פרק ד': חוק שמירת הניקיון

1. המבקש הוא "שור מועד" - נדחתה בקשה להשבת תפוסים

אזכורי פסיקה: בש"פ 6239/15 אבואלעפיא נ' מדינת ישראל; בש"פ 4595/14 חיים נ' מדינת ישראל.

ב- בש"פ 7959/19 {סקר אחמד נ' מדינת ישראל, תק-על 2019(4), 8438 (2019)} נדונה בקשת רשות ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי חיפה בגדרה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטתו של בית-המשפט השלום בעכו, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש להורות על השבת תפוסים.

ביום 12.09.19 תפסו פקחי המשרד להגנת הסביבה כלי רכב מסוג משאית ומחפורן {להלן: "כלי הרכב"}, השייכים למבקש, וזאת לפי חשד שכלי הרכב שימשו לכאורה להובלה והשלכה של פסולת שלא כדין, עבירה לפי חוק שמירת הניקיון. ביום 15.09.19 הגיש המבקש בקשה לבית-משפט השלום להשבת כלי הרכב לידיו, ובה טען, בין היתר, כי החזקת התפוסים פוגעת בזכות הקניין שלו ובמקור הפרנסה שלו ושל משפחתו, ולפיכך עתר שישיבו לו את כלי הרכב בכפוף לתנאים מגבילים.

ביום 24.10.19 דחה בית-משפט השלום את בקשת המבקש. בית-המשפט קבע כי המשיבה תפסה את כלי הרכב בהתאם לסמכותה לפי סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), מקום שמתקיים יסוד סביר להניח כי בוצעו העבירות המיוחסות למבקש באמצעותם. בית-המשפט עמד בהחלטתו על-כך שהמבקש הורשע בעברו בביצוע עבירות דומות וכי אף ננקטו נגדו בעבר הליכים של תפיסת כלים ששימשו אותו לביצוע עבירות כאמור, ומשכך ניכר כי הוא לא נרתע מאותם ההליכים. בהתחשב באמור, ובכך שמטרת תפיסת התפוסים היא מניעתית, קבע בית-המשפט כי אין לתת במבקש אמון כי יימנע מביצוע עבירות דומות במידה ויושבו אליו כלי הרכב התפוסים.

ערר שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי נדחה. בית-המשפט המחוזי עיין בחומר הראיות ומצא כי מתקיים "למעלה מיסוד סביר" לחשד שבוצעו העבירות של השלכת פסולת באמצעות כלי הרכב התפוסים. בית-המשפט הדגיש בהחלטתו כי מטרת התפיסה בשלב זה היא מניעתית, וכי אין מקום להורות על שחרור כלי הרכב בתנאים מגבילים נוכח עברו הפלילי של המבקש וחוסר רתיעתו מלשוב ולבצע מעשי עבירה דומים.

מכאן הבקשה דנן, לפיה טען המבקש כי במידה וקיימת עילה שבדין להמשיך ולהחזיק באותו תפוס, הרי ששגה בית-המשפט המחוזי משלא בחן "חלופת תפוס" וכפועל יוצא מכך לא שיחרר את כלי הרכב בערבויות כך שיוסר החשש לביצוע עבירות בכלי הרכב התפוסים בעתיד.

בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי המבקש הוא "שור מועד", וכי אף במקרים שבהם הושבו למבקש כלי רכב שנתפסו בתנאים מגבילים הוא "עדיין לכאורה בחר לשוב לבצע, או לכל הפחות לא הבטיח כי לא תבוצענה, עבירות מסוג זה." בנסיבות אלה, החלטותיהן של הערכאות מטה לפיהן אין מקום לשחרר את כלי הרכב התפוסים, אף לא בתנאים מגבילים, בדין יסודן.

2. עבירות של לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים - הבקשה איננה עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" - הבקשה איננה חורגת מעובדות המקרה הקונקרטי

אזכורי פסיקה: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ; רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל; רע"פ 8531/15 עליה נ' מדינת ישראל; רע"פ 3101/15 אבו רמילה נ' מדינת ישראל; רע"פ 5669/09 י.א.מ. שירותי אבטחה אחזקה וניקיון 1996 בע"מ נ' מדינת ישראל; רע"פ 8826/15 שליימוביץ' נ' מדינת ישראל.

ב- רע"פ 688/15 {צבי כהן ואחיו חברה קבלנית לעבודות עפר בע"מ ואח' נ' המשרד להגנת הסביבה, תק-על 2016(3), 6736 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד. למעשה, המדובר בגלגול נוסף של פרשה שהגיעה לבית-משפט זה בעבר ומורכבותה מקורה, בין השאר, בגין אי-הבנות בפרוצדורה מצידם של המבקשים.

המבקשת 1 היא חברה בבעלות המבקש 2. המבקש 3 עבד בחברה בתפקיד מנהלי בכיר. המבקש 4 היה נהג בחברה בתקופה הרלבנטית.

נגד המבקשים הוגש כתב אישום מתוקן, שייחס להם עבירות של לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים, לפי חוק שמירת הניקיון, ובניהול עסק ללא רישיון, לפי חוק רישוי עסקים.

המבקשים טענו כי הם אוחזים ברישיון עסק כדין לניהול אתר לסילוק פסולת, אשר נתמך במכתב הבהרה שנחתם על-ידי מנהלת מחלקת רישוי עסקים במועצה האזורית עמק חפר. בסיומו של דיון במעמד הצדדים, זיכה בית-המשפט את המבקשים {להלן: "הכרעת הדין המזכה"}.

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי ערעור על הכרעת הדין המזכה. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה והורה על ביטול פסק-הדין ועל השבת התיק לבית-משפט השלום כדי שידון בכל הטענות האחרות שהועלו על-ידי הצדדים, ויתן פסק-דין משלים {להלן: "פסק-הדין בערעור הראשון"}.

על פסק-הדין בערעור הראשון הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור ובקשה זו נדחתה על-ידי בית-משפט דנן מהטעם שהערכאה הדיונית טרם השלימה את מלאכתה. עוד נקבע בהחלטה בבקשה הראשונה לרשות ערעור. בקשתם של המבקשים לעיון חוזר בהחלטה הנ"ל - נדחתה אף היא.

בפסק-הדין המשלים שניתן על-ידי בית-משפט השלום - המבקשים הורשעו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן ואולם המבקש 4 זוכה מעבירה של ניהול עסק ללא רישיון {להלן: "פסק-הדין המשלים"}. בעקבות זאת בית-משפט השלום הנכבד גזר את עונשם של המבקשים כדלקמן: על המבקשת 1 הוטל קנס בסך של 40,000 ש"ח, וחתימה על התחייבות בסך של 80,000 ש"ח, לבל תעבור עבירה מן העבירות בהן הורשעה, במשך שנה מיום גזר-הדין; על המבקש 2 הוטל קנס בסך של 20,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו, וכן חתימה על התחייבות בסך של 20,000 ש"ח, לבל יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע, במשך שנה מיום גזר-הדין; על המבקש 3 הוטלו שלושה חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע במשך שנה מיום גזר-הדין, או כל עבירה לפי חוק שמירת ניקיון, קנס בסך של 50,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתו, ושלושה חודשי פסילה על-תנאי מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה, לבל יעבור עבירה של השלכת פסולת ברכב, במשך שנה מיום גזר-הדין; ועל המבקש 4 הוטל קנס בסך של 5,000 ש"ח, או 20 ימי מאסר תמורתו.

המבקשים הגישו לבית-משפט דנן בקשת רשות ערעור שניה על פסק-הדין בערעור הראשון {להלן: "הבקשה השניה לרשות ערעור"}. בבקשה זו, המבקשים לא גילו את דבר קיומה של הבקשה הראשונה לרשות ערעור - בגדרה נקבע במפורש כי המבקשים יהיו רשאים להגיש בקשה נוספת רק עם סיום ההליכים שיתנהלו בבית-המשפט המחוזי. בית-משפט דנן דחה את הבקשה בקובעו כי טרם מוצו ההליכים בעניינם של המבקשים. מכאן הבקשה דנן.

המבקשים העלו טענות רבות הנוגעות לראיות ועדויות, שעמדו בבסיס ההחלטות השיפוטיות של הערכאות דלמטה. עוד טענו המבקשים כי בית-המשפט המחוזי הנכבד שגה בפסק-דינו, מושא הבקשה דנן. לבסוף, המבקשים טענו כי עניינם מעורר, לשיטתם, שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות, לגישתם, דיון ב"גלגול שלישי".

בתגובתה, המשיבה טענה כי הבקשה איננה עומדת באמות-המידה, אשר הותוו לצורך מתן רשות ערעור, הואיל ועיקר טענותיהם של המבקשים הופנה כלפי קביעות עובדתיות של בית-המשפט המחוזי, וככאלו - אין הן חורגות מעניינם הפרטי של המבקשים. המשיבה אף גרסה שצדק בית-המשפט המחוזי כאשר קבע כי אין הוא יושב לערעור על פסק-דינו הוא.

בית-משפט קבע, כי הבקשה איננה עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" - הבקשה איננה חורגת מעובדות המקרה הקונקרטי, ואיננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אף שניסתה לשוות לעצמה נופך שכזה. כמו-כן לא נמצא כי נגרם למבקשים עיוות דין בנסיבות, או כי מתקיימים שיקולי צדק מיוחדים התומכים במתן רשות ערעור בעניינם.

3. המבקשים זיהמו את מי נחל קנה, על-אף שהוזהרו מראש מפני ביצוע קידוחים עמוקים - על-כן, ובשים-לב לנזק שנגרם כתוצאה ממעשיהם הבלתי זהירים של המבקשים, ולאור העובדה שלא הוכח נזק קונקרטי אשר ייגרם להם כתוצאה מן ההרשעה, אין מקום להימנע מהרשעתם

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: רע"פ 501/16 פישמן נ' מדינת ישראל; רע"פ 482/16 פלוני נ' מדינת ישראל; רע"פ 9038/15 סרחאן נ' מדינת ישראל; בג"צ 4128/02 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש-ממשלת ישראל; רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי.

ב- רע"פ 8971/15 {כל-בו חצי חינם בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה, תק-על 2016(1), 4537 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורם של המבקשים על גזר דינו של בית-משפט השלום בראשון לציון.

מעובדות כתב האישום, אשר הוגש נגד המבקשים, עלה כי ביום 19.02.06, התקשרה חברת "קופר-לי חברה להשקעות ועסקים בע"מ" {להלן: "קופר-לי"}, אשר בשליטת מר צבי קופר-לי, בחוזה עם עיריית הוד השרון. במסגרת החוזה בין השתיים, לקחה על עצמה קופר-לי לבצע, בין בעצמה ובין באמצעות אחרים, עבודות פיתוח תשתיות בשטח הסמוך לרחוב הרקון וכביש 402 בהוד השרון {להלן: "הפרוייקט"}, אזור אשר נמצא בסמוך לנחל קנה. החברה "כל בו חצי חינם בע"מ" {להלן: "המבקשת 1"}, אשר נשלטת אף היא על-ידי מר צבי קופר-לי, פיקחה על ביצוע הפרוייקט וניהלה אותו, באמצעות בעלי תפקידים שונים, וביניהם המבקשים 5-2:

יוסף אנטר {להלן: "המבקש 2"}, מהנדס במקצועו, אשר היה אחראי, מטעם המבקשת 1, על עבודות הבינוי והפיתוח שבוצעו בפרוייקט.

גלעד ז'אק {להלן: "המבקש 3"}, מהנדס במקצועו, שימש כמנהל ביצוע בפרוייקט, מטעם המבקשת 1. המבקש 2 היה מנהלו הישיר של המבקש 3.

החברה "ג.מ. נתיבי עפר בע"מ" {להלן: "המבקשת 4"}, הינה חברה המבצעת עבודות פיתוח, והיא נשכרה על-ידי המבקשת 1 לצורך סיוע בניהול הפרוייקט.

גולן עוזרי {להלן: "המבקש 5"}, הינו בעליה ומנהלה של המבקשת 4, ושימש, במועדים הרלוונטיים, כמנהל פיתוח בפרוייקט.

על-פי כתב האישום, בשטח הפרוייקט עברו צינורות שהונחו על-ידי חברת "מקורות" וקווי סניקה, עובדה אשר היתה ידועה למבקשים. המבקשים לא קיבלו היתר או אישור מעיריית הוד השרון לחפור בשטח הפרוייקט, ואף לא פנו בבקשה לקבלת היתר כאמור. במהלך ביצוע הפרוייקט, במועד אשר אינו ידוע למשיבה, איתרו המבקשים 2, 3 ו- 5, אזור שבו יותקנו ספסלי ישיבה, ובהמשך, סומנו, על-ידי המבקשים 3 ו- 5, הנקודות בהן יבוצעו קידוחים לצורך ביסוס הספסלים {להלן: "הקידוחים"}.

על בסיס העובדות המתוארות לעיל, יוחסה למבקשים עבירה של זיהום מים, לפי סעיפים 20ב(א), 20ב(ב), ו- 20כא(א) לחוק המים, ועבירה של לכלוך רשות הרבים, לפי סעיפים 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון. יצויין, כי למבקשים 2, 3 ו- 5 יוחסה אחריות לעבירות אלו גם בהיותם נושאי משרה, במבקשות 1 ו- 4 {זאת, בהתאם לסעיף 20כב לחוק המים, וסעיף 15 לחוק שמירת הניקיון, בהתאמה}.

ביום 28.09.14, ולאחר ניהול משפט הוכחות, הורשעו המבקשים בבית-משפט השלום, בעבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום. בית-המשפט קבע כי בהתאם לאמור בכתב האישום, קו הסניקה, שהוא למעשה צינור להובלת ביוב, נפגע כתוצאה מן הקידוחים שביצעו המבקשים. כתוצאה מהפגיעה, זרמו מקו הסניקה שפכים גולמיים, לתוך נחל קנה וזיהמו את מי הנחל. כמו-כן, המפקח מטעם הרשות המקומית הזהיר את המבקשים - לבל יקדחו במקום, כיוון שהם עלולים לפגוע בקו הסניקה. המבקשים לא שעו לאזהרתו של המפקח וראו בכך כאמירות בלתי-מחייבות.

במסגרת גזר-דינו של בית-משפט השלום, הושתו על המבקשים קנסות בסכומים שונים {על המבקשת 1 - הושת קנס בסך 300,000 ש"ח; על המבקש 2 - קנס בסך 35,000 ש"ח; על המבקשים 3, ו- 5 - קנס בסך 20,000 ש"ח כל אחד; ועל המבקשת 4 - קנס בסך 200,000 ש"ח}. בנוסף, הוטלו על המבקשים התחייבויות לבל יבצעו אחת מן העבירות בהן הורשעו, למשך שלוש שנים {על המבקשות 1, ו- 4 הוטלו התחייבויות בסך 200,000 ש"ח; ועל המבקשים 2, 3 ו- 5 הוטלו התחייבויות בסך 50,000 ש"ח, כל אחד}.

המבקשים ערערו לבית-המשפט המחוזי על פסק-דינו של בית-משפט השלום. בתחילה, השיגו המערערים על הכרעת הדין ועל גזר-הדין, אך בהמשך, ולאור המלצת בית-המשפט המחוזי, חזרו בהם המבקשים מן הערעור על הכרעת הדין, והודיעו כי הם ממקדים את הערעור בסוגיית ההימנעות מהרשעה של המבקשים 2 ,3 ו- 5, ובחומרת עונשם של כלל המבקשים.

בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ציין כי לאחר שהמערערים {המבקשים} חזרו בהם מהערעור על הכרעת הדין, כל העובדות והממצאים כפי שנקבעו בהכרעת הדין הם חלוטים, ולפיכך אין להיזקק לכל טענה אשר אינה מתיישבת עם העובדות והממצאים הללו. בהמשך, דחה בית-המשפט המחוזי את בקשתם להימנע מהרשעה בעניינם. אשר לערעורם של המבקשים על גובה הקנסות שהשית עליהם בית-משפט השלום, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים 2, 3 ו- 5, אך קיבל את ערעורן של המבקשות 1 ו- 4, והפחית, במידת מה, בגובה הקנסות שהוטלו עליהן {באשר למבקשת 1 - הסכום הופחת ל-230,000 ש"ח; ובאשר למבקשת 4 -סכום הקנס הופחת ל- 130,000 ש"ח}.

על-כן, הגישו המבקשים בקשה לרשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בבקשתם, טענו כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יצר "עיוות דין חמור" כלפיהם, אשר מצדיק את קבלת בקשתם לרשות ערעור. נטען, בית-המשפט המחוזי שגה בקביעתו, כי הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית-משפט השלום הינם חלוטים. לטענת המבקשים, ממצאים אלו הינם חלוטים רק לעניין המבקשות 1 ו- 4, אך לא בעניינם של המבקשים 2, 3 ו- 5. על בסיס קביעה שגוייה זו, לשיטתם של המבקשים, נמנע בית-המשפט המחוזי מלדון, לגופו של עניין, בטענות שהועלו על-ידי המבקשים 2, 3 ו- 5 במסגרת הערעור, ועל-כן, נגרם להם עיוות דין חמור בהליך המשפטי.

מנגד, טענה המשיבה כי הבקשה איננה עומדת באמות-המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ועל-כן, יש לדחותה על-הסף. המשיבה סברה, כי משחזרו בהם המבקשים מן הערעור על הכרעת הדין, אין באפשרותם להשיג על ממצאים עובדתיים שנקבעו במסגרת הכרעת דין דנן. אשר לטענותיהם של המבקשים, בנוגע לממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית-משפט השלום, ציינה המשיבה כי ערכאת ערעור, וכל שכן ערכאת ערעור "בגלגול שלישי" איננה נוהגת להתערב בממצאים מעין אלה, שקבעה הערכאה הדיונית.

סוף דבר, בית-משפט קבע, כי במקרה דנן על נסיבותיו החמורות, לא נמצא כי התקיים החריג לכלל. המבקשים זיהמו את מי נחל קנה, על-אף שהוזהרו מראש מפני ביצוע קידוחים עמוקים. על-כן, ובשים-לב לנזק שנגרם כתוצאה ממעשיהם הבלתי זהירים של המבקשים, ולאור העובדה שלא הוכח נזק קונקרטי אשר ייגרם להם כתוצאה מן ההרשעה, אין מקום להימנע מהרשעתם.

4. בקשת ערעור בגין עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים - נדחתה הבקשה על-הסף מן הטעם שהיא הוגשה טרם זמנה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 13 ו- 15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: רע"פ 2301/98 רונן נ' מדינת ישראל; רע"פ 884/06 אשכנזי נ' מדינת ישראל; רע"פ 4827/08 חלבי נ' מדינת ישראל.

ב- רע"פ 3618/15 {מ.ס פינוי אשפה בע"מ ואח' נ' המשרד לאיכות הסביבה, תק-על 2015(3), 1392 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על פסק-דינו של בית-משפט השלום כך שהמבקשים הורשעו בעבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים, בניגוד לסעיפים 2, 13 ו- 15 לחוק שמירת הניקיון, והתיק הושב לבית-משפט השלום לצורך שמיעת טיעונים לעונש וגזירת דינם.

במקרה הנדון, נגד המבקשים הוגש כתב אישום המייחס להם את העבירה בה הם הורשעו, וכן למבקשים 3-2 גם עבירה של אי ביצוע צו ניקוי בניגוד לסעיפים 13(ב)(5) ו- 13ב לחוק.

על-פי עובדות כתב האישום, המבקשת 1 היא חברה פעילה העוסקת בין היתר בפינוי פסולת. המבקש 2 הוא בעל מניות ומנהל בפועל של המבקשת 1, והוא נושא משרה בתאגיד החייב לפקד ולעשות כל שניתן למניעת עבירות הפוגעות באיכות הסביבה. המבקשים 3 ו- 4 הם חקלאים בעלי נחלות במושב גילת בו הם מתגוררים.

בתאריכים שונים במהלך חודש יולי 2004, נמצאה פסולת שנשפכה, הונחה ופוזרה בחלקה בשטח פתוח ברשות הרבים וחלקה בשטח בבעלות וחזקת המבקש 3. במקום נמצאו מספר רב של כחמישים ערימות פסולת, אשר היתה מורכבת משיירי עיבוד מתכת, סיגי מתכת ופסולת בניין אשר הכילה רעלים שונים. את הפסולת העבירה למקום חברת יהודה פלדות בע"מ, על-פי הזמנה בעבור מבקשים 3 ו- 4 בביצוע המבקשים 1 ו- 2. כמו-כן, המבקש 4, שהוא קרוב משפחתו של המבקש 3, היה אחראי גם כן הואיל והוא יזם, טיפל והזמין את שפיכת הפסולת.

עוד על-פי עובדות כתב האישום, ביום 26.07.04 נשלחה למבקשים 2 ו- 3 התראה על-ידי מנהל מחוז הדרום של המשרד לאיכות הסביבה על-פי חוק, לפיה הם נדרשו לפעול לחיסול מידי של המפגע תוך 14 יום לכל היותר. המבקשים 2 ו- 3 לא ביצעו את האמור, ועל-כן נמסר להם צו ניקוי ביום 31.08.04, לפי סעיף 13ב לחוק, לפיו נדרשו לבצע את האמור עד ליום 15.09.04. הפסולת פונתה רק ביום 17.02.15 על-ידי חברת יהודה פלדות בע"מ, אשר גם לה נשלחה התראה דומה.

ביום 06.10.14 זיכה בית-משפט השלום את המבקשים מחמת הספק מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. המשיבה ערערה על הכרעת דינו של בית-משפט השלום, וביום 12.04.15 קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה בכל הנוגע לעבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים, ודחה אותו בנוגע לעבירה של אי ביצוע צו הניקוי. נקבע כי התיק יושב לבית-משפט השלום לצורך שמיעת הטיעונים לעונש וגזירת דינם של המבקשים.

המבקשים העלו טענות בנוגע לקביעות המהותיות של בית-המשפט המחוזי, בשאלות כגון: השימוש שנעשה בפועל בחומר; השוואה להלכת אליאס; מידת הזיהום שמייצרת הפסולת על הקרקע; כוחו של מסמך שאישר את פעולתם; ועוד. כן סקרו המבקשים את תמונת המצב של הפסולת במדינת ישראל והשימוש בה, כדי לעמוד על-כך שהיא משמשת רבות בענפי הבניה והסלילה.

לעמדת המשיבה, יש לדחות את הבקשה על-הסף מן הטעם שהיא הוגשה טרם זמנה.

בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי לאחר שיגזור בית-המשפט המחוזי את דינם של המבקשים, הם יוכלו לערער על עונשם, ככל שירצו לעשות כן, לבית-המשפט המחוזי, ורק לאחר מכן יוכלו לשוב ולהגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט דנן.

5. היקף הפסולת שהמבקשים השליכו באתר היה רב; המבקשים פעלו ללא כל מורא מהחוק, תוך זלזול בו, בסביבה, ובחברה; התעלמו במפגיע מההתראות שניתנו להם על-ידי רשויות האכיפה - בנסיבות אלה, היתה הצדקה להטיל עונש מאסר  על המבקש 4, ולהשית קנסות כספיים גבוהים על כלל המבקשים

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 15 לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: רע"פ 2730/15 מימון נ' מדינת ישראל; רע"פ 1625/15 פלונית נ' פלונית; רע"פ 2450/15 אזרזר נ' מדינת ישראל; רע"פ 1108/15 שעאבנה נ' מדינת ישראל.

ב- רע"פ 2844/15 {ארזים חברה קבלנית למיחזור ופינוי פסולת בע"מ ואח' נ' המשרד לאיכות הסביבה, תק-על 2015(2), 4571 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו התקבל חלקית ערעורם של המבקשים על גזר דינו של בית-משפט השלום בראשון לציון.

מעובדות כתב האישום אשר הוגש נגד המבקשים עלה, כי החל מחודש אוקטובר 2006, הפעילו המבקשות 1 ו- 2 {להלן: "החברות"}, עסק להובלת פסולת בניין, וכן עסק המשמש תחנת מעבר, המצוי במשק 80 במושב בן זכאי {להלן: "המשק" או "האתר"}, תוך ניהולו של העסק ופיקוח עליו {להלן: "העסק"}. בתחנת המעבר הצטברה כמות פסולת רבה, כך שמבחינה מעשית שימשה תחנה זו כאתר לסילוק פסולת בניין. אותה עת, היה המבקש 3 בעל המניות היחיד של המבקשת 1, והמחזיק ו/או בעל הזכויות במשק. בתוך כך, שימשו המבקשים 3 ו- 4 מנהלים פעילים של המבקשת 1, והמבקש 4 שימש מנהל פעיל גם של המבקשת 2.

ביום 28.12.08, לאחר שביצעו נציגי המשיב סיורים באתר, שלח המשיב למבקשים התראה בנוגע לחשד לניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים; ולהפרת תקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת). חרף התראה זו, המשיכו המבקשים להפעיל את העסק באתר, במשך למעלה מ- 570 ימים נוספים ממועד קבלת ההתראה. ביום 15.03.09, נערך למבקשים שימוע בהתאם להתראה. למרות קיומו של השימוע, המשיכו המבקשים בניהול העסק, במשך למעלה מ- 485 ימים נוספים ממועד השימוע. לכל אורך התקופה, בה ניהלו המבקשים את העסק, פעל העסק ללא רישיון או היתר; מבלי שקיימים באתר האמצעים והתשתיות, אותם מחייב הדין ביחס להפעלת תחנת מעבר לפסולת; ומבלי שהמבקשים נקטו באמצעים הדרושים על-מנת למנוע זיהום אויר וריח בלתי-סבירים עקב הפעילות בו.

נוכח האמור, הוגש נגד המבקשים כתב אישום, במסגרתו יוחסו להם העבירות הבאות: עיסוק ללא רישיון, הפעלת תחנת מעבר, אי נקיטת אמצעים למניעת זיהום אויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת ואיסור לכלוך והשלכת פסולת בניין ברשות הרבים.

בית-משפט השלום הרשיע את המבקשים במרבית העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. נקבע, כי הוכחו יסודות העבירות המיוחסות למבקשים, לפי חוק רישוי עסקים, ובכלל זאת, הוכח כי הר הפסולת המצוי באתר מורכב מפסולת בניין; האתר עונה על הגדרת המונח "תחנת מעבר", כמשמעו בתקנות רישוי עסקים; המבקשים לא עמדו בתנאי התשתיות והאמצעים הדרושים בתקנות רישוי עסקים, לשם הפעלת עסק מעין זה; המבקשים עסקו באיסוף פסולת, וניהלו אתר לסילוק פסולת יבשה ללא רישיון כדין; וכל זאת, החל מחודש אוקטובר 2006.

אשר לעבירות לפי החוק למניעת מפגעים והתקנות למניעת מפגעים, החליט בית-משפט השלום לזכות את המבקשים, משלא הובאו בפניו העובדות הדרושות להרשעה באישום זה.

בגזר דינו, עמד בית-משפט השלום על חומרת מעשיהם של המבקשים, בקובעו כי במשך שש שנים, לא עשו המבקשים כדי לתקן את העוול הסביבתי שגרמו. עוד זקף בית-משפט השלום לחובת המבקשים, את משכו של המשפט אותו הם ניהלו ואת היעדר נטילת האחריות למעשיהם.

לפיכך, קבע בית-משפט השלום כי העונש ההולם את חומרת מעשיהם של המבקשים מורכב מקנס כספי, וממאסר לריצוי בפועל. בית-המשפט גזר על החברות קנס בסך 400,000 ש"ח, כל אחת; וכן, התחייבות של כל אחת מהן, בסך 300,000 ש"ח, לבל תעבור, במשך 3 שנים, עבירה מן העבירות שבה הורשעה, כאשר על התחייבות זו יחתמו מנהלי החברות, שאם לא יעשו כן, יאסרו למשך 14 ימים. על כל אחד מהמבקשים 3 ו-4, השית בית-משפט השלום קנס בסך 300,000 ש"ח או 10 חודשי מאסר תמורתו; התחייבות בסך 300,000, לבל יעבור, במשך 3 שנים, עבירה מן העבירות שבהן הורשע, כאשר אם לא יחתום על התחייבות זו, ייאסר למשך 14 ימים; ומאסר על-תנאי למשך 7 חודשים, לבל יעבור, במשך 3 שנים, עבירה מן העבירות שבהן הורשע. לבסוף, ובנוסף לאמור, גזר בית-משפט השלום על המבקש 4 בלבד - הדומיננטי מבין המבקשים - עונש מאסר בפועל למשך 6 חודשים.

המבקשים הגישו ערעור לבית-משפט המחוזי, אותו מיקדו בגזר דינו של בית-משפט השלום. זאת, לאחר שהוסכם על הצדדים, בהמלצת בית-המשפט המחוזי, כי המבקשים יחזרו מערעורם על הכרעת הדין, בכפוף לכך שיזוכו מהעבירה שעניינה הפעלת תחנת מעבר; וכן תוחלף הרשעתם בעבירת עיסוק ללא רישיון, בנסיון לעבור עבירה זו.

המבקש 4 מיקד את טענותיו בערעור, ברכיב עונש המאסר שנגזר עליו. בהקשר לכך, ציין בית-המשפט המחוזי, כי חברו שיקולים רבים לחומרה המצדיקים הטלת עונש מאסר בפועל על הנאשם הדומיננטי. יחד-עם-זאת, קבע כי העלאת רף הענישה במקרה דנן צריכה להיעשות בהדרגה, וכי עד כה לא נגזר עונש מאסר על עבריינים בתחום איכות הסביבה.

לאור זאת, ובשים-לב לזיכויים של המבקשים בשתי העבירות כאמור, והרשעתם בנסיון לעבור עבירת עיסוק ללא רישיון בלבד, החליט בית-המשפט המחוזי לקצר את עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש 4, ולהעמידו על תקופה של 60 ימים {במקום 6 חודשים}; להפחית את שיעור הקנס שהוטל על החברות ל- 300,000 ש"ח {במקום 400,000 ש"ח}; ולהפחית את שיעור הקנס שהושת על המבקשים 3 ו- 4 לסכום של 200,000 ש"ח {במקום 300,000 ש"ח}, או 6 חודשי מאסר תמורתו. עוד הוחלט, להותיר על-כנם את יתר חלקי גזר דינו של בית-משפט השלום.

בפתח הבקשה לרשות ערעור, טענו המבקשים, בין היתר, כי גזר דינו של בית-המשפט המחוזי חמור ותקדימי, שכן במקרה דנן לא נגרם זיהום כלשהוא - לא היה זיהום אוויר, זיהום קרקע או מים. נטען, בהקשר לכך, כי שגה בית-המשפט המחוזי משסטה באופן משמעותי ממתחם הענישה ההולם את חומרת המעשים שבהם הורשעו המבקשים.

בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי העונשים אשר נגזרו על המבקשים, ובכלל זה על המבקש 4, הולמים את חומרת מעשיהם, ואין בעובדה, כי לא הוטל עד כה עונש מאסר על נאשמים בעבירות בתחום איכות הסביבה, כדי לשנות ממסקנה זו. כמו-כן, קבע בית-המשפט כי נסיבות אלה, היתה הצדקה להטיל עונש מאסר {גם אם קצר יחסית} על המבקש 4, ולהשית קנסות כספיים גבוהים על כלל המבקשים.

6. נדחתה טענת המבקש, כי הורשע באחריות לעבירה של לכלוך רשות הרבים מבלי שקיימת עבירת מקור, שכן מבצעה, הנהג, זוכה - אין קשר בין עניינו של הנהג לעניינו שלו, וזיכויו של הנהג אינו משנה את מצבו המשפטי של המבקש

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 4, 13(א)(1), 13(ב)(1)(א)  ו- 15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל; ע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל; רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה.

ב- רע"פ 4005/14 {שמואל חיון נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה, תק-על 2014(3), 8380 (2014)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו  בגדרו התקבל ערעור המשיבה על זיכוי המבקש מעבירת לכלוך רשות הרבים והשלכת פסולת ופסולת בניין ברשות הרבים בהכרעת דינו של בית-משפט השלום ועל קולת העונש שנגזר עליו בגין העבירות בהן הורשע בגזר דינו של בית-משפט השלום.

ביום 06.01.11 הוגש נגד המבקש ונגד טל ארד {להלן: "ארד" או "הנהג"} כתב אישום, לפיו המבקש הפעיל כעשר שנים עסק שמשמש כתחנת מעבר לפסולת בניין, בשטח פתוח. בשטח האמור הצטברה פסולת בכמות עצומה, כך שבפועל שימש המקום גם כאתר לסילוק פסולת בניין. את כל אלה עשה ללא רישיון או היתר לכך וללא התשתית הנדרשת לאתר כאמור על-פי הדין, תוך שהוא משתמש במשאיות שהיו בבעלותו, שליטתו או שהוזמנו על-ידו.

ארד, שעבד אצל המבקש, היה נהג משאית פסולת בניין.

המשרד להגנת הסביבה שלח למבקש התראות שונות, אך גם חודשים לאחר מכן לא החל הניקוי באתר. בגין מעשים אלה הואשם המבקש בעבירת עיסוק ללא רישיון או היתר זמני לפי חוק רישוי עסקים וצו רישוי עסקים; בעבירת ניהול תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בדין, לפי חוק רישוי עסקים ותקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת); בעבירת אי נקיטת אמצעים למניעת זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים מתחנת מעבר לפסולת, לפי תקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת), וחוק למניעת מפגעים; ובעבירות הרלבנטיות מקרה דנן, שתי עבירות של לכלוך רשות הרבים והשלכת פסולת ופסולת בניין ברשות הרבים, לפי סעיפים 13(א)(1) ו- 13(ב)(1)(א) יחד עם סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון ומהן עבירה אחת גם יחד עם סעיף 4(א) לחוק שמירת הניקיון.

ארד הואשם בעבירה אחת של לכלוך רשות הרבים.

בית-המשפט הרשיע את המבקש במרבית העבירות שיוחסו לו, וזיכה אותו מעבירות לכלוך רשות הרבים. גם ארד זוכה מעבירה זו. בית-המשפט השית על המבקש קנס בסך של 30 אלף ש"ח וחודשיים מאסר על-תנאי.

המשיבה לא השלימה עם זיכויים של המבקש ושל ארד ועם העונש שהושת על המבקש, וערערה על הכרעת הדין וגזר-הדין לבית-המשפט המחוזי.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, קיבל בית-המשפט המחוזי את הערעור על שני ראשיו. באשר להכרעת הדין, מצא בית-המשפט המחוזי כי בהודעתו במשטרה המבקש הודה בקרות המעשים, וקבע שהיעדר התיעוד במצלמה אין בו כדי לכרסם במשקל הודעה זו. באשר לגזר-הדין, קיבל בית-המשפט המחוזי את טענות המשיבה באשר לקולת העונש, הן מפני שהמבקש הורשע בעבירה נוספת והן מפני שהעבירות האחרות נעברו לאורך שנים, ובביצוען הוא פגע באיכות הסביבה באזור, וקבע כי הקנס שיושת על המבקש יעמוד על 120,000 ש"ח.

הבקשה הופנתה בעיקרה כלפי הרשעת המבקש בבית-המשפט המחוזי ובשולי הדברים טען הוא גם באשר להחמרת עונשו. לעניין ההרשעה, טען המבקש כי הורשע באחריות לעבירה מבלי שקיימת עבירת מקור, שכן מבצעה, הנהג, זוכה. עוד טען הוא שהורשע מכוח אחריות שילוחית, בהיותו מעבידו של הנהג, אלא שזה זוכה, ולכן אין מקום להרשיעו, וגם זו לטענתו שאלה משפטית עקרונית.

המשיבה טענה בתגובה כי דין הבקשה להידחות על-הסף, הן משום שאינה מעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינו של המבקש והן לגופו של עניין. המשיבה עמדה על-כך שהמבקש הואשם בכתב האישום כשותף לביצוע העבירה באחריות ישירה, ולא בעבירה של אחריות של נושא משרה בתאגיד, שמקורה בסעיף 15 בחוק שמירת הניקיון, והיא עבירה עצמאית שיסודותיה העובדתיים אחרים.

בסיכומי הדברים, בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי אף שייתכן שהטענותיו המשפטיות העיקריות של המבקש לעניין הרשעתו עשויות להוות סיבה למתן רשות ערעור, הן אינן רלבנטיות למקרה דנן ודינן להידחות, משום שאין קשר בין עניינו של הנהג לעניינו שלו, וזיכויו של הנהג אינו משנה את מצבו המשפטי של המבקש.

7. איסור לכלוך והשלכת פסולת - לא נמצא כי הגנתו של המבקש קופחה, באופן המצדיק התערבות בפסקי-הדין שניתנו על-ידי הערכאות הקודמות

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

ב- רע"פ 3780/14 {איהם תקלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2014(2), 9064 (2014)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בפסק-דינו דחה בית-המשפט המחוזי, את ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום.

נגד המבקש הוגש כתב אישום במסגרתו יוחסה לו עבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת, לפי סעיפים 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 20.05.09, השליך המבקש פסולת בניין ברשות הרבים. בהמשך, תוקן כתב האישום, כך שעל-פי העובדות המתוארות בו, המבקש לא השלים את מעשה העבירה המיוחס לו, ונעצר על-ידי אנשי המשטרה והפיקוח שהיו במקום, טרם השלכת הפסולת. עם-זאת, וחרף העובדה שלפי עובדות כתב האישום המתוקן המבקש רק ניסה לבצע השלכת פסולת, ייחס לו כתב האישום המתוקן עבירה מוגמרת של איסור לכלוך והשלכת פסולת.

בית-משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירה של ניסיון להשלכת פסולת. בפסק-הדין, נקבע כי הגם שהדברים לא באו באופן מפורש בכתב האישום, אלא בסיכומי התביעה, ברור שלא מיוחסת למבקש העבירה המוגמרת, אלא עבירה של ניסיון לעשות כן.

ביום 11.09.13, גזר בית-משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור את העבירה בה הורשע; קנס כספי בסך 50,000 ש"ח או 9 חודשי מאסר תמורתו; 3 חודשי פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה; 6 חודשי פסילה על-תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירה לפי חוק שמירת הניקיון; וחתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירה לפי חוק שמירת הניקיון, בסך 50,000 ש"ח.

המבקש הגיש ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום, לבית-המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית-המשפט המחוזי קיבל בפסק-דינו את טענת בא כוחו של המבקש, כי הוא לא ידע על התיקון בעובדות כתב האישום, לפיו יוחסה למבקש עבירת ניסיון להשלכת פסולת בלבד. עם-זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי ניתנה למבקש הזדמנות סבירה להתגונן, הן מפני הרשעה בעבירה המושלמת והן מפני הרשעה בעבירת הניסיון.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט דנן. בבקשתו חזר המבקש על אותן טענות שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. נטען על-ידי המבקש, כי הגנתו קופחה בשל כך שהוא לא היה מודע לתיקון כתב האישום, ולא קיבל לידיו את כתב האישום המתוקן. עוד נטען, כי בית-המשפט המחוזי לא נתן ביטוי הולם בפסק-דינו להתנהלותה של התביעה במקרה דנן, ככל שהדבר נוגע לניסוח כתב האישום ותיקונו. לאור האמור לעיל, התבקש לתת למבקש רשות ערעור.

בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי על-אף שהתנהלות התביעה במקרה דנן בהקשר לניסוח כתב האישום ותיקונו, לא היתה מיטבית, לא נמצא כי הגנתו של המבקש קופחה, באופן המצדיק התערבות בפסקי-הדין שניתנו על-ידי הערכאות הקודמות. אכן, היה ראוי כי העבירות המיוחסות למבקש ישקפו את עובדות כתב האישום, וכי כתב האישום המתוקן יומצא לבא כוחו של המבקש. ואולם, אין מדובר בפגמים היורדים לשורשו של עניין, אשר הביאו לקיפוח הגנתו של המבקש.

8. בקשה לסעד זמני להימנע מלהחרים משאיות המבקשות לשפוך חומרי חפירה במקום עסקם של המבקשים - לא עלה בידי המבקשים לשכנע כי הימנעות ממתן הסעד הזמני תסב להם נזק בלתי-הפיך, באופן המצדיק את מתן הסעד המבוקש

אזכורי פסיקה: עע"מ 5265/04 א.י.ל. סלע 1991 בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ.

ב- עע"מ 7142/13 {אבן עמי הנדסה אזרחית בע"מ ואח' נ' עיריית ירושלים, תק-על עעמ 7142/13(4), 6269 (2013)} נדונה בקשה למתן סעד זמני שיורה למשיבה להימנע מלהחרים משאיות המבקשות לשפוך חומרי חפירה במקום עסקם של המבקשים, וכן להימנע מלנקוט בהליכים כלשהם לסגירת מקום עסקם של המבקשים מחמת היעדר רישיון עסק - וזאת עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

המבקשים מפעילים, מאז שנת 2007, עסק של גריסת חומרי חציבה והעברתם לשימוש כחומרי בניה וזאת באמצעות מגרסה הטוחנת אבנים וסלעים לחצץ. המגרסה ממוקמת על קרקע פרטית {שבבעלות אביהם של המבקשים 2 ו- 3} ומצויה על שפת מדבר יהודה בשיפולי הר גילה, סמוך לשכונת "הר חומה", בתחום שיפוטה של המשיבה ומוכרת בשם: "מחסום 300" בשל קרבתה למחסום ולמתקן מג"ב הממוקמים בסמוך.

עסקם של המבקשים פעל ברישיון זמני, שהוארך מעת לעת, מאז שנת 2007 - עד אשר הוחלט, בסוף שנת 2012, לבטלו. בתגובה לכך עתרו המבקשים-לבית-המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בבקשה למתן צו הצהרתי, שמכוחו יאמר כי לא מתקיימת עילה לביטול הרישיון {להלן: "העתירה הראשונה"}. בד-בבד עם הגשת העתירה הראשונה, עתרו המבקשים גם למתן צו ביניים האוסר על המשיבה לבטל את רישיון העסק של המבקשים עד לדיון בעתירה. בין היתר נוכח הסכמתה של המשיבה, ומטעמים של יעילות הדיון - נעתר בית-המשפט לבקשה.

לאחר מכן, במסגרת דיון שהתקיים בעתירה הראשונה, הגיעו הצדדים להסכמה, שבעקבותיה נמחקה העתירה ללא צו להוצאות {להלן: "ההסכם מתאריך 15.07.13"}.

בתאריך 01.10.13 נתפסו על-ידי המשיבה, מכוח פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) משאיות, אשר שפכו חומר גריסה בשטח, מושא הבקשה, בטענה כי הן היו כלי לביצוע עבירה של השלכת פסולת בניה בניגוד לחוק שמירת הניקיון.

לפיכך, הגישו המבקשים עתירה נוספת לבית-המשפט לעניינים מינהליים {להלן: "העתירה השניה"}, וביקשו בגדרה צו הצהרתי, שלפיו ההסכם שהושג בין הצדדים בגדרי העתירה הראשונה - לא הופר על-ידם, וכי על המשיבה לכבדו ולהימנע מלנקוט בכל צעד אכיפתי כנגדם. לצד העתירה האמורה עתרו המבקשים גם לקבלת צו ביניים שיורה למשיבה לשחרר את המשאיות שנתפסו על-ידה וכן לאסור על המשיבה לנקוט באמצעים למניעת פעילותם של המבקשים בנכס, בהתאם להסכם מתאריך 15.07.13.

בית-המשפט קמא דחה את הבקשה למתן צו ביניים, בקובעו כי הסעד של שחרור המשאיות שנתפסו - איננו מצוי בסמכותו. באשר לסעד הביניים השני שהתבקש, קבע בית-המשפט קמא כי מדובר בבקשה כוללנית, שאין מקום להיעתר לה במתכונתה. עוד נקבע כי לא ניתן ללמוד מההסכם מתאריך 15.07.13, שנאסר על המשיבה לפעול, במסגרתו, לאכיפת החוק, ולהפעלת סמכויותיה מכוחו, ובפרט לבצע פעולות בקרה שתכליתן לפקח על עמידת המבקשים בהתחייבויותיהם מכוחו של אותו הסכם. בנוסף קבע בית-המשפט קמא כי יש ממש בטענת המשיבה שלפיה דווקא המבקשים הם שהפרו את ההסכם.

נוכח ההחלטה האמורה, הגישו המבקשים "בקשה בהולה לשחרור תפוס" - לבית-המשפט לעניינים מקומיים. בית-המשפט לעניינים מקומיים קבע כי ההסכם בין הצדדים נועד להעניק למבקשים היתר ארעי להפעלת האתר, בכפוף לעמידת המבקשים בתנאים הנדרשים בהתאם לחוק שמירת הניקיון - ומכאן שאין בו כדי למנוע מהמשיבה לבצע פעולות אכיפה מכוח החוק האמור.

בית-המשפט מצא כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשאיות שנתפסו שימשו כלי לביצוע עבירה על חוק שמירת הניקיון, שכן הן נשאו חומר שהיה בגדר "פסולת", אשר הושלך בשטח שהוא, לכאורה, נגיש לציבור. יחד-עם-זאת, לנוכח הוראת סעיף א' להסכם מתאריך 15.07.13 - קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים הנכבד כי האיזון הראוי בין האינטרסים המונחים על כפות המאזניים בנסיבות המקרה מצוי בשחרור התפוסים, בכפוף להפקדת ערבויות בסכום כולל של 38,000 ש"ח.

המבקשים הגישו לבית-המשפט לעניינים מינהליים בקשה נוספת למתן צו ביניים, "צופה פני עתיד", כלשונם, במעמד צד אחד, אשר יורה למשיבה להימנע מלהחרים משאיות המבקשות לשפוך חומרי חפירה במקום עסקם של המבקשים, וכן שיאסור על המשיבה לנקוט בהליכים כלשהם לסגירת עסקם. לאחר דיון במעמד הצדדים, ניתן פסק-הדין מושא הערעור. בית-המשפט לעניינים מינהליים קבע כי אין יסוד לעתירה שתכליתה לקבל סעד המונע מהרשות להפעיל את סמכויותיה כדין, "במבט צופה פני עתיד". עוד נקבע כי ההסכם שאליו הגיעו הצדדים במסגרת העתירה הראשונה - איננו מונע מן המשיבה לעשות שימוש בסמכויותיה וכי ההיפך הוא הנכון.

בעקבות כך נקבע כי אין עילה לעתירה, שתכליתה לאסור על המשיבה לנקוט בפעולות אכיפה כאמור, וכל טענה שיש למבקשים כנגד פעילות אכיפה כזו או אחרת {כגון: תפיסת משאיות המבקשות לשפוך חומר בשטח שבו מצוי עסקם של המבקשים} - עליהם להעלותה בפני הערכאה המוסמכת לכך, היא בית-המשפט לעניינים מקומיים. מכאן הערעור ובגדרו הבקשה למתן סעד זמני דנן.

המבקשים טענו, בין היתר, כי לפי המשמעות של סעיף ה' להסכם מתאריך 15.07.13 היא כי עד לתאריך 31.12.13 הם רשאים להמשיך ולהפעיל את עסקם ולהוסיף ולגרוס במקום פסולת בניה, עפר וחומר חציבה - ובלבד שנפח ערימות החומרים הללו לא יגדל מעבר לנפח שהיה קיים במועד גיבושו של ההסכם. עוד טענו כי הפעילות שהוגדרה על-ידי המשיבה כ"השלכת פסולת בניין ברשות הרבים" ואשר בעטיה נתפסו המשאיות הינה בדיוק אותה הפעילות שבוצעה בכל 6 השנים האחרונות, לרבות במהלך התקופה שמיום 15.07.13, ועד לאחרונה. ע

המשיבה התנגדת לבקשה. לטענתה משנמצא במסגרת פעולות בקרה ומעקב שהיא נקטה כי המבקשים לא עמדו בהתחייבויותיהם על-פי ההסכם מתאריך 15.07.13 - היא החלה לנקוט כנגד המבקשים בצעדי אכיפה על-פי הסמכויות המוקנות לה בחוק. לפי גרסתה של המשיבה, תכלית ההסכם היתה להביא לצמצום הדרגתי של הפעילות בעסק עד לסגירתו {בתאריך 31.12.13}.

סוף דבר, בית-משפט קבע, כי לא עלה בידי המבקשים לשכנע כי הימנעות ממתן הסעד הזמני {לאחר שהעתירה המינהלית שהגישו נדחתה, בהיעדר עילה, על-ידי בית-משפט קמא} תסב להם נזק בלתי-הפיך, באופן המצדיק את מתן הסעד המבוקש.

9. עבירות רגולטוריות של אחריות קפידה יישארו במישור הפלילי, אך "הלכת כתב" תוחל בגמישות רבה יותר

ב- רע"פ 3515/12 {מדינת ישראל נ' דוד שבתאי ואח', תק-על רעפ 3515/12(3), 8482 (2013)} נדונה השאלה האם יש מקום להחלה שונה של אמות-המידה שנקבעו לעניין הימנעות מהרשעה בפלילים, כאשר מדובר בעבירות רגולטוריות {אסדרתיות} מסוג אחריות קפידה?

בחודש אפריל 2004, ביצעה חברת סלקום בע"מ {להלן: "סלקום"} - באמצעות חברת חפרפר (1992) בע"מ {להלן: "חפרפר"} - עבודות לצורך הנחת סיבים אופטיים תת-קרקעיים לאורך כביש עכו-חיפה. במהלך ביצוע החפירה נפגע קו סניקה ראשי האוסף שפכים מישובי הסביבה אל המכון לטיהור שפכים חיפה. כתוצאה מהפגיעה בקו הסניקה, התפרץ ביוב גולמי, הציף את האזור וזרם ישירות אל תעלת הניקוז ומשם לאפיק נחל גדורה. בשל הפגיעה בקו הסניקה והצורך בתיקונו המיידי, הושבתו כל מערכות הולכת השפכים בישובים רבים שמצפון לנחל הקישון. במהלך היממה שבה נותקו מערכות הולכת הביוב, זרמו שפכי הישובים שמצפון לנחל הקישון אל נחל גדורה וממנו לנחל הקישון.

בעקבות אירוע זה, הוגש כתב אישום לבית-משפט השלום בחיפה, שבו יוחסו לחברות עבירות שונות לפי חוק המים, החוק למניעת מפגעים וחוק שמירת הניקיון. בכתב האישום הואשמו גם שלושה בעלי תפקידים בחברות: המשיב 1, מר דוד שבתאי {להלן: "שבתאי"}, שימש במועד האירוע בתפקיד מנהל ההקמה של התשתיות האופטיות מטעם סלקום, ומכוח תפקידו זה היה ממונה על מר עופר אופנהיים {להלן: "אופנהיים"}, מנהל פרוייקטים באזור חיפה מטעם סלקום, ומנהל הפרוייקט מטעמה. המשיב 2, מר אריאל פולקביץ-פלג {להלן: "פלג"} היה מנהל פרוייקטים בחפרפר, והיה אחראי על ביצוע הפרוייקט מטעמה. הנאשמים הואשמו בכך שהם נמנעו מלברר כנדרש את מיקומו המדויק של קו הסניקה והחלו בעבודת הקידוח בלא לדעת מיקומו המדויק, חרף כך שהם מודעים לאפשרות הפגיעה בקו הסניקה ולהתפרצות השפכים. וכן לא נמנעו מפעולה שיש בה לזהם מים, הזרימו במעשיהם חומרים למקור מים, גרמו לריח חזק, השליכו פסולת ולכלכו את רשות הרבים.

בית-משפט השלום בחיפה הרשיע את סלקום, חפרפר והמשיבים בעבירה על חוק המים וחוק שמירת הניקיון, אך זיכה אותם מהעבירות לפי החוק למניעת מפגעים. לעומת-זאת, אופנהיים זוכה מכל העבירות שיוחסו לו. נקבע כי הנאשמים הסתמכו על השערותיו של מר חיימוביץ, עובד באיגוד ערים חיפה לביוב, בנוגע למקום קו הסניקה, ובחרו שלא לבצע חפירות גישוש כנדרש.

הקביעה כי התקיימו יסודות העבירות לפי חוק המים והחוק לשמירת הניקיון, הורשעו החברות בביצוען בצוותא, כמו גם פלג ושבתאי כנושאי משרה בחברות. לעומת-זאת, הנאשמים זוכו מעבירה לפי החוק למניעת מפגעים, וזאת מחמת הספק, לאחר שלא הוגשו ראיות מספיקות להוכחת הטענה שהאירוע גרם ריח חזק או בלתי-סביר. טענת הגנה מן הצדק שהעלו הנאשמים - נדחתה.

בית-משפט השלום הטיל על חברת חפרפר וחברת סלקום קנס בסך 100,000 ש"ח והתחייבות בסך של 200,000 ש"ח להימנע מעבירות למשך שנתיים. בנוסף, הטיל בית-משפט השלום על המשיבים דנן {פלג ושבתאי} קנס בסך 8,000 ש"ח והתחייבות בסך של 16,000 ש"ח להימנע מעבירות למשך שנתיים.

בית-המשפט המחוזי בחיפה קיבל באופן חלקי ערעורים שהוגשו לו {הן מטעם הנאשמים, הן מטעם המדינה} על פסק-הדין של בית-משפט השלום. ראשית, זיכה בית-המשפט המחוזי את הנאשמים מעבירות לפי חוק המים, לאחר שנמצא כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש. צויין כי במועד האירוע נושא כתב האישום, העבירות לפי חוק המים היו עבירות מחשבה פלילית ולא עבירות אחריות קפידה, ובמקרה דנן לא התקיים בנאשמים היסוד הנפשי שנדרש לצורך הרשעתם בדין. בית-המשפט הוסיף כי אילו הניתוח היה נעשה לפי הדין במתכונתו הנוכחית - התוצאה היתה שונה.

בהמשך, הותיר בית-המשפט המחוזי על-כנה את הרשעת החברות בעבירות לפי החוק לשמירת הניקיון, וכן את הקביעה כי המשיבים ביצעו עבירות אלה. עם-זאת, הורה בית-המשפט המחוזי על ביטול הרשעתם של המשיבים.

במוקד הבקשה לרשות ערעור דנן, עמדה החלטתו של בית-המשפט המחוזי לבטל את הרשעתם של המשיבים, הגם שנקבע כי הם עברו עבירות כמפורט לעיל. בית-המשפט המחוזי ציין כי חלק מהעבירות האסדרתיות נושאות מידה פחותה של אשם מוסרי, ומצדיקות התייחסות שונה מבחינת הסנקציה הפלילית המוטלת בגינן. בפרט, הדגיש בית-המשפט המחוזי את הכתם החברתי הכרוך בהרשעה בפלילים ועמד על-כך שככלל מנגנוני אכיפה מינהליים מתאימים יותר לטיפול בתופעות שבהן עוסקים החוקים הסביבתיים.

המדינה ביקשה רשות לערער על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, וטענותיה מכוונות אך לשאלת ביטול הרשעתם של המשיבים דנן. לטענת המדינה, בית-המשפט המחוזי קבע כי ככלל הרשעת נאשם שביצע עבירה אסדרתית {ובכלל זה עבירה של אחריות קפידה} תיעשה רק בנסיבות מיוחדות. לשיטת המדינה, קביעתו של בית-המשפט המחוזי עומדת בסתירה להלכה שנפסקה בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל {להלן: "הלכת כתב"} שלפיה הרשעה בפלילים היא הכלל, ואילו ביטול הרשעה יישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. המדינה סברה כי קביעתו השגויה של בית-המשפט המחוזי, חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וככזו מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית וציבורית רחבה, המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

בסיכומי הדברים, בית-המשפט קבע כי כל עוד העבירות נמצאות במישור הפלילי, עומדת בעינה ההלכה לפיה ההרשעה היא הכלל והימנעות מהרשעה היא החריג.

10. משאית שבבעלות המבקש הועמסה 17 פעמים בעפר חפירה, אשר הושלך באתר מסויים בשכונת בית חנינה בירושלים - יש לראות את המבקש הן כבעל המשאית והן כאחראי עליה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 4(א) ו-13(ב)(1) לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984.

ב- רע"פ 362/13 {עלי חסן גמיל נ' מדינת ישראל, תק-על רעפ 362/13(3), 6894 (2013)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, ובו שני אישומים:

על-פי הנטען באישום הראשון, בתאריך 01.08.09 הועמסה משאית שבבעלות המבקש {להלן: "המשאית"} 17 פעמים בעפר חפירה, אשר הושלך באתר מסויים בשכונת בית חנינה בירושלים. על-פי הנטען, שלושה מקרים של השלכה כאמור התבצעו בין השעות 12:00-09:00, ואילו יתר המקרים התרחשו בין השעות 20:30-16:00. נוכח הנטען באישום הראשון, הואשם המבקש בעבירה לפי סעיפים 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הנקיון.

על-פי הנטען באישום השני, בתאריכים 05.04.09 ו- 01.08.09 עסק המבקש בעסק של הובלת פסולת, הטעון רישיון לפי חוק רישוי עסקים, וכן לפי סעיף 5.1ב לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), בעוד למבקש לא ניתן רישיון לעסוק בעסק הנ"ל. נוכח הנטען באישום השני, הואשם המבקש בעבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים.

ביום 16.01.12 הורשע המבקש בבית-המשפט לעניינים מקומיים במרבית העבירות המיוחסות לו. ביחס לאישום הראשון, קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים כי אין מחלוקת באשר לכך שהמבקש הוא בעליה של המשאית, וכן באשר לכך שהוא עצמו לא נהג במשאית במועדים הנטענים. עם-זאת, בית-המשפט לעניינים מקומיים נסמך על החזקה הקבועה בסעיף 4 לחוק שמירת הנקיון, וקבע כי נוכח העובדה שהמבקש לא הוכיח את זהות האדם שהמשאית היתה ברשותו באותם מועדים - יש לראות את המבקש כמי שעבר את העבירה בעצמו.

ביחס לאישום השני, קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים כי התרשם שמדובר ב-"עסק לכל דבר", ודחה את טענת המבקש לפיה מדובר באירוע חד-פעמי. כמו-כן נדחתה טענת המבקש לפיה לא ניתן להאשימו גם בעיסוק בהובלת פסולת וגם בהשלכת פסולת בניין, שכן הגדרת "פסולת" בסעיף 1 לחוק שמירת הנקיון ממעטת מתוכה "פסולת בניין".

בהתאם, הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים את המבקש ב- 14 מקרים של השלכת פסולת, כפי שיוחס לו באישום הראשון {וזיכה את המבקש, כאמור, משלושה מקרים אחרים}, וכן בעבירה שיוחסה לו באישום השני.

בעקבות הרשעתו, השית בית-המשפט הנכבד לעניינים מקומיים על המבקש קנס בסך 75,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתו.

על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי. בערעורו, חזר המבקש על טענותיו בפני הערכאה הדיונית, וכן טען כי גובה הקנס שהושת עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע ביחס להרשעה באישום הראשון כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית-המשפט. אף את הערעור ביחס לאישום השני, דחה בית-המשפט המחוזי ביחס לחוסר ההלימה שבין הגדרת "פסולת" בסעיף 1 לחוק שמירת הנקיון, לבין האשמתו בהובלת פסולת לפי חוק רישוי עסקים. בית-המשפט המחוזי קבע בהתאם כי אין מניעה להרשיע את המבקש בשתי העבירות גם יחד.

לפיכך הוגשה הבקשה דנן.

בבקשתו, חזר המבקש, בפעם השלישית, על מכלול הטענות שהעלה בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים, ובפני בית-המשפט המחוזי. כמו-כן, טען המבקש כי לא ניתן להאשימו, קל וחומר שלא ניתן להרשיעו, הן בעבירת של השלכת פסולת לפי חוק שמירת הנקיון, והן בעיסוק בעסק של הובלת פסולת ללא רישיון לפי חוק רישוי עסקים. זאת, משום שחוק שמירת הנקיון קובע כי "פסולת בניין" איננה בגדר "פסולת", ולכן אם נקבע שהשליך "פסולת בניין" לפי חוק שמירת הנקיון, הרי שלא הוביל "פסולת" לפי חוק רישוי עסקים.

בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי מעבר לכך שעל-פי הממצאים שקבע בית-המשפט לעניינים מקומיים יש לראות את המבקש הן כבעל המשאית והן כאחראי עליה, ברור כי המבקש, כבעל המשאית - איננו יכול להתחמק מהחזקה הקבועה בסעיף 4(א) לחוק שמירת הנקיון בדרך זו.

11. עבירת לכלוך ברשות הרבים - שתי ערכאות בחנו את הראיות בהליך ומצאו שהן ניתנות להסבר באופן אחד בלבד, ומשכך מוכיחות את קיום העבירה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: ע"פ 10365/08 אלעיסווי נ' מדינת ישראל; ע"פ 5927/11 הררי נ' מדינת ישראל; דנ"פ 3391/95 בן-ארי נ' מדינת ישראל; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד; ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל; ע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל.

ב- רע"פ 7313/12 {מואייד ביאדסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 340 (2013)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בעבירות של ניהול עסק ללא רישיון {סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים} ולכלוך ברשות הרבים {סעיף 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הנקיון להלן: "העבירה השניה"}. המבקש הודה בעבירת ניהול העסק, ואילו לעניין העבירה השניה התנהל דיון הוכחות, אשר בסופו נמצא אשם גם בה. בית-המשפט קבע כי המבקש ניהל עסק לפינוי פסולת בניה, עבודות עפר ואספקת חומרי בניה. במהלך השנים 2008-2007, לפחות למשך חמישה חודשים, ניהל המבקש את עסקו ללא רישיון עסק.

בהמשך לכך, נקבע כי ערימות פסולת שנתגלו ביום 13.07.07 ברשות הרבים, הושלכו על-ידיו. לאחר שגילה כי נודע למשרד איכות הסביבה על ערימות הפסולת, פינה אותן. בית-המשפט ביסס את הרשעתו על ראיות נסיבתיות, כאשר המסקנה היחידה העולה מהן היא אשמתו של המבקש בעבירה השניה מעבר לספק סביר. בין הראיות הנסיבתיות שביססו את ההרשעה היו עדות של מפקח המשרד לאיכות הסביבה; תזכיר שהמפקח כתב בעניין ערימות הפסולת; עדות המבקש; עדותו של אדם שזיהה כי בערימות הפסולת היו חומרי בניין שהעביר לידי המבקש על-מנת שיפנה אותם, ועוד.

בגזר דינו, ציין בית-המשפט לחומרה כי מגמת הענישה כיום היא להחמיר בעבירות מסוג זה. לקולה, ציין שהעבירה נעברה לפני כחמש שנים וכי לנאשם אין עבר פלילי. משכך, גזר בית-המשפט על המבקש שלושה חודשי מאסר על-תנאי, כאשר התנאי הוא כי לא יעבור במשך שלוש שנים עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים; קנס בסך 30,000 ש"ח; וחתימה על התחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח כי לא יעבור במשך שלוש שנים עבירה של ניהול עסק ללא רישיון.

המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה על הכרעת הדין, לעניין העבירה השניה, ועל גזר-הדין. לטענתו, אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר, וזאת לאור ביסוס ההרשעה על ראיות נסיבתיות בלבד. בתוך כך, טען כי בית-משפט השלום שגה במשקל שנתן לראיות הנסיבתיות, ובקביעות מהימנות העדים. לעניין גזר-הדין, טען כי העונש שנגזר עליו חורג ממתחם הענישה, וכן כי לא ניתן די משקל לנסיבותיו האישיות. בנוסף, הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לצירוף ראייה חדשה - תעודות משלוח המתעדות אישורי כניסה לאתר לפינוי פסולת.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש. ראשית, נדחתה הבקשה לצירוף ראיות נוספות, זאת לאור כך שהמבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי לא היתה באפשרותו לספק את הראיה במהלך הדיון בערכאה הדיונית, וכי אין בראיות אלה כדי לשנות את הכרעת או גזר-הדין של בית-משפט השלום. כמו-כן, דחה בית-המשפט את הערעור לגופו, תוך כדי שהוא קבע כי די היה בראיות הנסיבתיות כדי לבסס את אשמתו של המבקש בעבירה השניה מעבר לספק סביר, והוא כשל להציע "הסבר אשר יוכל לטעת ספק בליבה של הערכאה הדיונית, על-מנת שניתן יהיה להתבסס על הספק כנימוק לזיכויו מאשמה".

בית-המשפט דחה גם את טענותיו האחרות של המבקש, תוך שהוא קיבל את כל קביעותיו של בית-משפט השלום. לבסוף, לעניין העונש, ציין בית-המשפט כי גזר-הדין איזן נכונה בין השיקולים לחומרה ולקולה.

מכאן בקשת רשות הערעור דנן, שנסובה על הכרעת הדין בלבד. במסגרתה חזר המבקש על טענותיו בערעור ועל בקשתו לצירוף הראיה החדשה. בנוסף, טען כי המקרה מצדיק מתן רשות ערעור, מאחר שהוא חורג מעניינם הפרטי של הצדדים משני טעמים. ראשית, המקרה מעלה סוגיה עקרונית לעניין מבחני הפסיקה להבאת ראיות חדשות בפני ערכאות הערעור. שנית, לטענתו, טעה בית-המשפט המחוזי כאשר פסק שהנטל להציע הסבר חלופי לראיות נסיבתיות כדי להוכיח ספק סביר מוטל על הנאשם. לדידו, בסוגיה זאת קיימת פסיקה סותרת של בית-משפט זה. לבסוף, טען המבקש כי יש לקבל את בקשתו לאור שיקולי צדק ולטובת מניעת עיוות דין בעניינו.

בתגובה, טענה המשיבה כי אין הבקשה מעלה שאלה ציבורית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. לטענתה, הסוגיות שהמבקש הציג כעקרוניות נדונו כבר בפני בית-משפט זה פעמים רבות, הוכרעו, והמבחנים לבחינתם יושמו בפירוט ובאריכות על-ידי שתי הערכאות הקודמות.

בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי שתי ערכאות בחנו את הראיות בהליך ומצאו שהן ניתנות להסבר באופן אחד בלבד, ומשכך מוכיחות את קיום העבירה. גם במישור זה, לא נמצא שההליך מעורר קושי מיוחד ביישום ההלכות שנקבעו בבית-משפט דנן, או מצדיק את בחינתן של ההלכות לעניין אופן הסקת המסקנות מראיות נסיבתיות.

12. לא "ענישה סלקטיבית", היא שעומדת בבסיס הפער בין תנאי שחרור משאיתו של המבקש, לבין תנאי השחרור של יתר הרכבים אשר נכחו באירוע, אלא התנהלות בעייתית, חוזרת ונשנית, מצידו של המבקש

חקיקה רלבנטית: סעיף 13 (ג)(1א)(א) לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נגד מדינת ישראל; בש"פ 8353/09 פליקס מגלאניק נ' מדינת ישראל; בש"פ 9616/07 קירה קרביץ נ' מדינת ישראל; רע"פ 5769/12 תמר מזרחי נ' מדינת ישראל; בש"פ 9469/09 מלאק זיאדנה נ' מדינת ישראל; בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל.

ב- רע"פ 1588/13 {עיסא סובחי נ' מדינת ישראל-עיריית ירושלים, תק-על 2013(1), 9448 (2013)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעור המבקש על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

ביום 25.06.12, תפסו מפקחי עיריית ירושלים, משאית מסוג וולוו, אשר מצויה בבעלותו של המבקש, בגין חשד לביצוע עבירה על חוק שמירת הנקיון. זאת, לאחר שהמשאית נצפתה כאשר מתוכה הושלכה פסולת ברשות הרבים {להלן: "האירוע"}. המפקחים ניאותו לשחרר את המשאית, עד למחרת אותו היום, למטרת תיקון תקר באחד מגלגליה, ואולם, במשך חודשיים ימים לא נמסרה המשאית לידי המפקחים, עד שלבסוף ביום 26.08.12, נתפסה המשאית, בשנית.

להשלמת התמונה, יש לציין כי, ביום 26.08.12, בעת הניסיון לתפיסת המשאית, סירב המבקש לעצור את נסיעתה, ורק לאחר התערבות משטרתית, נעצרה המשאית ונתפסה.

המבקש הגיש בקשה לשחרור המשאית לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. בבקשה נטען, כי עובר ליום האירוע וכן במהלכו, המשאית, מושא הבקשה, הושכרה לחברת מגנזי תעשיות בע"מ }להלן: "חברת מגנזי"} אשר היתה המחליטה הבלבדית בדבר העבודות שבוצעו בעזרת המשאית, לרבות לעניין השלכת העפר, שבעקבותיה נתפסה המשאית.

עוד נטען, כי לא המבקש הוא זה שנהג במשאית בזמן האירוע ולפיכך, אין הוא אחראי לעבירה שנעברה, לכאורה, באמצעות משאיתו.

המשיבה טענה כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע עבירה על חוק שמירת הנקיון, ומכאן כי תפיסת המשאית היתה כדין. עוד נטען, כי למבקש עבר עשיר בביצוע עבירות סביבתיות.

בית-המשפט לעניינים מקומיים, הורה על שחרור המשאית בתנאי שתופקד ערבות צד ג' בגובה של 100,000 ש"ח, ובתנאי שהמבקש יפקיד סכום של 60,000 ש"ח.

על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי. בערעורו, חזר המבקש על הטענות שהעלה במסגרת בקשתו לשחרור המשאית, ונוסף עליהן, טען, כי טעה בית-משפט קמא, משפסק כי אחריותו הפלילית של המבקש "איננה מעלה ואיננה מורידה", מפני שהאחריות הפלילית הינה הבסיס להפעלת הסמכות המנהלית לתפיסת הרכב. כמו-כן, נטען, כי המשאית מוחזקת בידי המשיבה מזה כארבעה חודשים, וטרם הוגש כתב אישום בנדון. לבסוף, נטען כי בפרק הזמן שעבר מיום החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים ועד להגשת הערעור, שוחרר רכב נוסף על ארבעת הרכבים האמורים, לחזקת בעליו, רכב שאף הוא נתפס באירוע.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי למבקש אחריות לכאורה לעבירה, עקב בעלותו על המשאית. באשר לתנאי שחרור המשאית, אשר נקבעו על-ידי בית-משפט קמא, נפסק כי בהתחשב במהות העבירה ובכך שזו הפעם השלישית שנתפס רכב של המערער בעבירות דומות, אין הוא תנאי השחרור שקבע בית-משפט קמא מצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור, לבית-משפט זה. במסגרת הבקשה, חזר המבקש על עיקר טענותיו כפי שאלה נטענו בפני הערכאות הקודמות. את עיקר יהבו השליך המבקש על חומרת התנאים שנקבעו לשחרור המשאית שבבעלותו, בהשוואה לתנאים שנקבעו לשחרור הרכבים האחרים, אשר השתתפו באותו אירוע. החמרה זו, כך נטען בבקשה, מהווה "ענישה סלקטיבית".

בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי לא "ענישה סלקטיבית", היא שעומדת בבסיס הפער בין תנאי שחרור משאיתו של המבקש, לבין תנאי השחרור של יתר הרכבים אשר נכחו באירוע, אלא התנהלות בעייתית, חוזרת ונשנית, מצידו של המבקש, ובעניין זה, אין לו להלין אלא על עצמו.

13. שש עבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת - המטרה היא להרתיע את הנאשמים מלהתייחס בהפקרות לאיכות הסביבה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 13(ב)(1)  ו- 15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: בג"צ 4128/02 אדם וטבע ודין - אגודה שיתופית ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש הממשלה; רע"פ 1223/07 סח עלי מורשד ואח' נ' מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה; רע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון.

ב- עפ"ג (חי') 1014-09-17 {מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה נ' לין-א-מין מרין ואח', תק-מח 2017(4), 27130 (2017)} נדון ערעור על גזר דינו של בית-משפט השלום, לפיו נדונה המשיבה מס' 1 {להלן: "המשיבה"} לתשלום קנס בסכום של 30,000 ש"ח והתחייבות כספית על-סך 60,000 ש"ח.

המשיב מס' 2 נדון לתשלום קנס בסכום של 10,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו, וחתימה על התחייבות כספית בסכום של 20,000 ש"ח.

המשיב מס' 3 נדון לתשלום קנס בסכום של 5,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו וחתימה על התחייבות בסכום של 10,000 ש"ח.

בכתב האישום המתוקן שהוגש כנגד המשיבים נטען, כי המשיבה עוסקת במכירת והובלה של חומרי בניה לרבות איסוף והובלת פסולת בניין, המשיב מס' 2 היה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום הבעלים של המשיבה ומנהל פעיל בה. המשיב מס' 3 היה בתקופה הרלוונטית מנהל פעיל במשיבה ואחראי על תחום תפעול המשאיות. ברשות המשיבה היו באותה תקופה שתי משאיות.

נטען בכתב האישום, כי במועד הרלוונטי לאישום לא היה בידי המשיבים רישיון עסק לאיסוף והובלה של פסולת כנדרש בצו רישוי עסקים (עסקים טיעוני רישוי), וחוק רישוי עסקים.

בכתב האישום המתוקן, נטען כי השלכות הפסולת נעשו ברשות הרבים, באזור יער הכרמל בשטח פתוח שאינו מגודר. לפיכך טענה המדינה, שהמשיבים לכלכו את רשות הרבים בשש הזדמנויות שונות ועסקו בעסק טיעון רישוי ללא רישיון עסק כדין. כתב האישום המתוקן ייחס למשיבים מס' 2 ומס' 3 אחריות הן בגין אחריותם הישירה מתוקף תפקידם, והן משום שלא עשו כל שביכולתם כדי לפקח או למנוע את העבירות.

כתב האישום המתוקן ייחס למשיבים שש עבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת לפי סעיף 2 וסעיף 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, וביחס למשיבים מס' 2 ומס' 3, יחד עם סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון, וכן עבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון עסק כדין, לפי סעיף 4, יחד עם סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, וכן סעיף 1 פריט 5.1(ב) של צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), ובשילוב עם סעיף 15 של חוק רישוי עסקים ביחס למשיבים מס' 2 ומס' 3.

בית-משפט קמא התיר למשיבים לחזור בהם מכפירתם בעובדות כתב האישום. באותו מעמד ניתנה הכרעת דין לפיה הורשעו המשיבה מס' 1 והמשיב מס' 3 בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. בישיבה נוספת הורשע גם המשיב מס' 2.

נוכח כל אלה קבע בית-משפט קמא, שמתחם הענישה ההולם את מעשיה של המשיבה הוא קנס הנע בין 30,000 ש"ח עד 80,000 ש"ח, ובאשר למשיב מס' 2 המתחם ההולם הוא קנס בין 10,000 ש"ח לבין 30,000 ש"ח,. באשר למשיב מס' 3 המתחם ההולם הוא קנס בין 5,000 ש"ח ל- 15,000 ש"ח.

לפיכך, ערערה המדינה וטענה בערעורה כי מדובר בריבוי עבירות שהתמשכו על-פני זמן. כן יש להביא בחשבון את תפקידיהם ומרכזיותם של המשיבים מס' 2 ומס' 3 בפעילותה של המשיבה. למעשה מדובר בעבירות כלכליות במהותן. מתחמי הקנס שקבע בית-משפט קמא אינם תואמים את עקרון ההלימה ואינם מספקים מענה לערכים החברתיים שנפגעו וחורגים באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה.

בית-משפט קיבל את ערעור המדינה וקבע, כי הקנס שעל המשיבה לשלם יעמוד על-סך של 60,000 ש"ח ב- 20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 3,000 ש"ח כל אחד. הקנס שעל המשיב מס' 2 לשלם על-סך של 25,000 ש"ח או 75 ימי מאסר תמורתו. הקנס שעל המשיב מס' 3 לשלם, על-סך של 15,000 ש"ח, או 45 ימי מאסר תמורתו.

14. תפיסה לשם חילוט עתידי - ככל שתכלית תפיסת המשאית היא לשם חילוטה בסוף ההליך, יש לאזן בין זכות הקניין של המשיבים מחד גיסא לבין הרצון להבטיח את מימושה של המשאית מאידך גיסא

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 3 ו- 15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: בש"פ 342/06‏ ‏חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל; בש"פ 10015/07 אביטל נ' מדינת ישראל; בש"פ 7715/97 חג'ג נ' מדינת ישראל.

ב- ע"ח (מר') 33157-10-17 {משטרת ראש העין נ' א.א. שאקר עבודות עפר בע"מ ואח', תק-מח 2017(4), 15093 (2017)} ערר וערר שכנגד על החלטת בית-משפט השלום לפיה הושבה משאית מס' רישוי 62-248-61 {להלן: "התפוס" או "המשאית"} לבעליה.

ביום 03.03.17 נתפסה המשאית כשהיא נהוגה על-ידי משיב 2, שהינו בעליה של המשיבה 1, בחשד לעבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת לפי סעיפים 2, 3 ו- 15 לחוק שמירת הניקיון; מטרד הציבור לפי סעיף 215(א)(ב) לחוק העונשין, וחוק רישוי עסקים.

ביום 04.04.17 ניתנה החלטת בית-משפט לפיה קיים חשד סביר לביצוע העבירה על-ידי המשיב 2, אך יש להורות על שחרור המשאית בתנאים.

בערר על החלטה זו, הוחלט בהסכמת הצדדים, כי התפוסים יוותרו בידי העוררת עד ליום 01.06.17, אלא אם יוגש כתב אישום. משהוגש כתב אישום ביום 01.06.17 כאמור, נותר התפוס בידי העוררת.

על-פי עובדות כתב האישום, בתאריך 03.03.17 בשטח פתוח באלעד המבקש 2 יחד עם אחר השליכו פסולת ממשאית שהכילה עודפי עפר, קרשים, קרטונים, בלוקים, ניילונים ותערובת של פסולת בניה.

ביום 20.08.17 דן בית-המשפט קמא בבקשת המשיבים להחזרת התפוס. בית-המשפט קבע כי תכלית התפיסה למניעת הישנות ביצוע העבירות על-ידי המבקש 2 הוכחה בפועל. אך נוכח חלוף הזמן מאז הרשעותיו הקודמות של המבקש 2 הורה הוא למשיבה להחזיר למבקשים את הרכב התפוס, כנגד הפקדה של שליש משוויו.

על החלטה זו הוגש ערר המדינה, במסגרתו קבע בית-המשפט כי נוכח מחלוקת הצדדים באשר לשוויו של התפוס, וטרם החלטה בעניין הערר גופו, יש להחזיר את הדיון לבית-המשפט קמא אשר יגיע להכרעה עובדתית בנקודה זו. בהמשך להחלטה התקיים דיון במסגרת הבקשה להחזרת תפוס. בהחלטתו קבע בית-המשפט כי שווי המשאית עומד על 100,000 ש"ח וכן כי לא מצא שיש לשנות מהמסקנה בדבר דיות הראיות. על החלטות אלה הוגש ערר המדינה וכן הוגש ערר על-ידי המשיבים.

לטענת ב"כ העוררת, המשיב השליך ברשות הרבים, בשטח פתוח ללא גידור או שילוט, פסולת בניין המכילה שברי בטון, בלוקים ומרכבים המזהמים את הסביבה בכלל ואת חיי האדם בפרט והכל לטובתו האישית. העוררת תפסה את המשאית בהתאם לסמכותה וביקשה להמשיך את התפיסה לשם שמירה על המשאית כראייה למשפט כחפץ "בר ענישה" וכן כדי למנוע שימוש חוזר בה לביצוע עבירות ולמטרת חילוט עתידי.

שגה בית-המשפט קמא כשקבע כי התכלית התפיסתית הינה חילוט עתידי בלבד. במקרה דנן ישנן שתי תכליות המצדיקות את המשך התפיסה לשם חילוט עתידי וכן לתכלית מניעתית. באשר לתכלית המניעתית צריך בית-המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי שבמניעת עבירות לבין ההגנה על זכויות קנייניות של הפרט. שגה בית-המשפט קמא עת לא איזן כראוי בין האינטרס הציבורי הנפגע לאינטרס הפרטי של המשיב. אין לתת משקל לפגיעה הכלכלית של המשיב תוך התעלמות מההקשר והנסיבות שבהן נתפסה המשאית.

טעה בית-המשפט קמא כשהקל ראש בכך שהמשיב הוא עבריין סביבתי, בעל עבר עשיר בתחום איכות הסביבה והרשעה בעבירות דומות מיום 05.03.17. שיקול מרכזי בביצוע האיזון בין האינטרסים השונים, הינו האמון שניתן לתת בבעל התפוסים. לא ניתן לשחרר תפוס במקרה בו לא ניתן לתת אמון בבעליו ולא ניתן לתת אמון במי ששב ומבצע את אותן העבירות. יתרה-מכך, במקרים של עבריינות רצידיוויסטית יש לנקוט במדיניות של הקדמת תרופה למכה. החלטת בית-המשפט קמא תביא לכך שהמשיב יוכל להמשיך ולבצע עבירות ולגרום לנזקים סביבתיים באין מפריע. עברו של המשיב מלמד כי לא ניתן לתת בו אמון והחזרת המשאית עומדת בניגוד להחלטות בית-המשפט העליון במקרים דומים. לפיכך, עתרה ב"כ העוררת להורות על המשך תפיסת המשאית.

לטענת המשיבים {שהינם העוררים בערר שכנגד}, למשיבים יש רישיון תקף להובלת פסולת והם משלמים מאות אלפי ש"ח למטמנה חוקית בה הם משליכים את הפסולת. למשיבים מספר רב של משאיות ועל-אף שהם פועלים בתחום בהיקף ניכר, הם לא ביצעו עבירות איכות סביבה במשך 7 שנים. על-כן, לא ניתן להמשיך ולזקוף לחובתם את עברם הרחוק.

עוד טענו כי שגה בית-המשפט קמא כשנמנע מלתת את המשקל הראוי לסיכוי הקלוש כי המשאית תחולט בסופו של ההליך, וזאת משום שלכל היותר נפלה מהמשאית 2% מתכולתה. החלטות לחילוט משאיות בעבירות של איכות הסביבה בסוף ההליך המשפטי הינן דבר נדיר ביותר. גם אם יורשע המשיב בסופו של ההליך, הסיכויים שהמשאית תחולט הינם מזעריים ולכך ישנה השלכה על שאלת תפיסת המשאית וכן על שאלת תנאי שחרורה.

כמו-כן נטען כי הקביעה לפיה המשאית תשוחרר כנגד שליש משוויה אינה נכונה במקרה דנן שכן פוטנציאל החילוט כאמור הינו נמוך. כמו-כן, שגה בית-המשפט קמא שעה שקבע כי שווי המשאית הינו 100,000 ש"ח, על-אף דו"ח שמאי אשר קבע כי שוויה הינו 59,000 ש"ח וזאת למרות שהעוררת כלל לא הגישה חוות-דעת מטעמה או ביקשה לחקור את השמאי.

בית-משפט קבע, כי באיזון בין השיקולים השונים, לא נפלה שגגה בהחלטת בית-המשפט קמא אשר קבע כי ניתן להשיג את התכלית המבוקשת על-דרך של קביעת "חלופת תפיסה". המדובר במשאית אשר לא בוצעה בה עבירה נוספת מלבד המתואר בכתב האישום, ולמשיבים אף רכבים נוספים אשר לא בוצעו באמצעותם עבירות עובר למועד הגשת כתב האישום או לאחריו. כמו-כן, המשאית תפוסה מזה 8 חודשים, כאשר עם כל יום שחולף יורד ערכה וגדל הנזק הקנייני אשר נגרם למשיבים.

15. קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר השליך פסולת בניין או פסולת גושית ברשות הרבים

חקיקה רלבנטית: סעיף 12א(א) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: רע"פ 8478/10 אליאס נ' מדינת ישראל.

ב- עפ"ת (חי') 57245-07-17 {חסן אגבאריה נ' מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה- המשטרה הירוקה, תק-מח 2017(3), 12573 (2017)} נדון ערר על החלטת בית-משפט השלום, לפיה נדחתה בקשת העורר לבטל את הודעת איסור השימוש ברכב, שניתנה בהתאם לסעיף 12א(א) לחוק שמירת הניקיון.

בהחלטתו ציין בית-משפט קמא כי העורר הודה כי הוא החזיק, השתמש ומי שנהג ברכב במועד הרלבנטי. העורר גם הודה בכך ששפך את תכולת המשאית במקום הנטען אלא שלטענתו לא מדובר בפסולת אלא במילוי שהושאר במקום על-מנת ליישר את השטח, לפי בקשת הבעלים. בית-משפט קבע כי הטענה לפיה הבעלים של השטח שבו הושלכה הפסולת הוא עבד כיוואן נטענה מבלי להציג לכך כל ראיה. כך גם הטענה לפיה אותו אדם ביקש מאחרים להשליך פסולת בשטחו.

צויין כי הוצגה תמונה שבה רישום, ממנו עלה כביכול, כי בעל המקרקעין מבקש להשכירם. בית-משפט קמא הוסיף כי חרף טענות העורר כאילו אין המדובר בפסולת בניין אלא בחומרי מילוי, הרי שהעורר עצמו פינה את הפסולת לאתר פסולת בניין. מכאן המסקנה כי ידע שאכן מדובר בפסולת בניין. לעניין זה, הפנה בית-משפט קמא גם לתמונות שהציג נציג המשיבה מתוך תיק החקירה.

בית-משפט קמא דחה גם את טענת העורר לאכיפה בררנית, בציינו כי המשיבה מבצעת אכיפה כלפי מי שהיא יכולה לזהות. במקרה דנן, שפך העורר את הפסולת אל מול עיניו של פקח מטעם המשיבה, דבר שאיפשר זיהויו בקלות. בשולי החלטתו ציין בית-משפט קמא כי על בית-המשפט לתת ידו כנגד התופעה שבה מושלכת פסולת בניין בכל מקום ומקום, תוך ניסיון של משליך הפסולת לחסוך הוצאות, וזאת תחת להביא את הפסולת לאתר מורשה. לפיכך, נדחתה בקשת העורר לבטל את הודעת איסור השימוש, ומכאן הערר דנן.

בהודעת הערר טען העורר כי שגה בית-משפט קמא עת דחה את טענת ההגנה מן הצדק שהעלה. לדבריו, מדובר באכיפה בררנית של המשיבה, המצדיקה את ביטול הודעת איסור השימוש.

עוד טען העורר כי הוא הסיר את המחדל באופן מיידי וצירף אישור על-פינוי הפסולת שהושלכה על-ידו. בנוסף, צירף תמונות של השטח לפני הפינוי ואחריו, מהן התעלם בית-משפט קמא כליל.

עוד נטען כי בית-משפט קמא לא התייחס לטענה לגבי היותו של השטח, שטח פרטי בו לא עובר כל אדם זר. כן לא התייחס בית-משפט קמא לכך שהעורר נעדר כל עבר פלילי וזו הסתבכותו הראשונה עם החוק. לפיכך, סבר העורר כי יש להורות על ביטול הצו האוסר עליו שימוש ברכב או לכל הפחות, להורות על קיצור תקופת תוקפו.

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערר תוך שציינה כי בית-משפט קמא התבסס על החומר הראייתי שהוצג בפניו וקבע כי לא נפל כל פגם בהחלטה האוסרת את השימוש ברכב. מדובר בהשלכת פסולת בשטח שהוא ברשות הרבים, הגובל בכביש ראשי. לגבי הסרת המחדל, טענה המשיבה כי עיון בתצלומים מיום 27.07.17 מלמד כי קיימת עדיין פסולת במקום וחלק מהתמונות מציגות קרשים כחולים שתאמו את הקרשים שהיו במועד ההשלכה.

בהתייחס לקיצור תקופת האיסור ציינה המשיבה כי המחוקק יצר איזון שעה שקבע שאיסור השימוש לא יעלה על 30 ימים. באיזון האינטרס הפרטי של הנהג או בעל הרכב אל מול האינטרס הציבורי, יש מקום להעדיף את האינטרס הציבורי ולהורות על איסור השימוש לפרק הזמן שנקבע על-ידי המחוקק. עוד נטען כי לא מתקיימות כל נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להצדיק קיצור פרק הזמן שבו יעמוד איסור השימוש בתוקפו.

בית-משפט דחה את הערר וקבע, כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר השליך פסולת בניין או פסולת גושית ברשות הרבים ביום 18.07.17. מעשה ההשלכה תועד בצילומי הפקח שנכח בשטח ומפורט בדו"ח הפעולה של המשטרה מיום 19.07.17.

16. קיימות ראיות, לכאורה, לכך שהמשיב עבר את העבירה המיוחסת לו על-פי חוק שמירת הניקיון מכוחו נתפסה המשאית

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 13 ו- 15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: רע"פ 8478/10 יוסף אליאס נ' מדינת ישראל; רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' דוד שבתאי.

ב- ע"ח (חי') 37218-04-17 {מדינת ישראל - המשטרה הירוקה נ' חוסין בן מחמד טרביה, תק-מח 2017(2), 33723 (2017)} נדון ערר על החלטת בית-משפט השלום, לפיה הורה בית-משפט קמא על שחרורה בתנאים, של משאית מס' רישוי 45-336-68 {להלן: "המשאית"}, שנתפסה על-ידי העוררת לאחר שעלה חשד כי המשיב, שהוא הבעלים של המשאית, הוביל באמצעותה פסולת בניין, אותה שפך בשטח פתוח ולא במטמנה, זאת - בניגוד לסעיפים 2, 13 ו- 15 לחוק שמירת הניקיון.

בנוסף לחד בדבר ביצוע עבירה על-פי חוק שמירת הניקיון, נחשד המשיב גם בביצוע עבירה של מטרד לציבור לפי סעיף 215(א)(ב) לחוק העונשין, וכן ביצוע עבירה על-פי חוק רישוי עסקים.

ערר המדינה התייחס לתנאי שחרור המשאית לידי המשיב, כפי שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, כדלקמן: ערבות עצמית וצד ג', כל אחת על-סך 50,000 ש"ח; איסור מכירת המשאית ואיסור עשיית כל דיספוזיציה בה, כל זאת עד להחלטה אחרת או למשך 6 חודשים, לפי המועד המוקדם יותר; הפקדת עירבון כספי בסך של 3,000 ש"ח.

המדינה טענה, כי בתנאים אלו אין די כדי למלא אחר מטרות התפיסה, על-פי החוק - מניעת המשך ביצוע העבירות והרתעה מפני ביצוע עבירות מסוג זה, אשר פוגעות קשות באיכות הסביבה ומסכנות חיי אדם. כן הצביעה העוררת על הקושי בתפיסת העבריינים המבצעים עבירות שכאלה. העוררת טענה, שבמקרים בהם אין מדובר בתפיסה ראשונה, מורים בתי-המשפט על תפיסת המשאית עד תום ההליכים ואילו במקרים בהם מדובר בעבירה ראשונה, מורים בתי-המשפט, בדרך-כלל, על שחרור המשאיות נגד הפקדת 30% מערכן, או סכומים החל מ- 50,000 ש"ח וכי החלטת בית-משפט קמא נוגדת את הפסיקה. החקירה נמצאת בעיצומה והעוררת טענה שבתיק די ראיות לשם הגשת כתב אישום, כפי שבכוונתה לעשות.

אין המשיב הכחיש כי העביר פסולת בניין משטח מסויים ושפך אותה בשטח קרקע {להלן: "המקרקעין"}, שם הוא נתפס כשהוא משליך את הפסולת מהמשאית, אלא שטען, כי מדובר במקרקעין המצויים בבעלות פרטית וכי הוא עשה כן בהסכמת בעליהם. עוד טען, כי חברה אחרת, בשם "אבן דרך", היתה אמורה לקחת את הפסולת מהמקרקעין ולהובילה אל אתר הטמנה ולפיכך, לכאורה, לא עבר כל עבירה על חוק שמירת הניקיון.

בית-משפט קבע, כי קיימות ראיות, לכאורה, לכך שהמשיב עבר את העבירה המיוחסת לו על-פי חוק שמירת הניקיון {מכוחות נתפסה המשאית} לפיכך ובשים-לב לתנאים שכבר נקבעו על-ידי בית-משפט קמא, הוסף לתנאי השחרור שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, הפקדת ערבון, במזומן או בערבות בנקאית, בסך של 40,000 ש"ח וכן רישום עיקול במשרד הרישוי, על המשאית, לטובת המדינה.

17. חל כרסום ממשי בראיות העומדות כנגד העוררת - יהיה מקום להקל באופן ממשי בתנאי שחרורו של הרכב

חקיקה רלבנטית: סעיף 15(ב) לחוק שמירת ניקיון, התשמ"ד-1984.

ב- ע"ח (ב"ש) 34257-04-17 {חוצבי הרי הנגב בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2017(2), 30038 (2017)} נדון ערר שהגישה חברת חוצבי הרי הנגב בע"מ {להלן: "העוררת"} על החלטת בית-המשפט השלום מיום 09.04.17 {להלן: "ההחלטה"} בבקשה להחזרת תפוס. כמו-כן מדובר בערר נגדי שהגישה מדינת ישראל כנגד ההחלטה מיום 09.04.17 וכנגד החלטה נוספת שנתן בית-משפט קמא ביום 07.05.17.

נגד המבקשת מתנהלת חקירה שעניינה עבירות על חוק שמירת ניקיון במסגרת חקירה זו נתפסה ביום 21.03.17 משאית מ.ר 31-569-78 השייכת לעוררת {להלן: "התפוס"}. ביום 09.04.17 הורה בית-משפט קמא על שחרור המשאית בכפוף לחתימה על ערבות בסך 50,000 ש"ח ובכפוף לתנאים נוספים. על החלטה זו הגישה העוררת ערר.

לטענת העוררת התפיסה התבצעה באתר עבודה בו ביצעה עבודות עבור עיריית שדרות, בהתאם למכרז של העירייה ותחת פיקוח מטעמה. לדבריה, במקרה דנן אין כל סיכוי ראוי וסביר לחילוט התפוס בסופו של ההליך, ובמיוחד בנסיבות שבהן בוצעו העבודות במסגרת עבודות של עיריית שדרות כאמור.

לטענת העוררת, משנקבע על-ידי בית-המשפט קמא כי יש כרסום משמעותי בעניין החשד לביצוע העבירה, ומאחר ובנסיבות העניין אין סיכוי סביר שבית-המשפט יורה על חילוט התפוס, ממילא לא מתקיימת עילת תפיסה ואין מקום לקביעת תנאים לשחרור התפוס. עוד טענה העוררת כי גם החלופה שנקבעה בסעיף 32 לפסד"פ, לפיה ישמש התפוס כראיה בהליך משפטי, אינה מתקיימת במקרה דנן.

בנוסף, טענה העוררת כי מקרה זה, אינו נופל בגדר אותם מקרים המצדיקים "תפיסה מניעתית" כפי טענת המשיבה וזאת בהתאם לפסיקה שהוצגה. העוררת טענה כי שגה בית-המשפט קמא בהחלטתו היות ולטענתה הדרישה לתפיסה מניעתית אינה נסמכת על מידע מודיעיני שבו יש מקרה קונקרטי בו עומדת להתבצע עבירה באמצעות התפוס.

עוד נטען כי שגה בית-המשפט קמא בקביעתו שקיימות אינדיקציות לרצידיביזם אך לא פירט במה מדובר ועל מה נסמך בקביעתו. בהקשר זה טענה העוררת כי כל המקרים שצוינו בפסיקה אליה הפנתה המשיבה ביחס לסוגיית הרצידיביזם אינם חלים במקרה דנן. העוררת ביקשה לקבל את הערר ולקבוע כי יש לשחרר את התפוס ללא תנאים.

ביום 04.05.17 התקיים דיון בערר. בדיון הנ"ל עלתה מחלוקת ביחס לפרשנות סעיף 10א' להחלטת בית-המשפט קמא. ב"כ העוררת טען כי בסעיף 10א' להחלטת בית-המשפט קמא, שהתנה שחרור המשאית בין היתר בחתימה על ערבות בסך 50,000 ש"ח הכוונה היתה לחתימה על ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח ולא להפקדת הסכום. מנגד, טענה ב"כ המשיבה, כי לו היה מדובר בחתימה היה מצויין המונח "התחייבות" עצמית ולא "ערבות" עצמית. לדבריה כוונת בית-משפט קמא היתה להתנות שחרור המשאית בהפקדה כספית בסך 50,000ש"ח ולטענתה גם סכום זה הינו סכום נמוך, היות ובפסיקה נהוג לקבוע שווי של 30 אחוזים משווי הרכב.

בעקבות המחלוקת האמורה, הופנתה הסוגיה בהסכמת הצדדים לבית-משפט קמא על-מנת שיבהיר החלטתו, וביום 07.05.17 ניתנה החלטה נוספת על-ידי בית-המשפט קמא בה הבהיר כי בהחלטה דובר על חתימת ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח, ולא על הפקדה כספית {להלן: "ההחלטה השניה"}.

בעקבות החלטת בית-משפט קמא מיום 07.05.17, הגישה המדינה ערר מטעמה, בע"ח 19545-05-17. מדובר בערר שהוגש על ההחלטה הראשונה ועל ההחלטה השניה שניתנו על-ידי בית-המשפט קמא.

המשיבה {העוררת} טענה כי יש להתערב בהחלטות בית-המשפט קמא ולשנות את תנאי שחרור התפוס אשר לטענתה מקלים באופן חריג על העוררת, וחורגים ממתחם ההחלטות השיפוטיות הנוהגות בתחום של התפוס שבבעלות העוררת {המשיבה}.

ביום 15.05.17, התקיים דיון נוסף בערר בו הסכימו הצדדים לאיחוד הדיונים בערר דנן ובערר בע"ח 19545-05-17.

במסגרת הדיון המאוחד, טען ב"כ העוררת כי בית-המשפט קמא קבע כי יש כרסום משמעותי בטענות המשיבה לאשם כלשהו. לדבריו צורף לבקשה מסמך מתאריך 09.01.17 שהוגש בבית-המשפט קמא שנערך על-ידי גורם בעירייה כחודשיים עובר לאירוע ובמסמך כתב אותו גורם - מר רועי רוזנס, כי ההנחיה היא לרכז את החומר בנקודה של העירייה, והנחיה זו עומדת בעינה. לדבריו, תפיסת המשאית בוצעה בתאריך 21.03.17.

לטענת ב"כ העוררת המיקום של ערימת הפסולת היה בתחום העבודה, באותו המקום שמר רוזנס אמר להמשיך ולערום, ומשום כך לא נעברה על-ידי החברה כל עבירה. לדבריו מר רוזנס לא נחקר. עוד נטען כי אין סיכוי לחילוט גם אם תהיה הרשעה.

ב"כ המשיבה טענה מצידה כי ביום 04.01.17 נשלח מייל לפיו נאמר לעוררת כי החל מאותו יום לא מפנים את הפסולת. לדבריה ניתן לראות במייל כי התבקש אישור למיקום פינוי הפסולת היות ועודפי העפר ממלאים את כל תא השטח שאושר להם ואין מקום גם לעודפי עפר ובנוסף התבקש אישור לפינוי פסולת. לדבריה, ביום 09.01.17 ענה במייל רועי רוזנס, כאמור, כי ההנחיה עומדת בעינה וכי אין לפנות את הפסולת בשלב זה אלא יש להמשיך ולערום ולבסוף להוציא מודד למדידת הפסולת. לדבריה, נאמר במיילים באופן חד-משמעי שלא לפנות יותר פסולת. לטענת המשיבה המקום שבו נערמה הפסולת הוא אסור והפסולת נערמה מחוץ למקום עבודת החברה.

לדבריי ב"כ המשיבה יש הוראת חוק ספציפית שמאפשרת חילוט רכוש של עבריינים רצידיוויסטים. לדבריה כל הפסיקה שהוגשה מטעם המשיבה מתייחסת להשלכת פסולת בניין ברשות הרבים על-ידי מי ששב וביצע עבירות, כאשר בית-המשפט העליון אישר תפיסה עד לתום ההליכים של משאיות של מי ששב וביצע עבירות של השלכת פסולת ברשות הרבים.

לטענת ב"כ המשיבה, העוררת היא חברה שעוסקת בהובלת פסולת ומדובר בעבירות של אחריות קפידה. עוד נטען כי התנהלות העוררת אינה תקינה היות ולא העוררת היא החתומה על ההסדרים עם הרשות, וזאת בשל הרשעות קודמות וההתנהלות היא מול חברת בוני הארץ שבעליה הוא אחיו של העורר.

בית-משפט קבע, כי הראיות העומדות כנגד העוררת כורסמו באופן ממשי, ולפיכך לא שגה בית-משפט קמא בהחלטתו, כאשר קבע כי על העוררת יהיה לחתום על ערובה בסך 50,000 ש"ח, ולא להפקיד הסך האמור כתנאי לשחרור המשאית.

18. השלכת פסולת ברשות הרבים - אחריות ישירה או עקיפה כנושא משרה בתאגיד

חקיקה רלבנטית: סעיפים 1, 2, 11 ו- 15  לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: רע"פ 8478/10 אליאס נ' מדינת ישראל; ע"פ 54888-05-15 א.ב. סורחי עבודות עפר בע"מ נ' עיריית ירושלים.

ב- ע"פ (יר') 39659-06-16 {יורו - ישראל (י.ש) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2016(3), 30345 (2016)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לעניינים מקומיים בירושלים. בגדרי הכרעת הדין הורשעו הנאשמים בעבירה של השלכת פסולת בניין ברשות הרבים, לפי סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון. בגדרי גזר-הדין הוטל על מערערת 1 קנס בסך 7,000 ש"ח; על המערער 2 - קנס בסך 7,000 ש"ח, ועל המערער 3 - קנס בסך 6,000 ש"ח.

המערערים טענו הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר-הדין. כלפי הכרעת הדין נטען על-ידו, כי התקיים למערערים סיכון כפול, משום שרישום הדו"ח אחה"צ מהווה למעשה הרשעה באותו מעשה, שכן המערערים קיבלו דו"ח באותו עניין בשעות הבוקר ולא ניתן היה לפיכך להרשיעם פעם נוספת. בנוסף טענו המערערים, כי התקיימה הסכמה, או מעין הסכמה, אודות פינוי הפסולת עד סוף היום ללא הגדרת שעה, ולכן לא ניתן היה להרשיע את המערערים אשר פעלו לפי אותה הסכמה. לדבריו, קיימות סתירות עובדתיות בין קביעותיו של בית-משפט קמא באותו עניין בגוף הכרעת הדין.

עוד נטען, כי לא התווספה כל פסולת באתר מאז שעות הבוקר, ולכן לכל היותר מדובר בעבירה נמשכת ביחס לאותה פסולת, זאת שעה שבית-המשפט קבע כבר בהחלטה מיום 20.04.15, כי אין המדובר בטענה לעבירה נמשכת.

באשר לגזר-הדין, טענו המערערים, כי גזירת הקנס לאחר שהמערערים כבר נשאו בתשלום קנס בגין אותה פסולת בבוקרו של אותו יום, מלמדת על התעמרות של הרשות, ולכן אין זה מוצדק להטיל קנס על המערערים כלל; ולחלופין - יש להטיל עליהם קנס שגובהו שקל אחד בלבד.

כמו-כן, עצם העובדה שלמערערים מיוחסת למעשה פעולה של פינוי פסולת על-פי הוראת נציגי הרשות, מצדיקה הפחתה משמעותית עד כדי אפס בקנס שהוטל עליהם.

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לטענתה, דו"ח הקנס שהונח בפני בית-המשפט, עלה, כי היתה התחייבות וולונטרית של המערערים לפנות את הפסולת ולא התחייבות מצד הרשות להסכים לכך. בנוסף נטען, כי בהכרעת הדין מצויה קביעה ברורה שלא היתה הסכמה שהוכחה ובית-המשפט מצא שלא היו ראיות כדי לבססה. בנוסף, בית-המשפט התבסס על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי המאפשר על בסיס הראיות שהובאו בפניו להרשיע גם על סעיפים שלא נטענו בכתב האישום, וקבע בסעיף 7 להכרעת הדין כי עצם השארת הפסולת במקום לזמן ממושך מהווה מעשה נפרד המקים עבירה נפרדת על החוק. עוד נטען, כי הזזת פסולת בתוך האתר אינה פינוי פסולת והמערערים לא פעלו לצורך פינוי הפסולת מן האתר.

לעניין העונש נטען על-ידי המשיבה, כי המערערים העידו על עצמם כמי שמתעסקים בתחום הבניה ואין מי שראוי יותר לבצע הרתעה לגביהם. בנוסף נטען, כי בנוגע לאחריות המנהלים של המערער 2, הובהר מפי המערער 3 שלא ניתנו לו כל הנחיות לעניין פינוי הפסולת.

בית-משפט קבע, כי אין מקום להתערב בהרשעת המערערת 1 בהכרעת הדין. שונים פני הדברים בנוגע לקביעת אחריותם הפלילית של המערערים 2 ו-3. אחריות זו נגזרת מסעיף 15 לחוק שמירת הניקיון - לא נערך דיון מספק בסוגיות הטעונות הכרעה. הפסקה היחידה שבית-משפט קמא ייחד להן כלולה בסעיף 27 להכרעת הדין ונאמר בה: "מנהל עבודה אחראי באופן מנחה את הפועלים, הוא אחראי עליהם ובהיעדר פעולות פינוי הפוסלת במועד סביר, הנאשמים 2 ו- 3 עצם פעילותן, אחד כמנהל החברה והשני כעובד בחברה ומנהל עבודה במתחם הם אחראים לביצוע העבירה והרמת הפסולת". בוטלה הרשעתם של המערערים 2 ו- 3 ואת חלק גזר-הדין בעניינם שניתן בעקבותיה לשם השלמת הכרעת הדין בנוגע למערערים אלה.

19. הקנסות שהוטלו על כל המשיבים אינם מצויים בהלימה לנסיבות ביצוע העבירות ולנסיבות המשיבים עצמם ואין בהם כדי להעביר מסר הרתעתי אפקטיבי

חקיקה רלבנטית: סעיפים 13(ח)(1) ו- 15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: רע"פ 9796/05 אלדר נגד מדינת ישראל; ע"פ 10594-07-14 (מחוזי מרכז) ארזים חברה קבלנית למיחזור ופינוי פסולת בע"מ ואח' נגד המשרד לאיכות הסביבה; רע"פ 2844/15 ארזים חברה קבלנית למיחזור ופינוי פסולת בע"מ ואח' נגד המשרד לאיכות הסביבה.

ב- עפ"ג (מר') 28511-07-15 {מדינת ישראל נ' כיוף גרסת גזם בע"מ ואח', תק-מח 2016(1), 44875 (2016)} נדון ערעור המדינה על גזר-דינו של בית-משפט השלום, שבו הוטלו על המשיבים קנסות והתחייבויות ועל משיבים 3 ו- 4 הוטלו גם עונשי מאסר על-תנאי.

המשיבים הורשעו על-פי הודאותיהם, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן אשר פירט מכלול עבירות על דיני רישוי עסקים ועל דיני הגנת הסביבה. המשיבים 3 ו- 4 הורשעו, בנוסף לאמור לעיל, אף בהפרת אחריות נושא משרה {הפעלת אתר לסילוק פסולת ללא תשתיות נדרשות}, בהפרת אחריות נושא משרה {אי נקיטה באמצעים למניעת זיהום אוויר וריח בלתי-סביר}, בהפרת אחריות נושא משרה {אי נקיטה באמצעים למניעת בעירה} ובהפרת אחריות נושא משרה {גרימת זיהום אוויר וריח בלתי-סביר} - עבירות לפי סעיף 64(א) לחוק אוויר נקי; ובהפרת אחריות נושא משרה {פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה} - עבירה לפי סעיף 15(א) לחוק שמירת הניקיון יחד עם סעיף 13(ח)(1) לחוק.

במסגרת הסדר הטיעון שהתגבש נקבע, בין היתר, כי על המשיבים 4-3 יוטל עונש של 3 חודשי מאסר בעבודות שירות וקנסות לשיקול-דעת בית-המשפט, עד תקרה של מיליון ש"ח. הסדר הטיעון היה כפוף לכך, שהמשיבים יגישו לאישור המערערת תוך חודש תכנית לפינוי פסולת שהצטברה בתחנת המעבר המוזכרת בכתב האישום ותוך שלושה חודשים מיום מתן האישור יפנו את כל הפסולת שהצטברה בתחנה. המשיבים לא השלימו את פינוי הפסולת שהצטברה, גם לא בחלוף שנה ושלושה חודשים לאחר הצגת הסדר הטיעון, ולפיכך ביקשה המערערת להטיל עליהם עונשי מאסר בפועל וקנסות כמפורט להלן.

על המשיבים נגזרו העונשים הבאים: על כל אחת מהמשיבות 1 ו- 2 הוטל קנס בסכום של 100,000 ש"ח לטובת הקרן לשמירת נקיון וחתימה על התחייבות בסכום של 200,000 ש"ח שלא לעבור עבירה בה הורשע במשך 3 שנים.

על כל אחד מהמשיבים 3 ו- 4 הוטלו 3 חודשי מאסר בפועל בעבודות שירות; מאסרים על-תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין; קנס בסכום של 100,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו בעשרה תשלומים וחתימה על התחייבות בסכום של 200,000 ש"ח שלא יעברו עבירה בה הורשעו במשך 3 שנים.

בגזר-הדין קבע בית-משפט קמא, כי מתחם העונש ההולם נע בין מספר חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין מאסר בפועל למשך שנה בצירוף ענישה כספית בהיקף של מאות אלפי שקלים. במסגרת הפסיקה שנסקרה בגזר-הדין מוזכרים גזרי-דין בהם הוטלו קנסות בין 100,000 ש"ח ל- 600,000 ש"ח.

בית-משפט קמא ציין כי אמנם המשיבים לא עמדו בתנאי המקדים להסדר הטיעון ולא ביצעו את מלוא תכנית הפינוי. עם-זאת, בית-משפט קמא החליט לכבד את הסדר הטיעון המקורי, המצוי בתוך מתחם הענישה, על רקע הודאות המשיבים בכתב-אישום מתוקן, החסכון בזמן שיפוטי, ונוכח העובדה שהמשיבים היו תלויים באישור המשרד להגנת הסביבה לצורך תחילת הפינוי.

בית-משפט קמא קבע, כי מגמת ההחמרה בענישה העולה בפסקי-הדין שהוצגו על-ידי המערערת נקבעה במועד מאוחר למועד ביצוע העבירות במקרה דנן, ומצא בכך שיקול להקל בגזירת עונשיהם של המשיבים. לפיכך, בסופו-של-יום, הטיל בית-משפט קמא על המשיבים עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

הערעור במקורו היה כנגד קביעת בית-משפט קמא לפיה יש מקום לאמץ את הסדר הטיעון המקורי, חרף העובדה שהמשיבים לא עמדו בתנאים שפורטו, וכפועל יוצא יש להטיל על המשיבים 3 ו- 4 עונשי מאסר בפועל. עם-זאת, בסופו-של-יום, ב"כ המערערת חזר בו מטענות אלו, נוכח העובדה שבינתיים סיימו המשיבים 3 ו- 4 לרצות את עונשי המאסר שהוטלו עליהם בעבודות שירות. על-כן, הפנה ב"כ המערערת את מרבית טיעוניו כלפי הקנסות שהוטלו על המשיבים על-ידי בית-משפט קמא.

ב"כ המערערת טען שהקנסות שהטיל בית-משפט קמא סוטים באופן משמעותי לקולא ממדיניות הענישה הנהוגה והראויה ואין בהם הרתעה ממשית. עוד טען ב"כ המערערת, כי שגה בית-משפט קמא בקביעתו כי יש להקל עם המשיבים משום שפסקי-הדין שבהם הוטלה ענישה מחמירה מאוחרים למועד ביצוע העבירות שכן מרגע שנקבעה מדיניות ענישה, היא חלה לגבי מכלול התיקים המובאים לפני בית-המשפט.

ב"כ המערערת טען כי גם במישור האישי לא היה מקום להקל עם המשיבים 3 ו- 4 שכן המשיב 3 לא סייע לפינוי הפסולת מהאתר ואילו המשיב 4 הורשע בעבר בעבירות סביבתיות נוספות, דבר המלמד כי יש להחמיר עימו ולא להקל בעונשו.

לטענת ב"כ המערערת, בית-משפט קמא שגה כשקבע שהמשיבים היו תלויים באישור משרד להגנת הסביבה. המשרד להגנת הסביבה לא עיכב את התקדמות התכנית - אלא העיכוב נבע מהתנהלותם של המשיבים ולא הונחה תשתית עובדתית לקביעה אחרת.

במהלך הדיון לפנינו הוסיף ב"כ המערערת, כי מלאכת פינוי הפסולת לא הושלמה עד היום, כאשר בתחנת המעבר נותרו אלפי קוב פסולת. בעקבות בדיקות שנערכו בשטח הגישה המדינה בקשה לבזיון בית-משפט - אשר נדונה לפני אותו מותב בבית-משפט קמא. נמסר שניתנה למשיבים ארכה להשלים את הפינוי עד ליום 30.03.16, וככל שזו לא תושלם, הודיע בית-משפט קמא כי יוטל על המשיבים קנס יומי או שבועי. עוד נמסר, כי המשיבים לא שילמו עד היום אף תשלום על חשבון הקנס. המערערת עותרת לקבל את הערעור ולהטיל על כל אחת מהמשיבות 1 ו- 2 קנס בסך 250,000 ש"ח כל אחת ועל כל אחד מהמשיבים 3 ו- 4 קנס בסך 170,000 ש"ח.

המשיב 3 טען, כי הוא הבעלים של המשיבות 1 ו- 2 {כאשר על-פי כתב-האישום, גם המשיב 4 הוא בעלים ומנהל במשיבה 2}. ב"כ המשיב הפנה להליכי ביזיון בית-המשפט המתנהלים כעת בבית-משפט קמא וביקש לדחות את טיעוני ב"כ המערערת שכן מקומם להישמע בהליך שם. ב"כ המשיבים היפנה למצבו הכלכלי הקשה של המשיב 3, הציג מסמכים הקשורים להליך פשיטת רגל שמתנהל נגדו וציין, כי דיון בבקשת הפש"ר קבוע לחודש פברואר 2017.

ב"כ המשיבים הוסיף שהקנסות שהוטלו על המשיבים אינם מצויים ברף הנמוך, וכי הקנסות המפורטים בפסקי-הדין שהוגשו על-ידי ב"כ המערערת הוטלו על נאשמים אשר ניהלו הוכחות ובנסיבות בהם כמות הפסולת היתה בהיקפים גדולים יותר.

ב"כ המשיב 4 הדגיש, כי אין מקום להתייחס למצב הנוכחי כשבאים לבחון את גזר-הדין של בית-משפט קמא, במיוחד בעת שמצב זה נבחן במסגרת הליכי הבזיון ומרשו הוא המממן העיקרי של הליכי הפינוי המתנהלים כעת. ב"כ המשיבים איבחן את הפסיקה שהוגשה על-ידי ב"כ המערערת, הדגיש את נטילת האחריות של המשיבים וטען כי לא מדובר בכמות פסולת גדולה.

בית-משפט קיבל את הערעור בכל הקשור לרכיב הקנס וקבע, כי הקנסות שהוטלו על כל המשיבים אינם מצויים בהלימה לנסיבות ביצוע העבירות ולנסיבות המשיבים עצמם {לרבות העובדה שהמשיב 4 כבר הורשע בעבירות סביבתיות נוספות וכי עד היום לא שולם כל תשלום לטובת הקנס}, ואין בהם כדי להעביר מסר הרתעתי אפקטיבי.

לפיכך, הטיל על המשיבים את הקנסות כדלקמן: על כל אחת מהמשיבות 1 ו- 2 תשלום קנס בסך 220,000 ש"ח לטובת הקרן לשמירת הנקיון; על כל אחד מהמשיבים 3 ו- 4 קנס בסך של 150,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתו.

20. דחיית ערעור על החלטת בית-משפט השלום לא להרשיע את נמל חיפה בעבירה של זיהום ים

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 13(ב) ו-15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: ס"ק 52716-05-13 חברת נמל חיפה נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח'; ע"פ 37367-11-14 דחס מנוף ושירותים אשקלון (1979) בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה; ע"פ 21477-01-10 דוד שטסל ושות' בע"מ נ' מדינת ישראל; ע"פ 2243-06-13 סמעאן נופי ובניו בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה; ע"פ 4008/07 מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה נ' קדוש גבי.

ב- עפ"ג (חי') 4260-09-15 {מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמל חיפה בע"מ, תק-מח 2016(1), 1220 (2016)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום, במסגרתו נקבע כי אין להרשיע את המשיבה, חברת נמל חיפה בע"מ {להלן: "נמל חיפה"}, כמו גם את שאר הנאשמים בבית-המשפט קמא, בעבירות שיוחסו להם, למרות הקביעה כי העבירות בוצעו.

הערעור דנן התייחס אך לאי-הרשעת נמל חיפה.

כנגד נמל חיפה וארבעה ממנהליה הבכירים, הוגש כתב אישום בנוגע לאירוע שהתרחש ביום 10.08.10. במועד זה, נצפתה בנמל חיפה פעולת פריקה של אנייה אשר הכילה חומר בתפזורת, באמצעות מנוף. במהלך הפריקה, הוטל לים חלק מהמטען שהיה על האנייה. המטען, הכיל חנקות, זרחן ופחמימות בריכוז גבוה, הגורמים לעלייה משמעותית בריכוזי המיקרו-אצות המפרישות רעלנים בתוך המים {להלן: "האירוע"}.

עקב כך, הוגש כתב אישום כנגד נמל חיפה וארבעת הנאשמים הנוספים ובו יוחסה להם עבירת זיהום ים, מכוח סעיפים 2, 6(א)(1), 6(ה) ו- 6א' לחוק מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, ועבירת השלכת פסולת לרשות הרבים, מכוח סעיפים 2, 13(ב) ו- 15 לחוק שמירת הניקיון.

הנאשמים הנוספים היו מנכ"ל נמל חיפה, סמנכ"ל התפעול, ראש מחלקת המכולות ויו"ר ועדת הבטיחות, וראש ענף התפעול וממלא המקום של מחלקת התפעול.

לאחר תחילת ההליכים הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו הודו נמל חיפה והנאשמים 2, 3 ו- 5 בעבירות המיוחסות להם {וזאת לאחר שההליכים לגבי הנאשם מס' 4 עוכבו}.

בית-משפט קמא קבע כי הנאשמים כולם ביצעו את העבירות המיוחסות להם, אך טרם מתן גזר-הדין וטרם בחינת השאלה אם מן הראוי להורות על הרשעתם או להימנע מכך, הורה על הכנת תסקירים של שירות המבחן, לגבי כל הנאשמים {למעט הנאשם 4}.

תסקירים לגבי הנאשמים 2, 3 ו- 5 הוכנו וכללו המלצה להימנע מהרשעה והמלצה להטלת צווי של"צ. הכנת התסקיר לגבי נמל חיפה התעכבה למשך יותר משנתיים, עקב ההמתנה למתן פסקי-הדין בבית-המשפט העליון. לאחר מתן פסק-הדין ב- דנ"פ 8062/12 {מדינת ישראל נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ}, בו נקבע, בין היתר, שניתן לבחון אי-הרשעה של תאגיד גם ללא הכנת תסקיר של שירות המבחן, נקבע מועד לטיעונים בסוגית ההרשעה למול אי-ההרשעה ולטיעונים לעונש.

בית-משפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם בנסיבות הוא קנסות וחתימה על התחייבויות כספיות להימנע מעבירות דומות, כאשר גובה הקנס לגבי נמל חיפה נע בין 30,000 ש"ח עד 60,000 ש"ח וגובה הקנס לגבי שאר הנאשמים צריך לנוע בין 5,000 ש"ח ועד 20,000 ש"ח. עוד קבע בית-משפט קמא כי לאור ההלכות הפסוקות, לאחר שקילת טיעוני הצדדים ונוכח האמור בתסקירי שירות המבחן, לרבות חלוף הזמן ממועד האירוע ועד מועד מתן פסק-הדין - יש מקום לוותר על ההרשעה לגבי כל הנאשמים.

המערערת טענה, בין היתר, כי מן הראוי היה להרשיע את נמל חיפה בעבירות נשוא כתב האישום. בית-המשפט קמא יישם באופן שגוי את ההלכה שנקבעה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל {להלן: "הלכת כתב"}, שכן יישום הולם של הלכת כתב בהתייחס לעבירות הסביבתיות שבוצעו, ובהינתן שלא הוכחה פגיעה חמורה בשיקום של נמל חיפה, חייב היה להביא למסקנה כי יש להרשיע את נמל חיפה.

כמו-כן, טענה המערערת כי מתחם הענישה שקבע בית-המשפט קמא אינו הולם את העבירות שבוצעו, נוכח מדיניות הענישה הנוהגת, וכי המתחם הראוי עומד על קנס בשיעור של 150,000 ש"ח עד 250,000 ש"ח, וכן התחייבות להימנע מביצוע העבירה בעתיד בשיעור גבוה משנקבע.

מנגד, נמל חיפה {המשיבה}, טענה כי אין כל מקום להתערב בקביעת בית-המשפט קמא לעניין אי הרשעתה, וכי למעשה, אין תכלית ראויה להרשעה בנסיבות. נטען, כי מדובר בחברה ממשלתית, שהיא בבחינת יד מידיה של המדינה, בעבירות שנעברו בנסיבות שאינן חמורות, וכי אין המדובר בהשלכת פסולת שיטתית.

עוד טענה המשיבה כי הדמיון בין השיקולים לאי הרשעת הפרט ובין השיקולים לאי הרשעת תאגיד הוא בשאלת מידת הפגיעה בסיכוי לשיקום, אם כי הבחינה נעשית באמצעות קריטריונים שונים. בהתייחס לפגיעה בנמל חיפה, נטען כי הרשעה של חברה ציבורית בעבירה סביבתית היא איתות למשקיע פוטנציאלי לגבי סיכונים שכרוכים בהשקעה - ומכאן שהרשעה כזו פוגעת בערכה של החברה.

סוף דבר, בית-משפט קבע, כי משלא מורשעים ממלאי התפקידים בתאגיד, אין תכלית ממשית להרשעתו של התאגיד.

 

21. גם ערימות אדמה נחשבות לפסולת בניין

חקיקה רלבנטית: סעיף 13(ג)(1א)(א) לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: ת"פ (יר') 8730/12 מדינת ישראל נ' בני מוחמד ביידון למסחר והובלות ואח'; ת"פ (כפ"ס) 16570-06-12 מדינת ישראל נ' טרקפאר בע"מ.

ב- חע"ק (חד') 1586-04-18 {עיריית חדרה נ' יגן רוז יזום והשקעות בע"מ, תק-של 2019(3), 61095 (2019)} כנגד הנאשמת - חברה העוסקת בבניה, הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה לפי של השלכת פסולת בניין לפי סעיף 13(ג)(1א)(א) לחוק שמירת הנקיון.

בכתב האישום נטען כי ביום 08.02.17 סמוך לשעה 08:38, ברח' הלגונה 16 בחדרה, נמצא כי הנאשמת "השליכה פסולת בניין לרחוב ברשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד". כתב האישום הוגש לבית-המשפט בעקבות בקשת הנאשמת להישפט בגין דו"ח מס' 5886-8-1 {להלן: "הדו"ח"}.

בעתירתה להרשעת הנאשמת בביצוע העבירה המיוחסת לה בכתב האישום, טענה המאשימה כי עוד בבקשתה לביטול הדו"ח אישרה הנאשמת שערימת החול הנדונה הועברה על-ידה, ולא על-ידי אחר, אם כי טענה שלא מדובר היה בהשלכת פסולת מרשות הרבים לרשות היחיד וגם לא בלכלוך של רשות הרבים, אלא לכל היותר בהעברת חול מרשות היחיד לרשות היחיד.

מנגד, טענה הנאשמת כי במקרים רבים שנדונו בבתי-המשפט נקבע שחול נקי אינו נכנס לגדרי המונח "פסולת בניין" ו/או כי אדמה נקיה שיש לה מטרה לשימוש, לא יכולה להיחשב "מושלכת" {ת"פ 1269/06 מדינת ישראל נ' חסקיה בן אחמד ג'סאן 2008; ת"פ 32797-08-11 מדינת ישראל נ' צבי כהן ואחיו, חברה קבלנית לעבודות עפר ופינוי אשפה בע"מ; ת"פ 1705/06 המשרד לאיכות סביבה מחוז חיפה נ' ד.ר. נופרים}.

בית-משפט הרשיע את הנאשמת וקבע, כי השטח בו הניחה הנאשמת או מי מטעמה את ערימת החול או האדמה  היה בעת הרלבנטית שטח פתוח ונגיש לציבור כך שלא ניתן לקבוע שהציבור לא משתמש או עובר בו, נמצא כי אותה ערימה שימשה או לפחות אמורה היתה לשמש את הנאשמת כחומר בניה או בקשר לעבודות הבניה שבוצעו על-ידה בחלקה הסמוכה.

22. הדבקה של 90 מודעות פרסום למכירת מצלמות אבטחה - נדרש עונש המגלם גם תכלית של הרתעה אישית עבור הנאשם לשם שמירת הסדר והניקיון של רשות הרבים קנס בסך 23,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו

חקיקה רלבנטית: סעיף 5א(א) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: ת"פ (ת"א) 03-15-2208 מדינת ישראל נ' ירון סטפן ברבי; ת"פ (ת"א) 03-15-2072 מדינת ישראל נ' טולדנו שמעון; ת"פ (רחובות) 2688-03 מדינת ישראל נ' אגודת השומרים מערכות אזעקה; ת"פ (ת"א) 4941-03 מדינת ישראל נ' ארנון גלעדי; ת"פ (רחובות) 4155-01 מדינת ישראל נ' אפאצ'י הפקות בע"מ.

ב- פק"ח (ת"א) 2724-09-18 {מדינת ישראל נ' איל חלילי, תק-של 2019(3), 57758 (2019)} הנאשם הורשע בגין הדבקה של 90 מודעות פרסום למכירת מצלמות אבטחה שהודבקו בתאריכים שונים וברחובות שונים בעיר תל-אביב-יפו במקומות אשר בהם לא הותרה הדבקת שילוט. לנאשם נמסרו כ- 10 הודעות קנס מסוג ברירת משפט בגינם ביקש להישפט {בעבירות בגין אותם סעיפי אישום} בסכומים של 475 ש"ח ו- 500 ש"ח כל אחד. הדיון בכתב האישום ובהודעות הקנס אוחד.

במקרה הנדון, המאשימה הדגישה כי מדובר בלכלוך מאסיבי של רחבי העיר ובכך שמדובר במודעת מודבקת שקשה לקלף וביקשה להטיל קנס שלא יפחת מסכום של 20,000 ש"ח והתחייבות גבוהה. כמו-כן ציינה כי הנאשם הגיע בעבר להסדר עם העירייה בנוגע לקנסות קודמים בגין הדבקת מודעות אך לאחר מכן המשיך ותלה מודעות.

הנאשם ציין כי חלק מהמודעות רוכזו במקום אחד ובכתובות ספציפיות ולא "בכל רחבי העיר". כמו-כן ציין כי הקנס המבוקש אינו פרופורציונלי ביחס להכנסתו של הנאשם ובהינתן מצבו הבריאותי של הנאשם.

בית-משפט קבע, כי במקרה דנן הערך המוגן הוא שמירת הניקיון והסדר של רשות הרבים. בהתאם לסעיף 5א(א) לחוק שמירת הניקיון הדבקת מודעה במקום שאינו מיועד לכך מהווה לכלוך של רשות הרבים. הנאשם פגע בערך זה על-ידי הדבקה שיטתית של מודעות פרסומות כפי שתואר בכתב האישום. כמו-כן, מדובר בעבירה חוזרת, כך שמדובר בפגיעה חוזרת ונשנית בערך המוגן. ניכר כי הנאשם לא נרתע מביצוע העבירה אף לאחר ששילם קנסות קודמים בגין עבירה זו. בהתאם לכך, ובכדי למנוע את הישנות העבירה, נדרש עונש המגלם גם תכלית של הרתעה אישית עבור הנאשם לשם שמירת הסדר והניקיון של רשות הרבים. קנס בסך 23,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו.

23. השלכת פסולת בניין ברשות הרבים - הוכחו יסודות העבירה, ולא נמצא לקבל את טענות הנאשמים בנוגע להגנה מן הצדק

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 4 ו-13 (ג)(1א)(א) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד- 1984.

אזכורי פסיקה: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל; ע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי ואח'; ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ.

ב- פק"ח (ת"א) 72194-11-17 {מדינת ישראל נ' משאבות בטון הירקון בע"מ ואח', תק-של 2019(1), 53096 (2019)} כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין השלכת פסולת בניין ברשות הרבים, מעשה המגבש עבירה לפי סעיפים 2 ו- 13 (ג)(1א)(א) לחוק שמירת הניקיון.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 27.02.17 בשעה 16:15 או בסמוך לכך פקחי עיריית תל-אביב-יפו ערכו סיור ברחוב אשדוד ליד בית מס' 16 בתל-אביב. במהלך הסיור הבחינו בנאשם מס' 3 כשהוא שופך נוזלי בטון בשטח המרחב הציבורי מתוך משאית המצויה בבעלות נאשמת מס' 1 הנושאת לוחית רישוי מספר 86-038-52 {להלן: "המשאית"}.

הנאשמים 1 ו- 2 כפרו במיוחס להם ולטענתם האירוע המתואר בכתב האישום אינו ידוע להם. עם-זאת, נאשמת 1 הודתה כי המשאית מצויה בבעלותה.

נאשם 3 לא כפר בעובדות כתב האישום וטען כי עושה את אשר מבוקש ממנו, שכן אלו ההוראות שניתנו לו. עם-זאת, טען כי יש לבטל את כתב האישום בשל שיקולים של הגנה מן הצדק וזאת נוכח מחדלי החקירה החמורים שנפלו לשיטתו בחקירה אשר פגעו ביכולתו של נאשם 3 להתגונן.

בית-משפט זיכה את נאשם 2 לנוכח חזרת המאשימה מהאישום כנגד, הרשיע את נאשמים 1 ו- 3 משהוכחו יסודות העבירה, ולא נמצא לקבל את טענות הנאשמים בנוגע להגנה מן הצדק.

24. המאשימה לא הצליחה להוכיח למעלה מספק סביר כי הנאשמת היא זו שהשליכה את הפסולת ולכלכה את רשות הרבים

חקיקה רלבנטית: סעיף 13(ב)(1)(א) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

ב- חע"מ (נת') 47940-07-17 {עירית נתניה נ' אורן מעליות ושובל מבנים בע"מ, תק-של 2018(2), 41104 (2018)} כתב האישום ייחס לנאשמת "אורן מעליות ושובל מבנים בע"מ" {להלן: "החברה"} עבירה על סעיף 13(ב)(1)(א) לחוק שמירת הניקיון בכך שבתאריך 02.04.15, סמוך לשעה 18:30 השליכה פסולת ולכלכה את רשות הרבים ברחוב שמורק 15 בנתניה {להלן: "המקום"}.

הנאשמת מספקת שירותים לבניין במקום והפסולת מושא האישום הינה פסולת בניין מסוג חלקי קרמיקה בצבע ייחודי שנמצאו בקרטון מחוץ למקום והותאמו לשיפוץ והחלפת קרמיקה שנערך בלובי בניין בסמוך למקום.

בדיון שהתקיים ביום 29.01.18, כפר באשמה מר שלום ברדה {להלן: "הבעלים"} כשלדבריו החברה אינה עוסקת בשיפוצים אם כי בניקיון וכי לא ניתן לקשור את הפסולת המתוארת לנאשמת. עוד הוסיף הבעלים כי החברה פועלת תחת ניהולו כוועד בית חיצוני תחת כנפי וועד הבית וכל תמונות הפסולת אינן רלוונטיות ואינן קשורות לחברה.

בית-משפט זיכה את הנאשמת מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לה בכתבי האישום. המאשימה לא עמדה בנטל הנדרש על-פי הדין הפלילי, ולא הצליחה להוכיח למעלה מספק סביר כי הנאשמת היא זו שהשליכה את הפסולת ולכלכה את רשות הרבים כמתואר בכתב האישום.

25. יש לקצוב את פרק הזמן בו מצוי התפוס בידי המשיבה בהמתנה לקראת ההליך העיקרי, בפרט כאשר כל יום שעובר מסב למבקשת נזק כלכלי ניכר - התפוס ישוחרר כנגד הפקדה של 20,000 ש"ח

חקיקה רלבנטית: סעיפים 1 ו- 2 לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984.

ב- ב- ע"א (יר') 67029-03-18 {מ.נ. אלנדאף תשתיות ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-של 2018(2), 10026 (2018)} החלטה בבקשה לשחרור תפוס.

ביום 29.03.18 הוגשה בקשת המבקשת לשחרור רכב {טרקטור שופל}, מ.ר. 1245166 {להלן: "התפוס"}. התפוס, השייך למבקשת, נתפס ביום 01.02.18 באתר בניה בהר חוצבים בירושלים.

בבקשתה הנתמכת בתצהירו של מר אחמד אלנדאף {בעל מניות יחיד במבקשת ומורשה חתימה מטעמה} טענה המבקשת, כי  התפיסה בוצעה בניגוד לסעיפים 32 ו- 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש); לא בוצעה עבירה באמצעות הרכב התפוס; טרם הוגש כתב אישום נגד המבקשת והמשיבה לא גיבשה דעה האם בכוונתה לעשות כן; לא נערך שימוע לנהג או לבעל התפוס; התפוס אינו נחוץ למשיבה לכל צורך שהוא לרבות צורך חקירתי, שכן הוא מצוי בידי המשיבה מאז יום 01.02.18; הותרת התפוס במשמורת מהווה פגיעה חמורה, בלתי הפיכה ובלתי מוצדקת בקניינה של המבקשת. מדובר בפגיעה בזכות הקניין של המבקשת - זכות חוקתית.

המשיבה טענה, כי העבירה אשר בוצעה באמצעות התפוס היא השלכת פסולת בניין בשטח פתוח ברשות הרבים {עבירה על סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון}; העבירה בוצעה בשטח הנגיש לציבור הרחב וככזה הוא עונה על ההגדרה של רשות הרבים {כמשמעותה בהגדרה בסעיף 1 לחוק שמירת הנקיון ורע"פ 8478/10 יוסף אליאס נ' מדינת ישראל}; התפיסה בוצעה לתכלית של מניעת עבירות עתידיות; מחומר החקירה המצוי בידי המשיבה עלה כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירה ולפיכך התפיסה נעשתה כדין ולתכלית ראויה; האינטרס הציבורי בדבר מניעת הישנות עבירות סביבתיות גובר על האינטרס הקנייני של המבקשת ומחייב את המשך החזקתו של התפוס בידי המשיבה או לחילופין שחרור בתנאים מחמירים ביותר. לפיכך יש להותיר את התפוס בחזקת המשיבה או לשחררו כנגד הפקדת ערבות בנקאית בסך 50,000 ש"ח.

בית-משפט קבע, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה, אולם יש לקצוב את פרק הזמן בו מצוי התפוס בידי המשיבה בהמתנה לקראת ההליך העיקרי, בפרט כאשר כל יום שעובר מסב למבקשת נזק כלכלי ניכר. מדובר בנזק שבועי נטען של 20,000 ש"ח למבקשת. לפיכך, התפוס ישוחרר כנגד הפקדה של 20,000 ש"ח.

26. החזקת הרכב תהווה פגיעה בלתי מידתית בקניינו של המבקש, וכי ניתן לאתר "חלופת תפיסה" בדמות הפקדה כספית

חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: רע"פ 8478/10 אליאס נ' מדינת ישראל; ע"פ (חי') 53133-07-11 שעבאן נ' מדינת ישראל; ע"פ (חי') 763/05 צוקרמן נ' המשרד לאיכות הסביבה; בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל.

ב- ע"א (יר') 54670-02-18 {סאמר קוואסמה נ' מדינת ישראל, תק-של 2018(1), 59516 (2018)} נדונה בקשה להורות על שחרור תפוס - משאית משאבת בטון {להלן: "המשאית"}, שנתפסה על-ידי המשיבה, בחשד לביצוע עבירה של שפיכת שפיכת בטון ברשות הרבים.

במקרה הנדון, ביום 20.02.18 נתפסה המשאית בעת שביצעה שטיפת בטון במשאבת הבטון באזור בית צפאפה. במועד זה הגיע פקח המשיבה, מר אלירן ספרדי אשר ביצע את התפיסה ומסר למבקש הזמנה לחקירה.

המבקש הגיע לחקירה והבהיר לפקחי העירייה כי ביצע את השטיפה בתוך אתר עבודה, ואף מסר מסמכים המוכיחים את טענתו כי מדובר בשטיפה שבוצעה באתר עבודה. פקחי המשיבה יצרו קשר עם בעל הקרקע, וזה אישר כי שטיפת המשאבה בוצעה באתר עבודה.

המבקש טען כי לא ביצע עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים. לטענת המבקש, הואיל ומדובר באתר עבודה, הרי שמותר לבצע בו את כל העבודות הנלוות לעבודות הבניה, ועל-כן נפלה טעות אצל המשיבה בסוברה שהשטיפה בוצעה ברשות הרבים. עוד טען המבקש כי תפיסת המשאית פוגעת בקניינו ובחופש העיסוק שלו.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי המבקש ביצע באמצעות המשאית עבירה של שפיכת פסולת ברשות הרבים מחומר הראיות שבידי המשיבה עלה, כי השפיכה בוצעה בשטח פתוח ולא באתר העבודה עצמו, ומדובר בעבירה הגורמת נזק בלתי-הפיך לסביבה. לטענת המשיבה, יש לשחרר את המשאית בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסכום של 100,000 ש"ח, וזאת בהתחשב בשוויה.

בית-משפט קבע, כי החזקת הרכב תהווה פגיעה בלתי מידתית בקניינו של המבקש, וכי ניתן לאתר "חלופת תפיסה" בדמות הפקדה כספית. הרכב ישוחרר לידי המבקש כנגד הפקדת סך של 20,000 ש"ח.

27. השלכת פסולת נוזלית מתוך רכב - התעורר הספק בנוגע לשאלה האם הנאשמת היא האישיות המשפטית שנקנסה

חקיקה רלבנטית: סעיף 13 (ב) לחוק שמירת הניקיון תשמ"ד 1984.

אזכורי פסיקה: רע"א 1759/93 שמעון כהן ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ; ע"א 4606/90 תל מר בע"מ נ' איטה מוברמן ואח'; רע"פ 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ואח' נ' מושב שיתופי מולדת ואח'.

ב- חע"מ (ראשל"צ) 25146-11-16 {מדינת ישראל נ' מליבו בניה בע"מ, תק-של 2017(4), 55973 (2017)} הוגש כנגד הנאשמת כתב אישום, המייחס לה עבירה של השלכת פסולת נוזלית מתוך רכב, עבירה לפי סעיף 13(ב) לחוק שמירת הניקיון וצו סדר הדין הפלילי (ברירות משפט - שמירת הניקיון).

כעולה מכתב האישום, ביום 03.12.13, בשעה 20:02 או בסמוך לכך, ברחוב גלילי ישראל בראשון לציון, נמצא כי הנאשמת ו/או מי מטעמה שפכה פסולת נוזלית לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד.

הנאשמת טענה כי מעולם לא קיבלה דו"ח, קנס ו/או הגישה בקשה להישפט ולא ברור דוע כתב אישום הוגש כנגדה.

בתגובה, השיבה המאשימה, כי בעבר היתה קבוצה בשם מליבו, אשר הורכבה ממספר חברות בת, בהם חברת "מתועשת בע"מ", כנגדה הוגש כתב אישום, מליבו וחברה נוספת. הדו"ח הספציפי נרשם בטעות על-שם חברת המתועשת עם ח.פ. של חברת אורתם, כאשר שתיהן חברות בת של הנאשמת, אשר ישבו באותה כתובת וקיבלו שם דואר. לטענתה, חברת המתועשת פנתה למאשימה וציינה בפניה כי כלל לא עבדה באזור במועד נשוא הדו"ח וכי מי שעבדה באזור באותה תקופה היא הנאשמת וחברת א. דורי, אשר אף היא קיבלה דו"ח. לטענת המאשימה, הנאשמת פנתה אליה בכתב ולקחה אחריות על האירוע.

לטענת הנאשמת, חברת המתועשת כלל לא קשורה אליה, הנאשמת שלפני בית-המשפט כלל לא ביקשה להישפט ולא ניתן להרשיע אותה מבלי שקיבלה קנס או דו"ח.

בית-משפט זיכה את הנאשמת וקבע, כי על המאשימה היה לברר מי הגורם שביצע את העבירה, מה פרטיה המדוייקים של החברה ולוודא כי הודעת הקנס ו/או דרישת התשלום נשלחות לגורם הרלוונטי. בנסיבות התיק דנן, התעורר הספק בנוגע לשאלה האם הנאשמת היא האישיות המשפטית שנקנסה.

28. קיים יסוד לתכלית תפיסה למניעת עבירה עתידית, עם-זאת, לא ניתן לחלט את הרכב טרם הרשעת הנאשם

אזכורי פסיקה: ב"ש 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל.

ב- ע"א (יר') 34212-10-17 {מאהר סעו נ' מדינת ישראל, תק-של 2017(4), 24101 (2017)} נדונה בקשה לשחרור תפוס, רכב בבעלות המבקש אשר נתפס על-ידי המשיבה בתאריך 25.09.17 {להלן: "הבקשה"}.

המשיבה טענה כי המבקש הוא עבריין סידרתי שקיבל דו"חות בשנים הקודמות, התביעה הגיעה איתו להסדרים והוא ממשיך לבצע את אותן עבירות. המשיבה הגישה שני הסדרים וכן פלט של דו"חות שנרשמו לחובתו של המבקש. עוד טענה המשיבה כי המבקש עבר עבירה עם הרכב בניגוד להוראות חוק שמירת הניקיון כאשר בתא המטען של הרכב נמצאו מודעות רבות וכן על-פי התמונות רואים כי המבקש עמד בסמוך לרכב נשוא הבקשה.

מנגד, טען המבקש כי בפני בית-המשפט אין "ראיות לכאורה" הקושרות את המבקש לביצוע העבירה. בנוסף, טען כי ראיות המשיבה הן מפי השמועה מאחר שהמפקח לא העיד על האירוע. המבקש הכחיש כי ביצע את העבירה ולטענתו לא נמסר לו דו"ח תפיסה במעמד התפיסה על-ידי המפקח, לכן, לטענת ב"כ המבקש התפיסה בוצעה שלא כדין.

בית-משפט קבע, כי קיים יסוד לתכלית תפיסה למניעת עבירה עתידית, עם-זאת, לא ניתן לחלט את הרכב טרם הרשעת הנאשם. הצדדים הסכימו כי שווי הרכב הינו 20,000 ש"ח. לפיכך  התפוס ישוחרר בכפוף  להפקדת המבקש סך של 12,500 ש"ח לקופת בית-המשפט במזומן או בערבות בנקאית. המבקש יחתום על התחייבות בסך של 10,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירה דומה למשך 180 ימים מהיום.

29. השלכת פסולת מרכב - בעלי הנאשמת לא כפר בעובדה שהמשאית המדוברת אשר השליכה עפר ואדמה במקום פעלה מטעמה

חקיקה רלבנטית: סעיף 2(13) לחוק שמירת הניקיון התשמ"ד-1984.

ב- חע"מ (ראשל"צ) 51080-10-14 {מדינת ישראל נ' סואיז תמיר בע"מ, תק-של 2016(1), 3027 (2016)} כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של השלכת פסולת ולכלוך בניגוד לסעיף 2(13) לחוק שמירת הניקיון וזאת בהתייחס לאירוע מיום 01.07.13 בשעה 17:34 ברח' קשת מול מס' 40 בראשל"צ, הושלך מרכב השייך לחברה פסולת שהינה אדמה מעורבת באבנים משתלבות ברכוש הרבים.

מטעם המאשימה העיד הפקח אשר הגיע למקום על-פי קריאת מוקד של פונה אשר הבחין במשאית המשליכה לשטח המדובר מגרש פנוי, פסולת. אותו פונה צילם את המשאית המדוברת ואילו הפקח צילם את ערימות הפסולת המצויה במגרש. יצויין כי גם כעבור 4 ימים, לאחר אותו אירוע, הגיע הפקח למקום ומצא את הפסולת הנדונה כשהיא מצויה בו. הדו"ח הוגש בעקבות איתור החברה הנאשמת וזאת על-פי מספר משאית. ניסיונות לאיתור בעלי החברה לא צלחו והדו"ח הוגש לפיכך על-שמה של החברה וכתובתה.

בעלי החברה, מר יצחק סואיז, אשר התייצב בבית-משפט לא הכחיש את העובדה שאכן משאיתו היא זו שהגיעה למקום ופרקה את ערומי עפר במקום, וזאת על-פי הצעת קבלן אחר, אשר אף הוא שפך חומר במקום ולבקשת קבלן שלישי אשר ביקש לקחת את ערומי העפר הנ"ל לצורך שפיכתם.

לטענת בעל החברה, הנאשמת, הוא עשה כן ללא שהוא סבר שנעברה עבירה כלשהיא, השלכת החומר במקום היתה כנראה לצורך השטחת המקום.

בית-משפט הרשיע את הנאשמת וקבע, בעלי הנאשמת לא כפר בעובדה שהמשאית המדוברת אשר השליכה עפר ואדמה במקום פעלה מטעמה, כאשר מי שנהג במשאית היינו בנו של בעל החברה.

30. למרות העובדה שפעולת שפיכת הבטון לא נצפתה בפועל על-ידי מי מהעדים, הרי שנסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל בעדותם, הובילה למסקנה חד-משמעית כי אכן פעולת שפיכת הבטון נעשתה באמצעות משאית הבטון השייכת לנאשמת

ב- חע"מ (ראשל"צ) 37478-03-15 {מדינת ישראל נ' קרן משאבות בטון בע"מ, תק-של 2015(4), 111709 (2015)} כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום על כך שהשליכה פסולת נוזלית בניגוד לחוק שמירת הניקיון וזאת בהתייחס לאירוע מיום 11.06.14 בשעה 21:44 או בסמוך לכך, ברח' ישראל גלילי מאחורי בית 25, בראשל"צ וזאת באמצעות משאית בטון השייכת לה.

מטעם המאשימה העידו שני פקחים, אשר מסרו בעדותם כי הגיעו למקום על בסיס קריאה שבמקום מתבצעות עבודות בשעת לילה, שעה שאיננה מותרת בעבודות. הפקחים שהגיעו למקום הבחינו בשתי משאיות בטון, כאשר אחת המשאיות החלה בנסיעה שאלו את נהג המשאית האחרת, לאן היא נוסעת ותשובת אותו נהג היתה כי היא נוסעת לאתר שטיפה בחירייה. ואולם, הסתבר כי אותה משאית אותה צילמו והשייכת לנאשמת, חזרה למקום ממנה יצאה כעבור פרק זמן קצר, לטענת אחד הפקחים כ- 5 דקות והפקח האחר כ- 2 דקות, וזאת כשהיא שטופה וכאשר קודם לכן היא יצאה במצב לאחר עבודה ומלוכלכת.

הפקחים שחשדו שאותה משאית ביצעה שפיכת פסולת הבטון בסמוך, הגיעו אכן לאותו מקום בו חשדו כי שם נשפך החומר ואכן הוברר להם שבוצעה שפיכה במקום. השניים חזרו למקום בו חנו המשאיות קודם לכן, ואולם אלה כבר עזבו את המקום.

הפקח טען כי האתר בו בוצעה השפיכה, בוקר על-ידו כשלוש שעות לפני כן ואז היה נקי. הפקחים צילמו את המשאית וכן את ערום פסולת הבטון.

לשאלות בית-משפט האם ייתכן כי רכב אחר הוא זה אשר ביצעה את השפיכה במקום, העיד הפקח, כי הוא לא הבחין בכל רכב אחר שהיה במקום, שאם היה מגיע למקום רכב כזה, היה מבחין באורותיו.

סמנכ"ל הנאשמת אשר העיד מטעמה, כפר בעובדה שהמשאית השייכת לחברה היא זו שהשליכה את הפסולת האמור, החברה נוהגת לבצע את שטיפת הבטון ושפיכתו באתרים אחרים מוכרים. הנאשמת על-אף שיודעת מי הוא הנהג המדובר, לא מצאה לזמנו למסירת עדות, לדברי הסמנכ"ל עקב הקושי באיתורו. כמו-כן, לא טרח הסמנכ"ל להמציא אישורים או אסמכתאות לכך שבאותו יום בכלל ובאותן שעות בפרט המשאיות השייכות לחברה הנאשמת, ביצעו פעולה של שפיכת בטון באתר מוכר כלשהו.

עוד נטען על-ידי הסמנכ"ל כי פרק זמן שטיפת המשאית היינו לפחות כ- 20 דקות ומשכך, הדבר מוכיח שלא בוצעה פעולת שפיכה ושטיפת המשאית השייכת לנאשמת, כפי טענת הפקחים.

בית-משפט קבע, כי למרות העובדה שפעולת שפיכת הבטון לא נצפתה בפועל על-ידי מי מהעדים, הרי שנסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל בעדותם, הובילה למסקנה חד-משמעית כי אכן פעולת שפיכת הבטון נעשתה באמצעות משאית הבטון השייכת לנאשמת.

31. פקחים אשר מוסרים מכתבי התראה לנהגי המשאיות המגיעים לעסק - המבקש לא יוכל להמשיך בפעילותו שנעשית ללא רשיונות מתאימים מהגופים המוסמכים

חקיקה רלבנטית: סעיפים 7  ו- 13(ב)(א)(1) ללחוק שמירת ניקיון, התשמ"ד 1984.

אזכורי פסיקה: רע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון; ע"א 50512-05-12 ס.א.נ.ש.ר המרכז לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל.

ב- בר"ש (ראשל"צ) 40846-06-14 {שי אדרי נ' מדינת ישראל ואח', תק-של 2015(2), 93988 (2015)} תחילתם של ההליכים בתיק דנן במרכזם בקשה לביטול צו הפסקה מנהלי בהתאם לסעיף 20 לחוק וזאת כנגד עסקיו של המבקש שהינם תחנת מעבר לאיסוף פסולת בניין וכן איסוף והובלת פסולת בניין {להלן  גם: "הצו"}.

ביום 04.11.14 התקבלה הבקשה ונקבע כי דרך המלך למתן צו לסגירת עסקים הינה בקשה לפי סעיף 17 לחוק לרישוי עסקים, שעניינה סמכות בית-המשפט להוציא צו לסגירת עסק עם הגשת כתב אישום כנגד בעלי העסק. עוד נקבע, כי השימוש בצו מנהלי ארעי הינו צעד חריג וקיצוני שנועד לעצור באופן מיידי פעילות עסק הפועל ללא רישיון וזאת עוד טרם הגשת כתב אישום כנגד בעליו.

נוכח כך שנראה היה כי המשיבה לא ראתה דחיפות או כורח מיידי לעצור או להפסיק את פעילות עסקי המבקש בוטל הצו המנהלי.

לאחר מתן החלטה זו הגיש המבקש שתי בקשות שונות על-פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית-המשפט, הבקשה הראשונה, מיום 25.03.15, בטענה כי המשיבה פעלה בניגוד להחלטה מיום 04.11.14 וניתקה את המים המוזרמים לעסקו של המבקש {להלן: "הבקשה בעניין ניתוק המים"}.

הבקשה כנגד משיב 2 נדחתה, בין היתר מאחר שהוברר כי המבקש כלל אינו צרכן של המשיבה 2, העסק שנותק הוא העסק השכן ולא עסקו של המבקש. השכן היה מחובר למשיבה 2, כנראה באופן לא חוקי ועל-כן נותק.

בקשה שניה, מיום 27.05.15 שעניינה: "בקשה דחופה להימנע מנקיטת פעולות אכיפה עד לקבלת החלטה אחרת", בטענה שהמשיבה 1 ממשיכה בכל אמצעי, באופן סלקטיבי ופסול להביא אל סגירתו המיידית של העסק והכל בניגוד להחלטת בית-המשפט באופן הזה ששולחת למקום העסק פקחים אשר מוסרים מכתבי התראה לנהגי המשאיות בהתאם לחוק שמירת ניקיון {להלן: "הבקשה בעניין חוק שמירת ניקיון"}.

המבקש עתר לבית-המשפט כי יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית-משפט ויכוף על המשיבות לקיים את החלטתו מיום 14.06.15 וימנע מהמשיבות להימנע מנקיטת פעולות אכיפה עד לקבלת החלטה אחרת.

לגרסתו, חרף הבקשה בעניין המים וחרף מועד הדיון שנקבע בעניינה, פעלה המשיבה 1 באופן סלקטיבי ופסול להביא אל סגירתו המידית של העסק והכל בניגוד להחלטת בית-המשפט.

ביום 26.05.15, הומצאה לידי המבקש התראה לפני הוצאת צו פינוי בהתאם לסעיף 13ב' לחוק לשמירת ניקיון. מיד עם קבלת צו הניקיון, פנה המבקש אל המשיבה 1 והתריע בפניה, כי הוצאת צו ניקיון לוקה בחוסר סמכות, הואיל ובהוראות סעיף 13ב(א)(1) לחוק שמירת הניקיון, נמצא כי לא ניתן לנקוט בפעולות אכיפה בדמות צו הניקיון, הואיל ונגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום בגין חשד לעבירות אלו, הן על-ידי המשיבה 1 והן על-ידי המשרד להגנת הסביבה. ועל-כן, מקום שהוגש כתב אישום לא ניתן לנקוט בפעולות אכיפה.

המבקש טען כי לא יעלה על הדעת כי המשיבה 1 תפעל בניגוד להחלטת בית-המשפט באופן עקבי, סלקטיבי ופסול, שכן חלק מתכליתו של חוק רישוי עסקים, כעולה מסעיף 1(א)(1) לחוק רישוי עסקים, הינה שמירה על איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים, תכלית זהה לתכליתו של חוק השמירה על הניקיון.

הימצאותם של המפקחים בשטחו של העסק באופן עקבי, מצביעה על כוונה של אכיפה סלקטיבית ופסולה וביזוי החלטתו של בית-המשפט, אשר תוביל לסגירתו המיידית של העסק, שלא באמצעות החלטה שיפוטית.

אין בעיר ראשון לציון אתר פסולת מורשה ובכלל זה גם עסקו של המבקש אינו אתר פסולת מורשה.

הנחת פסולת בתוך עסקו של המשיב הינה בגדר עבירה המתבצעת על-ידי המוביל מבלי לגרוע מהעבירה של הובלתה ללא רישיון. אין חולק כי הנחת פסולת באתרים שאינם מורשים והמתנהלים ללא רשיונות כדין גורמת למפגעים ומנוגדת למטרותיהם של החוקים הנ"ל.

לפיכך, טענה המשיבה כי המבקש אינו זכאי לקבל סעד מבית-המשפט בכל הנוגע לפעולות האכיפה שהיא נוקטת כנגד אותם מובילים המובילים פסולת אל עסקו של המבקשים ועסקים אחרים מאותו סוג.

עוד הוסיפה המשיבה כי פועלת היא בסבירות ובמידתיות, שכן מפקחיה מוסרים לנהגי המשאיות המובילות את הפסולת מכתבי התראה בהם הם מסבים את תשומת-לבם לכך כי הובלת הפסולת ושפיכתה באתר לא מורשה איננה חוקית וכי העובד על החוק צפוי לעונשים הקבועים בחוק וזאת בטרם נרשמו הודעות קנס נגדם וזאת על-פי הכלל מקדמא דנא כי אין עונשין אלא אם מזהירין.

אין למבקש זכות חוקית ואין הוא יכול להצביע על זכות כאמור המזכה אותו בצו שיכבול את המשיבה מלאכוף את החוק על-אחת-כמה-וכמה כשהוא בא לפני בית-המשפט בידיים לא נקיות שכן הוא מנהל את עסקו ללא רישיון.

בית-משפט קיבל את טענת המבקש לעניין הוצאת צו הפסקה מנהלי אולם, אין בכך כדי להוות רישיון או "תעודת ביטוח" לכך שהמבקש יוכל להמשיך בפעילותו שנעשית ללא רשיונות מתאימים מהגופים המוסמכים. ומשכך, גם איסור על ביצוע פעולות אכיפה כנגד אחרים, ובמקרה דנן, נהגי המשאיות.

32. עצם פעילות המשיבים כנגד המובילים יש בה לגרום באופן מעשי להפסקת פעילות המבקשת, אף שבפועל לא הוצא כנגדה צו מינהלי על-פי חוק שמירת הנקיון - אולם, הדרך לתקוף ההחלטה הנ"ל באמצעות בית-המשפט לעניינים מינהליים

ב- ע"א (ראשל"צ) 50512-05-15 {ס.א.נ.ש.ר. המרכז לבניין בע"מ נ' עיריית ראשון לציון ואח', תק-של 2015(2), 87284 (2015)} המבקשת פנתה לבית-המשפט בבקשה שכותרתה "בקשה דחופה לביטול צו מינהלי שניתן בהתאם להוראת סעיף 13ב לחוק שמירת הנקיון".

עם קבלת הבקשה ביום 27.05.15, הוחלט במעמד צד אחד בה על עיכוב ביצוע הצו וזאת בכפוף להפקדה של 25,000 ש"ח.

כמו-כן, פנתה המבקשת בבקשה דחופה נוספת למתן צו המורה על ביטול הליכי אכיפה, כאשר טענת המבקשת היתה כי למרות ההחלטה האמורה הגיעו מפקחי המשיבה 2 למקום והודיעו כי הונחו לבצע אכיפה כוללת בהתאם לחוק שמירת הנקיון כנגד בעלי המשאיות המביאים חומרי גלם לעסקה של המבקשת שמהותו עסק למיון וטיפול בפסולת בניין ומתכות {מפעל למחזור פסולת בניין}.

בהמשך לבקשה נוספת זו, ניתנה החלטה והתבקשה הבהרה מהמשיבים האם הם אכן ממשיכים באכיפה למרות ההחלטה, ובכל מקרה נקבע, כי למען הסר ספק ככל שהמשיבים ממשיכים בהליכי האכיפה הם יופסקו לאלתר.

עוד באותו יום התקבלה תגובת המשיבים לפיה הם חדלו מכל פעולותיהם החל מהשעה 10:30 ויש מקום לפיכך לדחות את טענת המבקשת.

נקבע כי נוכח העובדה כי המבקשת מנהלת עסק של תחנת מעבר לפסולת ללא רישיון כדין, ונוכח הוראות חוק העזר לראשל"צ (שמירת הסדר והנקיון), וחוק שמירת הנקיון הרי שכל השלכת פסולת או הנחתה באתר פסולת שאיננו מורשה לכך אף אם מדובר ברשות היחיד, מהווה עבירה וזאת בנוסף לעובדה כי המובילים עצמם נדרשים לאחוז ברישיון עסק וכי אחד התנאים הנכללים ברישיון זה הינו כי העברת הפסולת תהיה לאתר מורשה ומשכך, זכותם ואף חובתם של המשיבים לבצע פעילות אכיפה כנגד אותם מובילים.

במקרה דנן, אכן ניתנו מכתבי התראה לאותם מובילים, כי אם ימשיכו להוביל פסולת לאתר הנדון, הם היו צפויים לקבל דו"חות בשל כך.

המשיבים טענו כי אין למבקשת זכות חוקית ואין בידה אף להצביע על זכות כזאת לכבול את ידיה של הרשות מלאכוף את החוק. מה עוד, שאין המבקשת באה בידיים נקיות שכן היא מנהלת את עסקה ללא רישיון.

נקבע כי באשר לטענותיה העובדתיות של המבקשת - לעניין התנהלותה של העירייה, והקשיים שהיא מערימה על המבקשת בקבלת הרישיון, הרי שאין מקומן של טענות אלה בבית-משפט זה שכן הוא אינו יושב כבית-משפט לעניינים מנהליים.

במקרה דנן, כאשר הועדה המקומית טרם סיימה דיוניה, הרי שלמבקשת עומדים סעדים מקדמיים כגון: ערר לועדה המחוזית ככל שהועדה המקומית לא תעתר לבקשתה.

בית-משפט קבע, כי עצם פעילות המשיבים כנגד המובילים יש בה לגרום באופן מעשי להפסקת פעילות המבקשת, אף שבפועל לא הוצא כנגדה צו מינהלי על-פי חוק שמירת הנקיון. אולם, הדרך לתקוף ההחלטה הנ"ל באמצעות בית-המשפט לעניינים מינהליים.

33. את חופש הביטוי ניתן להגביל ובלבד שהדבר נעשה למטרה ראויה ובאורח מידתי - תליית שלטים ומודעות תעמולה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 5א ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: ת"א 2054/08 עזבון המנוח ליעד גולן ז"ל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ; בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע.

ב- ת"פ (ת"א) 3425/12 {מדינת ישראל נ' סיעת הבית החברתי ואח', תק-של 2012(4), 56407 (2012)} בחודש מאי 2012 התקיימו בחירות להסתדרות העובדים הכללית החדשה. נאשמת 1, סיעת "הבית החברתי", והעומד בראישה - חבר-הכנסת איתן כבל שהוא הנאשם השני בפרשה דנן, התמודדו באותן בחירות. נאשמת 3, חברת מועצת העירייה של תל-אביב-יפו, תמר זנדברג, הציגה מועמדותה מטעם הסיעה לארגון נעמ"ת.

לבחירות קדם מסע תעמולה. במסגרתו נתלו במקומות שונים, לרבות ברחבי העיר תל-אביב-יפו, שלטים ומודעות תעמולה. שש מודעות, שהודבקו מטעמם במקומות ובהם הדבר אסור - על גדרות, קירות ושערים ברחבי העיר, שימשו יסוד להגשתו של כתב-אישום בתיק דנן.

הצדדים הניחו הסדר טיעון. הוסכם, כי "הבית החברתי" תיטול על עצמה את האחריות, תודה, תישא בקנס ותתחייב שלא לשוב ולעבור על החוק. את העונש, שבו דיברו הצדדים באותו הסדר, לא אימץ בית-משפט. פרטיו הכתיבו תוצאה, אשר אין פירושה אלא הקלת ראש בנוהג, שלמגינת הלב הפך נפוץ בפרט בימי בחירות, ללכלך את רשות הרבים במודעות תעמולה.

בית-משפט קבע, כי אין חופש הביטוי עומד לבדו, ואין הוא מספק מעטה-מגן של תמיד, לכל פגיעה בערכים חשובים אחרים. ניתן, כידוע, להגבילו ובלבד שהדבר נעשה למטרה ראויה ובאורח מידתי.

סוף דבר, נאשמת 1 הורשעה, לפי הודיתה, בעבירות על סעיפים 2, 5א ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הנקיון, ועל סעיף 7(7) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (שילוט), עם סעיף 254 לפקודת העיריות. הנאשמת תישא בקנס בסך 9,000 ש"ח. תוך 45 ימים תודיע המאשימה את עמדתה באשר לנאשמים 2 ו- 3.

34. ספק אם גרוטאות רכב וצמיגים פונו על-ידי הנאשם לשטח פתוח - פועל הספק לזכות הנאשם ויש לזכותו

חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 3 ו- 14 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

ב- עמ"ק (נת') 8092-04 {מדינת ישראל נ' גברי הרצל, תק-של 2006(3), 32309 (2006)} באישום הראשון לכתב האישום נטען כי מאז 13.04.04 עוסק הנאשם בעסקים כלדקמן: חלקים משומשים של כלי רכב-מכירתם אחסנתם ופירוקם מהרכב, ובמוסך-טיפול אחר ברכב, הכל ללא רישיון עסק על-פי חוק רישוי עסקים, ברח' השיש 6 איזור התעשיה נתניה, וכן בשטח פתוח בסמוך למוסד "מעש" מצד מערב אזור התעשיה נתניה  {בגוש 8237 חלקות 5, 14} {להלן: "העסקים"}.

המאשימה הוסיפה כי בביקורות נוספות שנערכו במקום העסקים בתאריכים 28.04.04, 20.07.04 ו- 28.07.04 על-ידי מנהל היחידה לאיכות הסביבה בעירית נתניה ועל-ידי תברואני האגף לרישוי עסקים בעירית נתניה הוברר כי לא חל שנוי בעסקים אלו וכי הנאשם ממשיך בניהול העסקים האמורים ללא רשיונות עסק כנדרש על-פי החוק. התביעה ציינה כי מדובר בעסקים טעוני רישוי על-פי חוק רישוי עסקים וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) סעיפים 8.7א' ו-ב', ו- 8.9ו' לתוספת לצו.

באישום השני לכתב האישום נטען כי בתאריכים 13.04.04, 28.04.04, 20.07.04 ו- 28.11.04 בעת ביקורות שנערכו במקום העסקים המפורטים באישום הראשון לכתב האישום ובסמוך לו, נראו בשטח המדרכה הציבורית הצמודה לעסקים ובכביש הצמוד למדרכה, גרוטאות של כלי רכב, רכבים מפורקים, חלקי רכב משומשים, שאריות שמנים ותשטיפי שפכים.  כמו-כן בתאריכים האמורים נראו בשטח פתוח המצוי בסמוך למוסד "מעש" מצד מערב באזור התעשיה בגוש 8237 חלקות 5, 14 נתניה, גרוטאות רכב רבות וצמיגים בכמות גדולה המפונים לשטח זה על-ידי הנאשם ונערמים במקום אשר על-אף התראות בעל-פה ובכתב לנאשם להסרת מפגעים סביבתיים אלו לא פעל הנאשם להסרתם.

המאשימה ציינה כי מעשיו אלו של הנאשם הינם מעשי השלכת פסולת ברשות הרבים ולכלוך ברשות הרבים דבר המהווה עבירות לפי חוק שמירת הנקיון, חוק העזר לנתניה (שמירת הסדר והנקיון) וחוק העזר לנתניה (פינוי חפצים מיושנים).

הנאשם כפר בעובדות המפורטות באישומים הראשון והשני שבכתב האישום.

באשר לאישום הראשון טען הנאשם "אני טוען שאני עוסק בעסק שמפורט בסעיף א(1) לכתב האישום ברח' השיש 6 באיזור התעשיה בנתניה. אני עצמאי משנת 1980, מנהל את העסק ויש לי רישיון עסק".

באשר לאישום השני טען הנאשם "אני אומר שכל הפסולת שנמצאת שם זו לא פסולת שאני הבאתי למקום. יש במקום הרבה מאד בעלי מוסכים וכנראה שממוסכים אחרים זרקו את האמור".

בית-משפט קבע, כי משהתעורר ספק אם גרוטאות רכב וצמיגים פונו על-ידי הנאשם לשטח הפתוח המצוי בסמוך למוסד "מעש" - פועל הספק לזכות הנאשם ויש לזכותו מהשלכת הפסולת לשטח פתוח זה המצוי בסמוך למוסד "מעש" מחמת הספק.