1. הדין

סעיף 25א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"25א. העברת סכומים שנוכו (תיקונים: התשס"ח, התשע"ד)

(א) סכום שנוכה בהתאם לסעיף 25, יעבירו המעסיק למי שלו מיועד הסכום בתוך 30 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו נוכה, זולת אם נקבעה בחיקוק דרך אחרת."

2. חוק להגברת האכיפה - הפרה - אי-העברת כספי פנסיה

ב- על"ח (ת"א) 11618-11-14 {תקין מכשירים פיננסיים בעמ נ' ועדת הערר לעיצומים כספיים - משרד הכלכלה, תק-עב 2015(3), 217(2015)} קבע בית-הדין כי באשר לשלושת העיצומים הכספיים שהוטלו על המערערת בגין אי-העברת ניכויים ממשכורת העובדת לקרן הפנסיה, יש מקום להבחנה בין שניים מהם, אלה שנוגעים לניכויים משכר יולי ומשכר אוגוסט, ובין השלישי הנוגע לשכר ספטמבר.

בית-הדין קבע כי דינו של הערעור על העיצומים הכספיים בגין אי-העברת הניכויים משכר יולי ומשכר אוגוסט להדחות מאחר ועלה שאכן נוכו מהם סכומים לטובת ביטוח פנסיוני.

על-פי הוראת סעיף 25א לחוק הגנת השכר, המועד האחרון להעברתם ליעדם היה בתוך 30 יום מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו נוכה, כלומר 10.09.12 לגבי הניכויים משכר יולי, וה- 10.10.12 לגבי הניכויים משכר אוגוסט.

לא היתה מחלוקת שסכומי הניכויים לא הועברו ליעדם במועד האחרון שנקבע לכך לפי חוק הגנת השכר.

בא-כוח המערערת הודה בכך תוך שהסביר שהעיכוב בהעברת הסכומים שנוכו במקור נבע במקור ללא קשר לסכסוך שנוצר עם העובדת, אלא כתוצאה מחוסר תפקוד של סוכן הביטוח שהיה אמון על העברת ניכויים אלה.

במצב כזה מדובר בהפרה ברורה של הוראת חוק הגנת השכר, ללא קשר לסכסוך שנוצר עם העובדת, ומשכך השתת העיצומים הכספיים בגינם מוצדקת.

בית-הדין קבע כי באשר לטענות נוספות שהעלתה המערערת בקשר עם עיצומים אלה, צויין כי  מאחר שאין מחלוקת שחלפו למעלה משלושה חודשים בין המועד האחרון שבו היה על המעסיקה להעביר את הניכויים ליעדם, לבין המועד שבו הם הופקדו, צדקה ועדת הערר בקביעת שלא היה מקום להמרת העיצומים הכספיים בהתראה מינהלית.

עוד הוסיף בית-הדין כי צדק הממונה בקביעתו שהחובה להפקיד את כספי הניכויים משכר העובדת, קמה בכל חודש בחודשו {ת"פ 39923-11-10 מדינת ישראל נ' טיב רשתות בע"מ, פורסם באתר נבו (24.04.14)} ועל-כן הטיל עיצומים כספיים נפרדים בגין אי-העברת כספי הניכויים בחודש יולי, ובגין אי-העברת כספי הניכויים בחודש אוגוסט.

בית-הדין סבר שדין הערעור בגין אי-העברת הניכויים משכרה של העובדת לחודש ספטמבר להתקבל, מאחר ובניגוד לשכר חודש יולי ואוגוסט, ששולם במלואו לעובדת תוך שזו קיבלה תלושי שכר ובהם פירוט הניכויים שלא הועברו במועד ליעדם, בהמשך לפיטוריה ביום 19.09.12 ולסכסוך שנוצר בעקבותיהם, שכר ספטמבר כולו לא שולם לה.

בית-הדין החליט כי לא ניתן להתייחס אל ההפרשות בגין ספטמבר כאל הפרשות שנוכו מהשכר ולא הועברו במועד, אלא כאל הפרשות שהיתה מחלוקת לגבי עצם הזכאות להן ולגובה ההפחתות מהעיצומים שהושתו.

במקרה הנדון בית-הדין קבע כי העיצום הכספי המופחת שהוטל על המערערת בגין שלוש הפרות של החובה להעביר סכומים שנוכו משכר למי שלו יועדו, יופחת עוד ויועמד על שני שליש מגובה העיצום המופחת שהוטל, כאשר זאת, לאחר שנמצאו שתי הפרות בלבד של חובה זו, ולא שלוש.

3. אי-העברת כספי פנסיה והיעדר פנקס חופשות

ב- ת"פ (ת"א) 1140/10 {מדינת ישראל נ' ציון יקר, תק-עב 2015(2), 20777 (2015)} הוגש כתב אישום כנגד הנאשמים, כאשר הרלוונטיות לסעיף  המדובר היא אי-העברת סכום שנוכה לעובד  עבירה לפי סעיפים 25א ו- 25ב(ג) לחוק הגנת השכר.

במועד הרלוונטי לכתב האישום היתה הנאשמת חברה בע"מ שעיקר עיסוקה בתחום הייעוץ ההנדסי.

הנאשמת הואשמה באי-העברת סכומים שנוכו משכרו של העובד לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, ליעדם.

סעיף 25א(א) לחוק הגנת השכר, קובע את החובה להעברת סכומים שנוכו מהשכר במועד:

"סכום שנוכה בהתאם לסעיף 25, יעבירו המעביד למי שלו מיועד הסכום בתוך 30 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו נוכה, זולת אם נקבעה בחיקוק דרך אחרת."

המאשימה טענה כי הגישה תלושי שכר ודו"ח ריכוז משכורות של העובד מהם עלה כי נוכו משכרו מדי חודש סכומים עבור ביטוח מנהלים במגדל וקרן השתלמות.

העובד נחקר ביום 15.02.09 על-ידי מפקח המאשימה וטען כי בחודש מאי 2008 קיבל מכתב מחברת הביטוח כי עליו לשלם קנס על-פיגור בתשלומים, ואז התברר לו שהנאשמת לא העבירה את הכספים שנוכו ממשכורתו לחברת הביטוח ולבית ההשקעות שמנהל את קרן ההשתלמות.

העובד הציג העתקי התכתבויות בינו לבין הנאשמת בנדון, וכמו-כן הוצג הסכם חתום בין העובד לבין הנאשמת בדבר פריסת חוב שנוצר בגין אי-העברת הכספים ליעדם לתקופה שמינואר 2008 ועד אוגוסט 2008, כנדרש.

על-פי עדותו של העובד אשר לא נסתרה, ומהסכם הפשרה שהוצג מיום 29.11.09, אליו הגיעו העובד והנאשמת במסגרת הליך משפטי, הועברו הכספים לידי העובד ורק בעקבות אותו הסכם פשרה.

בית-הדין הרשיע את הנאשמת בעבירה של אי-העברת ניכויים שניכתה משכר העובד בניגוד לסעיף 25 לחוק הגנת השכר.

4. האם במקרה הנדון, התשלומים לקרן ההשתלמות היו בגדר תשלומי מעסיק, חרף הדרך בה הוצגו בתלושי השכר, ועל-כן אין מדובר בניכויים מהשכר לפי סעיף 25 לחוק הגנת השכר?

ב- ת"פ (חי') 12776-08-13 {מדינת ישראל נ' מוטי הוניג הנדסה בע"מ, פורסם באתר נבו (21.10.14)} בית-הדין קבע כי מעסיק שניכה סכומים משכרו של עובד ולא העבירו למי שלו יועדו הסכומים, בניגוד להוראות סעיף 25א לחוק הגנת השכר, דינו מאסר שנתיים או קנס פי חמישה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.

בית-הדין ציין כי תשלום שכרו של עובד במלואו ובמועד הינו תנאי עיקרי ומהותי, ראשון במעלה, במסגרת מערכת יחסי העבודה וחובות המעסיק כלפי עובדו. זהו הבסיס הראשוני לעצם הסכמתו של עובד לבצע את העבודה.

אשר-על-כן, חוק הגנת השכר, כעולה משמו, בא להגן על קיומו של תנאי זה באופן מדוקדק ותוך קביעת סנקציות חריפות, לרבות פליליות, במקרים שחוק הגנת השכר אינו מקוים.

מטרתו של חוק הגנת השכר הינה כי התשלומים, המגיעים לעובד בעקבות עבודתו, יגיעו ליעדם במלואם ובמועדם, בין אם לידי העובד ובין אם ליעד אחר, כגון רשויות המס, קופת גמל, ארגון עובדים יציג וכיוצא בזה.

מנוסחו של סעיף 25 לחוק הגנת השכר עולה כי הוא אינו עוסק בתשלומי מעסיק בגין עבודתו של העובד, אלא בתשלומי העובד, שהמעסיק פועל כלפיהם במידה מסויימת בנאמנות, תוך חובה להעביר אותם ליעדם.   

במקרה הנדון, ולפי הסכם ההעסקה, דובר בתשלומי מעסיק שלא הועברו ליעדם ולא בניכוי משכר העובד שלא הועבר ליעדו, כאשר זקיפת הסכום הנדון לסכום הברוטו של העובד, לא נעשתה מתוך זכותו של העובד לקבל תשלום זה לידיו, ואינה מעוגנת בהסכם ההעסקה כזכות של העובד.

בית-הדין סבר כי לו היתה הנתבעת משלמת את אותו תשלום ממש לקרן ההשתלמות בדרך אחרת {שלא בדרך של הצגתו בתלוש כניכוי מהעובד} לא היה בכך כדי להפר את ההסכם עם העובד וכל זאת מכיוון שבמהותם של דברים מדובר בתשלום מקופת המעסיק ולא על חשבון שכר העבודה המגיע במישרין לידי העובד.

במקרה הנדון, על-פי הסכם ההעסקה, העובד כלל לא נתן לנאשמת הסכמה לניכוי משכרו עבור קרן השתלמות ולכן אם אכן היה מדובר בניכוי, הרי שלכאורה מדובר בניכוי שלא כדין, ללא קשר לשאלת העברתו ליעדו, אלא כאמור, מכלול הנסיבות הצביע על כך שמדובר בתשלומי מעסיק ולא בניכוי משכר העובד.

אשר-על-כן, במקרה הנדון דחה בית-הדין את התביעה וקבע כי בהתבסס על הסכם ההעסקה בין הצדדים, כי התשלומים הנדונים לקרן ההשתלמות הינם בגדר תשלומי מעסיק, חרף הדרך בה הוצגו בתלושי השכר, ועל-כן אין מדובר בניכויים מהשכר לפי סעיף 25 לחוק הגנת השכר.

5. האם נוכו מהתובעת סכומים שלא כדין?

ב- סע"ש (נצ') 18006-07-12 {טטיאנה סמירניק נ' קו אופ ישראל רשת סופרמרקטים בע"מ, פורסם באתר נבו (22.10.14)} התובעת טענה כי נוכו ממשכורותיה ניכויים בגין "ועד מקו" ו"דמי חבר", סכומים שונים, שבהתייחס לכל תקופת עבודה הצטברו לכדי  2,000 ש"ח, כאשר לטענתה, מעולם לא הוסבר לה מדוע נגבו סכומים אלו, והיא מעולם לא הסכימה לניכויים אלה  ומעולם לא בוצעה פעילות שלאורה ראוי היה לנכותם מן השכר, ועל-כן, עתרה התובעת כי הנתבעת תשיב לה סך של 2,000 ש"ח.

הנתבעת לא חלקה על הסכום הנתבע, אך טענה כי מדובר בניכויים שבוצעו כדין, כאשר טענותיה הסתכמו בכך שלא ברורה תביעתה של התובעת בגין ניכוי תשלומי ועד ודמי חבר, כאשר ניכויים אלו נעשו בהתאם לסעיף 25א לחוק הגנת השכר, ולהודעה שקיבלה כי הסתדרות המעו"ף - מינהל עובד משק ופקידים הינה צד להסכם הקיבוצי החל עליה.

בית-הדין סבר כי בנוגע לדמי החבר, הנתבעת לא טענה וממילא לא הציגה אסמכתא לכך שהתובעת היתה חברה בארגון עובדים, כאשר לעניין ניכוי דמי חבר, אין אסמכתא בקיומו של ארגון עובדים שחתום על הסכם קיבוצי אשר חל על עובדי המעסיקה.

יתרה-מכן, הנתבעת לא הציגה הסכם אישי או קיבוצי שבגדרם נקבע שיש לנכות משכר עובדי הנתבעת דמי חבר או אסמכתא בגדרה הסכימה התובעת לניכוי דמי חבר ממשכורתה.

הנתבעת אף לא טענה ולא הוכיחה כי למעשה מדובר בדמי טיפול מקצועי- ארגוני לטובת הארגון היציג, שיש לנכותם על-פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה משכרו של עובד שאיננו חבר בשום ארגון עובדים, כאמור בסעיף 25(א)(3א) לחוק הגנת השכר.

בנוגע לדמי "ועד מקו", הנתבעת לא טרחה להבהיר במסגרת כתב ההגנתה או בגדר דיון ההוכחות מה טיבו של ניכוי זה, כאשר מטענותיה, ובעיקר מסיכומיה ניתן להסיק כי מדובר בדמי ועד מקומי.

הנתבעת לא מצאה לנכון לטעון כי במסגרת המפעלית פעל ועד מקומי כדין, שאליו הועברו הכספים שנוכו.

בית-הדין קבע לנוכח עובדות מקרה זה כי בהיעדר גרסה מינימאלית אשר לטיב הניכויים ואשר להרשאה לבצעם, יש עליו לקבוע כי מדובר בניכויים שלא כדין, וכפועל יוצא יש עליו לקבוע כי התובעת זכאית להשבת הסכומים שנוכו משכרה תחת הסעיפים "דמי חבר" ו- "ועד מקו", בסך של 2,000 ש"ח.

6. האם הנאשמת ניכתה כספים משכרו של העובד ולא העבירה את הסכומים למי שלו יועדו הסכומים תוך 30 ימים מיום הניכוי?

ב- ת"פ (ב"ש) 31434-05-11 {מדינת ישראל נ' מפעלי נייר ירושלים ונאמן (2000) בע"מ, פורסם באתר נבו (21.08.13)} נדונה הסוגיה האם הנאשמת ניכתה כספים משכרו של העובד ולא העבירה את הסכומים למי שלו יועדו הסכומים תוך 30 ימים מיום הניכוי.

דובר ב- 15 יחידות עבירה בהתייחס לעובד אחד, הואיל והנאשמת לא העבירה את הניכויים שביצעה ממשכורתו של העובד במועד מחודש 04/07 ועד חודש 07/08.

המאשימה טענה כי זוהי עבירה חמורה החותרת תחת יסודות קיום חברתי משותף שמחייב יכולת לאכוף את הנורמות החקוקות ופוגעת בסדרי השלטון והמשפט. חוק הגנת השכר קובע קנס פי חמישה מהקנס הקבוע בסעיף 61 (א)(4) לחוק העונשין על ביצוע עבירה של אי-העברת כספים שנוכו משכרו של עובד כלומר, פי חמישה מסך 225,000 ש"ח וסה"כ 1,125,000 ש"ח ביחס לכל חודש עבירה.

אשר-על-כן, בגין 15 יחידות עבירה הושא כתב האישום, כאשר הקנס המירבי הוא 16,875,000ש"ח.

הנאשמת טענה כי בנוגע לאישום  לעניין חוק הגנת השכר, בכתב האישום נפלו תקלות באשר לסעיפי האישום, ולמרות שהתקלה צריכה להיזקף לחובת המאשימה, לאור הודאת הנאשמת לא טענה לעניין זה.

הנאשמת ניהלה מפעל בקריית גת וכאשר מנהל הנאשמת, אשר מסעוד נאמן, קנה את מניות החברה, הוא ביצע שדרוג מערכות כללי לאחר שנמצאו תקלות בהנהלת החשבונות של החברה.

מנהלת החשבונות פוטרה וכל המחדלים הוסרו, ובנסיבות אלה התבקש בית-הדין להשית קנס נמוך משמעותית ולהסתפק בקנס סמלי בלבד.

עוד ציינה הנאשמת כי טענות המאשימה לעניין חשיבות חוקי המגן וההוראות הקוגנטיות שבהם מקובלים על הנאשמת ולראיה, הנאשמת הסירה את המחדלים.

בית-הדין קבע כי בנוגע לעבירות על חוק הגנת השכר, לאחר סקירת הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, לאור מדיניות הענישה הנהוגה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ומשהעבירות מכוח חוק הגנת השכר אינן עבירות מינהליות, קבע בית-הדין כי מתחם הענישה הראוי הוא בין 25,000 ש"ח ל- 75,000 ש"ח  בגין כל עבירה על חוק הגנת השכר.

בהמשך לכך, הוסיף בית-הדין כי מדובר בעובד אחד אשר הניכויים משכרו לא הועברו בזמן ובשל שיפוץ זמני במפעל באותם תאריכים, ומיד עם הוודע הליקוי הוא תוקן והכספים הועברו ליעדם.

משכך, סבר בית-הדין כי יש לראות בעבירת אי-העברת הכספים המנוכים משכרו של העובד כיחידת עבירה אחת, כאשר דובר בפרשיה אחת ואין לראות בעניין זה 15 יחידות עבירה שונות, כטענת ב"כ המאשימה או שתי יחידות עבירה שונות לפי לשון כתב האישום.

סיכומו-של-דבר, קבע בית-הדין קנס בסך 50,000 ש"ח בגין העבירות על חוק הגנת השכר.

7. האם הנאשמים עברו עבירה של אי-העברת סכומים שנוכו, המהווה עבירה לפי סעיף 25א(א) ו- 25ב(ג) לחוק הגנת השכר, ואם-כן מה דינם?

ב- ש"מ (ב"ש) 6033-09-10 {מדינת ישראל נ' ס.מ. אבושולדום בע"מ, פורסם באתר נבו (12.08.14)} דובר על נאשמת שהיא חברה שעוסקת בביצוע עבודות תשתיות, כאשר הנאשם שימש בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום מנהל הנאשמת.

נמצא כי הנאשמת ניכתה בחודשים 2/09 עד 7/09 משכרה של העובדת גברת  מיטל יצחק סכומים ולא העבירה אותם למי שלו מיועד הסכום תוך 30 יום מיום הניכוי, כאשר הנאשם 2 לא עשה כל שניתן כדי למנוע את ביצוע העבירה.

בהכרעת הדין מיום 03.07.14 הרשיע בית-הדין את הנאשמת 1 בעבירה של אי-העברת סכומים שנוכו, המהווה עבירה לפי סעיף 25א(א) ל- 25ב(ג) לחוק הגנת השכר.

את נאשם 2 הרשיע בית-הדין בעבירה של אחריות נושא משרה בתאגיד לעבירה 25א(א), 25ב(ג) ו- 26(ב) לחוק הגנת השכר.

בית-הדין, בהתחשב בכל האמור וכן בעובדה שהנאשמים בחרו לנהל הליך והמחדל תוקן  אך לאחר ניהול הליך משפטי בין המתלוננת לנאשמת, השית על הנאשמת 1 קנס בסך של 75,000 ש"ח בגין העבירות על חוק הגנת השכר ועל נאשם 2 קנס בסך של 37,500 ש"ח בגין אחריות נושא משרה לעבירה.