1. הדין

סעיף 9 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"9. מועד לתשלום שכר חודשי (תיקונים: התשמ"ה, התשע"ד)

שכר עבודה המשתלם על בסיס של חודש ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם. בשכר עבודה המשתלם על בסיס תקופה ארוכה מחודש, רואים כאילו היה החלק היחסי לכל חודש משתלם על בסיס של חודש."

2. האם הסדר תשלום שכרו של התובע התיישב עם הוראות סעיף 9 לחוק הגנת השכר?

ב- ע"ר (חי') 47809-11-14 {דלתון עבודות אלומיניום בע"מ נ' גיא יוסף, פורסם באתר נבו (20.07.15)} דובר בערעור על פסק-דינה של כב' הרשמת בו קבעה כי אין נפקות משפטית להסדר תשלום שכרו של התובע שנעשה ביום ה- 15 לחודש שלאחר החודש שבו בוצעה העבודה, זאת מאחר והסדר זה אינו מתיישב עם הוראות סעיף 9 לחוק הגנת השכר, שהינו סעיף קוגנטי אשר לא ניתן להתנות, או לוותר עליו.

עוד צויין בפסק-הדין כי חוזה עבודה המתיר סטיה מהמועדים הקבועים בחוק הגנת השכר {סעיף 10 לחוק הגנת השכר}, חייב להיות מפורש ולהיאמר בלשון ברורה וחד-משמעית, ואין די בנוהג חד-צדדי, כפי שניסתה המערערת לטעון.

בערעור קבע בית-הדין כי לאחר שנתן דעתו לתשתית העובדתית שנפרשה לפני כב' הרשמת, ולפסק-דינה של כב' הרשמת, הגיע בית-הדין לכלל מסקנה, כי דין הערעור  להידחות.

פסק-דינה של כב' הרשמת מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם המצדיק התערבות בתוצאתו.

3. האם המעסיקה עשתה מה שנדרש ממעסיק סביר כדי לדאוג לביצוע תשלום שכר במועד?

ב- ד"מ (חי') 57227-03-15 {זרקה כץ מרינה נ' דה כהן בע"מ, פורסם באתר נבו (16.05.15)} נדונה סוגיית הלנת שכר, כאשר על-פי הוראות סעיף 9 לחוק הגנת השכר, יש לשלם את שכר העבודה המשתלם על בסיס של חודש "עם תום החודש בעדו הוא משתלם".            

עוד צויין בהקשר זה, כי גם במקרה בו חדל עובד להיות מועסק על-ידי מעסיקו, יש לשלם את שכרו במועד שנקבע בסעיף 9 לחוק הגנת השכר {סעיף 12 לחוק הגנת השכר}.

מעסיק הטוען כי עובדו קיבל את השכר במלואו ובמועד הוא בגדר מי שטוען טענת "פרעתי", ומוטלת עליו חובת ההוכחה לעניין זה.

הלכה היא כי ככל שמדובר בהוכחת תשלום שכר, על המעביד להציג הוכחה לביצוע התשלום בפועל, מסמך המעיד על העברה בנקאית, המחאה שנמסרה לעובד, אישור חתום על-ידי העובד, וכיוצא בזה.

משקל  הראיה שבהגשתה מרים המעביד את נטל הראיה לעניין תשלום השכר תלוי בנסיבות המקרה, אך ככלל על המעסיק להציג מסמך המעיד על תשלום השכר בפועל, ובהיעדר הסבר משכנע לאי הצגת המסמך לא ירים את נטל הראיה המוטל עליו {ע"ע (ארצי) 42463-09-11  גד גולן - נגריית שירן בע"מ, פורסם באתר נבו (18.03.13)}.

בית-הדין ציין כי המעסיקה לא סיפקה כל הסבר משכנע מדוע התעכב תשלום השכר לכל הפחות עד ליום 20.03.15 או בסמוך לכך, אף בהתאם לגרסת המעסיקה, כלומר פרק זמן של כשישה שבועות. היעדר הסבר מניח את הדעת לשאלה זו מצדיק פסיקת פיצויי הלנת שכר.

הלכה היא כי זכאות עובד לפיצויי הלנה ושיעורם נתונים לשיקול-דעתו של בית-הדין גם כאשר דו"חה בית-הדין את גרסתו העובדתית של המעסיק {ע"ע 300029/98 בית יעקב מכון למורות -  ג'וליה מימון, פורסם באתר נבו (29.11.00)}.            

בית-הדין קבע כי בשאלת הפיצוי בגין הלנת שכר יש לקחת בכלל חשבון כי גרסת המעסיקה באשר להכנת התשלום כבר ביום 10.02.15 נדחתה על יסוד הראיות כי המעסיקה לא עשתה את שנדרש ממעסיק סביר כדי לדאוג לביצוע תשלום שכר במועד, וזאת ללא הצדק סביר.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע פיצויי ההלנה לסכום קצוב בסך 2,000 ש"ח.

4. האם המשיבים הלינו מידי חודש בחודשו את תשלומי שכר השחקנים בניגוד לסעיף 9 לחוק הגנת השכר?

ב- ס"ק (ב"ש) 56356-05-14 {הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות המעו"ף נ' מועדון כדורגל אשקלון 2005, פורסם באתר נבו (02.07.14)} בית-הדין קבע כי עלה מהטענות והעדויות שהובאו בפניו במהלך הדיונים, כי בוצעו תשלומי שכר סמוך ל- 20 בכל חודש.

הוראות סעיף 9 לחוק הגנת השכר קובעות כי שכר עבודה המשתלם על בסיס של חודש ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם.

הוראות סעיף 1 לחוק הגנת השכר מגדירות כשכר מולן את השכר שלא שולם עד למועד הקובע שהוא "היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה".

על רקע האמור, לא יכול להיות חולק כי המשיבים הלינו מידי חודש בחודשו את תשלומי שכר השחקנים.

בית-הדין קבע כי טענות המשיבים כי ההקצבות מהטוטו הועברו אליהם רק ב-17 לחודש וכי מועד התשלום הוסכם בין הצדדים, אינן יכולות לשמש הצדקה לתשלום השכר באיחור, אך עם-זאת, משהמבקשת לא תבעה כל סעד בעניין זה, לא היה מקום להידרש לעניין זה מעבר לאמור.

בכל אופן, בסיכומו-של-דבר בית-הדין קבע כי שכר חודשים אפריל-מאי 2014 ישולם על-ידי המשיבים לשחקנים, 2014 וזאת עד ליום 09.07.14, כאשר היה ולא ישולם השכר עד למועד זה, יישא הסכום המולן פיצויי הלנת שכר מיום פסק-הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

5. האם הנתבעת הלינה את שכר התובעת?

ב- סע"ש (ת"א) 30672-10-13 {שירלי פוקס מלמד נ' רשת מעונות ס.ע.ד. בע"מ, פורסם באתר נבו (31.03.15)} בית-הדין ציין כי על-פי סעיף 9 לחוק הגנת השכר, על המעביד לשלם לעובד שכר עבודה בתום החודש שבעדו הוא משתלם.

שכר עבודה ייחשב כמולן אם הוא שולם אחרי היום הקובע, היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר עבודה. כלומר, על המעביד לשלם שכר עבודה עד התשיעי לאחר המועד לתשלום שכר עבודה, כאשר שכר שאיננו משתלם עד היום הקובע, ישא פיצויי הלנת השכר מהיום הקובע ועד התשלום.

במקרה הנדון, אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה במועד את משכורותיה של התובעת. מעיון בטבלה שנערכה על-ידי התובעת עלה כי על-פי-רוב, שולמה משכורתה של התובעת באיחור של כ- 15 יום.

בית-הדין קבע כי טענתה של הנתבעת כי רוב המעסיקים במשק הפרטי משלמים משכורות באיחור, כצידוק למעשיה, טוב היה אם לא היתה נטענת, שכן זוהי עבירה פלילית ואין הצדק להפר את הוראות חוק הגנת השכר רק בשל העובדה כי רבים אחרים נוהגים כך.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע כי השתכנע שהאיחורים בתשלום המשכורת נבעו, בין השאר, מתקציב הנתבעת ממשרדי הממשלה שכן מדובר בבית אבות. אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצויי הלנת שכר בגובה של 2,160 ש"ח.

6. האם ישנה אפשרות שלא לפסוק פיצויי הלנה או פיצוי אחר בגין הלנת שכר כאשר היה נוהג של המעסיק לשלם בחריגה ממועד תשלום השכר החודשי משך שנים רבות?

ב- סע"ש (חי') 22724-10-12 {ציון לנקרי נ' חברת דלתון אלומיניום בע"מ, פורסם באתר נבו (25.03.15)} לא היתה מחלוקת שבין התובע לבין הנתבעת לא נחתם הסכם בכתב והתובע לא קיבל הודעה לעובד בדבר תנאי עבודה.

לפיכך, תשלום השכר של התובע ב- 15 לחודש העוקב מנוגד להוראות חוק הגנת השכר, ובנסיבות אלו, ובפרט לאור העובדה שמעת לעת, שכרו של התובע שולם גם לאחר ה- 15 לחודש ובהתחשב במצבו הסוציאלי המיוחד של התובע, בית-הדין קבע כי יש לראות במועד תשלום השכר של התובע, כנסיבות שבגינן אין לדרוש מהתובע שימשיך בעבודתו, בפרט לאחר שהתראות חוזרות ונשנות מצידו לא הביאו לתיקון המצב.

בית-הדין לא קיבל את עמדת הנתבעת המפנה "אצבע מאשימה" כלפי התובע שלא הסכים לקבל את האיחור בתשלום השכר בניגוד לעובדים אחרים. עובד זכאי לקבל את שכרו במועד, גם כאשר המעביד נקלע לקשיים כלכליים והוא אינו חייב לקבל בהבנה ו/או להשתתף בתהליך ההבראה של המעביד, גם אם הוא עובד ותיק אצל המעביד, וזאת בעיקר כאשר רמת השכר של התובע אינה רחוקה משכר המינימום וכאשר לנוכח נסיבות טראגיות, התובע נדרש לגדל את נכדו ולממן את צרכיו.

למרות זאת בית-הדין קבע כי מכיוון שהסדר התשלום ב- 15 לחודש היה נהוג משך שנים רבות והחריגה ממועד זה נעשתה במקרים בודדים עקב קושי כלכלי זמני של הנתבעת, לא היה מקום לפסיקת פיצויי הלנה או פיצוי אחר בגין הלנת השכר.

7. מהו גובה הפיצויים להם זכאי התובע כתוצאה מהלנת שכרו, והאם התביעה לא התיישנה?

ב- ס"ע (נצ') 25958-03-12 {דימה אבו אסעד נ' רדיו א-שמס בע"מ, פורסם באתר נבו (21.09.14)} נדונה הסוגיית הלנת השכר של התובע ומהו גובה הפיצויים להם הוא זכאי כתוצאה מכך.

המועד לתשלום שכר כל חודש, הוא עם תום אותו החודש לפי סעיף 9 לחוק הגנת השכר. כלומר, ה- 1 בחודש שלאחר החודש שבעדו משולם השכר.

על-פי הגדרות המונחים "היום הקובע" ו"שכר מולן" שבסעיף 1 לחוק הגנת השכר, הרי ששכר בעד חודש מסויים שאינו משולם עד ה- 10 בחודש שלאחריו - הוא בגדר "שכר מולן", שאמור לשאת זכות לפיצוי הלנה.

לפי מה שעלה מהנתונים אותם הביאה התובעת, כמעט בכל חודשי עבודתה של התובעת, השכר החודשי שולם לה באיחור, באופן שבו הוא כבר היה מוגדר כ"שכר מולן", כאשר בדרך-כלל, השכר בעד חודש מסויים שולם לתובעת בין ה- 11 לבין ה- 20 בחודש שלאחר-מכן.

התוצאה מהאמור היא שהתובעת זכאית עקרונית לפיצוי הלנת שכר בעד השכר שהולן, אלא שכאמור הזכות לפיצוי הלנה התיישנה, כאמור בסעיף 17א לחוק הגנת השכר, אך הארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, רלוונטית במקרה זה דווקא לגבי שכר עבודה שכבר שולם, אך שולם באיחור.

בית-הדין קבע כי בעניינה של התובעת, משהנתונים שהובאו בטבלה שבסעיף 75 בפסק-הדין, עלה כי בתוך שלוש השנים שטרם הגשת התובענה {כלומר - מיום 16.03.09 ואילך} היו 12 חודשים רצופים שבהם השכר הולן לפחות 3 פעמים וכפועל יוצא מכך, ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות לאותן שלוש שנים.

פיצוי ההלנה אמור עקרונית להיות מחושב על בסיס השכר נטו, לאחר הניכויים, כאשר בחוות-הדעת שצורפה לכתב התביעה, נערך חישוב על-פי מרכיב הנטו, אלא שמרכיב זה כולל גם את ערך הנטו של רכיב ה"נסיעות", שאינו רכיב שנושא זכות לפיצוי הלנה ועל-כן בית-הדין לא אימץ את התחשיב של עורך חוות-הדעת.          

מנגד, על-פי ההלכה הפסוקה, הנטל להוכיח את הניכויים שהיה נכון לנכות מהשכר ואת העובדה שהם הועברו לתעודתם מוטל על המעביד, ומשהמעביד לא הוכיח זאת, זכאי העובד לכך שפיצוי ההלנה יחושב על-פי השכר שהעובד יודע אותו.

עוד ציין בית-הדין, כי בעניין האפשרות להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה בגין האיחורים החוזרים ונשנים בתשלום השכר, סבר שאין מקום לעשות כך.

הנתבעת לא הראתה שהיתה לה סיבה סבירה כלשהי למנהגה לאחר בתשלום השכר. היא לא הראתה כי היו נסיבות שאינן בשליטתה שגרמו לה לאחר בתשלום, לא הראתה כי היתה לה טעות כלשהי ולא הראתה כל נסיבה אחרת שאפשרה לבית-הדין להתחשב בה כדי לבטל את פיצוי ההלנה או להפחית אותו.

אשר-על-כן, פסק בית-הדין לתובעת פיצוי הלנה בשיעור המלא לפי סעיף 17 לחוק הגנת השכר; 5% בעד שבוע האיחור הראשון, ו- 10% בעד כל שבוע נוסף או חלק ממנו {לפי טבלה שצירפה התובעת בתביעתה}.

בית-הדין חייב את הנתבעת, לשלם לתובעת פיצוי הלנה בעד שכר כל אחד מהחודשים האמורים בטור (1) בטבלה שבסעיף 86 לעיל, בסכום הנקוב לצידו בטור (5) לאותה טבלה, כשכל סכום כזה נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד הנקוב לצידו בטור (6) לטבלה האמורה.

הסכומים שפסק בית-הדין יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מלמחרת היום שבו שולם שכר, ועד התשלום בפועל.

8. האם גם כאשר מדובר בחריגה קטנה, התובע זכאי לעמוד על כך שיקבל את שכרו במועד הקבוע בחוק הגנת השכר?

ב- דמ"ר (ת"א) 36101-06-12 {ולדימיר פרסאייזן נ' יואב שמחוני, פורסם באתר נבו (07.07.13)} בית-הדין ציין כי סעיף 9 לחוק הגנת השכר קובע כי המועד לתשלום השכר הינו תום החודש בעדו הוא משתלם.

ככל שהשכר לא שולם עד היום התשיעי שלאחר-מכן {סעיף 1 לחוק הגנת השכר} יראוהו כשכר מולן המזכה בפיצויי הלנת שכר, כפוף לשיקול-הדעת שמפעיל בית-הדין בקשר לכך בהתאם להוראות חוק הגנת השכר {ע"ע 473/09 מוטור אפ בע"מ - יניב ורד, פורסם באתר נבו (01.11.11)}.

במקרה הנדון, התובע לא צירף ראיות המעידות על תשלום השכר באיחור, אך הנתבע הודה כי באופן קבוע שילם את שכרו של התובע בלילה שבין ה- 9 ל- 10 לכל חודש קלנדרי, כאשר נפגש עם התובע במקום העבודה {כלומר, בסביבות השעה 02:30}.

בית-הדין סיכם וקבע כי גם אם מדובר בחריגה קטנה, התובע זכאי לעמוד על כך שיקבל את שכרו במועד הקבוע לפי חוק הגנת השכר, וללא תלות במועדי ההתחשבנות שבין מעסיקו לבין צדדים שלישיים.

באשר לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, זו נדחתה נוכח האמור בסעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר.

סיכומו-של-יום, לאחר שקלול כלל הנסיבות, בית-הדין סבר כי התובע זכאי לפיצוי כולל בגין מועד תשלום שכרו, בסך של 1,500 ש"ח.

9. האם לפי הסכמה בהתנהגות יש בה כדי לשלול מעובד את פיצויי ההלנה?

ב- ס"ע (ת"א) 60426-03-11 {ולרי בריקר נ' עדין קואופרטיב ליצור שוקולד ממתקים וופלים בהוד השרון בע"מ, פורסם באתר נבו (28.07.13)} נדונה הסוגיה האם העובדה לפי לפיה העובד לא הלין מעולם בעת עבודתו על ההלנות החוזרות, אלא רק ממש עם סיום עבודתו יש בה לשלול ממנו את פיצויי ההלנה.

התובע טען כי הנתבעת נהגה לשלם את שכרו מדי ה- 15 לחודש, וזאת במשך כל תקופת עבודתו.

אשר-על-כן, הוא עתר לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין 12 החודשים האחרונים לתקופת עבודתו,  ובסך כולל של 19,910 ש"ח.

הנתבעת אישרה כי שכרו של התובע שולם מדי ה- 15 לחודש, אלא שלטענת הנתבעת, מדובר במנהג רב שנים אצל הנתבעת לשלם לעובדיה שכר ב- 15 לכל חודש והתובע הסכים לכך בהתנהגותו ומעולם לא מחה על כך.

הנתבעת טענה כי העלאת הטענה לפיצויי הלנה לראשונה לאחר סיום ההעסקה עולה לכדי חוסר תום-ליבו של העובד, ומכאן טענה הנתבעת כי יש מקום להפחית את פיצויי ההלנה או לבטלם,  שכן המדובר בטעות כנה של הנתבעת.

בית-הדין קבע כי על-פי הוראת סעיף 9 לחוק הגנת השכר, המועד לתשלום השכר הוא "עם תום החודש שבעדו הוא משתלם".

המחוקק פירש את סעיף 9 לחוק הגנת השכר, בהבהירו שהמועד לתשלום שכר הוא עד ה- 9 לחודש שלאחר ביצוע העבודה, כאשר זאת עשה גם בסעיף 17 לחוק הגנת השכר ובסעיף 1 לחוק הגנת השכר, הוא סעיף ההגדרות, עת הבהיר ששכר שלא ישולם עד ה- 9 לחודש שלאחר ביצוע העבודה, יחשב כשכר מולן.

לאור סעיפי חוק הגנת השכר, אין מקום  לקבל את טענת המעביד שאין משמעות מהותית למועד תשלום השכר.

בית-הדין דחה את  טענת הנתבעת כי העובד מנוע מלתבוע פיצויי הלנה שכן הסכים בהתנהגותו לתשלום השכר באיחור.

חוק הגנת השכר שייך לחוקי המגן הקוגנטיים, ועל-כן, לא ניתן לוותר על זכות השמורה לעובד לקבל את שכרו במועד, כאשר לכל היותר ניתן לשקול את הטענה, לעניין הפחתה מסויימת של פיצויי ההלנה.

בית-הדין הסכים להתחשב בטענת המעביד,  לפיה העובד לא הלין מעולם בעת עבודתו על ההלנות החוזרות, אלא רק ממש עם סיום עבודתו, אך עם-זאת פסק לזכות העובד את מרבית "פיצויי ההלנה " שתבע.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי התובע זכאי לפיצויי הלנת שכר בהתאם לתחשיב שהוצג על ידו {לא הוצג תחשיב נגדי}, ובהפחתה מסויימת בשל "טעות כנה"; ובסך הכל 12,000 ש"ח מתוך 19,910 ש"ח שהעובד תבע בקשר לפיצויי ההלנה.

10. גם במקרים בהם ניתן כתב ויתור של העובד על זכויותיו, הרי שמגמת הפסיקה הינה לצמצם את המקרים בהם כתב הויתור יהיה תקף

חקיקה רלבנטית: סעיף 9 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: דב"ע (ארצי) לח/59-3 סילשי נ' ארכיטקט אהרון דורון ושות' בע"מ; דב"ע נב/217/3 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ.

ב- סע"ש (ת"א) 29949-06-16 {מיכאל ערמון נ' אינוקון - בקרים חדשניים בע"מ, תק-עב 2019 (1), 7883 (2019)}נדונה תביעה לתשלום הפרשי שכר.

התובע הועסק אצל הנתבעת בתפקיד מנכ"ל החל מחודש אוקטובר 2009 ועד לחודש דצמבר 2015. הנתבעת הינה חברה העוסקת בפיתוח וייצור מטוסים ללא טייס {מל"טים} ומערכות שליטה ובקרה למל"טים.

התובע טען, כי לאורך מרבית תקופת עבודתו לא שולם לו שכרו במלואו, למרות הבטחות הנתבעת, כאשר התובע סופג הפחתות זמניות בשכרו מתוך ראיית טובת החברה. החברה טענה, כי התובע הפר את חובת הנאמנות שלו לחברה, פעל בניגוד להתחייבויותיו וגרם לחברה נזקים. לפיכך, התובע הוא זה שחייב לחברה כסף ולא להיפך. בהקשר זה יצויין כי הנתבעת הגישה כנגד התובע תביעה נפרדת בבית-דין זה אשר נדונה בפני מותב אחר.

התובע טען, כי באשר לתקופת העסקה ראשונה {נובמבר 2009 עד יולי 2011} הוא זכאי לתשלום עבור הפרשי שכר. גובה השכר נקבע בהסכמים בעל-פה בינו לבין לנתבעת, מידי תקופה מסויימת שאינה קבועה. בתקופה זו הוסכם עם התובע כי בשל מצב תזרים המזומנים של הנתבעת לתובע ישולם שכר נמוך מזה המגיע לו בפועל, כאשר ההפרש ישולם בהינתן האפשרות לכך, על-פי מצב תזרים החברה.

הנתבעת טענה, כי בחודש יולי 2009 מסר התובע למנהל הנתבעת כי יש ביכולתו האישית ובכישוריו לגייס משקיעים לנתבעת ובכך לקדם את עסקיה. התובע הציע כי הסיוע מצידו יעשה ללא תשלום שכר לתקופה מסויימת והכל כדי לוודא יכולת קידום החברה ועסקיה.

בחודש אוקטובר, ולאחר שהתובע ביקש להיקלט בחברה בתפקיד הנהלה רשמי, הוסכם כי התובע יועסק בחברה כמנכ"ל החל מחודש ינואר 2010. בתום אותו חודש נחתם הסכם העסקה בין התובע לנתבעת.

עוד טענה, כי התובע לא דרש כסף עבור חודשים אלו טרם הגשת התביעה. כך, ביום 13.07.11, במסגרת החתימה על תוספת להסכם העבודה, פנה התובע ופירט כי בגין שנת 2010 הוצאו עבורו תלושי שכר אך לא הועברו כתשלום לבנק בערך של 65,169 ש"ח. התובע לא ציין כי שכרו לא שולם בשנת 2009. לעמדת הנתבעת, מדובר בהודאת בעל דין בזמן אמת לפיה רכיב תביעת השכר עבור שנת 2009 אין בו אמת, שכן אם היה רכיב כזה, התובע היה דורש אותו.

בית-הדין קיבל את התביעה וקבע, כי לא נמצאו תימוכין לטענות הנתבעת כי הצדדים סיכמו כי התובע יחל בעבודתו מינואר 2010. בס' 8.1 להסכם נכתב כי "מועד תחילת עבודתו של המנהל בחברה יהיה באוקטובר 2009" - דהיינו, הצדדים ראו את ההסכם כבר תוקף מיום חתימתו. זאת ועוד, תלושי השכר של התובע הוצאו החל מחודש נובמבר 2009, ויש בכך כדי להוות ראיה כי הנתבעת עצמה הכירה ביחסים בין הצדדים כבר בחודש זה.

עוד נקבע, כי התובע אינו יכול לוותר על זכויות קוגנטיות המגיעות לו מכוח חוקי מגן. לאור הקביעה כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעסיק, הרי שהמעסיק מחוייב לשלם לעובד את משכורתו.

זאת ועוד, גם במקרים בהם ניתן כתב ויתור של העובד על זכויותיו, הרי שמגמת הפסיקה הינה לצמצם את המקרים בהם כתב הויתור יהיה תקף. במקרה דנן, לא היה כל כתב ויתור, והעובד לא ציין במפורש כי הוא מוותר על המשכורות לשנת 2009. לאורו של חוק הגנת השכר וחובת המעביד לתשלום זכויות מחוקי מגן.

11. יש להבחין בין מציאות שבה מעסיק מוציא לפועל הסדר שכר אשר לפיו השכר ששולם לעובד איננו עומד בדרישות חוק שכר המינימום לבין מציאות שבה הסדר השכר שבין העובד למעסיק עומד בהוראות חוק שכר מינימום, אך מטעם כזה או אחר, השכר איננו משולם

חקיקה רלבנטית: סעיפים 9, 10, 11, 12, 13 ו- 17 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- ת"פ (ב"ש) 30420-04-13 {מדינת ישראל נ' אחים רג'ב בע"מ, תק-עב 2018(4), 13927 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו.

חברת האחים רג'ב בע"מ {להלן: "הנאשמת"} הינה חברה שעסקה במתן שירותי הובלה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום - החודשים דצמבר 2011 עד פברואר 2012 כולל. מר אחמד אלטורי {להלן: "הנאשם"} הינו בעל מניות ומנהל הנאשמת. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום העסיקה הנאשמת חמישה נהגים ופקידה.

בפברואר 2012 התלונן עובד לשעבר של הנאשמת, מר שמעון בוקר, בפני מפקחי התמ"ת על אי-תשלום שכר חודש ינואר 2012.

בית-הדין דחה את התביעה לאי-תשלום שכר מינימום וקבע, כי יש להבחין בין מציאות שבה מעסיק מוציא לפועל הסדר שכר אשר לפיו השכר ששולם לעובד איננו עומד בדרישות חוק שכר המינימום  לבין מציאות שבה הסדר השכר שבין העובד למעסיק עומד בהוראות חוק שכר מינימום, אך מטעם כזה או אחר, השכר איננו משולם.

עוד נקבע, כי העובד, מר שמעון בוקר, הועסק כנהג אצל הנאשמת בשכר המורכב משכר בסיס בסך של 5,000 ש"ח ופרמיות.  לא יכולה להיות מחלוקת כי בחודש ינואר 2011, הסדר השכר לפיו הועסק מר שמעון בוקר, המורכב משכר בסיס של 5,000 ש"ח הוא הסדר שעומד בהוראות חוק שכר מינימום, שעה שנכון לחודש האמור עמד שכר המינימום על-סך של 3,850 ש"ח. שכרו של מר שמעון בוקר בגין העסקתו בחודש ינואר 2011, לא שולם בעקבות חילוקי דעות בין הצדדים הנוגעים בין היתר, לנסיבות סיום העסקתו של מר בוקר.

בית-הדין דחה את התביעה לאי-מסירת תלוש שכר וקבע, כי על המאשימה בעבירה של אי-מסירת תלוש שכר לעובד, להוכיח לא רק את היסוד העובדתי שבעבירה האמורה {המתבטא במחדל של אי-מסירת התלוש}, אלא גם את היסוד הנסיבתי המתייחס למועד תשלום השכר.

אין בראיות כל התייחסות לקיום היסוד הנסיבתי של העבירה המיוחסת לנאשמת. במקרה דנן הסדר השכר שלפיו הועסק מר בוקר, כלל שכר בסיס ותשלום פרמיה המבוסס על תעודות המשלוח שאסף מר בוקר במסגרת עבודתו אצל הנאשמת ואותן היה אמור להעביר לאחרונה בסוף כל חודש עבודה. לפיכך, המועד לתשלום שכרו של מר בוקר נקבע בהתאם לסעיף 13 לחוק הגנת השכר ותקנה 2 לתקנות הגנת השכר (מועד מיוחד לתשלום שכר עבודה), התשמ"ח-1987 והוא "בתום החודש שלאחר החודש שבו הוגש הדיווח".

בית-הדין דחה את התביעה בגין מסירת תלושי שכר שאינם כוללים פירוט שעות עבודה ותעריף וקבע, כי מתלושי השכר עולה כי העובדים הם עובדים במשכורת, דהיינו, עובדים ששכרם נקבע על בסיס חודשי. מאותם תלושים עולה, כי בכל אחד מהתלושים מצויין היקף העסקתו של העובד (חלקיות המשרה). בנוסף כל אחד מהעובדים, הועסק בשכר חודשי במשרה מלאה בשכר המפורט בתלוש.

בחלק התחתון של כל תלוש, תחת הכותרת "נתונים נוספים" מופיעים הפרטים הבאים: מספר ימי העבודה בחודש, שעות העבודה החודשיות ושעות היעדרות. במציאות שבה העובדים זכאים לשכר על בסיס חודשי , והנתונים בתלוש השכר מלמדים כי כל אחד מהעובדים האמורים עבד חודש מלא ולא נעדר באופן המצדיק הפחתה בשכר, עומדת לנאשמת הגנה של זוטי דברים ביחס להיעדר פירוט של מספר הימים ושעות העבודה שעבד כל עובד בפועל בחודש הרלוונטי ושל היעדר התייחסות בתלוש השכר לתעריף "שעה רגילה".