2015)} בית-הדין הארצי קבע כי באשר לתכלית, פיצויי ההלנה נועדו לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות חוק הגנת השכר.

תכלית נוספת היא מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים.

בנוגע לאופן הפעלת שיקול-הדעת: סעיפים 18 ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר מקנים לבית-הדין שיקול-דעת להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה.

על-פי הפסיקה כיום מוקנה לבית-הדין שיקול-דעת רחב בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם.

באשר לדרך הפעלת שיקול-הדעת נפסק כי יש לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית חוק הגנת השכר, את הצורך בהרתעת מעסיקים, את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו, את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי-קבלת שכר במועד עבור עבודתו, את החשש כי אי-קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד, ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים, לרבות לעובדים אחרים של המעסיק עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם.

בית-הדין קבע כי במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום-ליבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה {דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה כל שכרו של העובד} ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות.

4. האם במקרה הנדון היה על בית-הדין לאזן בין זכותו של המשיב לכספים המגיעים לו לתקופת עבודתו ולפירות הסכם הפשרה עליו חתם, לבין מצבו של המערער אליו נקלע שלא ברצונו לצורך קביעת פיצויי ההלנה?

ב- ע"ע (ארצי) 525/05 {חיים בן זאב נ' איתי גלבוע, פורסם באתר נבו (20.12.05)} נדונה סוגיה בה המערער נקלע לקשיים כלכליים בתקופה בה חתם על הסכם פשרה בינו לבין המשיב.

בית-הדין הארצי מצא, שאלמלא העיקולים שהוטלו עליו, היה מכבד את התחייבותו על-פי ההסכם.

הסנקציה שקבעו הצדדים הינה בלתי-סבירה על פניה, כאשר דובר בסנקציה מרחיקת לכת שאינה מאוזנת ואינה עומדת ביחס סביר לנזק שנגרם למשיב, כתוצאה מן ההפרה, אותו ניתן היה לצפות בעת חתימת ההסכם.

פיצויי הלנה מלאים הם פיצויים עונשיים בשיעורים גבוהים במיוחד ובית-הדין שבידו הסמכות לפסוק אותם לא ממהר להפעילם במלוא עוצמתם. קל וחומר כשמדובר בפיצויי הלנה מלאים על בסיס סכום חיוב ששיעורו כמעט כפול מסכום החיוב המקורי המוסכם.

בית-הדין הארצי קבע כי באיזון בין הערך של מתן תוקף להסכם שנעשה בין הצדדים לבין הערך של שמירה על איזון, מידתיות וסבירות בבחינת סנקציה הקבועה בהסכם.

בית-הדין הארצי סבר שיש לאזן נכונה גם בין זכותו של המשיב לכספים המגיעים לו לתקופת עבודתו ולפירות הסכם הפשרה עליו חתם, לבין מצבו של המערער אליו נקלע שלא ברצונו.

אשר-על-כן, בית-הדין פסק כי סכום החיוב על-פי הסכם הפשרה יעמוד על הסכום המוגדל שנקבע בו {22,479 ש"ח}, ובמקביל ביטל את החיוב בפיצויי הלנה.

5. מה יקבע בית-הדין בנוגע לפיצויי ההלנה במאזן השיקולים בבואו לאזן בין שיקולי העובד אל מול המעסיק?

ב- ע"ע (ארצי) 1242/04 {עיריית לוד נ' 937 עובדי עיריית לוד ואח', פורסם באתר נבו (09.09.04)} בחן בית-הדין את השאלה האם בנסיבות העניין ניתן לפטור את העירייה מתשלום מלוא פיצויי הלנת שכר.

זאת, מכוח החריג שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר, לפיו ניתן להפחית את שיעור פיצויי הלנת שכר או לבטלם גם בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה.

במסגרת שיקוליו לקביעת שיעורם של פיצויי ההלנה, נתן בית-הדין האזורי דעתו למצבה הכלכלי של העיריה בכלל ועל המעמסה הכלכלית הכבדה שבהטלת פיצויי הלנה מלאים והחשש לקריסת העיריה ושיתוק פעילותה בשל כך בפרט.

מנגד, עמדה לנגד עיני בית-הדין תוצאתה הכבדה של  הלנת השכר על העובדים והחומרה שבהלנת השכר במגזר הציבורי. במיוחד כן, כאשר רשויות השלטון בנוסף על היותן מעסיק לכל דבר חייבות בנאמנות לציבור ועליהן לשמש דוגמה ומופת.

בסיכומו-של-דבר פסיקתו של בית-הדין היתה כי הנתבעת תישא בתשלום פיצויי הלנת שכר בשיעור 60% מפיצויי ההלנה הקבועים בחוק הגנת השכר, ולחוב שנפסק בגין אי-תשלום המשכורות יווספו פיצויי הלנת שכר בשיעור 60% מיום בו היתה צריכה להשתלם המשכורת ועד ליום 17.02.04, ופיצויי הלנה מלאים מיום 17.02.04 ועד למועד התשלום בפועל.

6. האם היה מקום להפחית את פיצויי ההלנה לאפס במקרה הנדון?

ב- ע"ע 200017/96 {שמואל בלומנטל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (29.05.00)} בית-הדין קבע כי חלק מהתביעה לפיצוי הלנת שכר התיישן ועל-כן דחה את התביעה לגבי חלק זה.

לגבי החלק השני של התביעה, שלא התיישן, החליט בית-הדין קמא, כי היתה טעות כנה והפחית את פיצויי ההלנה לאפס, וזאת מכוח סעיף 18 לחוק הגנת השכר.

7. האם פסיקת פיצויי הלנה ושיעורם נתונה לשיקול-דעת בית-הדין גם כאשר לא מועלות טענות על-ידי המעסיק בעניין זה?

ב- ד"מ (חי') 28588-07-14 {אייל צורף נ' אמיליאנו רצ'קובסקי, פורסם באתר נבו (28.03.15)} בית-הדין קבע כי הלכה היא שפסיקת פיצויי הלנה ושיעורם נתונה לשיקול-דעת בית-הדין, וזאת גם כאשר לא מועלות טענות על-ידי המעסיק בעניין זה, וכאשר לכאורה לא מתקיימות נסיבות להפחתת פיצויי הלנה לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר.

במקרה הנדון, לאחר שקילת מכלול נסיבות המקרה ובהתחשב בעיקרון המידתיות, בית-הדין קבע כי יש להעמיד את פיצויי ההלנה על-סך 3,200 ש"ח שהם 100% משיעור השכר הנתבע, וזאת בנוסף להפרשי הצמדה וריבית מיום שבו היתה העובדת זכאית לשכר ועד התשלום המלא בפועל.

8. האם היה מקום להפחית את פיצוי ההלנה כתוצאה מתום-לב או טעות בלתי-נשלטת על-ידי המעביד?

ב- סע"ש (ב"ש) 45962-04-14 {ראובן וידל נ' פאני'ס (נון סטופ) אופנה בע"מ, פורסם באתר נבו (09.08.15)} בית-הדין קבע כי סעיף 18 לחוק הגנת השכר, קובע שבית-הדין רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטל אותו במקרה שהשתכנע שההלנה היתה בתום-לב ומתוך טעות בלתי-נשלטת על-ידי המעביד, או אם השכר לא שולם בגין חילוקי-דעות בין המעביד לעובד על עצם זכאות העובד לתשלום וזאת בתנאי שהסכום הכספי שלא היה במחלוקת בין הצדדים שולם במועד.

אם בית-הדין השתכנע בנסיבות התביעה שלפניו שהמעביד הלין שכר מינימום של עובד הוא רשאי לקבוע שיעורי פיצוי מוגדלים בהרבה לעומת הלנת שכר רגיל.

לבית-הדין שיקול-דעת אם להפחית פיצויי הלנה, כאשר את שיקול-דעתו זה הוא מפעיל על-פי אמות-המידה החלות על בית-משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום-לבם של הצדדים ובתכלית החקיקה {ע"ע (ארצי) 300029/98  מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון, פורסם באתר נבו  (29.11.00)}.      

אשר-על-כן, בית-הדין לא קיבל את טענת הנתבעת כי חרף מאמציה התובע סרב לתשלום משכורתו האחרונה.

בית-הדין קבע  פיצויי הלנה שאנו מעמידים אותם על-סך של 7,000 ש"ח.

9. אי-תשלום פיצויי הפיטורים לא נבע מטעות כנה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 18 ו- 20(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (ב"ש) 23065-03-18 {הישאם ביטאר נ' מדינת ישראל- משרד הפנים, תק-עב 2019(1), 16779 (2019)} נדונה תביעה לתשלום זכויות שונות שלטענת התובע להן הוא היה זכאי בעבודתו בתפקיד בו הועסק כרכז בכיר {חקירה והרחקה} ברשות האוכלוסין וההגירה.

התובע טען, לאי-תשלום פיצויי פיטורים, אי-תשלום תוספת הופעות בפני ערכאות משפטיות, אי-תשלום בגין שעת התייצבות ולחילופין תשלום מחליף לשעת התייצבות וכן אי-תשלום תוספת משמרות. סכום התביעה הועמד על-סך 84,000 ש"ח.

התובע טען, כי במסגרת עבודתו הוא נדרש להופיע בשם המדינה בפני בית-הדין לביקורת משמורת על-מנת לייצג את ההחלטות המנהליות הקשורות בעובדים זרים, כן הוא נדרש לבצע חקירות הקשורות לעובדים זרים.

ההופעות בפני בית-הדין ומתן תגובות לבית-הדין היוו את עיקר עיסוקו. בשל היותו עו"ד וכן בשל רצונו לעסוק בתחום זה יותר, הופיע התובע יותר בבית-הדין מיתר העובדים ביחידה, מה גם שליחידה היה נוח שהתובע לקח על עצמו לטפל בעניינים המשפטיים של היחידה. התובע נדרש להתייצב מידי יום בתחנה המרכזית בבאר שבע, היא נקודת האיסוף, לצורך נסיעה מרוכזת לכלא סהרונים. בגין שעות הנסיעה, נהגה הנתבעת לשלם לחלק מהעובדים שכר ואילו לתובע לא שילמה שכר.

בחודש 09/15 הגיע אל התובע מכתב מהנתבעת בו הודע לו כי התקבלה לגביו ממשטרת ישראל המלצה שלילית ועל-כן, כל עוד לא תתקבל המלצה חיובית, לא יוכל להפעיל סמכויות לפי חוק הכניסה לישראל.

לאור ביטול סמכויותיו הוא נאלץ לבצע עבודות משרדיות ופקיד עזר לקולגות שלו. כמו-כן בשל שלילת סמכויותיו בפני בית-הדין לביקורת משמורת, נפגעו תוספות השכר שהיו צריכות להיות משולמות לו. בשל האמור פנה ביום 05.11.15 אל הנתבעת והודיע כי אין בדעתו להמשיך לעבוד ככוח עזר ביחידה והוא מבקש להשיבו לתפקידו. משלא נענה, שלח ביום 16.11.15 מכתב התפטרות אל הנתבעת בו כתב שאם לא יושב לתפקידו הקודם, יסיים את תפקידו ביום 05.12.15. חרף פניותיו אל ממוניו לא שולמו לו תוספות השכר להן זכאי.

הנתבעת הכחישה טענות התובע וטענה כי התובע הועסק כמנהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין וההגירה מיום 09.12.12 בתפקיד רכז בכיר {חקירה והרחקה}. ביחס לרכיבי התביעה שתבע התובע, טענה הנתבעת כי התובע לא זכאי להן.

בכתב תביעתו עתר התובע בנוסף, לתשלום פיצויי הלנה. לטענתו, זכאי הוא לכספים שהצטברו לזכותו בקופת הפיצויים ואילו הנתבעת הערימה קשיים במשיכת הכספים. הנתבעת הכחישה זכאותו של התובע. הנתבעת השיבה, לטענת התובע בדבר אי שחרור כספי הפיצויים, כי התובע התפטר מן העבודה ועל-כן, לא קמה זכאותו לפיצויי פיטורים.

בית-הדין קבע, כי בהתחשב בעיקרון המידתיות בהפעלת שיקול-הדעת על-פי ההתאמה בין המטרה לבין האמצעי והיחס שבין הפגיעה לבין השגת התכלית, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 4,000 ש"ח המהווים למעלה מ- 20% מקרן פיצויי הפיטורים. על הנתבעת למסור אישור בדבר שחרור קופת הפיצויים המנוהלת על שמו בתוך 21 ימים ממועד קבלת פסק-הדין.

עוד נקבע, כי הוראות ההסכם והנספח לו, עליו חתומים הצדדים, קובעות כי הכספים שיופרשו לקופת הפיצויים על-ידי הנתבעת, יבואו במקום פיצויי פיטורים, בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, ועל-כן היה על הנתבעת למסור לידי התובע טופס 161 ומכתב אישור למשיכת כספי הפיצויים בתוך 15 ימים מהמועד לתשלומם ללא רלוונטיות לנסיבות סיום העסקתו של התובע.

כן, עד למועד זה, לא פעלה הנתבעת לשחרור הכספים האמורים. הנתבעת לא סיפקה כל הסבר מניח את הדעת להתנהלותה. לפיכך, בית-הדין קבע, כי אי-תשלום פיצויי הפיטורים לא נבע מטעות כנה.

10. יש לבחון האם נכון לראות את הענקת ההלוואות לנתבע כחלק מיחסי העבודה בין הצדדים או שיש לראותה כהתקשרות נפרדת

חקיקה רלבנטית: סעיפים 20(ב)(2), 25(א)(6) ו- 25(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: רע"א 2407/14 מורן רוחם ואח' נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ.

ב- ת"א (יר') 64874-10-18 {השקעות בתנועה בע"מ נ' בנימין דעבול, תק-של 2019(1), 53188 (2019)} נדונה בקשת הנתבע למחיקת ההליך מחוסר סמכות עניינית.

בין התובעת לנתבע התקיימו יחסי עובד - מעסיק. לפי כתב התביעה החל הנתבע לעבוד אצל התובעת ביום 01.06.16. תנאי השכר שסוכמו בין הצדדים היו תשלום משכורת בגובה 6,000 ש"ח נטו כשכר בסיס, ובנוסף, תגמול בשיעור 33% מרווחי התובעת {להלן: "השכר הנוסף"}. עיסוקה של התובעת בסחר במכוניות משומשות. הנתבע עבד עבורה כנציג מכירות במגרש בו הוצגו המכוניות למכירה.

התובעת טענה, כי במהלך תקופת עבודתו לווה ממנה הנתבע מספר הלוואות. התובעת לא ציינה מתי החלה במתן ההלוואות לנתבע. הנתבעת צירפה לכתב התביעה הסכם הלוואה מיום 09.02.17 {להלן: "הסכם ההלוואה"}. לפי הסכם זה, בשנת 2016 הוענקו לנתבע הלוואות בסך מצטבר של 113,300 ש"ח ובמועד חתימת אותו הסכם הועבר סך נוסף של 15,000 ש"ח. סכום החוב המעודכן הוגדר שם כסיכומם של שני הסכומים - סך של 128,300 ש"ח.

עוד נקבע בהסכם ההלוואה כי החוב יוחזר לתובעת מתוך חלקו של הנתבע ברווחי החברה {השכר הנוסף} "אשר נצברו בחברה החל מ- 01.06.16 ועד פירעונו המוחלט של החוב". בהסכם ההלוואה לא נקבע מנגנון חלופי להשבת ההלוואות.

עוד טענה, כי בהמשך אף לווה הנתבע סכום נוסף בגובה 54,000 ש"ח ובסך הכל הועמדו לו הלוואות בגובה 182,300 ש"ח, "אותם או חלק מהם לא שילם עד ליום הגשת התביעה". לפי כתב התביעה, הנתבע פוטר מעבודתו אצל התובעת ביום 15.11.17.

הנתבע טען, כי הסכם ההלוואה נעשה במסגרת תנאי העבודה שנקבעו בין הצדדים ועל-כן מסורה הסמכות העניינית בידי בית-הדין האזורי לעבודה. עוד טוען הנתבע כי בידיו טענות הנוגעות באופן ישיר לקיפוח זכויותיו כעובד, כמו הלנת שכר של חודשיים, אי-תשלום רכיב השכר הנוסף ופיטוריו שלא כדין. לטענתו טרם הגיש תביעה בגין עילות אלו בשל חוסר במסמכים.

בית-הדין מחק את ההליך וקבע, כי מתן הלוואה לעובד, הן כמקדמה והן כטובת הנאה שעליו להחזיר במהלך הזמן, אינו זר למשפט העבודה ומסמיך את המעביד לנכות משכרו של העובד "חוב על-פי התחייבות בכתב...".

עוד נקבע, כי החזר ההלוואות נקשר לתנאי השכר בין הצדדים באופן בו נקבע כי יקוזז מתוך השכר הנוסף של הנתבע. משמעות הסכמה זו היא, למשל, כי במצב של היעדר רווחים נדחה פירעון ההלוואות למועד לא ידוע. בהסכם ההלוואה אף לא הוגדר מנגנון חלופי להחזר ההלוואות, למשל במקרה של סיום יחסי העבודה בין הצדדים. משכך, מהסכם ההלוואה עולה, על פניו, כי מסתבר יותר לראות בהלוואות כקשורות ליחסי העבודה בין הצדדים, מאשר כהלוואות העומדות בפני עצמן.

11. תכליתם של פיצויי ההלנה הינה הרתעתית במהותה ונועדה להעביר למעסיקים מסר ברור בדבר החשיבות שרואה המחוקק בתשלום שכרו של עובד במועד

חקיקה רלבנטית: סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 52804-12-15‏ ‏ריין נ' הומטקס; ע"ע 45431-09-16‏ ‏ גורביץ נ' מדינת ישראל; ע"ע (ארצי) 473-09‏ ‏ מוטור אפ בע"מ נ' יניב ורד; ע"ע (ארצי)      56846-05-12‏ ‏ג'י.אי.אס גלובל אנוירמנטל סולושנס בע"מ נ' רמי אפללו.

ב- סע"ש (ת"א) 2870-12-16 {חיים בן חמו נ' עז'יז'ה בע"מ, תק-עב 2019(1), 11727 (2019)} נדונה תביעת התובע לתשלום זכויות סוציאליות שונות הנובעות מעבודתו אצל הנתבעת וסיומה.

הנתבעת הינה חברה בע"מ המפעילה אולם אירועים בשם "אולמי אליסון". התובע הועסק כטבח ראשי, מיום 23.01.12 ועד ליום 11.07.16 עת פוטר על-ידי מר מיכאל אביקזר בעלי הנתבעת.

מתכונת העבודה, בהתאם להסכם העסקה מיום 25.01.12: עבודה בימים א-ה: 8:00 עד 17:00 {9 שעות}, ימי ו: 6:00 - 13:00 {7 שעות}. לפי הצורך בגין אירועי ערב יקבל תשלום לפי שעות נוספות. שכרו הקובע של התובע עמד על-סך של 7,381 ש"ח.

ביום 11.07.16 הוזמן התובע לשיחה במשרדו של מר מיכאל אביקזר. הצדדים חלוקים לגבי מטרת השיחה ותוכנה, אולם אין חולק כי בסיומה התובע פוטר.

התובע טען, כי מעולם לא שולם לו גמול שעות נוספות אף שעבד שעות ארוכות. לטענת הנתבעת, שילמה שעות נוספות כדין ובהתחשב בכך שהתובע הרבה להיעדר והנתבעת לא ניכתה משכרו בגין היעדרויות אלה. עיון בתלושי השכר ובדו"חות הנוכחות מעלה כי לא נוהל רישום שעות עבודה, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וערך שעת עבודה.

בהתאם לחוק הגנת השכר, במצב דברים שבו המעסיק לא בצע את חובותיו הרישומיות, די בכך שהתובע יביא ראשית ראיה בתצהיר ובעדות, כדי להעביר את נטל ההוכחה לכתפי המעסיק.

התובע הציג בעדותו ראשית ראיה זו לעבודה בשעות נוספות. למעשה אין מחלוקת בין הצדדים באשר למתכונת העבודה, הנתבעת אינה חולקת על כך שהתובע הועסק בשעות נוספות אולם טוענת כי יש לנכות מהתחשיב של התובע את זמן ההפסקה וכן ימים בהם לא היתה חתימה שניה בדו"חות הנוכחות.

בית-הדין קיבל את התביעה וקבע, כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 12,684.1 ש"ח בגין גמול עבודה בשעות נוספות. בנוסף ולאור הפגם שנפל בעריכת תלושי השכר תשלם 1,000 ש"ח.

עוד נקבע, כי הכלל המנחה בעניין טענות קיזוז של מעסיק כנגד תביעה של עובד המוגשת נגדו לתשלום זכויות המגיעות לו הוא, שאין הוא זכאי להישמע בטענה שתשלום כלשהו שולם בטעות, כאשר הדבר נעשה במשך כל תקופת העבודה וההטבה הפכה להיות חלק מתנאי העבודה המוסכמים של העובד.

בהלכה הפסוקה הובהר, כי תכליתם של פיצויי ההלנה הינה הרתעתית במהותה ונועדה להעביר למעסיקים מסר ברור בדבר החשיבות שרואה המחוקק בתשלום שכרו של עובד במועד. פיצויי ההלנה נועדו לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק, בהתחשב בחזיון הלנת השכר שהתפשט.

תכלית נוספת הינה מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים.

הנתבעת טענה, כי סברה בתום-לב כי זכויותיו של התובע שולמו במלואם. בנסיבות אלה, לטענת הנתבעת אין מקום לחייבה בתשלום פיצויי הלנה, וזאת לאור קיומה של "טעות כנה" או "מחלוקת של ממש" בעניין זה.

בית-הדין קבע, כי יש לבטל לחלוטין את פיצויי ההלנה ולהעמידם על הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד, וזאת בשל המחלוקת הכנה והלגיטימית שנתגלעה בין הצדדים בדבר עצם הזכאות לרכיבי השכר אשר נתבעו, מחלוקת שיש בה ממש ומשלא הוכח חוסר תום-לב בהתנהלותה של הנתבעת כלפי התובע.

12. אין בשחרור הכספים המוחזקים על-ידי צד שלישי הכבדה על המעסיק, אלא הפעלת לחץ בלתי-הוגן ובלתי-ראוי על העובד

חקיקה רלבנטית: 18 ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 394/99 המפד"ל המפלגה הדתית לאומית המזרחי הפועל המזרחי בארץ ישראל נ' אגבריה; ע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ נ' ורד; ע"ע (ארצי) 43694-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ נ' מרדכי; ע"ע (ארצי) 28228-03-15 לוקס נ' זיסמן.

אזכורי מאמרים: סטיב אדלר "פיצויי הלנה: חוק ופסיקה", שנתון העבודה ו' 5 (תשנ"ו).

ב- ע"ע 13847-05-15 {אברהם כהן נ' אחוזה יסמין בע"מ, תק-אר 2018(4), 2386 (2018)} נדון ערעור על פסק-דין אשר חייב את אחוזה יסמין בע"מ, המערערת בתיק ע"ע 13847-05-15, לשלם למר אברהם כהן, המערער בתיק ע"ע 14799-05-15, תשלומים שונים בגין תקופת עבודתו וסיומה באולם אירועים בירושלים.

התובע בבית-הדין האזורי, מר אברהם כהן {להלן: "העובד"}, עבד באולם האירועים "האחוזה" בירושלים {להלן: "האולם"}, החל מחודש מרץ 1992 ועד ליום 12.10.2008 עת נפגע בתאונת עבודה, עקב החלקתו באולם, לאחריה לא חזר לעבודתו.

במרוצת שנות עבודתו של העובד באולם, שהחלו בהיות נער צעיר והסתיימו בסמוך לנישואיו שנחוגו באולם לאחר סיום עבודתו, התחלפו החברות המעסיקות אותו. מעסיקתו האחרונה של העובד, אחת מארבע חברות שהעסיקו את העובד לפי קביעת פסק-הדין מושא הערעור, היתה אחוזה יסמין בע"מ אשר קיבלה על עצמה לשאת במלוא החיובים בגין התקופה הכוללת של עבודת העובד באולם.

למעלה משנה לאחר תאונת העבודה לאחריה הסתיימה עבודתו של העובד באולם, הגיש העובד תביעה נגד גזית וחמש החברות שהעסיקו אותו, לטענתו, לקבלת תשלומים שונים בסכום כולל של 490,094 ש"ח הנובעים מתקופת העסקתו וסיומה. בית-הדין האזורי, בפסק-דין מפורט ומנומק היטב, חייב את החברה לשלם לעובד סכום של 202,669 ש"ח.

באשר לפיצויי הלנה בית-דין של ערעור קיבל את הערעור וקבע, כי ככלל תמעט ערכאת הערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית באשר לעצם הטלת פיצויי הלנה ובשיעורם. עם-זאת, אין לקבל את הנמקת בית-הדין האזורי לפיה "מחלוקות כנות בדבר אופן חישוב פיצויי הפיטורים" מצדיקות את ביטולם למעשה של פיצויי ההלנה.

עוד נקבע, כי בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, החל בשינויים המחוייבים גם על הלנת פיצויי פיטורים מכוח סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, כי בית-הדין רשאי להפחית את פיצויי הלנת השכר או לבטלם אם שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה או עקב חילוקי דעות "ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". אמנם, החברה חלקה על זכות העובד לפיצויי פיטורים על-פי חוק, אך אישרה את זכותו החוזית של העובד לפיצויי פיטורים. המחלוקת, כפי שנקבע בבית-הדין האזורי, היתה על שיעורם בלבד. על החברה היה, לפיכך, לשחרר באופן מידי את כספי הפיצויים הצבורים בקופות, באמצעות מתן מכתבי שחרור וטופס 161, ללא כל קשר להתדיינות על ההפרשים שעל החברה לשלם.

זאת ועוד, קשה להתעלם מהחומרה של עיכוב בשחרור כספים, המצויים בידי צד שלישי {קופות הפיצויים}, שהזכאות לקבלתם אינה שנויה במחלוקת, בנסיבות של עובד בגיל צעיר, אך בעל וותק של כשבע עשרה שנים במקום העבודה, אשר איבד את כושר עבודתו ויכולת השתכרותו בתאונה שארעה בעת עבודתו בשורות מעסיקו העומד בפני הוצאות כספיות דרמטיות עקב נישואיו. הסיבה המסתברת היחידה לעיכוב בשחרור הכספים, המצויים כאמור לעיל בידי צד שלישי, כך שאין בשחרורם הכבדה על המעסיק, אינה אלא הפעלת לחץ בלתי-הוגן ובלתי-ראוי על העובד אגב הדיון בזכויותיו הנוספות, תוך ניצול לרעה של מצב העובד ושל חוסר יכולתו, עד לאחר חתונתו, לנקוט בהליכים כנגד בעלי האולם בו הוא עתיד להינשא.

בהתחשב בתכליתם של פיצויי ההלנה ובשיקולים השונים להפעלת הסמכות בדבר פסיקתם ושיעורם יש מקום בנסיבות העניין להטיל פיצויי הלנה משמעותיים, הגם שלא מלאים, בשיעור של כ- 100% מסכום הפיצויים בקופות שהולן במשך כשנה ולהעמידם על 40,000 ש"ח נכון ליום סיום העבודה.

13. הפרה של רישום חסר בתלושי השכר חזרה על עצמה בתלושים רבים

חקיקה רלבנטית: סעיפים 18 ו- 20(ד)  לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ נ' יניב ורד.

ב- סע"ש (ת"א) 50201-12-15 {מזל נונו נ' יניב טיזבי, תק-עב 2018(4), 9575 (2018)} התובעת עבדה כטבחית באולם אירועים בשם "לבונה" בעיר בת ים, השייך לחברת "לבונה אירועים בע"מ" {להלן: "הנתבעת" ו/או "אולמי לבונה"}. נדונה תביעה לפיצויי הלנת שכר ולאי-מתן תלושי שכר ופגם בעריכתם.

הנתבע 1 - מר טיזבי {להלן: "מר טיזבי"} הינו הבעלים והמנהל של הנתבעת. הנתבע 2 - מר מונצ'הרי {להלן: "מר מונצ'הרי"} שימש לטענת התובעת כמנהל ואחראי על התחום הפיננסי בנתבעת. לטענת התובעת הנתבעים 1 ו- 2 היו למעשה מעסיקיה בפועל יחד עם הנתבעת ולפיכך חבים בתשלומים שונים הנובעים ממערכת יחסי העבודה וסיומה. הנתבעים 2-1 הכחישו אחריותם כלפי התובעת ובקשו דחיה על-הסף של התביעה נגדם.

התובעת עתרה לפיצויי הלנה. הנתבעת טענה, כי סברה בתום-לב כי זכויותיה של התובעת שולמו במלואם. בנסיבות אלה, יש להפחית את מלוא פיצויי הלנה, וזאת לאור קיומה של "טעות כנה" או "מחלוקת של ממש" בעניין זה.

בית-הדין קבע, כי יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום-לבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה {דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה כל שכרו של העובד} ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות.

עוד נקבע, יש מקום להעמיד פיצויי ההלנה בגובה הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד, וזאת בשל המחלוקת הכנה שנתגלעה בין הצדדים בדבר עצם הזכאות לימי מחלה ופיצויי פיטורים והעבודה בשעות נוספות.

התובעת טענה כי חלק מתלושי השכר לא נמסרו לה וכי תלושי השכר נערכו בניגוד לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. כך למשל, טענה כי בתלושים לשנים 2006 עד 2008 לא צוינו מספר שעות העבודה ועבודה בשעות נוספות, לא נוהל פנקס חופשה וצבירת ימי החופשה היו שלא כדין בניגוד להוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. משכך, טענה כי עובדה זו פוגעת ביכולתה לכמת את רכיבי התביעה, ולכן כל החישובים שערכה כדי לכמת את תביעתה, היו על דרך האומדנה.

לגרסת מר טיזבי, לתובעת ניתנו כל תלושי שכר. עוד טען כי ארעה שריפה במשרדי הנתבעת ולפיכך לא היה באפשרותו להציג את כל המסמכים הנוגעים לתקופת העסקת התובעת והציג כראיה הודעה על ביטול צו מנהלי לסגירת הנתבעת מיום 15.11.15.

בית-הדין קבע, כי ישולם לתובעת פיצוי בגין פגם בעריכת התלושים בסך של 2,000 ש"ח. נטל ההוכחה מוטל על המעסיק להוכיח שמסר בידי התובעת את תלושי השכר וכי הם נערכו כדין. מעיון בתלושים עולה כי אכן התלושים נערכו שלא כדין. הפרה זו של רישום חסר בתלושי השכר חזרה על עצמה בתלושים רבים.