צוואה בעל-פה - עריכתה, פגמים ודרכי תקיפתה

לתוכן העניינים של הספר - לחץ/י כאן

להשארת הודעה - לחץ/י כאן.

סעיף 23(א) לחוק הירושה פותח בהעמדת שתי חלופות בסיסיות שבכוחן להביא להכרה בצוואה בעל-פה, עוד בטרם מונה את התנאים האחרים לכך. המצווה שעומד בלב ההוראה הוא "שכיב מרע" או לחילופין אדם שראה עצמו מול פני המוות וסבר שיומו קרב {אף אם בפועל שגה}, ובלבד שהנסיבות הצדיקו את אמונתו.

בעוד החלופה הראשונה אינה מתנה את קיומה באמונה סובייקטיבית של המצווה כי יומו קרב, החלופה השניה דורשת קיומם של ממד סובייקטיבי ביחס לשאלה האם המצווה ראה עצמו מול פני המוות, לצד ממד אובייקטיבי ביחס לשאלה האם הנסיבות שאפפו את דברי המצווה בעל-פה הולמות את אמונתו הסובייקטיבית.

כפי שנראה במסגרת חיבור מקיף ורחב זה הנטל להוכיח דרישות אלה מוטל על הטוען לקיומה של צוואה בעל-פה.

הדרישה של "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות" באה, ככלל, לצמצם את המקרים שבהם תוכר צוואה בעל-פה. צוואה בעל-פה תוכר רק בנסיבות שבהן, באופן טיפוסי, המצווה נעדר יכולת או זמן להעלות צוואתו על הכתב, וניתן להניח כי דבריו מבטאים כוונה כנה.

כפי שנראה בחיבור זה, בנוסף לאבחנה בין שתי החלופות הבסיסיות שפורטו לעיל, מונה סעיף 23(א) לחוק הירושה תנאים נוספים. פסיקת בתי-המשפט מנתה חמישה תנאים עקרוניים להכרה בצוואה בעל-פה:

הראשון, על הטוען לקיומה, שעליו הנטל, להוכיח כי המצווה היה "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".

השני, אמירת דברי הצוואה בפני שני עדים המבינים שפת המצווה.

השלישי, רישום זכרון דברים על-ידי העדים וחתימה עליו.

הרביעי, הפקדת זכרון הדברים.

החמישי, על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

בכל אלה ועוד עוסק חיבור מקיף זה.