1. הדין

סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"26. אחריות נושא משרה בתאגיד (תיקונים: התשכ"ט, התשס"ה, התשס"ח)

(א) (בוטל).

(ב) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה לפי סעיף 25ב בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו - מחצית הקנס הקבוע לאותה עבירה.

(ג) נעברה עבירה לפי סעיף 25ב בידי תאגיד או בידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר את חובתו האמורה בסעיף-קטן (ב), אלא-אם-כן הוכיח שעשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה.

(ד) בסעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או בעל תפקיד אחר האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה."

2. האם במקרה הנדון המעסיק עבר עבירה של נושא משרה בהקשר לאי-מסירת תלושי שכר לעובד?

ב- ס"ע (ב"ש) 47874-04-14 {עאישה חאלד נ' להב פיתוח ונוי, פורסם באתר נבו (24.06.15)} נדונה סוגיית אחריות נושא משרה בתאגיד לעניין עבירות לפי סעיף 25ב לחוק הגנת השכר.

במקרה הנדון התובע טען כי מדי חודש קיבל את שכרו במזומן אולם מעולם לא קיבל תלושי שכר.

התובע הפנה להוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר ולפיהן חייב מעביד למסור לכל אחד מעובדיו תלוש שכר, כאשר בנוסף התובע הפנה גם להוראות סעיף 26א(3) לחוק הגנת השכר הקובע את הסנקציה בה יכול בית-הדין לנקוט ולחייב את המעסיק בסכום של עד כ- 5,000 ש"ח בגין כל תלוש שכר שלא נמסר לתובע.

לפיכך, תבע התובע סכום של 5,000 ש"ח פיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר.

המעסיק העיד כי הקפיד על מסירת תלושים בידי התובע וכי התובע קיבל את תלושי השכר במהלך כל השנה.

במקרה הנדון בית-הדין לא קיבל את גרסת התובע שלפיה במהלך כל תקופת העבודה לא נמסרו לו תלושי השכר וכי התלושים נמסרו לו רק לאחר תום תקופת העבודה בחודש פברואר 2014.

בית-הדין דחה את התביעה בגין רכיב זה מאחר ובית-הדין לא מצא מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר, כאשר מעדויות הצדדים אשר הובאו לפני בית-הדין נוצר הרושם כי תלושי השכר עמדו לרשות התובע על-פי בקשתו ובנסיבות אלה ובשים-לב לכך כי גרסת התובע שלפיה לא קיבל תלושי שכר במהלך כל תקופת העבודה לא היתה מהימנה על בית-הדין.

3. האם יש לייחס אחריות משרה לנתבע אל מול חובה של הנתבעת כלפי התובע?

ב- ס"ע (ת"א) 40899-04-13 {BEREKET GEBREHIWOT נ' אספרסו בר גן העיר בע"מ, פורסם באתר נבו (22.03.15)} נדונה הסוגיה האם יש לייחס אחריות משרה לנתבע אל מול חובה של הנתבעת כלפי התובע.

התביעה הנדונה, עניינה תביעה כספית-אזרחית, בעוד שהחוקים דלעיל מטילים אחריות על נושא משרה בתאגיד שעבר עבירה פלילית.   

התובע טען כי לא קיבל תלושי שכר, כאשר תלושי השכר שקיבל התובע מהקבלן היו פיקטיביים ולא משקפים את המציאות.

הנתבעים טענו כי התובע קיבל את כל שכרו וזכויותיו מחברות כוח האדם וחתם על מסמך שמאשר זאת.

בית-הדין קבע כי הנתבע, כמנהל הנתבעת, הפר אחריותו כנושא משרה בתאגיד על-פי סעיף 26 לחוק הגנת השכר וכן הפר לכאורה את סעיף 21 לחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח אדם.

במישור הפלילי על-פי חוקים אלו לנושא משרה אחריות אישית, כאשר ככלל אין מקום לגזור גזירה שווה בין עוולה אזרחית לבין עבירה פלילית.

אף-על-פי-כן, בית-הדין סבר שלמרות שמדובר בהליך אזרחי, מן הדין ומן הצדק להטיל אחריות אישית על מנהל הנתבעת,  אשר ביצע פעולות אלו, וזאת כאשר ניכר כי התנהלות הנתבעת 1 היתה תוצאה של החלטות אשר קיבל הנתבע ועל-כן מן הראוי כי ישא בתוצאות אשר נבעו ממעשיו.

לכן זהו המקרה בו יש לייחס את חובות החברה באופן מוגבל לנושא משרה בחברה.

הדבר דומה לנושה שאינו רשאי לנקוט בהליכים נגד ערב מוגן אלא לאחר שניתן פסק-דין כנגד החייב העיקרי ולאחר שמוצו כל ההליכים כנגד החייב העיקרי.

כך בעניין הנדון, קבע בית-הדין כי הנתבע יהיה ערב לחובה של הנתבעת כלפי התובע ורק אם הנתבעת לא תשלם את חובה כלפי התובע, יחוייב הנתבע אישית בחובה של הנתבעת 1.

4. נדונה הסוגיה האם מגיע לתובע פיצוי ובמקביל קנס למעסיק, בגין אי-עריכת תלושי שכר בהתאם לחוק הגנת השכר על-ידי המעסיק?

ב- סע"ש (ת"א) 56169-06-13 {חיים בלקין נ' צדוק טרשי (צדוק מיקל צבי), פורסם באתר נבו (05.06.15)} נדונה הסוגיה האם מגיע לתובע פיצוי ובמקביל קנס למעסיק, בגין אי-עריכת תלושי שכר בהתאם לחוק הגנת השכר על-ידי המעסיק.

התובע טען כי תלושי השכר שניתנו בגין תקופת עבודתו באולמי דניאל היו פיקטיביים ולא שיקפו את שעות עבודתו בפועל, כאשר בנוסף, לא צויינו בתלושי השכר פירוט הזכויות הקוגנטיות שהיו אמורות להיות משולמות במהלך התקופה.

בהתאם לכך, טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 15,000 ש"ח בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר.

הנתבעת לא התייחסה לטענתו של התובע ולא הכחישה אותה, ובסיכומיה התייחסה הנתבעת אך לטענת התובע כי לא קיבל תלושי שכר במהלך תקופת עבודתו בחאן הדקל, וטענה כי רכיב תביעה זה כלל לא מתייחס אל הנתבעת אלא לחברת חאן הדקל ולכן יש לדחותו.

בית-הדין קבע כי לפי סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, בה שנויות במחלוקת שעות העבודה בעדן נתבע שכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך כל שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה.

בית-הדין קבע כי מאחר והנתבעת לא הגישה דיווחי נוכחות של התובע ואף לא דיווחי שעות דיווחים חלקיים, דין טענתה של הנתבעת בהקשר זה להידחות מכל וכל.

בדומה, גם דין טענת הנתבעת כי נהגה לזרוק את דיווחי הנוכחות לאחר שהתובע היה מקבל משכורת להידחות מאחר ולא נוצר על בית-הדין הרושם כי היתה אמינה, ומכל מקום אינה עומדת בדרישות הדין.

עוד הוסיף בית-הדין כי הנתבעת בחרה שלא להציג את מלוא תלושי השכר של התובע לתקופת עבודתו אלא להסתמך על תלושי השכר אותם צירף התובע לתביעתו, אף שתלושי שכר אלו היו חלקיים בלבד ללא התייחסות למלוא תקופת עבודתו.

בית-הדין קבע כי יש לקבל את התביעה לאחר ששקל את העובדה כי הנתבעת, לרבות הנתבע 1, לא מסרה כל הצדק סביר להתנהלותה, ובית-הדין התרשם מאופן התנהלותה של הנתבעת כלפי התובע במהלך כל תקופת עבודתו כי התנהלותה בוצעה ביודעין ובמכוון.

מהתנהלותה הכוללת של הנתבעת נוצר לבית-הדין הרושם כי היה מדובר בניסיון להקשות על התובע לעמוד על זכויותיו, כאשר בנוסף, דובר במקרה בו התנהלותה הפסולה של הנתבעת היוותה מכשול ממשי בפני התובע לממש את זכויותיו בתקופת עבודתו. 

בית-הדין פסק לתובע פיצוי בסך של 15,000 ש"ח בגין אי-עריכת תלושי שכר בהתאם לחוק הגנת השכר.

5. התובעים טענו כי הם זכאים לפיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר, בטענה כי לאורך תקופת ההתקשרות לא מסרה הנתבעת לתובעים, תלושי שכר כמתחייב בחוק הגנת השכר

ב- סע"ש (ב"ש) 42294-03-13 {GEBRETS ADIK MEKONEN נ' פארק אירועים אחוזת טל בע"מ, פורסם באתר נבו (03.06.15)}

התובעים טענו כי הם זכאים לפיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר, בטענה כי לאורך תקופת ההתקשרות לא מסרה הנתבעת לתובעים, תלושי שכר כמתחייב בחוק הגנת השכר.

הנתבעת טענה כי מסרה לתובעים תלושי שכר בזמן אמת ולפיכך התביעה לפיצוי על-פי סעיף 26 לחוק הגנת השכר, נעדרת עילה.

בית-הדין ציין כי בתיקון 24 לחוק הגנת השכר נקבע כי, אם מצא בית-הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק {פיצויים לדוגמה}, וזאת בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור.

סעיף 26א(ב)(3), קובע פיצויים בסכום שלא יעלה על 5,000 ש"ח.

בכתבי התביעה טענו התובעים כי הנתבעת נמנעה מלתת תלושי שכר כמתחייב בחוק הגנת השכר, ובעקבות כך ביקשו התובעים לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בשל אי-מתן תלושי שכר.

בתצהירים שהגישו התובעים, עלתה טענה כללית ולא מפורטת לעניין אי-מתן תלושי שכר, כאשר מנגד, בפועל הונפקו תלושי שכר עבור התובעים והטענה לפיה לא ניתנה לתובעים תלושי שכר הוכחשה בתצהיר שהגישה הנתבעת.

בית-הדין קבע כי בפועל הונפקו תלושי שכר לעובדים ואשר-על-כן, אין בידם לקבל את גרסתם של התובעים, לפיה לא ניתנו להם תלושי שכר בזמן אמת, במהלך תקופת העסקתם בנתבעת. 

סיכומו-של-דבר, דחה בית-הדין את התביעה לפיצוי בגין אי-מתן תלושי שכר.

6. האם הנתבעת פעלה בהתאם בעניין העברת תלושי המשכורת לתובע?

ב- סע"ש (חי') 26501-03-13 {יואל לוי נ' אקסודוס די.אר. בע"מ, פורסם באתר נבו (25.08.14)} נדונה הסוגיה האם הנתבעת פעלה בהתאם בעניין העברת תלושי המשכורת לתובע.

התובע טען כי הנתבעת נמנעה מלמסור לו, על-אף פניותיו, את תלושי השכר לחודשים יוני עד אוקטובר 2012 במועד הקובע, ורק ביום 10.12.12 בפגישה שנערכה עם הנתבעת, קיבל חלק מתלושי השכר האמורים למעט התלוש לחודש אוקטובר 2012, אותו לא קיבל אף במועד הגשת התביעה.

הנתבעת טענה כי לעניין אי-מסירת תלושי השכר, טעותה נעשתה בתום-לב ועקב חוסר הבנה וייעוץ לקוי.

בית-הדין מצא כי הנתבעת לא פעלה מתוך רצון לפגוע בזכויותיו של התובע או לגרוע מהן, אלא מתוך התרשלות, וזאת כאשר מהרגע בו קיבלה את דרישתו של התובע להעביר את תלושי השכר, פעלה על-מנת להעבירם אולם נדרש לה זמן מה בשל היותה בצרפת, ובשל המרחק בין משרדו של מנהל החשבונות למשרדה של הנתבעת.

נוסף על-זאת, מנהלת הנתבעת לא העבירה את תלושי השכר בזמן הקובע וכן לא פעלה להעברת התלושים במהירות האפשרית, כאשר יכלה להסתייע בבעלה להעברת תלושי השכר כפי שנסתייעה בו לצורך העברת המשכורות לעובדים.

בית-הדין הוסיף וקבע גם כי טענתה של הנתבעת לפיה התובע כבר קיבל את תלושי שכר בעבר וכל שביקש כעת זה העתקים, דינה להידחות, שכן לא טענה זאת בכתב הגנתה ובתצהירה ואף לא הביאה מסמכים לתמיכה בטענה זו.

יתרה-מזו, גם לאחר שעמדה הנתבעת על טעותה, והעבירה את תלושי השכר לתובע, עדיין החסירה את תלוש השכר לחודש 10/12, אותו לא מסרה עד ליום הגשת כתב התביעה.

בית-הדין הבהיר כי הוא מגנה בכל תוקף את מעשיה של הנתבעת, ורואה חשיבות רבה במסירת תלושי השכר במועדם, כחלק מזכותו הבסיסית של העובד, אך כאשר מטרת הפיצוי הוא עונשי, וכאשר הנתבעת עמדה על טעותה, ופעלה למיצוי זכויותיהם של עובדיה, התחשב בית-הדין בנתבעת וקבע כי יש על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 2,500 ש"ח בגין אי-מסירת תלושי שכר במועד.

7. כאשר העובד עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית, והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה עובר נטל השכנוע לכתפי המעסיק

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (ת"א) 12878-10-16 {שלמה כהן נ' כנף את הרץ, תק-עב 2019(1), 16450 (2019)} התובע עבד אצל הנתבעת בתפקידי שליחויות שונים מיום 01.10.13 ועד להתפטרותו ביום 31.05.16, סה"כ 32 חודשים. לטענתו, שכרו שולם לו במזומן ותלושי השכר שהונפקו לו - פיקטיביים. עוד טען, כי לא חתם על הסכם עבודה וכי לא נמסרה לו הודעה על אודות תנאי העסקתו, כנדרש. במהלך העסקתו אצלה, לא שילמה לו הנתבעת זכויות סוציאליות שונות, כדלקמן: גמול עבודה בשעות נוספות, הפרשות לקרן פנסיה, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים. בנוסף, דרש פיצוי בגין אי-עריכת תלושי שכר כדין.

הנתבע הקדים וטען כי מיום 01.10.13 ועד ליום 01.10.14 התובע הועסק על-ידי הנתבע ושותפו באותם ימים וכי לאחר פירוק השותפות החל ביום 01.10.14 לעבוד עבור הנתבע בהיקף משרה של 8 שעות ביום עבור שכר שעתי של 30 ש"ח ופעמיים בחודש בימי שישי למשך 2 שעות.

הנתבע הכחיש את כל האמור בכתב התביעה וטען, כי כל זכויותיו שולמו לו כדין. הנתבע הוסיף, כי תלושי השכר אינם פיקטיביים וכי התובע מחזיק בידו הסכם עבודה שניתן לו, ושמעולם לא החזירו לנתבע, חתום. ביחס לימי החופשה, טען הנתבע, כי התובע פדה את כולם וביחס לדמי הבראה, טען כי שילם עבורו חוב לחברת חשמל על חשבון דמי ההבראה שהגיעו לו. הנתבע הוסיף, כי הואיל והתובע התפטר, הוא אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

סימולטנית להגשת כתב ההגנה, הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד, במסגרתו דרש לחייב את התובע בתשלום שכר עבודה ששולם לתובע ביתר, בתשלום בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, בתשלום פיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב של הנתבע, תשלום בגין הפסד הכנסות ישיר לשנתיים כתוצאה מגניבת לקוח ופיצוי בגין הוצאות וחשבונות לאורך התקופה בה התובע ישן בעסק.

בכתב התשובה, התובע הכחיש כי איחר לעבודה וטען כי הנתבע כלל לא ניהל רישום של יומן עבודה כנדרש, וממילא, אם ישן בעסק, כיצד איחר לעבודתו. התובע טען כי פנה אינספור פעמים לנתבע בנוגע לתשלום זכויותיו, אך פניותיו לא נענו ולכן הודיע על התפטרותו, תוך מתן הודעה מוקדמת כנדרש. התובע הכחיש כי הוציא את דיבתו של הנתבע רעה וכי גנב לו לקוח או פגע באופן כלשהו במוניטין שלו.

בית-הדין קבע, כי הנתבע ישלם לתובע בגין שעות נוספות - 13,200 ש"ח. התובע הציג יומן ובו רישומי השעות שעבד מידי יום. הנתבע, שמצידו, לא ניהל יומן נוכחות כלשהו, ניסה לקעקע את אמינות הרישום של התובע, אלא שהדבר לא עלה בידו, ובמה דברים אמורים? התובע העיד, כי הוא נוהג לרשום כל דבר.

מעיון ביומן שהוצג, עולה כי הוא אכן מכיל רישומים של שעות העבודה, אך גם תקציר של הקורות את התובע במהלך כל אחד מימות השבוע בעניינים שאינם קשורים לעבודתו. התובע אף העיד, כי הוא היה נשאר עם הנתבע גם אחרי שיתר השליחים כבר הלכו.

הנתבע לא הציג כל ראיה לסתור ואף לא עלה בידו להוכיח כי התובע עבד במקביל במקומות אחרים, באופן שלא אפשר לו לעבוד שעות נוספות, כטענתו.

התובע הוכיח כי עבד 9 שעות בכל יום, ומשלא נטען, וממילא לא הוכח, כי יצא להפסקה, הרי שהוא עבד 1/2 שעה נוספת בכל יום, בגינה הוא זכאי לתוספת תשלום.

התובע טען, כי הוא זכאי לתשלום בגין 12 שעות נוספות בכל חודש, ואולם הוא זכאי ל-1/2 שעה נוספת בכל יום, ולאור העובדה שתבע בגין ימים א עד ה' בלבד, הרי שיש לקחת בחשבון 22 ימי עבודה במכפלת 1/2 שעה, ובסה"כ- 11 שעות נוספות.

המסקנה הנובעת מכך היא, כי כאשר העובד עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית, והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה, הרי שכבר בנקודת זמן זו, הסמוכה לתחילת הדיון, עובר נטל השכנוע לכתפי המעסיק. נטל זה ימשיך לרבוץ עליו אם תמצאנה בתום הדיון כפות המאזניים מעויינות, ואזי מכוח היפוך נטלי השכנוע תוטל על המעסיק החבות לתשלום שעות נוספות.

8. נדחתה טענת הנתבעת, לפיה הוכח כי התובע כלל לא עבד שעות נוספות

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (ת"א) 24629-03-15 {יעקב בן אריה נ' מאגר מחסנים לוגיסטים בע"מ, תק-עב 2019(1), 15762 (2019)} נדונה תביעה לקבלת גמול עבור שעות עבודה נוספות.

התובע טען, כי הוא עבד אצל הנתבעת כמחסנאי מיום 01.04.04 ועד ליום 01.12.14, אז קיבל במפתיע מסרון לטלפון הנייד שלו שהודיע לו שהוא מפוטר.

עוד טען, כי הרקע להודעה זו היה שיחה אקראית שניהל ימים אחדים קודם לכן עם הסמנכ"ל החדש של החברה בשם שי, שאמר לו כי שכרו גבוה מידי, וכי בכוונת הנתבעת לקחת את רכב החברה שניתן לו.

כן, מגיעות לו הזכויות הבאות: גמול עבור עבודה בשעות נוספות, שכן עבד מידי יום 2.5 שעות נוספות מבלי שקיבל על כך תמורה כלשהי; פדיון ימי חופשה, הפרשות לפנסיה ופיצוי בגין פיטורים ללא שימוע כדין.

הנתבעת טענה, כי במהלך 10 שנות עבודתו אצלה, התובע מעולם לא הלין על כך שהוא עובד שעות נוספות מבלי לקבל תמורה ולא בכדי, שכן הוא לא עבד שעות נוספות וממילא הועסק תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי. עוד הוסיפה בהקשר זה, כי חישוביו של התובע לא הביאו בחשבון זמני הפסקות וימי היעדרות.

בית-הדין קבע, כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 132,685 ש"ח בגין עבודה בשעות נוספות - סך כל התמורה בגין עבודה בשעות נוספות ב- 7 השנים האחרונות לעבודתו של התובע.

עוד נקבע, כי הוכח כי הנתבעת לא הנהיגה שעון נוכחות, ודו"חות הנוכחות שהוצגו נרשמו בהסתמך על דיווח בעל-פה שהנתבעת קיבלה ביחס להופעתו לעבודה של כל אחד מהעובדים, ובכללם התובע. יצויין, כי התובע אינו חתום על הדו"חות הנ"ל.

כן, התקבלה תמונה, לפיה התובע אכן עבד שעות נוספות כדלקמן: כשעה לפני תחילת יום העבודה ולעיתים כשעה ואף יותר בסוף יום העבודה. לאור העובדה שהנתבעת לא ערכה דו"חות נוכחות כדין, לא ניתן, כאמור לעיל, לחשב בצורה מדוייקת את שעות העבודה הנוספות שהתובע ביצע, ואולם, נדחתה טענת הנתבעת, לפיה הוכח כי התובע כלל לא עבד שעות נוספות.

זאת ועוד, במצב הדברים הנוכחי, בו הנתבעת לא עמדה בחובתה בדין לרשום את שעות הנוכחות של עובדיה, מן הראוי היה שתעשה כל מאמץ על-מנת להפריך את טענת התובע, אלא שהיא, מטעמיה, בחרה שלא לעשות כן.

 

9. הרציונאל העומד מאחורי הדרישה לעריכת תלושי שכר מפורטים וברורים, אין המדובר בעניין טכני, אלא חלק מהחובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת

חקיקה רלבנטית: סעיפים 24(ב) ו-26(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (יר') 10630-06-15 {מר סמיח בזבז  גב' נועם עבודי נ' טראוב תעשיית קופסאות בע"מ - בפירוק, תק-עב 2019(1), 15184 (2019)} נדונה תביעה לפיצויי פיטורים.

נתבעת 1 הינה חברה בע"מ אשר עסקה בייצור קופסאות קרטון עד להפסקת פעילותה בסוף שנת 2007 או בסמוך לכך. כנגד החברה ניתן צו פירוק מאוחר יותר, בשנת 2014, והיא צורפה להליך באופן פורמאלי ומבלי שניתן היתר בית-המשפט של הפירוק להגשתה.

הנתבעת 2 הינה חברה בע"מ אשר עסקה בשיווק קופסאות הקרטון שיוצרו על-ידי הנתבעת 1, עד להפסקת פעילותה בסוף שנת 2014. הנתבעת 2 לא נכנסה להליכי פירוק ולא נמחקה ממרשם החברות.

עם הפסקת פעילותה של הנתבעת 1, תעשיית קופסאות הקרטון שולבה במסגרת הנתבעת 2.

נתבעות 1 ו- 2 פעלו ממפעל אחד - לאחרונה בבית שמש.

הנתבעת 1 הוקמה על-ידי אביו של הנתבע 3.

משלב מסויים, הנתבע 3 קיבל על עצמו מאביו את הפעלת העסק, ומניותיהן של הנתבעות הועברו לידיו.

התובע 2, סמיח בזבז,  עבד מיום 01.09.87 ועד ליום 31.08.00 אצל הנתבעת 1 ומיום 01.09.01 ועד ליום 31.12.14 אצל הנתבעת 2, ובסה"כ 26.33 שנים. התובע פוטר מעבודתו עם הפסקת פעילותה של הנתבעת 2.

התובע טען, כי הנתבעים נמנעו מלהפריש לתובעים לפנסיה על-פי צו ההרחבה הכללי במשק לביטוח פנסיוני מקיף משנת 2008, לא שילמו פיצויי פיטורים, וחלף הודעה מוקדמת.

התובע ביקש לקבל פיצוי בשל כך שתלושי המשכורת לא שיקפו את שכרו המלא והעמיד את תביעתו ברכיב זה על-סך 20,000 ש"ח.

הנתבעת טענה כי תלושי השכר שיקפו נאמנה את תנאי שכרו של התובע, וכי טענותיו של התובע בעניין זה נעדרות אחיזה לכאורה.

בית-הדין קבע, כי הפיצוי בגין הפרת הוראות החוק יהיה על-סך של 10,000 ש"ח {קרן}.

עוד נקבע, כי הרציונאל העומד מאחורי הדרישה לעריכת תלושי שכר מפורטים וברורים, הינו להבטיח שבידי העובד יהיה מידע באשר לתנאי שכרו, על-מנת לאפשר לו לעמוד על זכויותיו, כמו גם על-מנת למנוע מחלוקות עתידיות בינו לבין המעסיק. אין המדובר בעניין טכני, אלא חלק מהחובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת, ואין להסתפק במסירת תלוש עם נתונים גדושים שרק חשב השכר של המעסיק יכול להבין את האמור בו.

כן, בשנה האחרונה לעבודתו של התובע, שולם לו שכר בהמחאות העולה על הרשום בתלושי השכר. נוכח האמור, הנתבעת 2 לא עמדה בחובות המוטלות עליה בעניין זה, הפרה את תכליתן של החובות הרישומיות המוטלות על המעסיק כפי שתיארנו לעיל, והנפיקה כאמור תלושי משכורת חסרים.

10. בשים-לב לתלושי השכר הבלתי-ברורים שהוצגו נכון לפסוק פיצוי משמעותי, שירתיע את הנתבעת ומעסיקות כדוגמתה מהישנותה של התנהגות מסוג זה המנצלת את מצוקתם של עובדיה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 24(ב) ו- 26(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

 ב- סע"ש (יר') 55184-01-17 {אדר סלפון נ' טי. אנד. אם סער בטחון בע"מ, תק-עב 2019(1), 15161 (2019)} נדונה תביעה לתשלום פיצויי פיטורים.

התובע הועסק על-ידי הנתבעת בעבודות שמירה ואבטחה בפרוייקט "רשות השידור" בירושלים, החל מיום 01.02.02 ועד ליום 30.06.16 ובסה"כ 14.4 שנים.

ביום 12.01.16 התובע פלט כדור מנשקו בעמדת הפריקה של מתקן רשות השידור {להלן: "האירוע"}. בעקבות האירוע, נעשה עם התובע בירור, לאחריו התובע המשיך בעבודתו באותו מתקן עד סוף חודש יוני 2016.

לאחר הפסקת עבודתו של התובע במתקן, הוא נענה להזמנה להיפגש עם נציגי הנתבעת ביום 08.08.16 לטענת הנתבעת לצורך "שיבוץ מחדש" ולטענת התובע לשם "שימוע בדיעבד למראית עין בלבד". בעקבות הפגישה נמסר לתובע מכתב הפסקת עבודה.

לאחר הפסקת עבודתו, שחררה הנתבעת לתובע פיצויי הפיטורים שהופרשו על ידה בקופת הפנסיה "הפניקס" בסך 29,704 ש"ח והשלימה לתובע פיצויי פיטורים בסך 21,146 ש"ח ובסה"כ 50,850 ש"ח.

התובע ביקש לקבל פיצוי בשל כך שתלושי המשכורת לא שיקפו נאמנה את תנאי שכרו והעמיד את תביעתו ברכיב זה על-סך 173,000 ש"ח. בנוסף, כי תלושי השכר לא היו נהירים לו, מהם לא ניתן היה לעמוד על גובה השכר הרגיל, מספר שעות העבודה הרגילות ושעות העבודה הנוספות, השכר ששולם בגין עבודה בשעות נוספות, בגין משמרות לילה וכיוצא בזה.

הנתבעת טענה, כי תלושי השכר שיקפו נאמנה את תנאי שכרו של התובע, וכי טענותיו של התובע בעניין זה נעדרות אחיזה לכאורה. לטענת הנתבעת, התובע מעולם לא פנה אליה בעניין תלושי שכרו ודרישותיו בעניין זה נועדו אך להעצים את תביעתו זאת ותו לא.

בית-הדין קבע, כי הנתבעת תפצה את התובע בגין הפרת חובותיה בסך של 30,000 ש"ח {קרן}. מעיון בתלושי השכר תמה בית-הדין הכיצד לשיטת הנתבעת תלושי השכר עומדים בדרישות הדין כביכול, ועל יסוד מה היא טוענת את טענותיה במקרה דנן.

11. הנתבעת הנהיגה כללים ברורים בנוגע לגמול שעות נוספות, דאגה כי העובדים יכירו אותם והקפידה על יישומם באופן נרחב ואחיד

חקיקה רלבנטית: סעיפים 9, 24, 26(א) ו-26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: עס"ק (ארצי) 41472-06-16‏ ארגון הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטת חיפה נ' אוניברסיטת חיפה; דב"ע נב/3-38 בינוי והשקעות ש.ט.א.י. נ' אשקר; בסע"ש (אזורי ת"א) 3263-07-13 אור שחם נ' קסטרו שיווק 1985 בע"מ.

ב- ס"ע (ת"א) 37037-08-17 {אבי לוי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, תק-עב 2019(1), 14532 (2019)}נדונה תביעה לתגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

התובע, בעל תואר ראשון במנהל עסקים, החל לעבוד בחברת איילון פנסיה וגמל בע"מ {להלן: "איילון פנסיה"} ביום 27.07.14 בתפקיד של אנאליסט. שכרו השעתי של התובע בחודשים האחרונים עמד על 51.63 ש"ח ובמהלך רוב התקופה שקדמה להם הערך השעתי עמד על 43.48 ש"ח.

על רקע רכישתה של איילון פנסיה על-ידי מיטב דש גמל ופנסיה בע"מ {להלן: "מיטב דש"}, ניתנה לעובדי איילון פנסיה האפשרות לעבור למיטב דש או לסיים את העסקתם ולקבל את זכויותיהם. התובע בחר תחילה להמשיך העסקתו. בתקופת המעבר מאיילון פנסיה למיטב דש, קיבל תלושים מהנתבעת.

בהמשך, שינה התובע את דעתו ובתיאום עם הנתבעת, מסר הודעה מוקדמת כדין ביום 28.12.16. בהתאם לסיכום בין הצדדים, הנתבעת שילמה לתובע פיצויי פיטורין וכן סכום נוסף בסך 8,000 ש"ח אשר לטענת התובע שולם לכל עובדי מחלקתו אשר עזבו את איילון פנסיה עם המעבר למיטב דש כחלק מחבילת הטבות.

במעמד ביצוע גמר החשבון עם הנתבעת, חתם התובע על "שטר פיטורין והסכם סופי ומוחלט" הממוען לנתבעת {להלן: "כתב ויתור"}. במסגרת מסמך זה הצהיר התובע, כי הוא מוותר על תביעות וטענות כנגד הנתבעת, בין השאר ביחס לתשלום בגין שעות נוספות כעולה מסעיף 2 בכתב הוויתו

התובע טען, כי הנתבעת נותרה חייבת כלפיו בגין שעות נוספות אשר ביצע עת שכרו שולם על-ידי איילון פנסיה. לפי הנהוג בנתבעת מעולם לא נדרש לקבל אישור מראש על ביצוע שעות נוספות.

עוד טען, כי הנתבעת בחרה לשתוק ולא להעיר או למנוע מעובד לבצע את השעות הנוספות וכי נוסף על כך, הנתבעת עודדה את העובדים לעבוד יותר באמצעות השתתפות בעלות ארוחות צהרים בימים בהם העובדים שהו בעבודה מעבר ל- 9.5 שעות.

זאת ועוד, התובע טען, כי הוא זכאי לפיצוי מהטעם שרישום השעות נעשה באופן ידני על-ידי מחלקת משאבי אנוש בנתבעת ללא אישור העובד וללא אישור המנהל.

הנתבעת טענה, כי התביעה הוגשה בחוסר תום-לב שכן בתמורה לחתימה על כתב הוויתור קיבל התובע 8,000 ש"ח, סכום אותו יש לקזז מכל מה שייפסק לזכותו של התובע.

לגופה של התביעה טענה הנתבעת, כי התובע לא ביצע שעות נוספות, לא קיבל אישור מראש ובכתב מהממונה עליו לביצוע שעות נוספות ומעולם לא התריע על אי קבלת תשלום בגין שעות נוספות ככל שסבר בזמן אמת כי הוא זכאי להן, זאת על-אף שבמסגרת תפקידו היה אמון על משכורות עובדי מחלקתו.

עוד טענה, כי ככל שהתובע אכן עבד מעבר לשעות המוגדרות, קרי, 184 שעות שבועיות נכון לחודש אוקטובר 2014, היה זה מעשה וולונטארי מצידו אשר אינו מחייבה.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה אשר לטענת התובע הוטל עליה. הנתבעת הנהיגה כללים ברורים בנוגע לגמול שעות נוספות, דאגה כי העובדים יכירו אותם והקפידה על יישומם באופן נרחב ואחיד.

את שיטת הנתבעת אפשר לסכם כדלקמן: לא די בשהייה במקום העבודה כדי לזכות בתגמול בגין שעות נוספות, גם אם זה מספיק לצורך השתתפות הנתבעת בעלות ארוחת הצהרים של עובדיה. המבחן אינו כמה זמן נכחת בעבודה אלא מה עשית בזמן זה והאם זה נעשה בתיאום הממונה עליך. מדובר בכלל סביר ומידתי בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה והנתבעת הוכיחה כי הוא היה ידוע לתובע ואף יושם בעניינו הן כשקיבל גמול בגין שעות נוספות והן כאשר לא קיבל. כן, לנוכח התנהגותו במרוצת השנים, הכלל גם היה מקובל עליו.

התובע טען לפיצוי בגין תלושי שכר כוזבים על יסוד שתי טענות: ראשית, הנתבעת הנפיקה 30 תלושים שגוים בהם נרשמו שעות העבודה של החודש הקודם. שנית, הנתונים שנרשמו בתלושי הנתבעת לא שיקפו את שעות העבודה בפועל.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי אם נותר ספק בדבר תקינות ביצוע התחשבנויות לגבי רכיבים משתנים על-ידי הנתבעת בחודש לאחר מסירת התלוש בעד ביצוע שעות עבודה רגילות לאותו חודש, הרי שהנחיית משרד הכלכלה מבהירה כי מדובר בנוהל תקין ועל-כן, יש לדחות את טענת התובע בהקשר זה.

עוד נקבע, עדת הנתבעת העידה בפרוטרוט בדבר הנהלים שהנהיגה הנתבעת בקשר לרישום שעות העבודה: קיומו של שעון נוכחות אלקטרוני, החובה להעביר כרטיס בכל כניסה ויציאה, העברת דו"חות הנוכחות לעובדים מבעוד מועד תוך מתן אפשרות לערוך תיקונים וכן העובדה כי התובע מעולם לא הלין על אי-סדרים כאלה או אחרים בעניין התלושים ודו"חות הנוכחות, זאת על-אף שתחומי אחריותו כללו עיסוק בשכר עובדי מחלקתו. עדותה אמינה ולכן ניתן לקבוע כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת פיקטיביות הדו"חות והתלושים.

12. הפיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר הינו פיצוי לדוגמה, שאינו תלוי בהוכחת נזק, ומטרתו העיקרית היא הרתעת מעסיקים

חקיקה רלבנטית: סעיפים 24(א)(ב)(ג), 26 ו-26(א)3 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד נ' דהן; ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ נ' זואילי.

ב- סע"ש (ת"א) 40918-06-15 {Berhe Twolod נ' מאיר מחבש, תק-עב 2019(1), 14695 (2019)} נדונה תביעה לתשלום עבור זכויות הנובעות מיחסי עבודה וסיומם.

התובע הינו אזרח אריתראה המתגורר בישראל. הנתבע הינו בעל חנות "עולם הממתקים" הנמצאת בשוק ברמלה (להלן: "החנות"}.

במהלך תקופה שאינה ידועה, עובר לחודש אוגוסט 2014, הועסק התובע אצל הנתבע בתיווכו של בן דודו, ASGDIM JOSAF {להלן: "ג'וזף"}. לטענת הנתבע התובע עזר לו על בסיס "חברי", ללא תמורה, לפרקי זמן קצרים בשעות הבוקר על-מנת לעזור בדחיפת עגלות סחורה עם פתיחת החנות.

הנתבע מאשר העסקתו של התובע בחודש אוגוסט 2014 בלבד, למשך 10 ימים, עבורם בלבד הונפק לתובע תלוש שכר. לטענת התובע תקופת עבודתו החלה זמן רב קודם לכן, החל מיום 26.09.12, ותלוש השכר היחיד הונפק לו לצורך הארכת ויזת שהייה בארץ.

התובע פיטר את הנתבע ללא התראה או הליך מקדים. לעמדת הנתבע, עשה כך לאחר שגילה שהתובע גנב מחנותו.

התובע טען, כי הועסק בשעות נוספות וכי לא שולמו לו תוספות בגין השעות הנוספות בימי חול {החל מהשעה התשיעית ואילך} ובימי ו' החל מהשעה הרביעית, ואף לא נטען כי שולמו לו אי-פעם. לפי החישוב שהוצג בכתב התביעה, זכאי התובע לסך של 29,744 ש"ח. לחלופין, מבוקש לפסוק שעות נוספות על-פי תיקון 24 לחוק הגנת השכר, בשיעור של 60 שעות נוספות מדי חודש ובסך הכול 11,856 ש"ח.

הנתבע טען, כי גרסת התובע לגבי שעות עבודתו התבררה כבלתי אמינה בעליל, ולמעט 10 ימים כל פעולתו התמצתה בעזרה חברית לנתבע בדחיפת עגלות סחורה משך 5-10 דקות בבקרים.

בית-הדין קיבל את התביעה וקבע, כי תקופת העבודה הינה מיום 18.12.13 ועד ליום 20.09.14, 39.5 שבועות. תקופה זו במכפלת 195 ש"ח לשבוע מקימה לתובע זכות לתשלום גמול שעות נוספות בסך 7,703 ש"ח.

עוד נקבע, כי הנתבע לא הציג כל תיעוד לפנקס שעות עבודתו של התובע ממנו ניתן ללמוד מה היו שעות עבודתו של התובע, ולו בימים שאין מחלוקת שבהם עבד והיה זכאי לשכר. יחד-עם-זאת, התובע מאשר כי קיבל את שכרו הרגיל עבור כל שעות עבודתו ותובע את גמול השעות הנוספות בלבד.

התובע טען, כי הוא זכאי לפיצוי בסך 20,000 ש"ח  בגין אי-הנפקת/ מסירת תלושי שכר עבור 24 חודשי עבודה.

הנתבע טען, מנגד כי מסר לתובע תלוש שכר בגין 10 ימי עבודתו. גם אם תלוש השכר היה לקוי, מדובר בטעות בתום-לב אשר אין מטרתה להטעות את העובד ו/או להקנות לנתבע יתרון פסול כלשהו.

בית-הדין קיבל את התביעה וקבע, כי הנתבע לא המציא תלושי שכר מלבד תלוש השכר של חודש אוגוסט, אשר גם הוא לוקה בחסר. נוכח העובדה כי הנתבע לא המציא תלושי שכר לתובע במשך מרבית חודשי עבודתו ולנוכח העובדה כי התלוש היחיד שהומצא לתובע הנו לקוי ואינו עומד בדרישות הדין חוייב הנתבע לפצות את התובע בסך 3,000 ש"ח ברכיב זה.

{ראה גם: סע"ש (ת"א) 6439-06-17 HABTOUM KIDANE נ' מיכאל וולמן, תק-עב 2019(1), 14415 (2019); סע"ש (יר') 35741-02-15 דרבאס מוחמד נ' ב.מ. גולד יזמות בע"מ, תק-עב 2019(1), 13234 (2019)}

13. בית-הדין שוקל את התכלית החינוכית-הרתעתית שביסוד הסמכתו לפסוק פיצוי לדוגמה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 24(ב) ו- 26(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

 ב- סע"ש (יר') 14189-01-17 {ולדימיר בוגוסלבסקי נ' שותפות אלפים - הד העיתונות, תק-עב 2019(1), 11990(2019)} נדונה תביעה לפיצוי לדוגמה.

התובע, מר ולדימיר בוגוסלבסקי, יליד 1940, עלה לישראל מחבר העמים בשנת 1990 והועסק על-ידי הנתבעת כמפיץ עיתונים מינואר 2008 עד ינואר 2011.

הנתבעת הינה שותפות שמוציאה לאור שבועונים מקומיים בשפה הרוסית. מנכ"ל הנתבעת הינו מר יבגני פלדשר. עד לתחילת עבודת התובע בנתבעת היה מר מיכאל כץ, ששימש כסוכן של הנתבעת באזור ירושלים, מבצע את הפצת השבועון באזור ירושלים.

השבועון מובא לדפוס בלילה שבין יום שלישי ליום רביעי בבית דפוס בפתח תקוה ומפיצי השבועון באזורים השונים מגיעים לבית הדפוס ונוטלים עמם חבילות של השבועון להפצה. בהתאם לעדות התובע שאושרה על-ידי מר כץ, התובע היה מגיע ברכבו הפרטי לבית הדפוס מביתו בבית שמש בימי רביעי ומפיץ את השבועון ברכבו הפרטי בימי חמישי בירושלים, במעלה אדומים ובבית שמש. מדי פעם התבקש התובע לבצע הפצה של השבועון במודיעין.

לתובע הוצאו תלושי שכר בכל חודש על-פי מסמך שנכתב בכתב יד ברוסית על-ידי נציג הנהלת החשבונות של הנתבעת, שבו פורטו תשלומים המגיעים לתובע עבור אותו החודש ואשר היה מאושר על-ידי התובע בחתימתו.

אין חולק על כך שלתובע לא בוצעו הפרשות לפנסיה ולפיצויים. מר פלדשר העיד שאי צירוף התובע לתכנית פנסיה נבע מטעות בשל גילו של התובע בעת קבלתו לעבודה, ואין חולק על זכאותו של התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. אין חולק על כך שהתובע התפטר וכי מסר לנתבעת מכתב התפטרות.

בית-הדין קבע, כי יש לשלם לתובע 2,000 ש"ח לצורך מימוש התכלית החינוכית. התביעה בוססה על טענה לפיה הנתבעת ניהלה את תשלומי השכר של התובע באופן חסר ומטעה בניגוד לחוק הגנת השכר, והתנהלות הנתבעת פגעה בתובע והקשתה עליו לעמוד על זכויותיו בזמן אמת.

עוד נקבע, כי הסמכות לפסוק פיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר קמה כאשר תובע מוכיח שהמעסיק הפר ביודעין את הוראת סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר, וקיימת חזקה כי הפרה הינה ביודעין אם בוצעו הפרשות בשני חודשים בתוך 24 חודשים.

אכן, כטענת התובע, בניגוד לסעיף 24(ב) תלושי השכר של התובע אינם כוללים ציון של ימי מחלה וימי חופשה צבורים, והנתבעת לא סתרה בראיותיה את החזקה בדבר היות ההפרה ביודעין.

עם-זאת, הסמכות לפסוק פיצוי לדוגמה היא סמכות שבשיקול-דעת, ובית-הדין לוקח בחשבון את חומרת ההפרה, משכה, מידת תום-הלב של הצדדים, הנזק שנגרם לעובד במעקב אחר זכויותיו. כמו-כן, בית-הדין שוקל את התכלית החינוכית - הרתעתית שביסוד הסמכתו לפסוק פיצוי לדוגמה.

14. תשלום שכר הכולל שעות נוספות ללא הפרדה מנוגד לסעיף 5 לחוק הגנת השכר

חקיקה רלבנטית: סעיפים 5 ו- 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 23402-09-15‏ ‏ אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ; ע"ע 664/09 גורסים איליה נ' סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ; ע"ע (ארצי) 280/08 אושרי זגורי נ' חברת השמירה בע"מ.

ב- ס"ע (ת"א) 4430-06-15 {רן קורן נ' מסעדת כתית (2006) בע"מ, תק-עב 2019(1), 11062 (2019)} נדונה תביעה לתשלום הפרשים בגין גמול שעות נוספות.

התובע החל לעבוד בנתבעת (מסעדה) כברמן בחודש 11/07 כעובד בשכר בהיקף משרה חלקי. במתכונת זו עבד התובע עד לחודש 1112 {להלן: "התקופה הראשונה"}. משמרת ממוצעת כברמן עומדת על 6 שעות.

החל מחודש 12/01 הועסק התובע בתפקיד מנהל בר כעובד במשכורת בסך 7,000 ש"ח נטו {להלן: "התקופה השניה"}. התובע נדרש לבצע חמש משמרות בשבוע כברמן, והיה אמור לשבץ עצמו למשמרות אלה.

לטענת הנתבעת בין הצדדים נחתם הסכם עבודה, אך המסמך אבד.

בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה, האם המשמרות שנדרש התובע לבצע כברמן היו חלק אינטגראלי מהמשרה, או שמא מדובר בשעות נוספות מעבר לשעות העבודה כמנהל בר במשרה מלאה. הנתבעת לא הציגה רישומי נוכחות בהתייחס לשתי תקופות העבודה.

בחודש 14/06 סיים התובע את עבודתו בנתבעת לאחר שהנתבעת הודיעה על שינוי בשכרו. על-פי הנטען בתביעה יחסי העבודה הסתיימו בהסכמה וברוח טובה. לאחר כשנה מסיום יחסי העבודה הוגשה התביעה.

התובע העיד בתצהיר, כי בתקופה הראשונה שולם שכרו באמצעות טיפים, והשלמת שכר ככל שנדרש, על-פי שכר שעתי בסך 30 ש"ח. גרסה זו נתמכת בתלושי השכר שכוללים מספר רכיבים, אשר בצירופם מתקבלת התוצאה של השכר השעתי הנטען.

הנתבעת הכחישה את הנטען בתביעה לגבי שכר שעתי בתקופה הראשונה. מנגד, הנתבעת לא הציגה גרסה משלה לגבי השכר השעתי. במסגרת חקירה נגדית, לא נשאל התובע בעניין השכר השעתי בתקופה זו. לאור זאת, ניתן לקבוע כי גרסתו לא נסתרה.

תובע עתר לתשלום גמול עבודה במנוחה השבועית על-פי מתכונת עבודה נטענת של 5 משמרות בחודש ביום המנוחה השבועי.

בית-הדין קיבל את התביעה וקבע, כי מתקבל תחשיב התובע המופיע בסיכומיו, בהפחתת הסכום הנתבע בגין חודש עבודה הראשון {450 ש"ח}. התובע זכאי ברכיב זה לתשלום בסך 2,250 ש"ח.

הנתבעת טענה,  באשר לתקופת העבודה השניה כי יש לראות בשכרו של התובע בשיעור 7,000 ש"ח {נטו} כשכר כולל גמול שעות נוספות גלובלי.

בית-הדין דחה את הטענה וקבע, כי תלוש השכר של התובע אינו כולל הפרדה לשכר יסוד ולגמול שעות נוספות גלובלי. כמו-כן, תשלום שכר הכולל שעות נוספות ללא הפרדה מנוגד לסעיף 5 לחוק הגנת השכר . לא ניתן לקבוע שהוכחה הסכמה ברורה ומדעת של שני הצדדים להסדר הנטען. ממילא הנתבעת לא השכילה להגדיר את אותו "הסדר" מוסכם ולפרט את יסודותיו.

15. על-פי מתכונת העסקה התובע לא הועסק בשעות נוספות

חקיקה רלבנטית: סכיף 26(ב) לחוק הגנת השכר התשי"ח-1955.

ב- סע"ש (ב"ש) 5573-02-16 {ADAM NUSA נ' הייכל אלקרינאוי, תק-עב 2019(1), 11482 (2019)} נדונה תביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות.

התובע הוא נתין זן, אזרח סודן, אשר נכנס לישראל במהלך שנת 2012.

הנתבע הוא בעל עסק לפינוי אשפה, השכרת מכולות ועבודות עפר, הנותן שירותי פינוי אשפה לעיריית נתיבות.

בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעסיק החל מינואר 2015 ואשר לטענת התובע הסתיימו בסוף אוגוסט 2015; ולטענת הנתבע בסוף יולי אותה שנה. לאורך תקופת הקשר עבד התובע בפינוי אשפה בתחומי העיר נתיבות במסגרת השירות שנותן הנתבע לעירייה.

התובע התקבל לעבודה אצל הנתבע בינואר 2015, מבלי שנמסרה לו הודעה בכתב על-תנאי העסקתו, כמתחייב ומבלי שנערך חוזה העסקה בכתב בשפה המובנת לתובע, בין הצדדים.

התובע טען, במהלך תקופת הקשר הועסק בפינוי אשפה בנתיבות שישה ימים בשבוע, כדלקמן: בימים א' עד ה' - מהשעה 04:00 ועד השעה 16:00; ובימי שישי מהשעה 02:00 ועד השעה 14:00; ולאורך התקופה לא נמסרו לו תלושי שכר כחוק.

התובע, גרס כי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בפיטוריו ללא שימוע ובלא מתן הודעה מוקדמת, בסוף אוגוסט 2015.

התובע ביקש לחייב את הנתבע לשלם לו את הסכומים המפורטים לעיל ברכיבי התביעה השונים כדלקמן: גמול בגין העסקה בשעות נוספות, בהיקף של 60 שעות חודשיות נוספות בהתבסס על החזקה הקבועה בסעיף 26ב' לחוק הגנת השכר התשי"ח-1955 - בסכום של 15,180 ש"ח.

הנתבע הכחיש את טענות התובע והזכויות להן הוא טוען ברכיבי התביעה השונים. לטענת הנתבע יחסי עובד מעסיק בין הצדדים התקיימו מחודש ינואר 2015 ועד יולי 2015, שבמהלכם הונפקו לתובע תלושי שכר כדין; והסתיימו בהתפטרות התובע, ללא מתן הודעה מוקדמת.

לטענת התובע פעולת פינוי האשפה בימים א' עד ה', נפרסה על פני 12 שעות - מהשעה 04:00 ועד השעה 16:00.

טענה זו של התובע נסתרה בעדויות של עובדי עיריית נתיבות האמונים על-פינוי האשפה בעיר. לטענת עדים אלה, ככלל פינוי האשפה לא מתרחש לפני השעה 06:00.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי על-פי מתכונת העסקה התובע לא הועסק בשעות נוספות. התובע עבד אצל הנתבע מינואר 2015 ועד לסוף יולי 2015 {כאמור בתלושי השכר}, יחסים אלה הסתיימו ביוזמת התובע בהתפטרותו לאלתר בלא מתן הודעה מוקדמת. במהלך תקופת הקשר הונפקו לתובע תלושי שכר וככלל, עבד התובע בין חמש לשש שעות ביום.

16. יש לתת משקל למהות אי-ההתאמה שבין הנתונים בתלושים ובין דרישות התוספת לחוק הגנת השכר

חקיקה רלבנטית: סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- ד"מ (ת"א) 30784-08-17 {TESFALIDT HAGOS נ' בר-בורגר ראשון בע"מ, תק-עב 2019(1), 9294 (2019)} נדונה תביעה לפיצוי בגין אי-עריכת תלושי שכר בהתאם לדין.

התובע, אזרח מדינת אריתריאה הועסק במסעדת "אגאדיר" בעיר ראשון לציון בעבודות מטבח, בימים חמישי- שבת, בהיקף משרה חלקי. בשאר ימות השבוע הועסק התובע במקום עבודה אחר.

לתובע שולם שכר מינימום שעתי ובנוסף תוספת גלובאלית קבועה בגין כל שעת עבודה, כאשר לטענת התובע המדובר בתוספת פיקטיבית אשר יש לראותה כחלק משכר היסוד ואילו לטענת הנתבעת המדובר בתוספת עבור עבודה בשעות נוספות, שעות מנוחה שבועית ועבודה בחגים, כפי שסוכם עם התובע ובדומה לשכר של יתר עובדי המסעדה.

התובע עתר לחיוב הנתבעת בפיצוי בגין אי-עריכת תלושי השכר בהתאם לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 בסך 4,000 ש"ח.

הנתבעת טענה, כי תלושי השכר שיקפו נאמנה את המוסכם בין הצדדים ופורטו בהם כל הרכיבים הנדרשים, שעות עבודתו של התובע, שכרו, דמי נסיעות, צבירת חופשה וכיוצא בזה. עוד הוסיפה, כי גם אם יקבע שהתוספת הגלובאלית היא חלק מהשכר של התובע, הרי שהדבר לא נעשה במתכוון לפגוע בעובד ולפיכך אין להחיל את הוראות חוק הגנת השכר במקרה זה.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי במקרה דנן, בשים-לב למהות ההפרה ולכך שהתוספת ושיעורה צויינו בתלושי השכר, לכך שתלוש השכר שיקף את המצויין בהודעה לעובד ולכך שההפרה נובעת מקביעה שיפוטית ולא מחוסר תום-לב של הנתבעת, לא נמצאכי יש לפסוק פיצויים לדוגמא.

בהתאם לפסיקה, בפסיקת שיעורם של "הפיצויים לדוגמה" בגין פגמים שנפלו בתלושי השכר, ובמקרה דנן בשל ציון התוספת הגלובאלית במופרד ובמובחן משכר היסוד תוך שלא שולמו בגין תוספת זו זכויות סוציאליות, יש לתת משקל למהות אי ההתאמה שבין הנתונים בתלושים ובין דרישות התוספת לחוק הגנת השכר, שבה מפורטים הפרטים שעל תלוש שכר לכלול.

17. בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום-ליבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית

חקיקה רלבנטית: סעיפים 20, 26א(א) ו- 26א(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן; ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ נ' יעקב זואילי.

ב- סע"ש (ת"א) 2400-01-16 {דניאל לוי נ' ח.י. רותם שיווק תכשיטים בע"מ, תק-עב 2019(1), 15512 (2019)} תביעה בגין השלמת פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פגמים בתלושי השכר.

הנתבעת היא חברה פרטית אשר עוסקת בתחום שיווק תכשיטי זהב, והעסיקה את התובע כסוכן מכירות כ- 8 שנים מיום 10.06.07 ועד ליום 02.08.15.

התובע טען, כי התמורה שקיבל במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת, כללה שכר בסיס, שקיבל ביטוי בתלושי השכר שלו וכן תשלום בגין עמלות מכירות, ששולם לו במזומן. לפיכך, חלק מרכיבי התביעה שהגיש, מתייחסים לפיצול הנ"ל בתשלום ודרישתו לראות בעמלות ששולמו לו במזומן, חלק אינטגרלי משכרו הקובע לצורך הפרשות סוציאליות שונות.

הנתבעת טענה, כי הפרישה לתובע את כל ההפרשות המתחייבות לפנסיה ואף יותר, וביחס לקבלת הודעה על-תנאי עבודתו, הבהירה, כי מסרה לו פירוט מלא ומדויק של תנאי העסקתו עם קבלתו לעבודה בשנת 2007. הנתבעת הוסיפה בהקשר זה, כי במהלך 8 שנות עבודתו, מעולם לא הלין בפניה בעניין זה והעלאת הטענה כעת, גורמת לה לנזק ראייתי.

התובע טען, כי הוא זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בסך 10,754 ש"ח, שכן בגין תקופת עבודתו, היה על הנתבעת להפריש לו סך של 96,885 ש"ח. בנוסף, טען, כי הכספים שוחררו באיחור של כחודשיים ימים ועל-כן הוא זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים על מלוא הסכום.

הנתבעת שבה וטענה, כי הפרישה עבור התובע סכומים ביתר. לעניין האיחור בתשלום, טענה, כי יש למנות את התקופה הקבועה בחוק של 15 יום ממועד סיום יחסי העבודה, ולא ממועד הפיטורים.

בית-הדין פסק לתובע השלמת פיצויי פיטורים בסך 10,754 ש"ח. בנוסף,  פסק כי התובע זכאי להפרשי ריבית והצמדה בנוגע לסכום של 86,181 ש"ח, ששולם לו באיחור מיום 02.09.15 ועד ליום 11.10.15.

באשר לפיצוי בעבור פגמים בתלושי השכר התובע טען, כי הוא זכאי לפיצוי בגין פגמים שנפלו בתלושי השכר, באשר הם אינם כוללים את חישוב צבירת ימי החופשה השנתית וניצולה. עוד טען, כי חלק משכר העבודה שולם לו תחת הכותרת "נסיעות", שעה שאין חולק שקיבל רכב מהחברה ולכן לא היה זכאי לקבל גם החזר נסיעות. בנוסף,  לא כל העמלות שקיבל נרשמו בתלוש השכר וכתוצאה מכך נגרם לו נזק. התובע דרש פיצוי בסך 126,000 ש"ח.

הנתבעת טענה, כי התובע העיד כי מה שרשום בתלושי השכר והוסיפה, כי מעולם לא פנה בדרישה כלשהי לתיקון הפגמים שקיימים לכאורה בתלושים, למרות שהיה בקשר עם משרד רואה החשבון שהעניק שירותי הנהלת חשבונות לנתבעת והפיק עבורה אתה התלושים.

בית-הדין קבע,  כי יש לתת דגש על חומרת ההפרה שהביאה אי התקינות של החלק הארי של התלושים שנמסרו לעובד, מספר התלושים הלא תקינים, הפגיעה המידית בעובד בעת מתן התלושים והפגיעה המסתברת והמובנת מאליה בעת מימוש זכויותיו מול רשות מרשויות המדינה.

עוד נקבע, כי בכל תלושי השכר, ללא יוצא מן הכלל, לא נוהל רישום של צבירת החופשה השנתית וניצולה, וכי במקרה דנן מתקיימת חזקת ה"ביודעין", וכן, שבפועל לא נגרם לתובע נזק מוחשי בשל אי רישום ימי החופשה או פרטים נלווים נוספים, שכן בפועל התובע ניצל את ימי החופשה השנתית שעמדו לרשותו, נפסק לו פיצוי כולל בסך 10,000 ש"ח.

18. שלילת 80% מפיצויי הפיטורים היא נכונה ומתאימה לנסיבות המקרה ולמגמה בפסיקת בית-הדין הארצי

אזכורי פסיקה: ע"ע 23402-09-15 אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ; ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ; סעש (ת"א) 3875-12-14 נאפע סרסור נ' רון - גל הסעות בע"מ; ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד נ' דהן; ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ נ' זואילי; ע"ע 28228-03-15 לוקס נ' זיסמן; ע"ע 34111-07-15 אוקראינסקי נ' שח שינוע לוגיסטיקה בע"מ.

ב- סע"ש (חי') 31365-05-17 {פי.וי.בי. הדבקות בע"מ נ' ויטלי דרפקין, תק-עב 2019(1), 16288 (2019)} נדונה תביעה לפיצויים בגין זכויות שונות.

הנתבע והתובע שכנגד {להלן: "הנתבע"}, מר דריפקין ויטלי, שימש נהג משאית בתובעת והנתבעת שכנגד {להלן: "התובעת"}, שעיסוקה בשיווק מוצרי עץ ולבידים. לצרכי עבודתו ניתנה לו משאית. ביום שבת, 08.04.17, נתפס הנתבע כשהוא משתמש במשאיתה של התובעת לשם העמסת חציר. אין מחלוקת בין הצדדים כי העמסת החציר לא נעשתה במסגרת עבודתו של התובע בתובעת, ואין מחלוקת בין הצדדים כי התובע עשה זאת כ"עבודה פרטית" להפקת רווחים, תוך שימוש, כאמור, במשאיתה של הנתבעת. התובעת, שראתה מעשה זה בחומרה רבה, פיטרה את הנתבע.

הנתבע הועסק בתובעת מיום 24.02.08 ועד 23.04.17. בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה. ביום 20.04.17 נערך לנתבע שימוע. ביום 23.04.17 הודיעה התובעת לנתבע על סיום עבודתו לאלתר, תוך שלילת פיצויי פיטורים. הנתבע הועסק על בסיס שכר יסוד, שבחלק מהתלושים כונה "שעות יום". בנוסף שולמה לנתבע תוספת שעות נוספות, שהחל מתלוש שכר לחודש 15/09 כונתה "שעות נוספות - גלובלי".

בית-הדין קבע, כי סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע איסור שכר כולל. עם-זאת, פסיקת בית-הדין הארצי הכירה באפשרות של תשלום תוספת כוללת, "גלובלית", כתמורת שעות נוספות וזאת בהתקיים מספר תנאים, התנאים אינם מתקיימים במקרה דנן.

לא הושגה הסכמה ברורה ומדעת של הנתבע, התובעת אף לא טענה כי קיבלה את הסכמת הנתבע לתשלום תוספת שעות נוספות גלובלית, לא לפני השינוי ב-15/09 ובמיוחד לא לגבי השינוי עצמו.

התובעת לא ערכה מעקב אחר השעות הנוספות שביצע התובע בפועל, והיא לא יכלה לדעת, באופן שוטף, האם התמורה מתאימה לכמות השעות הנוספות. התובעת אף לא טענה כי ערכה מעקב כלשהו. התובעת לא הביאה דו"חות נוכחות, לא הציגה דו"חות טכוגרף, דו"חות איתוראן, סידורי עבודה שניתן היה ללמוד מהם על יעדים שאליהם נשלח הנתבע. הימנעות זו מהבאת ראיות, פועלת לחובתה.

התוספת "שעות נוספות" בסך 500 ש"ח ששולמה לנתבע עד 15/07 אינה מהווה תמורה מלאה לשעות הנוספות שביצע הנתבע בתקופה זו.

בית-הדין קבע, כי על התובעת לשלם לנתבע סך של 142,630 ש"ח בגין שעות נוספות שלא שילמה לו בחודשים 1015-07/09. התוצאה מבוססת על התוספת הגלובלית בסך 2,883 ש"ח שהתובעת עצמה חישבה.

עוד נקבע, עי התובעת תשלם לנתבע סך של 1,860 ש"ח בגין ניכויי שכר שלא כדין. התובעת לא הציגה כל התחייבות בכתב של הנתבע המתירה לה לנכות סכום זה, ואף לא טענה בפנינו כי קיימת התחייבות כזו בכתב. לפיכך, התובעת לא נשאה בנטל להראות כי הניכוי שביצעה בתלושי השכר נעשה בהתאם לחוק הגנת השכר.

באשר לשיקולים לקביעת פיצויים ללא הוכחת נזק התנהלות התובעת היתה בלתי-תקינה.

זאת ועוד, הימנעות מסירת ההודעה סייעה לתובעת: התובעת היתה מתקשה לערוך שינוי כזה בתלושים לו היתה מוסרת הודעה לעובד כאשר בחרה לבצע את השינויים שביצעה בחודש 15/09 בתלושי השכר.

כן, פערי הכוחות בין הצדדים: הנתבעת היא חברה ותיקה וגדולה יחסית בתחומה. הנתבע הוא עובד מוחלש, פרנסתו תלויה בתובעת ואין לו ידיעה ברורה בדבר זכויותיו.

במצב הדברים מוטל נטל מוגבר על המעסיקה, התובעת, לוודא כי העובד מבין ומסכים לתנאי העבודה.

עוד נקבע פיצוי בסך 10,000 ש"ח לנתבע כפיצוי בגין הפקת תלושי שכר ללא פרטים.

הנתבע עתר בתביעה שכנגד לחייב את התובעת לשלם לו פיצויים בסך 30,000 ש"ח על הפקת תלושי שכר ללא פרטים.

הנתבע טען, כי התובעת מסרה לו תלושי שכר פיקטיביים ועשתה זאת ביודעין ובמכוון על-מנת לטשטש את המגיע לו וכי הטעתה אותו לגבי שכר היסוד שלו עת שינתה רכיבים בתלושי השכר מבלי ליידע אותו.

התובעת טענה, כי התלושים שהפיקה לנתבע הכילו את כל הפרטים הדרושים.

בית-הדין קבע, כי הפיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר הינו פיצוי לדוגמה, שאינו תלוי בהוכחת נזק, ומטרתו העיקרית היא הרתעת מעסיקים. בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום-ליבם של הצדדים וכמובן לתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר.

19. התובע הפריז מאוד בתיאור שעות והיקף עבודתו ונטה לערבב בין סוגיות ומטלות שונות על-מנת ליצור מצג של עומס בלתי-סביר בעבודתו

חקיקה רלבנטית: סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ, שי אליאסי; ע"ע 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ.

ב- סע"ש (נצ') 63862-11-16 {חן מרדכי נ' מרכז תורני אלוני הבשן - צפון רמת הגולן, תק-עב 2019(1), 14433 (2019)} נדונה תביעה בגין תשלום עבור שעות נוספות.

הנתבעת הינה עמותה הרשומה כחוק בישראל במרשם העמותות. החל משנת 2000 החלה הנתבעת להפעיל את הישיבה התיכונית אלוני הבשן {להלן: "הישיבה"} במסגרתה עבד התובע.

התובע עבד אצל הנתבעת החל מיום 01.11.05 ועד לסיום יחסי העבודה בין הצדדים ביום 31.08.15 {להלן: "תקופת ההעסקה"}. התובע עבד במשרה מלאה ושכר היסוד שלו עמד על סכום של 9,200 ש"ח ברוטו לחודש. הנתבעת לא ניהלה רישום של שעות עבודתו של התובע.

עבודת התובע בנתבעת הופסקה עקב חילופי מעסיקים, כאשר את מקומה של העמותה תפסה עמותת רוח הגולן, תחתיה המשיך, התובע, לעבוד, כעובד מן המניין.

בית-הדין קבע, כי באשר לתשלום עבור שעות נוספות, התובע לא עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית ביחס לכל השעות הנוספות הנטענות על ידו; התובע טען, כי עבד במתכונת עבודה קבועה של 5 ימים בשבוע ופעם אחת בחודש עבד ביום שישי.

במכתב הדרישה ששלח התובע לנתבעת הוא טען לעבודה במתכונת שונה לזו שהציג בתביעתו, ושכרו שולם בגין 186 שעות בלבד.

עוד נקבע, כי מעבר לכך שהתובע לא מסר גרסה מסודרת וברורה, בתצהירו, בעניין שעות עבודתו, הוא הפריז מאוד בתיאור שעות והיקף עבודתו ונטה לערבב בין סוגיות ומטלות שונות על-מנת ליצור מצג של עומס בלתי-סביר בעבודתו.

הנתבעת, מסרה גרסה סדורה ומפורטת ומהימנה לגבי שעות העבודה שדרשה ממנו, תוך שניתן היה להבין, היטב, כי הוא עבד, למעשה, על-פי דרישות וצרכי הנתבעת.

בשל היחסים הטובים והמכבדים ששררו בין הצדדים, לאורך השנים, בשל רצונה של הנתבעת ומנהליה, לגרום לתובע להרגיש טוב ולהיות מרוצה הנתבעת לא ניהלה רישום על שעות עבודתו של התובע מתוך שהאמינה כי חוק שעות עבודה ומנוחה, לא חל עליו.

20. הנטל עובר לנתבע להוכיח, כי התובעת לא עמדה לרשות העבודה במשך השעות בעדן נתבע השכר

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- ס"ע (חי') 3168-05-18 {מירית לוק נ' מיכלי בנציון, תק-עב 2019(1), 10230 (2019)} נדונה תביעה לזכאות התובעת להפרשי שכר בגין העסקה בשעות מעבר לשעות העבודה המדווחות.

התובעת עבדה כמוכרת בחנות לממכר אביזרי מסיבות וימי הולדת בשם "בית המסיבות" בקריית חיים {להלן: "החנות"}, אשר במועד הרלוונטי לתביעה היתה בבעלות ובניהול הנתבע. התובעת עבדה בחנות מיום 01.12.15 ועד ליום 11.12.17.

במועד הרלוונטי לתביעה, הנתבע ניהל במקביל עסק נוסף לאטרקציות באולמות אירועים באזור חיפה והקריות.

התובעת החתימה כרטיס נוכחות בעבודתה. התובעת עבדה לרוב ששה ימים בשבוע, כמשתקף מדו"חות הנוכחות. בהתאם לתלושי השכר, התובעת הועסקה בחנות במשרה חלקית בהיקף 60%.

התובעת קיבלה לידיה מכתב פיטורים ביום 11.12.17 במסגרתו צויין, כי פיטוריה ייכנסו לתוקפם ביום 31.12.17. אין מחלוקת, כי התובעת לא עבדה בחנות לאחר קבלת מכתב הפיטורים.

התובעת טענה, כי הנתבע נהג להעסיקה ללא תשלום לאחר סיום עבודתה בחנות ולאחר החתמת כרטיס הנוכחות ליציאה ממשמרת, כאשר על בסיס שבועי ולמצער פעמיים בשבוע, נהג הנתבע לבקש מהתובעת לקחת מהחנות ציוד כגון בלונים, גימיקים, משאבות בלונים, מכונות סבון וכד', להעמיס על רכבה, לנסוע על חשבונה לאולם האירועים שנתבקשה להגיע אליו, על-מנת לספק את הציוד לנתבע ולהמתין עד שישחררה לביתה לאחר אישור קבלת כל הציוד.

כן, כי נוכחותה באולמות האירועים השונים, נסיעתה לאולם, מסירת הציוד לנתבע או ניפוח הבלונים בתוך אולם האירועים, המתנה לשחרורה וחזרתה לביתה, היוו בממוצע שעת עבודה מלאה אחת ביום בו נדרשה לעבוד מחוץ לשעות עבודתה והיא נדרשה לעשות כן למצער פעמיים בשבוע {2.5 שעות עבודה שבועיות}, במשך שנתיים, ללא קבלת תשלום עבור שעות עבודה אלו. בנוסף, "לעיתים קרובות" אילץ הנתבע את התובעת לשלוח משלוחים בדואר רשום טרם הגעתה למשמרת בעבודה וגם עבור "שירות" זה מעולם לא שולם לה שכר. משכך, עתרה התובעת במסגרת כתב תביעתה לתשלום הפרשי שכר בסך 15,480 ש"ח בתוספת פיצויי הלנה.

התובעת הכחישה את טענת הנתבע, כי מדובר במרחק נסיעה של דקות בודדות בין החנות לבין אולמות האירועים השונים; וכן הכחישה את הטענה, כי היא ניהלה את החנות וקבעה לעצמה את שעות העבודה.

הנתבע טען, כי התובעת היא זו שניהלה בפועל את החנות, קבעה את ימי ושעות עבודתה, החליטה על דעת עצמה מתי לקחת חופשות או להפחית שעות מיום עבודתה או להעביר שעות מיום עבודה אחד למשנהו בהתאם לסידוריה האישיים. התובעת היא זו שתיקנה את דו"חות הנוכחות באופן ידני בעצמה עת שכחה להחתים כרטיס.

כן, התובעת עבדה בחנות בלבד ולא נדרשה לעבוד לאחר סיום שעות עבודתה; ככל שהתובעת נדרשה לסייע לנתבע באירועים הרי שמדובר במקרים בודדים בלבד, בהם התובעת נתבקשה על-ידי הנתבע להביא לו ציוד ואביזרים בדרכה הביתה מהחנות, לאולמות אירועים קרובים ובמרחק דקות נסיעה ספורות והיא לא נדרשה להמתין עד שהנתבע ישחררה לביתה.

זאת ועוד, התובעת כלל לא הועסקה מעבר לשעות הפעילות בחנות למעט שני מקרים בודדים, בהם הנתבע ביקש את עזרתה באירועים, כאשר באחד המקרים התובעת עבדה וקיבלה תשלום עבור עבודתה, ובמקרה השני התובעת כלל לא עבדה וביקשה מאשר למלא את מקומה;

בית-הדין קבע,  לתובעת ישולמו הפרשי שכר בסך 4,644 ש"ח. התובעת אכן נדרשה במסגרת עבודתה להביא ציוד ואביזרים לנתבע, לאחר שעות עבודתה בחנות ולאחר החתמת כרטיס נוכחות ליציאה ממשמרת. עת הוכח כאמור, והשעות בעדן נתבע השכר הן שנויות במחלוקת ובהתאם לסעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, עובר הנטל לנתבע להוכיח, כי התובעת לא עמדה לרשות העבודה במשך השעות בעדן נתבע השכר.

עוד נקבע, הנתבע לא השכיל להוכיח טענתו, כי המדובר במקרים בודדים בלבד או, כי המדובר באולמות במרחק נסיעה של דקות ספורות מהחנות. התובעת העידה ולא נסתרה, כי החנות היתה ממוקמת בקריית חיים, כאשר התובעת התגוררה בקריית ים והאולמות אליהן נדרשה להגיע היו בכל אזור חיפה והקריות.

21. לא היה מקום לייחס לנתבע אחריות אישית והיה על התובע להימנע מהתביעה כנגדו!

חקיקה רלבנטית: סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התש"יח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 28228-03-15 לוקס נ' זיסמן; ע"ע 9912-04-14 אולגה פטרמן נ' רימדן בע"מ.

ב- סע"ש (ת"א) 21426-11-16 {יואב מנשה נ' אודיס מפעלי סינון בע"מ, תק-עב 2019(1), 9542 (2019)} הנתבעת, חברה המתמחה בתכנון, אספקה והתקנה של מתקנים לטיפול במים, מתקני התפלה ומתקנים לטיפול בשפכים {להלן: "הנתבעת"}.

התובע הועסק על-ידי הנתבעת, בהתאם להסכם העסקה מיום 10.12.12 {להלן: "ההסכם"},מיום 13.01.13 ועד ליום 31.03.16.

התובע טען, כי  עבד 5 ימים בשבוע, בדר"כ משעה 08:00 עד 17:00, והיה נשאר לעבוד מעבר לשעות העבודה הרגילות. בהתאם לסעיף 3 להסכם, נעשה פיצול פיקטיבי של השכר באופן שבו 75% מהשכר המוסכם הוגדר כ"שכר היסוד" ואילו היתר הוגדר כ"נלוות" {צויינו בתלושי השכר כ"מענק" ו"דמי ניהול"}, ששולמו לתובע חודש בחודשו, בלי שהותנו בתנאי כלשהו, תוך פגיעה בזכויותיו הסוציאליות, לרבות ההפרשות הפנסיוניות, כאשר נקבע בהסכם כי הפרשות אלו יהיו אך ורק מתוך "שכר היסוד".

עד לחודש 08/15, הנתבעים הלינו את שכרו ושילמוהו ב- 15 לחודש, בניגוד לחוק הגנת השכר, התש"יח-1958.התובע עבד שעות נוספות, בגינן לא קיבל כל גמול, שכן צויין בהסכם כי תפקידו מחייב אמון אישי מיוחד. בפועל, תפקידו אינו נמנה על תפקיד מעין זה, והחרגתו מתחולת החוק נועדה אך ורק כדי להימנע מתשלום גמול עבודה בשעות נוספות. הנתבעים פיקחו וניהלו רישום של שעות העבודה.

על הנתבע חלה אחריות אישית מכוח סעיף 26 לחוק הגנת השכר, בשל אי-קיום ו/או אי פיקוח על קיום הוראות החוק.

הנתבעת טענה, כי התובע היה כפוף במישרין למנהלת השיווק בנתבעת, שרי. התובע עבד כמנהל שיווק ישראל בחברה, ובשל מעמדו הבכיר נקבע בסעיף 5 להסכם כי הוא ממלא תפקיד המחייב אמון אישי מיוחד. לעומת העובדים הבכירים, עובדים אחרים שאינם במשרת אמון אישי מקבלים גמול שעות נוספות במידה ואכן בוצעו על ידם.

עוד אענה, כי התובע ניהל בעצמו את יומן הפגישות והעשייה, יזם וקבע לעצמו פגישות עם לקוחות, ללא כל פיקוח. בנוסף, היה אחראי על הגשת הצעות החברה למכרזים והצעות מחיר ללקוחות בישראל ואף אחד לא פיקח על סדר יומו ופגישותיו שתוכננו ואורגנו על ידו כראות עיניו.

זאת ועוד, התובע מעולם לא הלין שלא שולם לו גמול שעות נוספות וטענה זו נטענה בדיעבד לצורך התביעה. לא נעשה כל "פיצול פיקטיבי" בתלוש שכרו. הכל משתקף בתנאי ההסכם ובהתאם להוראות הדין. לא היתה הלנת שכר , התובע קבל מפרעה על חשבון שכרו ב- 1 בכל חודש קלנדרי במשך כל תקופת העסקתו.

בית-הדין קבע, כי לא נמצאה עילה כלשהי להטלת אחריות אישית על הנתבע. מלבד טענות כלליות, לא הוכחו עילות כלשהן לחיובו האישי של הנתבע. לא הוכחה עילת גזל, או כזו שבוצעה באופן אישי על-ידי הנתבע; לא הוכח כי הנתבעת שרויה בקשיים בגינם לא תוכל לפרוע את חובותיה כלפי עובדיה/התובע ולא הוכח כי הנתבע עירב נכסיו בנכסי הנתבעת. לא היה מקום לייחס לנתבע אחריות אישית והיה על התובע להימנע מהתביעה כנגדו.

עוד נקבע, כי לטענת התובע, משפיצול השכר בתלוש היה פיקטיבי, ובהסכם לא נכללו פרטים מהותיים, בניגוד לחוק הודעה לעובד, לרבות היעדר הגדרת תפקיד ושעות העבודה, זכאי הוא לפיצוי בסך 50,000 ש"ח. לא נפל פגם {ממשי} בהסכם העבודה, ואף לא נמצא כי הפיצול אשר נעשה בשכרו בהסכם {ובתלושי השכר} עולה כדי הפרת חוק הגנת השכר.

22. על-פי הפסיקה, זכאי התובע לפיצוי כספי בגין הזכויות הסוציאליות שנשללו ממנו על בסיס השכר הכולל

חקיקה רלבנטית: סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'ירת נ' שלום גל והמוסד לביטוח לאומי; בג"צ 6080/94 גפני נ' בית-הדין הארצי לעבודה; ע"ע (ארצי) 3354-10-10 יעקב מדאעי נ' אס.די.אר. שריון יבוא ושיווק בע"מ; ע"ע (ארצי) 45431-09-16 אלכס גורביץ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים; ס"ע (ת"א) 31309-10-11 יובל דה פז נ' טיולי הדקל בע"מ; סע"ש 52613-09-12 אוריה שומרון-נ' משה טביב; סע"ש     51723-06-12 שמעון גנדל נ' צרכניית החסד.

ב- סע"ש (ת"א) 35778-10-16 {אלעד סטפנסקי נ' יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ, תק-עב 2019(1), 6273 (2019)} נדונה תביעה בגין אי-מסירת הודעה לעובד והלנת שכר.

שמה הקודם של הנתבעת 1 {עד ליום 09.03.16 על-פי נסח רשם החברות לכתב התביעה}, היה חברת אקליפטוס שיווק במדיה חדשה בע"מ.

התובע הועסק על-ידי הנתבעת 1 תחת שמה הקודם, וכיהן כמנכ"ל החברה, החל מחודש 14/02 ועד לחודש 15/09. התובע התפטר, ויום עבודתו האחרון היה 10.09.15.

הנתבעת 2 הינה חברת אחזקות אשר החזיקה ומחזיקה במניות הנתבעת 1. על-אף שנראה כי הצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בהחזקה בלעדית, או בהחזקה עם שותפים, אין מחלוקת כי היתה בעלת השליטה בנתבעת 1 {ולפיכך תכונה הנתבעת 2 להלן גם: "החברה האם"}.

הנתבע 3 שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כיו"ר דירקטוריון בחברה האם והיווה, אז והיום בעל מניות עיקרי בה.

התובע טען, כי בחודש נובמבר נמסר לידיו שיק שמועד פירעונו הינו 05.02.16 בגין משכורת חודש ספטמבר 2015 בסך 6,093 ש"ח. שיק זה אשר הופקד, הוחזר על-ידי הבנק תחת הנימוק שמדובר בחשבון מוגבל. כמו-כן, בסיום עבודתו נוכו לתובע שלא כדין סך של 1,674 ש"ח בגין החזר הלוואה שלא ניתנה לו בפועל.

הנתבעים טענו, כי בחודש ספטמבר כלל לא היה התובע מועסק אצל הנתבעת 1. מדובר בתשלום גמר חשבון שבוצע מול התובע ביחס למגיע לו. לצערה של הנתבעת 1, לאחר מתן השיק הוגבל

בית-הדין קבע, כי על-פי ההלכה הפסוקה, תלושי שכרו של עובד מהווים דרך-כלל ראיה לאמיתות תוכנם, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת. לפיכך, ובהתחשב בכך שלא הוגשו או נשמעו ראיות לסתור מטעם הנתבעים, התקבלה הטענה כי התובע עבד עד ליום 10.09.15 וכי עבור ימי עבודה אלו הוא זכאי לשכר.

התובע זכאי להשלמת שכר חודש ספטמבר כפי שתבע בסך 6,093 ש"ח, בתוספת רכיב ההלוואה אשר לטענתו קוזז משכרו שלא כדין {טענה אשר לא נסתרה על-ידי הנתבעים} בסך 1,674 ש"ח.

עוד נקבע, כי באשר לשאלת הלנת השכר, חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע את המועדים לתשלום שכרו של עובד ואת הסנקציה ככל שלא שולם במועד. תכליתם היא הרתעה מצד אחד והענקת פיצוי לעובד מצד שני, כאשר לבית-הדין נתון שיקול-דעת בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה ולהפחתתם, תוך איזון בין זכויות העובד לבין זכויות המעסיק. פיצויי הלנת השכר הועמדו על-סך של 5,000 ש"ח.

התובע טען, כי לא קיבל טופס הודעה לעובד על-פי דרישות הדין, באף אחת מתקופות העבודה. אילו הנתבעת 1 היתה פועלת כנדרש, יכול היה לעמוד על הזכויות החוקיות המגיעות לו, ולפיכך על הנתבעת לשלם לו פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 15,000 ש"ח.

הנתבעים טענו, כי לא נגרם לתובע כל נזק היות שהיה מודע היטב לתנאי עבודתו, לתלושי שכרו ולזכויותיו. הראיה היא כי אחת לכמה חודשים ביקש לשוחח על שכרו ותנאיו, מתוך ידיעה אישית ובתוקף תפקידו כמנכ"ל.

בית-הדין קבע, כי הסמכות לפסוק פיצויים בגין אי-מסירת הודעה, מחייבת יסוד מעשה "ביודעין".

במקרה דנן, לא היתה כוונה להתחמק ממתן פרטים על-תנאי העסקה כדי להקשות על העובד לעקוב אחר קבלת זכויותיו. מן התכתובות בין התובע לנתבע 3  בהן סוכמו תנאי עבודתו בתקופה השניה, ניכר כי התובע היה מודע לזכויותיו ולתנאי העסקתו ואף ידע לעמוד עליהם, כך שלא היה באי-מסירת ההודעה כדי לפגוע בידיעת העובד את זכויותיו.

כן, בהיעדר כוונה ליצירת אי-וודאות בדבר זכויותיו של העובד ובעיקר בהיעדר השלכות לאי-מתן ההודעה על זכויותיו כמו גם בהתחשב בכך שהיעדרו של טופס ההודעה לא הערים על התובע קשיים בהוכחת הועמד הפיצוי שלו זכאי התובע ברכיב זה על-סך של 2,000 ש"ח.

23. מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ נ' אפרים; ע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ; ע"ע (ארצי) 664/09 גורסים נ' סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ;ע"ע (ארצי) 24946-09-14 זינאת נ' אי אס אשמורת בע"מ; ע"ע (ארצי) 46288-10-15 סירקוביץ נ' שיא י.א. להנדסה ובניין בע"מ; ע"ע (ארצי) 29808-03-15 טרי סטון בע"מ נ' סמרינוב.

ב- סע"ש (נצ') 8541-05-17 {רועי פשחור נ' מועצה אזורית עמק המעיינות, תק-עב 2019(1), 8647 (2019)} נדונה תביעה לגמול שעות נוספות.

התובע עבד בנתבעת כקב"ט ומנהל מחלקת ביטחון בין יום 01.12.07 עד ליום 24.07.14, מועד בו הוא פוטר מעבודתו לפי החלטת הנתבעת ביום 24.04.17.

התובע טען,  כי הנתבעת היתה צריכה לשלם לו גמול שעות נוספות, דבר שנעשה בסופו-של-דבר רק בשנת 2014. בהתאם, התובע דורש פיצוי בגין גמול שעות נוספות בסך מצטבר של 173,010 ש"ח.

הנתבעת טענה, כי רק החל משנת 2015 אושרה לתובע מכסת שעות נוספות, וזאת בהתאם לדיווח אודות ביצוע השעות בפועל. אשר לתקופה שעד שנת 2015, הרי שהתובע נהג להחתים את שעון הנוכחות רק פעם אחת ביום.

בית-הדין קבע, כי במהלך השנים האחרונות בולטת המגמה של הגמשת נטל ההוכחה, המוטל על עובדים התובעים תשלום גמול עבודה בשעות נוספות. דברים אלה קיבלו משנה תוקף לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, וכיום מוטל על המעסיק הנטל להוכיח את מספר השעות שאותן עבד העובד. בתיקון האמור, אשר עדכן את חובת המעסיק לנהל רישום בדבר שעות העבודה של עובדיו, נחקק בין השאר סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, המתייחס לשאלת נטל ההוכחה.

עוד נקבע, כי רישומי הנתבעת מוכיחים כי לא בוצעו שעות נוספות על-ידי התובע; מנגד, התובע העלה גרסה כללית מאוד ושאינה משכנעת ביחס לגמול השעות הנוספות, וממילא לא הוכיח את ביצוען של שעות נוספות.

24. בהתאם להלכה הפסוקה, לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נטל ההוכחה בדבר מתכונת עבודתו של התובע מוטל על המעסיק

חקיקה רלבנטית: סעיפים 5 ו-26(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן.

ב- סע"ש (ת"א) 22463-09-16 {אימרי ויינשטין נ' קימל מסעדה כפרית בע"מ, תק-עב 2019(1), 8569 (2019)} נדונה תביעה לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה.

הנתבעת 1 היא חברה אשר מסעדת קימל {להלן: "המסעדה"} הינה בבעלותה, ובעליה הוא הנתבע 2. התובע הועסק על-ידי הנתבעת כברמן במסעדה.

התובע עבד במסעדה בתקופות הבאות: החל מיום 01.11.06 ועד להתפטרותו בחודש 08/04. בחודש 08/09 חזר התובע לעבוד אצל הנתבעת, עד לחודש 16/06, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע בחר להתפטר מעבודתו במסעדה. כל משמרת אשר בצע התובע היתה בת 7 שעות.

התובע טען, כי הוא זכאי לתשלום בגין עבודה בשעות המנוחה השבועית, מאחר ושולם לו שכר אשר כלל גמול עבודה בשבת, בניגוד להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר. הוא זכאי  לטענתו לתשלום בסך של 47,870 ש"ח בגין משמרות שבת. הנתבעת טענה, כי שילמה לתובע שעות שבת בערך של 150% משכר מינימום, כמפורט בתלושי השכר לכן אינה נדרשת לשלם לתובע תשלום נוסף.

בית-הדין קבע,  כי התובע זכאי לתגמול בגין עבודה במנוחה שבועית אולם, בשיעור מופחת מהשיעור אשר נתבע על ידו. התובע הוכיח כי סיכם עם הנתבעת שכר נטו למשמרת ובהתאם לכך, השכר אשר שולם על-ידי הנתבעת כלל גמול בגין עבודה במנוחה השבועית.

התובע אינו זכאי לתשלום כלשהו בגין שעות מנוחה החל מחודש 15/02 שילמה הנתבעת לתובע שכר מינימום וכן שעות שבת בשיעור של 150% לשעה לפיכך, אין מדובר בתשלום אשר נכלל בשכר התובע, בניגוד לחוק.

באשר לתקופה עד לחודש 15/02, התובע זכאי לתשלום בסך של 34,382.5 ש"ח בגין גמול עבודה בשעות המנוחה.

התובע טען, כי הוא זכאי לתשלום בגין השעות הנוספות בהן עבד, סך של 13,896 ש"ח בגין רכיב זה.

הנתבעת טענה, כי התובע אינו זכאי לתשלום שעות נוספות, הואיל וכאשר ביצע שעות נוספות הנתבעת שילמה זאת במסגרת שכרו.

בית-הדין קבע, כי מאחר והנתבעת לא הציגה דו"חות נוכחות ביחס לתקופת עבודת התובע, נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת להפריך את טענות התובע בדבר מתכונת עבודה בשעות נוספות. בענייננו, כל משמרת נמשכה שבע שעות ובהתאם לכך, התובע זכאי לשעות נוספות, ככל שעבד בשתי משמרות רצופות באותו יום.

הנתבעת טענה, כי שילמה לתובע בגין עבודתו בשעות נוספות, במסגרת השכר הכולל אשר שולם. אין הנתבעת רשאית לכלול בשכר התובע תשלום בגין שעות נוספות. הנתבעת אינה יכולה להפחית את התשלומים המצוינים בתלושי השכר, כתשלומים על חשבון השעות הנוספות בהן עבד התובע.

התובע זכאי לתשלום בגין שעות נוספות בסך של 3,453.57 ש"ח.

התובע טען , כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 75,000 ש"ח, מאחר והוכח כי במשך כל תקופת העסקתו ניתנו לו תלושי שכר פיקטיביים אשר לא שיקפו את שכרו האמתי וזאת בכוונת תחילה להונות אותו.

הנתבעת טענה, כי התובע אינו זכאי לפיצוי מכוח חוק הגנת השכר, מאחר ותלושי השכר שיקפו את שכרו האמתי ומכל מקום, הוכח כי התובע ראה את תלושי השכר בזמן אמת ולא העלה כל טענה. עוד טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו.

בית-הדין קבע, כי תלושי השכר של התובע לא שיקפו את תנאי שכרו, מאחר והנתבעת פיצלה את השכר המוסכם עם התובע לרכיבי שכר נוספים. עם-זאת בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, יש מקום לתת משקל רב להתנהגות התובע. הוכח, כי במהלך תקופת עבודתו התובע קיבל את תלושי שכרו ואף היה מודע לפיצול בין הרכיבים השונים, אשר לשיטתו היה פיקטיבי. חרף זאת, בחר התובע, ממניעיו, שלא להעלות כל טענה בנושא זה. התובע זכאי לפיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר, בסך של 20,000 ש"ח.

25. הוראות סעיף 30(א) לחוק באות להגן על העובדים, כך שלא תקופח המשכיות זכויות הביטוח שלהם, על-ידי חילופי המעבידים במפעל בו הם מועסקים

חקיקה רלבנטית: סעיפים 26 ו- 30 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: דב"ע נו/3-14 שלמה מקלוף נ' דרווקו בע"מ; דב"ע לד/1-6 מוסך צומת אכדיה בע"מ נ' מבטחים בע"מ; דב"ע מט/2-4 סבח נ' הד יצוא חקלאי בע"מ ואח'.

ב- סע"ש (ת"א) 20674-02-16 {אלה פלוטקין לוין נ' דוד המלך חברה לאבטחה שמירה ותחזוקה בע"מ, תק-עב 2019(1), 8704 (2019)} נדונה תביעה לתשלום זכויותיו של מר אמיל פלוטקין, אשר נפטר ביום 27.11.16 {להלן: "המנוח" או "מר פלוטקין"}, בגין תקופת עבודתו וסיומה.

המנוח הועסק בבניין המשרדים ברחוב נחלת יצחק בתל-אביב {להלן: "בניין המשרדים" או "הבניין"}, הצדדים חלוקים על התפקיד בו הועסק המנוח, היקף עבודתו וזהות המעסיק.

נציגות הבית המשותף בבניין המשרדים {להלן: "הנציגות" או "נציגות הבית המשותף"} התקשרה עם חברת דוד המלך וחברת כח המכבים לשם קבלת שירותי אבטחה/סיור על הבניין.

ביום 01.08.12 שלחה חברת דוד המלך מכתב לנציגות הבית המשותף, בו היא מודיעה כי הפעילות העסקית של החברה נרכשה והיא תועבר, לרבות ההתקשרות עם הנציגות, לחברת כח המכבים.

ביום 11.11.14, שלחה חברת כח המכבים הצעת מחיר עבור שירותי סיור אל הנציגות, במכתבה זה העמידה היא את המחיר הנדרש עבור שירותי סיור על-סך של 6,000 ש"ח ועבור משמרות שישי וחג תוספת של 150 ש"ח.

התובעת טענה, כי המנוח הועסק כשומר בבניין המשרדים בין התאריכים 25.07.06- 07.12.14, כאשר חברת דוד המלך העסיקה אותו עד לסוף חודש 12/07 וחברת כוח המכבים העסיקה את המנוח החל מיום 01.08.12 ועד לפיטוריו ביום 07.12.14, כאשר לטענתה, מכוח סעיף 30 לחוק הגנת השכר, חייבת חברת כח המכבים בחובה של חברת דוד המלך.

עוד טענה, כי המנוח עבד במתכונת עבודה קבועה לטענת התובעת, למנוח לא שולמו זכויותיו הסוציאליות כלל. ולאור שכרו הנמוך על הנתבעות לשלם הפרשי שכר, גמול שעות נוספות, בגין עבודה בשבתות וחגים. עוד טענה התובעת כי יש לראות את הנתבעות כולן כמעסיקות במשותף של המנוח.

לטענת חברת כח המכבים, בינה לבין המנוח לא התקיימו יחסי עבודה. לטענתה, נתנה היא שירותי סיירות לנציגות הבניין המשותף, ולא סיפקה שירותי שמירה לבניין. עוד טענה החברה כי שירותי הסיירות נעשו באמצעות קבלן בשם עודה נשאת, אשר העסיק לצורך כך עובדים מטעמו, שאין ביניהם לבין החברה יחסי עבודה.

בית-הדין קבע, כי משאין מחלוקת כי המנוח הוצב הן על-ידי חברת דוד המלך והן על-ידי חברת כח המכבים בבניין המשרדים, ומשלא הוכח כי נערך למנוח גמר חשבון בעת חילופי המעסיקים, חברת כח המכבים, שנכנסה לנעלי חברת דוד המלך וכמעסיקתו האחרונה של המנוח, אחראית לתשלום זכויותיו של התובע גם בגין התקופה שקדמה לחודש 12/08.

נפסק זה מכבר כי משפט העבודה נועד להגן על הזיקה שבין העובד למקום עבודתו, חרף חילופי מעסיקים, זאת על-מנת להבטיח כי זכויותיו של המנוח ישמרו גם כאשר מתחלף המעסיק. שכן יש לראות את המפעל ואת מקום העבודה לא רק כנשוא של בעלות אלא גם כנשוא של זכויות, כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מפעל.

בית-הדין קבע, כי שוכנע כי המנוח עבד בפועל בשעות נוספות, אך משאין את התמונה המלאה באשר לשעות אלו שכן לטעמנו לא הרימו הצדדים את הנטל להוכיח את היקף או שעות עבודתו של המנוח, יש להחיל את החזקה הקבועה בחוק הגנת השכר לפיה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש-עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

באשר לשעות נוספות בשבת ובחגים, לא הורם הנטל להוכיח את היקף או שעות עבודתו של המנוח, אין לפסוק לתובעת הפרשי שכר ברכיבים אלו.

כן, הודתה התובעת כי המנוח קיבל תוספת נפרדת בגין עבודה בחגים, אולם התובעת לא פרטה מה הסכומים שקיבל התובע בגין חגים .משכך, התובעת לא הרימה את הנטל הנדרש ממנה להוכיח את שעות העבודה בשבת ובחגים.  בנוסף, בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר מעלה כי החזקה בכל הנוגע ל- 15 שעות שבועיות חל רק על שעות נוספות ולא על שעות עבודה במנוחה שבועית. רכיב תביעה זה נדחה.

26. הנטל להוכיח שהעובד סירב לצאת לחופשה מוטל על המעסיק, בשים-לב לכך כי הצבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנה לעובד מעבר לזמן המותר על-פי חוק

חקיקה רלבנטית: סעיף 26א (ב)(1) ו- (3) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי מאמרים: צבי פרנקל, פיצויים ללא הוכחת נזק, פיצויים ללא הוכחת נזק של ממון, ופיצויים לדוגמה בחוקי העבודה בישראל, ספר אדלר, הוצאת נבו (2015), עמ' 497.

ב- סע"ש (ב"ש) 18054-10-16 {אליאור אלעזר, נ' טומי שירותי רכב בע"מ, תק-עב 2019(1), 1 (2019)} נדונה תביעה לתשלום גמול בעבור ימי חופשה ופיצוי בגין תלושים לא תקינים.

התובע הועסק בנתבעת מחודש 10/09. בחודש 06/13 הודיע על התפטרותו וקיבל את כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקופת הפיצויים. לאחר מכן, במועד השנוי במחלוקת בין הצדדים, שב לעבוד אצל הנתבעת עד לחודש 11/15.

התובע טען, כי הועסק כנהג/איש חילוץ אצל הנתבעת מחודש 10/09 ועד למועד סיום העסקתו, ברציפות, בימים א'-ה' משך 12 שעות לפחות מידי יום, בדרך-כלל בין השעות 19:00-07:00 וביום שישי, 8 שעות לפחות, בדרך-כלל בין השעות 7:00 ועד השעה 15:00. בסעיף 8 בתצהירו הוסיף התובע וטען כי בכל יום בשעה 7:00 נדרש להגיע אל רכבו ולהפעיל מסופון בו היו רשומות הקריאות אותן היה צריך לבצע, ובמהלך היום התווספו קריאות נוספות. במהלך יום העבודה, הוא נדרש לעמוד לרשות הנתבעת ולבצע משימות בהתאם לקריאות והיה לרשות העבודה בכל אותן השעות בין אם היו קריאות ובין אם לאו. אף אם היתה מסתיימת קריאה, היה עליו להמתין לקריאה הבאה, כאשר בשעה 19:00 שב לביתו.

עוד טען, כי שכרו היה כולל ועמד על 7,000 ש"ח נטו {9,500 ש"ח ברוטו} בגין 12 שעות ביום. בתלושי שכרו הנתבעת פיצלה שכרו באופן פיקטיבי לרכיבים שונים, שסכומם עמד תמיד על 7,000 ש"ח נטו. כך, שכרו כלל רכיב של שכר יסוד חודשי בגובה שכר מינימום, קריאות, שהיתה תוספת קבועה פיקטיבית על סכומים משתנים, כוננות, תוספת פיקטיבית וקבועה על סכומים משתנים, שעות שבת, תוספת פיקטיבית וקבועה בסכומים משתנים כאשר לא עבד בשבתות, למעט מקרים חריגים, שעות נוספות גלובאליות- תוספת פיקטיבית וקבועה בסכומים משתנים ותוספת רכב לינארי, תוספת קבועה ופיקטיבית.

התובע עתר לפדיון חופשה שנתית, התובע לא ניצל את ימי החופשה כפי המופיע בתלושי שכרו ואלו קוזזו באופן מלאכותי ועל דעת הנתבעת בלבד. על-כן עתר לפדיון חופשה שנתית בסך 20,520 ש"ח {54 ימים * 380 ש"ח} ולפיצוי בגין תלושים לא תקינים - 15,000 ש"ח וזאת מאחר שהנתבעת העסיקה אותו משך 6 חודשים ללא תלושים. כמו-כן תלושי השכר כללו רכיבים פיקטיביים.

הנתבעת טענה שמדובר בכתב תביעה מופרך ומנופח. בתקופת העסקתו הנתבעת עסקה רק בשירותי חירום וחילוץ רכבים {ולא גרירה}. התובע הועסק בנתבעת כמכונאי/חשמלאי ומתן שירותי דרך, בשתי תקופות נפרדות. האחת, מיום 29.10.09 ועד ליום 30.6.13, מועד בו התפטר וקיבל פיצויי פיטורים כדין בהתאם למכתב אותו הגיש התובע. השניה, מיום 01.01.14 ועד ליום 10.11.15 - עת זנח את העבודה מבלי לתת הודעה מוקדמת והסב לה נזקים.

בין שתי התקופות, הועסק התובע אצל קבלני משנה, כאשר הנתבעת העבירה לתובע שכרו, על-מנת לסייע לחברה שהעסיקה אותו שנקלעה למצב של חדלות פירעון. התובע שב לעבודתו בנתבעת לאחר שמעסיקתו הקודמת היתה במצב של חדלות פירעון כאמור והוא פנה אל הנתבעת בבקשה לקבלו חזרה. הנתבעת קיבלה אותו חזרה תוך שהתובע מבין כי מדובר בתקופה חדשה. נסיבות סיום העסקתו של התובע בתקופה השניה, לא מזכה אותו בפיצויי פיטורים שכן התפטר.

טענה הנתבעת כי התובע ניצל את מלא הימים להם היה זכאי {52 ימי חופשה} בתקופה הראשונה. עוד טענה כי בהתאם להסכם העסקה של התובע הוא אינו זכאי לצבירת ימי חופשה ועליו לנצלם בכל שנה קלנדרית. ימים שלא נוצלו - ימחקו. בגין התקופה השניה, טענה הנתבעת כי התובע ניצל מלא הימים {37 ימים} כאשר שכרו לא נפגע. ימים אלה לא עודכנו בשגגה בתלוש שכרו של התובע אולם אלה מתועדים בדו"חות הנוכחות, המלמדים כי בימים בהם התובע לא נכח, החליפו אותו עובדים אחרים.

בית-הדין קיבל בחלקה את התביעה וקבע, כי הנתבעת לשלם לתובע הפרשי פדיון חופשה שנתית בסך של 2,621.16 ש"ח. נדחתה טענת התובע לפיה לא ניצל ימי חופשה, שכן במסגרת עדותו אישר התובע בפנינו כי שהה בחופשה. עם-זאת נדחתה טענת הנתבעת לפיה יש לראות בדו"ח הקריאות ככזה, העונה על הגדרת ניהול יומן חופשה כדין.

לא ניתן לדעת האם באותם הימים, אכן שהה התובע ביום חופשה או שמא ביום מחלה, שכן ולדוגמא ישנם חודשים בהם ניצל התובע הן יום חופשה והן ימי מחלה. כמו-כן, ובשים-לב לסעיף 6.2 בהסכם העסקתו של התובע הקובע כי התובע לא יכול לצבור ימי חופשה משנה לשנה ויהיה חייב לנצלם תוך תיאום עם המעסיק, היתה חייבת הנתבעת לפרט את ימי החופשה להם היה זכאי התובע בתלוש שכרו כדין, על-מנת שהתובע יכול לכלכל את צעדיו בדבר ניצול ימי חופשתו.

עוד נקבע, כי הנתבעת לא הוכיחה כי יידעה את התובע בדבר זכאותו לניצול ימי החופשה ובאם לא ינוצלו - הם ימחקו או כי נתנה לתובע את האפשרות לצאת לחופשה והוא סירב.  על-כן, יש לקזז אך את הימים שתועדו במסגרת תלושי שכרו של התובע ובסך הכל - 44.75 ימים. התובע ליתרה של 9 ימים חופשה.

בית-הדין קבע, הנתבעת תשלם לתובע 3,000 ש"ח כפיצוי בגין תלושים לא תקינים. הנתבעת העסיקה את התובע במשך תקופה אחת רציפה, כאשר בחודשים 1313-0712, לא הנפיקה עבורו תלושי שכר, לרבות אי-ניהול פנקס חופשה כדין ובשים למשך התקופה.

עוד נקבע, כי התובע לא טען שמדובר בהפרה כשיטה הנוהגת אצל הנתבעת. התובע לא נתן התראות בנוגע להפרה. התובע לא הוכיח שיש עובדים נוספים שהופרה הוראת חוק הגנת השכר לגביהם. לתובע היה חלק בכך שלא הונפקו תלושי שכר במשך חצי שנה.

27. מדובר בהעסקה הכרוכה בפגיעה מתמשכת בזכויותיו של התובע

חקיקה רלבנטית: סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (יר') 28257-04-15 {עבד אללה עבד אלפתאח ערמין נ' שוויקי זכוכית ומסחר 2010 בע"מ, תק-עב 2018(4), 26329 (2018)} הנתבעת 1, חברה רשומה בע"מ העוסקת בייצור ושיווק זכוכיות.

הנתבעת 2 הינה מנהלת, דירקטורית ובעלת המניות היחידה בנתבעת 1.

התובע טען, כי הועסק על-ידי הנתבעת במתכונת קבועה של שישה ימי עבודה בשבוע בימים א-ה וכן ביום שבת. שעות העבודה של התובע היו 16:00-07:00. שכרו החודשי עמד על 2,200 ש"ח ושולם לו במזומן. ביום 08.10.14 נפצע התובע במהלך עבודתו, פונה לבית-החולים, ונקבעו לו שלושה חודשי מחלה. לטענתו, בתום תקופת המחלה ביקש לשוב לעבודתו אך הנתבעת סירבה בטענה כי נמצא לו מחליף, ובכך למעשה פיטרה אותו. התובע טען, כי הוא זכאי לזכויות שונות הנגזרות בין היתר מפיטוריו

הנתבעת טענה, להיעדר יריבות, לטענתה מעולם לא העסיקה את התובע ובין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד - מעביד. כמו-כן טוענת כי היא מחזיקה בחנות יחידה לייצור, שיווק ומסחר של זכויות בדרך שכם 98 בירושלים ומעולם לא הפעילה או החזיקה במפעל בשכונת שועפט או במחנה הפליטים שועפט כפי שטען התובע.

בית-הדין קיבל את התביעה וקבע, כי הנתבעת תשלם פיצויים לדוגמא בסך 5,000 ש"ח בגין אי-מתן תלושי שכר. הנתבעת 1 פגעה בזכויותיו של התובע מכח חוקי המגן, שילמה לו שכר נמוך משכר מינימום, לא הנפיקה עבורו תלושי שכר, ונמנעה מלשלם לו זכויות סוציאליות על-פי דין.

עוד נקבע, כי במקרה דנן, מדובר בהעסקה הכרוכה בפגיעה מתמשכת בזכויותיו של התובע, שהתאפיינה בתרמית, תוך ניסיונות להתנער מאחריות החברה על מפעל הייצור בשועפט והכחשת יחסי העבודה בינה לבין עובדי המפעל, על-מנת לחמוק מתשלום זכויות סוציאליות על-פי דין.

28. הנתבעת לא עמדה בחובותיה הרישומיות ועל-כן יש לפסוק לזכות התובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות

חקיקה רלבנטית: סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (ת"א) 28455-05-16 {KIBROM KIBREAM נ' פתרונות ושירותים לעסקים א.ע., תק-עב 2018(4), 25460 (2018)} נדונה תביעה לתשלום עבור שעות נוספות.

התובע, נתין אריתריאה, הועסק כשוטף כלים במסעדת "ג'פניקה" בנתניה {להלן: "המסעדה"}, באמצעות הנתבעת מס' 1 שהיא חברה שסיפקה שירותי ניקיון ומצויה בבעלותו של הנתבע מס' 2.

הנתבעת מס' 3 היא חברה המפעילה את מסעדת "ג'פניקה" בעיר נתניה {להלן: "הנתבעת"}.

התובע טען, כי הוא עבד במסעדה 20.07.12 ועד לפיטוריו, ביום 13.10.13. התובע הוסיף וטען שכל שקיבל בגין עבודתו הוא השכר השעתי שנע בין 21 ל- 23 ש"ח לשעה, אך לא קיבל זכויות נלוות.

בהתייחס לחבות הנתבעת, התובע טען, שיש לחייבה בתשלום זכויותיו לכל אורך תקופת עבודתו, מאחר שהיא נהנתה מעבודתו, התקשרה עם חברת כח אדם בתנאים שלא אפשרו את תשלום זכויותיו ונמנעה מלפקח באופן אפקטיבי על תשלום זכויותיו.

הנתבעת טענה, כי התובע לא הוכיח את טענותיו לגבי תקופת עבודתו ובעניין שכרו הקובע. לגבי נסיבות סיום העבודה, נטען שהתובע התפטר על אתר וחדל להגיע לעבודה ביוזמתו.

כן, נטען כי התובע הועסק באופן בלעדי על-ידי הנתבעת מס' 1, עמה הנתבעת התקשרה בהתקשרות לגיטימית. בנושא זה נטען שהנתבעת ווידאה שהנתבעת מס' 1 מנהלת דו"חות נוכחות ומנפיקה תלושי שכר. בנוסף, לכל אורך תקופת עבודתו, התובע לא טען כי זכויותיו מקופחות והדבר מעיד על כך שלא היתה בעיה בנושא, אחרת התובע היה עומד על קבלת המגיע לו.

התובע טען, כי בשלושת חודשי עבודתו הראשונים הוא עבד שבעה ימים בשבוע, תשע שעות ביום בשעות הבוקר {נתבעו 889 ש"ח לכל חודש עבודה בגין עבודה בשעות נוספות}. בהמשך, במשך חצי שנה, עבד בימים א'-ד' במשך 10 שעות ביום, בימי חמישי ושבת עבד 11 שעות ביום, וביום שישי עבד 12 שעות עבודה {נתבעו 1,387 ש"ח לכל חודש עבודה בגין עבודה בשעות נוספות}.

ביתרת התקופה התובע עבד כדלקמן: במחצית מימי החודש, בימים א-' ד' בשעות 18:00 ועד 04:00, בימים חמישי ושבת בשעות 05:00 עד 18:00 וביום שישי בשעות 18:00 עד 06:00.

במחצית נוספת של ימי החודש עבד בימים א'-ד' בשעות 20:00 עד 04:00, בימי חמישי ושבת בשעות 20:00 עד 05:00, ובימי שישי התובע עבד בשעות 20:00 עד 06:00 {בגין תקופה זו נתבעו 1,236 ש"ח לכל חודש עבודה}. בהתאם לגרסה עובדתית זו, נתבעו 19,028 ש"ח כגמול בגין עבודה בשעות נוספות ושעות שבת.

הנתבעת הכחישה את היקף עבודתו הנטען של התובע. על-פי גרסתה, התובע עבד 10 שעות ביום, 6-5 ימים בשבוע, וכן ניצל הפסקה בת שעה במהלך היום. בזמן ההפסקה התובע אכל מנה אותה סיפקה הנתבעת.

עוד נטען, כי במשמרות הבוקר, בימים ראשון ורביעי, התובע הגיע לעבודה בשעה 09:00 וביתר הימים בשעה 10:00. המשמרת הסתיימה בשעה 18:00 ובמהלכה התובע ניצל שעת הפסקה. משמרות ערב החלו בשעה 18:00 ועד לסגירה, כאשר בימים מסויימים המסעדה נסגרה בשעה 2:00 {ואז התובע אמור לסיים בשעה 3:00 - כגון ימי שני} ובימים אחרים הסגירה היא בשעה 3:00.

גם בהקשר לרכיב תביעה זה, הנתבעת טענה שהתובע מעולם לא הלין על שכרו ולא טען שהנתבעת חבה לו סכומים כלשהם.

בהתייחס לדו"חות הנוכחות שהתובע הציג, הנתבעת טענה שאינם מהימנים ואין לקבל את תוכנם. הנתבעת הצביעה על כך שמדובר בדו"חות שונים {פורמט שונה}, כי התובע לא צירף את הדו"חות המקוריים ועדותו בנושא זה לא היתה עקבית ויש לדחותה.

בית-הדין קבע, כי עדותו של התובע, לקתה בהפרזה ובחוסר מהימנות וכי התקבלה גרסת הנתבעת. התובע עבד בימים א' ו- ד' בשעות 18:00-9:00 {תשע שעות}, ובניכוי שעת הפסקה - שמונה שעות. ביתר הימים התובע עבד בשעות 18:00-10:00 {שמונה שעות}, ובניכוי שעת הפסקה - שבע שעות.

עוד נקבע, כי אין כל ראיה בשאלה מתי התובע עבר לעבוד באופן קבוע במשמרות ערב. גם אם תתקבל גרסת התובע, לפיה הדבר אירע כעבור שלושה חודשי עבודה, אין לקבל את גרסתו לגבי שעות העבודה.

זאת ועוד, לגבי התקופה בה התובע עבד במשמרות ערב, הנתבעת לא עמדה בחובותיה הרישומיות ועל-כן יש לפסוק לזכות התובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות, לפי החזקה שבחוק הגנת השכר. כלומר, בגין כל חודש, התובע זכאי ל - 254.3 ש"ח בגין 44 שעות בשיעור 25% {לפי שכר שעתי של 23.12 ש"ח}ועוד 184.9 ש"ח בגין 16 שעות בשיעור של 50%. בנוסף, התובע זכאי בתקופה זו גם בגמול בגין עבודה ביום המנוחה השבועי בתעריף של 50%. לגבי חלק זה של עבודתו, מאחר שלא הוצגו נתונים בנוגע לשעות העבודה ביום השבת, נקבע שהתובע עבד בימים אלה 8 שעות ועל-כן היה זכאי לתוספת בשיעור 50% בסך 379 ש"ח. בסך הכל בגין תקופה זו {6 חודשים}, התובע היה זכאי להפרש חודשי בסך 818.2 ש"ח, שהם 4,909 ש"ח בגין כל התקופה.

29. גם אם חלק מהתקופה הרלוונטית לתובענה זו קדם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, אין בכך לפטור את המעסיק מהחובות הרישומיות בתקופה שלאחר כניסתו של התיקון לתוקף

ב- סע"ש (ת"א) 33857-07-15 {רוויידה עזאם חאג' יחיא נ' אלאימאן שירותי חברה ורווחה בע"מ, תק-עב 2018(4), 25095 (2018)} הנתבעת היא חברה המפעילה פנימיית יום טיפולית {צהרון} בעיר טייבה {להלן: "הפנימייה"}. הפנימייה היא מפעל חיוני , הפועל במימון משרד הרווחה. הפנימייה פועלת משעות הצהריים ועד לשעות הערב ובמסגרתה מסופקים צרכי היום-יום של הילדים השוהים בה {כיתות א'-ו'} שהופנו על-ידי מחלקת הרווחה: ארוחת צהריים, ליווי ועזרה בהכנת שיעורי בית, פעילות ומשחקים. בסוף יום הפעילות בפנימייה, הילדים מתקלחים במקום ושבים לבית הוריהם, בשעות הערב המאוחרות.

התובעת, תושבת טייבה, היא מורה מוסמכת, בעלת תואר ראשון בשפה ובספרות האסלם ומחזיקה בתעודת הוראה משנת 2005. התובעת עבדה בנתבעת מיום 01.09.06 ועד לחודש אוגוסט 2013. במהלך חודש אוגוסט 2013 התובעת התקבלה לעבודה כמורה במשרד החינוך, בבית ספר שבעיר לוד.

התובעת טענה, כי היא פוטרה מעבודתה. נטען שהתובעת נקלטה כעובדת משרד החינוך וביקשה לצמצם את היקף משרתה, אך הנתבעת לא השיבה לבקשה ודרשה שהתובעת תגיש מכתב התפטרות. לאור האמור נתבעו פיצויי פיטורים.

אין בסיס לטענת הנתבעת, לפיה התובעת התפטרה מעבודתה על אתר וכי הסבה לנתבעת נזק. על-כן יש לדחות התביעה שכנגד.

עוד טענה, כי היא התקבלה לעבודה כעובדת הוראה ולימדה את הילדים בפנימייה במשך שעתיים כל יום. גם תלושי שכרה של התובעת מלמדים כי שולמו לה רכיבי שכר המשולמים לעובדי הוראה. על-כן התובעת זכאית להפרשי שכר וזכויות נלוות {כגון פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות וכן תיקון הזכויות הנלוות בהתאם לשכר עובדי הוראה}, בהתאם להסכמים החלים על עובדי הוראה.

תלושי השכר של התובעת כללו רכיבים פיקטיביים ולא נמסרו לידיה בזמן אמת. על-כן נתבעו פיצויים לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. עוד נטען שלא נמסרה לתובעת הודעה בדבר תנאי העסקה ועל-כן נתבעו פיצויים לפי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה.

הנתבעת טענה, כי התובעת התפטרה מעבודתה על אתר, מבלי שמסרה הודעה מוקדמת כנדרש. ניסיונות הנתבעת להשיג את התובעת העלו חרס וכשהתובעת ענתה לשיחות הטלפון, הבהירה כי אין בכוונתה לשוב לעבודה ולסייע בקליטת בנות הקבוצה שהדריכה, עם תחילת שנת הלימודים.

הנתבעת טענה, כי התובעת הסבה לה נזק של ממש ועל-כן היא זכאית שהתביעה שכנגד, העוסקת בנזקים אלה {בסך 50,000 ש"ח} תתקבל.

התובעת לא שימשה כעובדת הוראה ולא נקלטה ככזו. התובעת שימשה כמדריכה בפנימיית יום הממומנת על-ידי משרד הרווחה וזכויותיה שולמו כדין. תלושי השכר נמסרו לתובעת בזמן אמת והם משקפים את שכרה של התובעת והיקף משרתה.

הנתבעת אישרה שהתובעת לא קיבלה הודעה בכתב על-תנאי העסקתה, אולם ציינה שהתובעת לא טענה דבר בעניין במהלך עבודתה, למרות שעבדה בפנימייה פרק זמן לא קצר. בכל מקרה, ניתן ללמוד על-תנאי ההעסקה מתלושי השכר.

בית-הדין דחה את התביעה בגין תלושי שכר פיקטיביים וקבע, כי מעיון בתלושי השכר עולה שהרכיבים שפורטו בהם השתנו לאורך השנים. עד לשנת 2013 שולמו לתובעת שכר יסוד ותוספות שונות, אך משנת 2013 שולם לה שכר יסוד שעתי בלבד. הנתבעת הפנתה לטבלת השכר המומלצת. טבלה זו עולה בקנה אחד עם מרבית הרכיבים שפורטו בתלושי השכר. המסקנה היא שהנתבעת שילמה לתובעת בהתאם להמלצת משרד הרווחה.

עוד נקבע, כי התלושים התאפיינו באי בהירות מסויימת וכללו רכיבים שפשרם לא היה ברור, אולם ניתן לראות כי הנתבעת, גם אם טעתה, פעלה בהתאם להנחיות הגורם הממשלתי לו היא כפופה ואשר מתקצב את פעילותה. כלומר, הנתבעת סברה כי מדובר ברכיבים אותם עליה לשלם לתובעת על-פי הדין ועל-כן הם צוינו בתלושי השכר.

התובעת טענה, כי היא עבדה מידי יום ביומו, חמישה ימים בשבוע, במשמרות בנות 6 שעות. עד לשנת 2013 שולם לתובעת שכר חודשי בהתאם לחלקיות משרה שהשתנתה מעת לעת. על-פי גרסת הנתבעת, היקף משרתה של התובעת השתנה ולא היה קבוע.

בית-הדין קבע, כי באשר להיקף המשרה של התובעת בשנים שקדמו לשנת 2013. כאמור, הנתבעת לא הציגה כל ראיה שתתמוך בנתוני היקף המשרה שבתלושי השכר. מהתלושים עצמם עולה כי לתובעת שולם שכר חודשי בהתאם לחלקיות משרה . בתקופה בה פורט בתלוש שכר בגין 75% משרה נוכה משכר העבודה "שעות נוספות".

ניתן לראות כי בתקופה בה פורט בתלוש שכר בגין 50% משרה שולם לתובעת גמול בגין "שעות נוספות" בהיקף של כ- 25-13 בתעריף 25.75 ש"ח לשעה. כלומר, נראה שהנתבעת תגמלה את התובעת בגין שעות העבודה בפועל, גם אם התייחסה לתובעת כמי שעובדת בהיקף משרה קבוע.

החל מחודש ינואר 2009 מספר שעות העבודה שפורט בתלוש עמד על 110 ומספר ימי העבודה עמד על 20 - עניין המשתלב עם טענות התובעת בעניין היקף עבודתה.

עוד נקבע, כי נדחו טענות הנתבעת לגבי היקף המשרה , לא נמצא יסוד לטענה כי הפירוט שבוצע בתלושים הוא פיקטיבי. למעשה, האמור בתלושי השכר מתיישב בקירוב עם טענות התובעת והניכויים והתוספות ששולמו לתובעת, מצביעים על כך ששולם לה שכר בגין 110 שעות עבודה חודשיות לערך.

זאת ועוד, התקבלה התביעה לפיצויים לפי חוק הגנת השכר על הצד הנמוך, ולפסוק לזכות התובעת 5,000 ש"ח ברכיב זה.

30. יש להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, וכי אין לקבוע נוסחה מדויקת וכל מקרה יוכרע עובדתית לגופו

ב- סע"ש (ת"א) 37354-10-16 {YEDEGA GABRHUSTUS נ' תבליני הדור השלישי בע"מ, תק-עב 2018(4), 25203 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות סוציאליות הנובעות מתקופת העסקתה וסיומה.

התובעת הועסקה אצל הנתבעים בייצור תבלינים, מיום 01.02.13 ועד לפיטוריה לאלתר ביום 15.05.16. לטענתה, מר קובי ביצאצי, שהיה מנהלה הישיר {להלן: "קובי"}, הורה לה לא להגיע בטענה כי אשרת השהיה שלה לא תקינה, וכל זאת ללא מתן הודעה מוקדמת לפיטורים וללא עריכת שימוע כדין.

התובעת עבדה במתכונת של 5 ימים בשבוע, ימים א'-ה', כ- 11 שעות ביום, ויום שישי פעם בשבועיים כ- 10 שעות ביום. שכרה שולם לה במזומן, כאשר תחילה השתכרה 25 ש"ח לשעה, ומחודש 03/15 הועלה שכרה ל- 27 ש"ח לשעה.

לא נמסרה לתובעת הודעה בדבר תנאי עבודתה בשפה המובנת לה. כמו-כן, מחודש 02/13 עד לחודש 01/14 לא נמסרו לה תלושי שכר ולאחר מכן נמסרו לה תלושי שכר מפוברקים, החסרים פרטים רבים כגון שעות עבודה, גמול שעות נוספות, חופשה והבראה, שלא שולמו לה כלל {בתצהירה תיקנה את תחשיביה ברכיב השעות הנוספות לאחר שנמסרו לה דו"חות נוכחות ועתרה רק לשעות נוספות בגין החודשים בהם לא הונפקו תלושי שכר; כמו-כן, תיקנה התובעת את תחשיביה עבור ימי חגים, ימי חופשה ודמי הבראה, שלטענתה שולמו באופן חלקי כעולה מתלושי השכר}.

הנתבעת היתה מעסיקתה היחידה של התובעת. יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע, משלא היה לו כל קשר לתובעת. התובעת קיבלה הוראות, משכורת ועבודתה פוקחה על-ידי מנהלה הישיר, קובי. כמו-כן, אין כל הפרה של הוראות המגן, כל זכויותיה שולמו לה כמוסכם.

התובעת הועסקה בנתבעת במרץ 2013 והפסיקה את עבודתה. לאחר מכן התובעת החלה לעבוד ביום 26.01.14 ועד ליום 05.05.16. בחודשים 09-07/14, בטעות הונפקו תלושי שכר על-שם עובדת אחרת, אולם התובעת עבדה בחודשים אלה. עם היוודע הטעות היא תוקנה.

התובעת הועסקה בימים א'-ה' בין השעות 08:00 עד 17:00, זולת אם נדרשו ממנה שעות נוספות או עבודה בימי שישי. דיווחי השעות פורטו בשעון הנוכחות של התובעת ואושרו על-ידי קובי. ככל שעבדה בשעות נוספות, הרי ששולמה לה התמורה כדין.

עם תחילת עבודתה, נמסרה לה הודעה על-תנאי עבודה. תלושי השכר שיקפו את שעות העבודה וההסכמות בין הצדדים ונמסרו לתובעת מדי חודש. התובעת דוברת עברית. כמו-כן המדובר באישה דעתנית וקפדנית אשר מעת לעת פנתה בדרישות שונות אל קובי.

בית-הדין קבע, כי  הנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,425 ש"ח. התובעת הועסקה מיום 26.01.14, הקביעה היא רק לשעות הנוספות שנתבעו לחודשים יולי - ספטמבר 2014 וכמתחייב מסעיף 26ב לחוק הגנת השכר וההלכה. מעיון בתלושי השכר עולה כי התובעת נהגה לעבוד בשעות נוספות ואלה שולמו לה כדין, וכאמור, אין מחלוקת על כך.

יש להביא בחשבון כי כאשר התובעת נהגה לעבוד בשעות נוספות מדי חודש, מחד ומאידך, לא הונפקו לה תלושי שכר בגין חודשים מסויימים, עליהם הסתמכה הנתבעת {כטענתה} להוכחת תשלום שעות נוספות, ומשלא הוצגו על-ידי הצדדים דו"חות הנוכחות של התובעת, ההתרשמות ממכלול הראיות היא כי התובעת עבדה בשעות נוספות. התובעת לא מסרה גרסה עובדתית לשעות הנוספות שהיא תובעת בגינן, אלא עתרה ל- 60 שעות נוספות לחודשים בהם לא הונפקו לה תלושי שכר.

עוד נקבע, כי מעיון בתלושי השכר עולה כי לתובעת שולמה חודש בחודשו {כמעט} תמורה עבור שעות נוספות. משלא הוצגו תלושי השכר לחודשים 09-07/14 ומשלא הוצגו דו"חות הנוכחות על-ידי הנתבעת, משהתובעת ערכה תחשיב בהתאם לשעות נוספות המקסימלי להן היא זכאית ע"פ החוק ומשהנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי לשעות נוספות עבור חודשים אלה, התקבל תחשיב התובעת ברכיב זה, לחודשים     09-07/14. ביחס לשנת 2013, נדחתה התביעה משלא הוכחה עבודתה בחודשים שבתחשיב.

התובעת טענה, כי לאורך כל תקופת עבודתה, לא נמסרה לה הודעה בדבר תנאי עבודה בשפה המובנת לה, לא נמסרו לתובעת תלושי שכר, ולאחר מכן נמסרו לה תלושי שכר מפוברקים. התובעת עתרה ברכיב זה לסך של 1,500 ש"ח.

לטענת הנתבעים, לתובעת נמסרו תנאי העבודה. כמו-כן, היתה שואלת שאלות מעת לעת על-תנאי עבודתה, כשקובי היה נותן לה מענה עליהם. במהלך כל תקופת העבודה, נמסרו לה מדי חודש בחודשו תלושי שכר ערוכים כדין.

בית-הדין קבע, כי התובעת תשלם לנתבעת פיצוי על-סך של 1,500 ש"ח, מתן הסבר בע"פ על-תנאי עבודה ושכר, אינו עונה לדרישת החוק.

עוד נקבע, כי התובעת פוטרה מעבודתה. התובעת עבדה בחודש מרץ 2013, ולאחר מכן מיום 26.01.14 ועד ליום 05.05.16, לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק ל"רציפות בעבודה". על-כן, תקופת העבודה של התובעת הינה 27 חודשים ו- 10 ימים.

כן, היתה מחלוקת כנה ואמתית בין הצדדים בדבר עצם תשלום פיצויי הפיטורים, גובה הפיצויים, תקופת העבודה בכלל ומועד סיום יחסי העבודה בפרט. כמו-כן, התובעת לא ענתה לפניותיו של קובי לבוא ולהסדיר את סיום עבודתה עם הנה"ח. התובעת אינה זכאית לפיצויי הלנה, הנתבעת תמציא אישור חברת כלל להפקדות לפיצויי פיטורים שביצעה  ותשלים היתרה לפיצויי פיטורים עד לסך של 11,299.50 ש"ח

31. יש להחיל את החזקה הקבועה בחוק הגנת השכר לפיה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש-עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות"

חקיקה רלבנטית: סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ.

ב- סע"ש (ת"א) 38200-11-15 {hailu asmorum נ' התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ, תק-עב 2018(4), 23801 (2018)} נדונה תביעה לתשלום הזכויות המגיעות לו לטענתו בגין תקופת עבודתו וסיומה.

התובע הינו עובד זר, נתין אריתריאה.

הנתבעות 3-2, הינן בעלות הנכס של התחנה המרכזית בתל-אביב וחברת הניהול האחראית על גביית דמי שכירות מבתי העסק בתחנה המרכזית {להלן: "התחנה המרכזית או הנתבעות"}.

התובע טען, כי הועסק הוא בתחנה המרכזית כעובד ניקיון משך 54 חודשים, על-ידי הנתבעות דרך חברות כוח אדם השונות איתן היא התקשרה, זאת עד לעזיבתו בחודש 15/01, נוכח פקיעת האשרה שניתנה לו. לטענתו עבד הוא 6 ימים בשבוע, 14 שעות ביום וכי לא קיבל את שכר המינימום הקבוע בחוק, תשלום בעד שעות נוספות, ושאר הזכויות הסוציאליות אשר הוא טוען שמגיעות לו.

עוד נטען, כי יש לראות בנתבעות ובחברת רקיע, לכל הפחות, מעסיקותיו במשותף, לאור הוראות החוק להגברת האכיפה, שכן התחנה המרכזית לא פעלה על-מנת לוודא כי מקבל הוא את זכויותיו וכן לאור העובדה שהוצב לעבודה בתחנה המרכזית מעל ל-9 חודשים על-ידי חברות כוח אדם שונות, שהתחלפו ללא ידיעתו, ומשכך יש לראות בו כעובד התחנה המרכזית.

הנתבעות טענו, כי בינן לבין התובע לא התקיימו יחסי עבודה. לטענתן, התובע לא נקלט לעבודה בתחנה המרכזית על ידן, לא הן קבעו את תנאי עבודתו ולא שילמו את שכרו וכיוצא בכך. עוד טענו הנתבעות כי לא התקשרו עם יתר הנתבעות המצוינות בכתב התביעה לטובת השירותים הנטענים.

עוד נטען, כי באשר לחברת רקיע, לא שררו בינה לבין התובע יחסי עבודה, לטענה מעולם לא פגשה את התובע; ולא התקשרה עימו בחוזה העסקה ומעולם לא העסיקה אותו בתחנה המרכזית או בכל מקום אחר בו היא פועלת. בסיכומים מטעמה, טענה היא לראשונה כי החברה נרשמה ביום 21.01.13, ברי כי לא העסיקה את התובע החל מחודש 11/06. עוד נטען בסיכומי החברה כי בעל החברה, אשר היה הרוח החיה בה ואחראי על גיוס העובדים, נרצח במהלך חודש 15/05, ועל-כן יכולתה של החברה להוכיח את טענותיה ולהתגונן בהליך היו מוגבלות.

בית-הדין קבע, כי התובע עבד בפועל בשעות נוספות, אולם חסרה התמונה המלאה באשר לשעות אלו שכן הצדדים לא הרימו את הנטל להוכיח את היקף או שעות עבודתו של התובע, יש להחיל את החזקה הקבועה בחוק הגנת השכר לפיה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש-עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

עוד נקבע, כי תשלום שכרו של התובע בוצע מבלי ששולם לו גמול עבור שעות נוספות ובפועל קיבל שכר יסוד בלבד, זכאי התובע לגמול שעות נוספות, באופן הבא: התובע זכאי לתוספת בשיעור 25% עבור 43 שעות נוספות מעבר לשעות רגילות חודשיות {לפי 2 * 5 ימי עבודה * 4.3 שבועות}. ולתוספת בשיעור 50% עבור כל שעה נוספת מעבר לכך. לפיכך זכאי התובע לסך של 26,372 ש"ח בגין גמול שעות נוספות.

32. הלכה פסוקה היא כי הדרישה למסירת הודעה לעובד בכתב על-תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 24, 26ב(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 18354-12-16 א.א. חברה לבידוד ולציפויים בע"מ נ' אלי דואק; ע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ; ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת נ' איי אס אס אשמורת בע"מ.

 ב- ס"ע (ת"א) 56914-11-16 {BABIKER MOHAMED OSMAN ABDELKARI נ' יוסף קליין, תק-עב 2018(4), 24837 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות סוציאליות הנובעות מתקופת העסקתו וסיומה.

התובע טען, כי הועסק אצל הנתבע בעסק להשכרת ציוד לאירועים, כעובד כללי מ- 01.10.15 עד 06.10.16 מתכונת עבודתו היתה 6 ימים בשבוע. שכרו עמד בתחילה על 26 ש"ח לשעה; מחודש 01/16 הופחת שכרו ל- 25 ש"ח לשעה ומחודש 03/16 שכרו הועלה ל- 30 ש"ח לשעה.

ביום 06.10.16 פנה התובע לנתבע וביקש כי יבטח אותו בביטוח רפואי. הנתבע הגיב בזעם ופיטר אותו {בתצהירו "תיקן" גרסתו וטען כי פנה לנתבע ביום 03.11.16 ע"מ שיבטח אותו בביטוח רפואי, שכן חודש לפני כן התאשפז ימים ארוכים ושילם עבור ימי האשפוז מחיר מלא}.

הנתבע טען, כי הוא  מנהל עסק משפחתי קטן המונה כ- 3 עובדים.

התובע נטש עבודתו 3 פעמים: בחודש דצמבר 2015 כלל לא התייצב לעבודה, בחודש אוקטובר 2016 עבד 5 ימים בלבד ובתחילת נובמבר 2016 עבד 3 ימים ונעלם, עד ליום הגשת התביעה. למרות נטיית התובע לנטוש את עבודתו, הנתבע קיבל אותו כל פעם חזרה לעבודה, שכן היה זקוק לידיים עובדות.

בסוף חודש נובמבר 2016 התובע נחפז להגיש תביעה ללא מיצוי הליכים מול הנתבע. בתחילת חודש דצמבר 2016, ועוד בטרם הספיק הנתבע לשלם לתובע את שכרו, קיבל את כתב התביעה.

למרות טענותיו עתה, התובע לא הלין בפני הנתבע ו/או מי מטעמו אף לא פעם אחת בנוגע לתנאי שכרו.

התובע עתר לסך של 746 ש"ח לתשלום שעות נוספות עבור החודשים 10/15, 11/15, 12/15, 01/16, 02/16. בתצהירו טען כי רישומי שעות עבודתו נעשו בשפה הערבית ובשל קושי בעלות תרגומו, התובע נאלץ להזניח ראיה זו ומוותר עליה.

לטענתו, לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נטל ההוכחה לזכאות לתשלומים על כתפי המעסיק. בתחשיביו הסתמך התובע על שעות העבודה המצוינות בתלושי השכר, פרט לחודש 12/15.

לטענת הנתבע, תלושי השכר מהווים ראשית ראיה ומעידים כי בחודשים אוקטובר ונובמבר 2015, היו 26 ימי עבודה והתובע עבד 6 ימים בשבוע, על-כן אינו זכאי לשעות נוספות. בחודש דצמבר 2015 התובע לא עבד ובחודש ינואר 16 שולם גמול מלא עבור ש"נ. יחד-עם-זאת, טען כי בחודש 02/16 נפלה שגגה והתובע זכאי להפרש ע"ס 137.50 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי הנתבע לא הציג דו"חות נוכחות של התובע, שעה שהיתה עליו החובה לערוך פנקס שעות עבודה. לא הוכח כי התובע עבד בחודש 12/15, לא הוצג כלל תלוש שכר עבור חודש זה ולא ברור על בסיס מה ערך התובע התחשיב לעניין ש"נ בחודש הנ"ל.

התובע טען לעניין זה כי ערך דו"ח נוכחות משלו, יחד-עם-זאת, לא הציג בפני בית-הדין בכתביו גרסה אחת "מסויימת" לשעות עבודה בחודש זה.

עוד נקבע, כי מעיון בתלושי השכר עולה כי תקן עבודה היה 186 שעות עבודה {הקף משרה}. בחודשים 10/15, 11/15 ו- 02/16 התובע עבד מעל שעות התקן {כמופיע בתלושי השכר} ומשלא הוגש תחשיב מטעם הנתבע, התקבל תחשיב התובע לעניין חודשים אלה בלבד. על-כן, הנתבע ישלם לתובע גמול עבור שעות נוספות ע"ס 391 ש"ח.

התובע עתר לפיצוי בסך 5,000 ש"ח בגין אי-מתן הודעה לעובד, בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה {תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה}, התשס"ב-2002.

לטענת הנתבע, אין המדובר במחדל הנובע מזלזול בחוק, אלא המדובר בעסק משפחתי קטן ומחדל זה לא נעשה "ביודעין". על-כן, התובע אינו זכאי לפיצוי.

בית-הדין קבע, כי אין חולק כי לא נמסרה לתובע הודעה בכתב כאמור,  אולם הנתבע לא הפר את חוק הודעה לעובד ביודעין. יחד-עם-זאת, הלכה פסוקה היא כי הדרישה למסירת הודעה לעובד בכתב על-תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה ובין היתר ע"מ ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו, לייתר אי הבנות ביחסי העבודה ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים. על-כן, זכאי התובע לפיצוי כספי על-סך 1,500 ש"ח בגין הפרת חוק הודעה לעובד.

התובע עתר לסך של 2,000 ש"ח, שכן הנתבע הפיק תלושי שכר שאינם עומדים בדרישת חוק הגנת השכר ואינם תואמים את דו"חות הנוכחות ומשלא הוצא תלוש שכר עבור חודש 12/15 ובלא קבלת תלוש שכר לחודש 11/16.

בית-הדין קבע, כי לא הוכח כי התובע עבד בחודש 12/15. באשר לחודש 11/16, משהתובע הגיש תביעתו ביום 24.11.16, הרי שהנתבע טרם נדרש להוציא תלוש שכר לתובע, תלוש שהוגש במסגרת תצהיר הנתבע . מעבר לכך, התובע לא הציג את רישום שעות הנוכחות שערך, וכנזכר לעיל, התובע ערך את דו"ח שעות הנוכחות שלו, רק בעת שנגש לעורך דינו ולא בזמן אמת.

33. הנתבעת הצליחה להרים את הנטל שהוטל עליה ולהוכיח כי יום העבודה הרגיל של התובעים לא חרג מ- 8.5 שעות

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (ת"א) 40732-12-15 {ויטלי אדמוב נ' סינט תקשורת בע"מ, תק-עב 2018(4), 229332 (2018)} נדונה תביעה לתשלום בעבור שעות נוספות ופיצוי ללא הוכחת נזק.

התובעים, ויטלי אדמוב {להלן: "ויטלי" או "התובע 1"} ורומן מאיר {להלן: "רומן או "התובע 2"}.

ויטלי עבד, בתפקיד ראש צוות, החל מיום 09.09.11 ועד ליום 05.05.13, מועד פיטוריו. התובע 1 קיבל שכר, הכולל דמי נסיעות ואחזקת טלפון, בסך 9,020 ש"ח לחודש.

רומן עבד כמתקין מיום 01.11.11 ועד ליום 23.04.13, מועד בו פוטר. רומן קיבל שכר בסך 6,250 ש"ח לחודש.

התובעים עבדו 5 ימים בשבוע משעה 7:000 עד לשעה 17:00, כאשר לפי צו ההרחבה בענף הבניה, שבוע העבודה הוא של 42 שעות. על-כן, טענו התובעים לזכאות תשלום בגין שעות נוספות - 1.6 שעות לכל יום עבודה.

הנתבעת טענה, כי עיקר עיסוקה הוא התקנה של קווי תקשורת למחשבים בבתים פרטיים, בנייני מגורים, בתי עסק ומוסדות ציבור שונים.

הנתבעת אינה שייכת לענף הבניה ולא חל עליה צו ההרחבה בענף הבניה. הנתבעת לא פועלת בענף התעשיה, ולבטח לא בתחום המתכת והחשמל.

עוד טענה, כי נוהלו רישומי הנוכחות של התובעים, אבל אלה נגנבו מרכב של הנתבעת. לגישת הנתבעת, בהתאם לאותם רישומים נערכו תלושי השכר, ואם התובעים נדרשו לעבוד שעות נוספות, הם קיבלו תשלום בגינן.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי מעיון בתלושי השכר עולה כי אכן קיים תשלום בגין שעות נוספות {לפי 125% או 150%} בחלק מהם. זמן נסיעה למקום העבודה אינו זמן עבודה בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. ויטלי יצא מביתו בשעה 7:00, אסף את רומן והם הגיעו למחסני הנתבעת כ- 45 דקות לאחר מכן, כמעט בשעה 8:00. הם עבדו עד 17:00, והיתה הפסקה של כחצי שעה ביום העבודה. כך שהם עבדו 8.5 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. אם התובעים עבדו לאחר השעה 17:00 הם קיבלו תמורה בגין שעות אלה כשעות נוספות.

הנתבעת הצליחה להרים את הנטל שהוטל עליה ולהוכיח כי יום העבודה הרגיל של התובעים לא חרג מ-8.5 שעות.

עוד נקבע, כי הוגשו תלושי השכר של התובעים בגין כל תקופת העבודה. לא עולה מהם כי קיים פגם מהותי אשר מצדיק לחייב בפיצוי לדוגמה.

34. העובדה שהתובע הודה כי עבד במקביל במקומות עבודה נוספים, אין בה כשלעצמה, כדי להוות טענת הגנה מצד המעסיק

ב- סע"ש (ת"א) 14215-06-15 {ZOURUM KAIM נ' י. ששון ארומה השקעות בע"מ, תק-עב 2018(4), 16633 (2018)} נדונה תביעה לתשלום בעבור שעות נוספות ולפיצוי ללא הוכחת נזק.

הנתבעת היא זכיינית של רשת בתי קפה ומסעדות "ארומה" ובזמנים הרלוונטיים הפעילה בית קפה בקניון בעיר גבעתיים. לטענת התובע, הוא עבד אצלה מיום 24.07.11 ועד ליום 28.04.14, אז פוטר לאלתר וללא סיבה מוצדקת.

התובע טען, כי במהלך תקופת עבודתו, לא שולמו לו הזכויות הסוציאליות המתחייבות והוא הועסק 7 ימים בשבוע בהיקף של 245 שעות חודשיות בשכר שעתי של 24 ש"ח.

הנתבעת טענה, כי התובע קיבל את כל התשלומים המגיעים לו בצורה מסודרת ושוטפת וכל זכויותיו שולמו בהתאם לדין. בשל הסתלקותו ממקום העבודה ביום 18.04.14 הוא זומן לשימוע, אך לא התייצב. לפיכך, נערך פרוטוקול שימוע שלא בנוכחותו, הנתבעת ערכה לו גמר חשבון בגין פדיון חופשה, הבראה וחגים בתלוש השכר של חודש 14/04, אך הוא לא טרח להגיע ולקבל את התשלום שהוכן עבורו.

לטענת התובע, הוא לא תוגמל בגין שעות נוספות ואלה שולמו לו בתעריף רגיל בלבד. עוד טען, כי דו"חות הנוכחות אינם עומדים בדרישות החוק ואף אינם חתומים על ידו. הנתבעת טענה כי התובע קיבל גמול מלא עבור כל שעות עבודתו והפנתה לתלושי השכר. הנתבעת הוסיפה, כי התובע הודה במהלך חקירתו הנגדית, כי עבד במקביל במקומות עבודה נוספים ואף כי קיבל את שכרו במזומן.

התובע טען, כי נציג הנתבעת העיד שאינו בטוח שקיימת הלימה מוחלטת בין שעות העבודה הנוספות לבין התשלום ששולם לתובע תחת "שעות גלובאליות" וכי אישר, כי לא היה לו קשר ישיר אל העובד ולכן תשובותיו נסמכות על דו"חות הנוכחות.

הנתבעת טענה, כי תלושי השכר משקפים תשלום מלא בגין שעות נוספות. עוד טענה, כי התובע הודה שעבד במקביל במקומות עבודה נוספים וכי הוא דורש מהנתבעת תשלום בגין שעות שעבד במקומות אלה; התובע לא הוכיח כי תלושי השכר או דו"חות הנוכחות אינם אותנטיים ולא עמד בנטל של ראשית ראיה, המוטל עליו בעניין זה.

בית-הדין קיבל את התביעה לתשלום עבור שעות נוספות ופסק לתובע סכום גלובאלי בסך 5,000 ש"ח וקבע, כי הוצגו דו"חות נוכחות ספורים בלבד, ולא ניתן להקיש מהם ביחס לכל תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת. גם העובדה שהתובע הודה כי עבד במקביל במקומות עבודה נוספים, אין בה כשלעצמה, כדי להוות טענת הגנה מצד המעסיק, כי התובע לא עבד אצלו שעות נוספות, שכן לא הוכח כמה שעות עבד התובע במקומות הנוספים. כך או כך, ממילא בהתאם לתלושי השכר, אין מחלוקת כי התובע עבד שעות נוספות ולעיתים אף קיבל בגין כך תשלום.

עוד נקבע, כי נדחתה הטענה לפיה התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו. הנטל המוטל על התובע הוא לספק ראשית ראיה בלבד לכך שעבד שעות נוספות, והתובע עמד בכך. מעבר לעובדה שהצהיר והעיד על כך, אין כלל מחלוקת בין הצדדים כי הוא אכן עבד שעות נוספות, והשאלה היחידה היא האם הנתבעת הציגה ראיה לכך שהוא תמיד קיבל את כל המגיע לו בגין אותן שעות, או שמא, קיבל תשלום בגובה שכר יסוד בלבד.

באשר לתביעה לפיצוי התובע טען, כי תלושי השכר "פיקטיביים לחלוטין" ומטרתם לטשטש את מספר השעות שביצע בפועל ואת התעריף שקיבל. התובע הוסיף, כי "אין חולק כי הנתבעת לא מילאה אחר הוראות החוק ביודעין ואין המדובר במקרה בתום-לב". התובע מצא חיזוק לדבריו בכך ששמו של התובע נרשם בחלק מהתלושים בסיכול אותיות וכי הנתבעת לא המציאה אסמכתאות לכך ששילמה לתובע את שכרו במזומן.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי התובע לא הוכיח כי מדובר בתלושי שכר פיקטיביים. העובדה שרישום השעות הנוספות לא היה תמיד בהתאם לאמור בחוק, אינה מצביעה על כך שהתלושים אינם אותנטיים. מעבר לכך, הואיל והתובע לא התכחש לכך שקיבל במזומן את סכומי הכסף המצוינים בתלושי השכר, לא ברור מדוע נדרשת הנתבעת להמציא הוכחת תשלום. גם בעובדה שלעיתים שמו של התובע נרשם בצורה לא מדוייקת, בגלל פליטת קולמוס, אין כדי להוות הוכחה לכך שהתלושים אינם אותנטיים.

35. הפסיקה דרשה מהעובד לכל הפחות להציג בעדותו את גרסתו באשר לביצוע השעות הנוספות

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ; ע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני נ' אליאסי.

ב- ס"ע (ת"א) 30991-01-17 {מוניר בני שמסה נ' ח. מיתר לבניין בע"מ, תק-עב 2018(4), 15604 (2018)} התובע תושב הרשות הפלסטינאית עבד בענף הבניין בשירות הנתבעת מסוף חודש 14/04 ועד לחודש 16/06 - 527 ימים.

הנתבעת היא חברה קבלנית אשר עוסקת בעבודות בניה בתחומים והיקפים שונים.

התובע עבד 5 ימים בשבוע והשתכר לאורך כל תקופת העסקתו סך של 230 ש"ח ליום למעט בחודש התעסוקה האחרון, 16/06 במהלכו השתכר 240 ש"ח ליום. בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לשעות עבודתו של התובע אצל הנתבעת.

התובע טען, כי הועסק מתחילת העסקתו ועד לחודש 15/03 משעה 7:00 ועד 17:30 והיה עובד 10.5 שעות ביום אולם היה יוצא להפסקה בת 30 דקות. עוד טען התובע, כי מחודש 15/04 ועד לסיום העסקתו עבד משעה 7:00 עד 15:30 ובסך הכל 8.5 שעות בכל יום עבודה אולם היה יוצא להפסקה בת 30 דקות.

הנתבעת טענה, כי לאורך כל תקופת העסקתו של התובע שעות עבודתו היו מהשעה 7:00 עד 15:30 מתוכם 7.45 שעות עבודה נטו.

בית-הדין דחה את התביעה לקבלת גמול עבור שעות נוספות וקבע, כי נטל ההוכחה בדבר שעות העבודה של העובד במקרה של תביעה לתשלום שכר עבודה, שעה שלא הוצגו דו"חות נוכחות, מוטל על כתפי המעסיק. יחד-עם-זאת, הפסיקה דרשה מהעובד לכל הפחות להציג בעדותו את גרסתו באשר לביצוע השעות הנוספות.

התובע הצהיר בתצהירו באשר לשעות העבודה, כי מחודש אפריל 2014 ועד חודש מרץ 2015, היינו שנה, התחיל לעבוד בשעה 07:00 וסיים בשעה 17:30. על-כן לטענתו עבד 10 שעות נטו בתוספת חצי שעה הפסקה. עוד הצהיר כי מחודש אפריל 2015 ועד תחילת יוני 2016 כלומר שנה וארבעה חודשים התחיל לעבוד בשעה 7:00 וסיים בשעה 15:30 כלומר 8 שעות עבודה נטו בתוספת חצי שעה הפסקה. צו ההרחבה בענף הבניין קבע היקף משרה מלאה בענף עומד על-סך 181.86 שעות חודשיות. כלומר עובד שעובד 5 ימים בשבוע כמו התובע, השעות הנוספות מתחילות להיספר מהרגע שמסיים לעבוד כ-8.5 שעות. משמע כי בהיקף העסקתו של התובע בהתאם לגרסתו, ביצע שעה וחצי נוספת ביום בתקופה בה הועסק 10 שעות נטו ביום. בחקירתו דבק בגרסתו באשר לשעות העבודה.

בכתב התביעה התובע חישב את גמול השעות הנוספות המגיעות לו לפי שעתיים נוספות ביום, דבר שאינו מתיישב עם תצהירו ועדותו. כמו-כן, בתצהירו של התובע והן בכתב התביעה לא ציין את האתרים בהם עבד וכן לא ציין כי קיים הבדל בסוג העבודות בהם עבד כאשר בחקירתו עלה כי ביצע הן עבודות בניה והן עבודות גמר וייחס את השעות הארוכות יותר בהן עבד לביצוע עבודות בניה.

לאור אי ההתאמות והסתירות בגרסתו של התובע אשר חלקים רלוונטיים ממנה נעדרו מתצהירו כמפורט לעיל, מצאתי שאין מקום לקבל את גרסתו באשר לשעות עבודתו. מאחר וגרסת התובע אינה מתקבלת, הרי שאין להעביר את נטל ההוכחה באשר לכך לכתפי הנתבעת.

36. נקבע בהלכה הפסוקה כי מותר למעביד לשלם מראש או להתחייב מראש לשלם גמול שעות נוספות בעד מספר שעות נקוב, אם המוסכם לא יכלול גמול בעד שעות עבודה מעבר למותר לפי החוק

חקיקה רלבנטית: סעיפים 5, 26(א) ו-26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ.

ב- סע"ש (ת"א) 43884-09-16 {neguse rezene hailemar נ' דוד מזרחי, תק-עב 2018(4), 16581 (2018)} נדונה תביעה לגמול שעות נוספות, ותשלומים נוספים בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע.

הנתבע מפעיל כעוסק מורשה מסעדה בשם "שבעת וברכת" בשכונת התקווה בתל-אביב {להלן: "המסעדה"}. התובע הועסק כעובד מטבח במסעדה.

הצדדים חלוקים לגבי תקופת יחסי העבודה בין הצדדים, התובע טען, כי הועסק במסעדה מחודש 10/07 עד לחודש 13/02, ואילו הנתבע טוען כי התובע הועסק מיום 08.08.12 עד ליום 18.12.12. אין חולק כי התובע פוטר מעבודתו.

התובע טען, כי מתכונת עבודתו היתה כדלקמן: ימי א-ה משעה 12:00 ועד השעה 4:00 {16 שעות עבודה}, כאשר ביום ה' עבד עד השעה 5:00 בבוקר {17 שעות עבודה}, ובמוצאי שבת עבד לטענתו מצאת השבת ועד השעה 4:00 {כ- 9 שעות יומיות}. לכן, לטענתו מתכונת עבודתו החודשית עמדה על 387 שעות.

לטענתו, לכל אורך תקופת העסקתו שולם לו שכר גלובלי חודשי {ממוצע} בסך 8815 ש"ח. לטענתו, בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, יש לראות את שכרו החודשי כשכר רגיל בלבד. לטענתו, בהתאם למתכונת העבודה הקבועה, הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסך 437,748 ש"ח.

מנגד הנתבע טען, כי שולם לתובע שכר בסיס בתוספת זכויות סוציאליות ותשלום שעות נוספות בסך כולל של 10,000 ש"ח לחודש. לטענתו, שעות עבודתו של התובע היו מדי יום 11 שעות עבודה ובהם חצי שעה הפסקה, וביום שבת עבד התובע כ-שמונה שעות עבודה. הנתבע מדגיש כי שולם לתובע מדי חודש שכר הכולל בחובו תשלום בגין גמול שעות נוספות.

בית-הדין קבע, כי לאור העובדה שהנתבע לא הציג רישומי נוכחות אותם היה חייב לנהל על-פי חוק, הרי שהועבר אליו הנטל להוכיח כי התובע לא עבד בשעות הנוספות להן טען בתצהירו, וזאת בהתייחס לעבודה בשעות נוספות עד להיקף 60 שעות בחודש. הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו. הוכחה מתכונת עבודה גבוהה יותר מ-60 שעות חודשיות בחודש

כאמור, הנתבע טען בכתב ההגנה כי מתכונת עבודתו של התובע עמדה על 11 שעות עבודה בימי א-ה {כולל חצי שעת הפסקה} וכן 8 שעות עבודה במוצ"ש. מנגד, התובע טען כי עבד בימי א-ה משעה 12:00 ועד השעה 4:00 {16 שעות עבודה}, כאשר ביום ה' עבד עד השעה 5:00 בבוקר. לעניין זה, לא התקבלה גרסתו של התובע כי החל את עבודתו כביכול בשעה 12:00, כאשר חברו אברהם שעבד באותו תפקיד {כאמור במסעדה אחרת שהפעיל הנתבע} טען כי החל את עבודתו בשעה 14:00 בצהריים.

עוד נקבע, כי שעת תחילת המשמרת של התובע היתה בשעה 14:00. לעניין שעת סיום המשמרת, התובע לא הוכיח כי עבד מעבר לשעה 3:00 בבוקר. הוכחה מתכונת עבודה קבועה משעה 14:00 עד השעה 3:00. בנוסף, הוכח כי התובע עבד במוצ"ש 8 שעות עבודה נוספות.

כן, הוכחה בפנינו מתכונת עבודה קבועה הכוללת בחובה 30.5 שעות נוספות שבועיות {12 שעות לפי 125%; 18.5 שעות לפי 150%}. בחישוב זה נלקחו כל שעות העבודה במוצ"ש כשעות נוספות שכן חרגו מהמכסה של 43 שעות עבודה שבועיות {2 שעות לפי 125% ו-6 שעות לפי 150%}. עולה מחומר הראיות כי מדי שבוע שולם לתובע במזומן שכר בסך 2500 ש"ח {כ- 10,000 ש"ח לחודש}. הנתבע טען כאמור כי שכר זה כלל בחובו גם את התשלום בגין השעות הנוספות.

זאת ועוד, עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי מותר למעביד לשלם מראש או להתחייב מראש לשלם גמול שעות נוספות בעד מספר שעות נקוב, אם המוסכם לא יכלול גמול בעד שעות עבודה מעבר למותר לפי החוק, וזאת אף אם ידוע ומוסכם שלא תמיד ולא בכל חודש יעבוד העובד את מלוא מכסת השעות הנוספות שבעדן שולם.

במקרה דנן, מתכונת העבודה של התובע היתה קבועה, לא הוכח כי כללה שעות נוספות מעבר לשעות המוסכמות, יש לראות את הסיכום בין הצדדים בדבר התשלום החודשי הגלובלי ששולם לתובע {תשלום גבוה בסך של כ- 10,000 ש"ח לחודש}, כהתחייבות של הנתבע לשלם לתובע גמול שעות נוספות בעד מספר שעות נקוב וקבוע, מעבר למשרה המלאה. זאת שכן היה ידוע לצדדים {וכך הם פעלו לכל אורך ההתקשרות בניהם} כי התובע אמור לבצע מספר שעות נוספות קבוע מדי חודש. על-כן, ניתן לומר כי התשלום הגלובלי הנ"ל כלל תשלום בגין שעות נוספות, בין אם יבוצעו ובין אם לאו.

לא בוצע כל רישום המפריד בין השכר ששולם לתובע כ"שכר יסוד", לבין השכר ששולם לו בגין השעות הנוספות שעבד. ואולם, אי רישום כאמור אינו משנה את מהות העניין, כאשר בפעולה אריתמטית פשוטה ניתן לאמוד בבירור את שיעור הסכום ששולם עבור השעות הנוספות מעבר לשעות המשרה המלאה.

בהתחשב בשכר הבסיס שעמד בתקופה זו על 23.12 לשעה {4,300 ש"ח לחודש}, ובהתאם לשעות הנוספות שצוינו לעיל, הרי שיוצא כי התשלום ששולם לתובע מדי שבוע היה גבוה יותר מהתשלום שהיה זכאי לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. משכך, התובע לא זכאי לכל תשלום נוסף בגין גמול שעות נוספות ותביעתו ברכיב זה נדחתה.

באשר לדמי נסיעות נקבע, כי הדירה בה התגוררו השניים היתה נמצאת בסמוך למסעדה ובמרחק של שתי דקות הליכה, בנסיבות אלה, הרי שבכל מקרה התובע לא זכאי לתשלום דמי נסיעות, וזאת מבלי להידרש לשאלה האם במסגרת השכר ששולם לו הוסכם כי התשלום הגלובלי יכלול תשלום בגין נסיעות.

באשר לפיצוי בגין אי-עריכת תלושי שכר התובע טען, כי הנתבע הפר את הוראות סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר, עת לא הנפיק לתובע תלושי שכר בגין רוב חודשי עבודתו, וכן שעה שהנפיק לתובע תלושי שכר בודדים אשר ערוכים באופן פיקטיבי. לכן עותר התובע לפיצוי בסך 20,000 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי התובע החל את עבודתו אצל הנתבע בחודש 07/10, ולכן התקבלה טענת התובע כי לא הונפקו לו כלל תלושי שכר בגין מרבית חודשי עבודתו. כמו-כן, עולה מהראיות כי תלושי השכר שסופקו על-ידי הנתבע היו פיקטיביים לחלוטין, כאשר צויין בהם שכר עבודה נמוך יותר מהשכר האמיתי ששולם לתובע. התובע זכאי לפיצוי בסך 10,000 ש"ח בגין רכיב זה.

ראה גם סע"ש (ב"ש) 46971-11-15 שרף בדארין נ' לשם אירועים (2010) בע"מ, תק-עב 2018(4), 26021 (2018).

37. לעובד הזר הזכות לסיים את העסקתו בפועל לצורכי התארגנות לקראת עזיבתו את הארץ ובמסגרת זו לפעול למימוש זכויותיו כעובד בסמוך למועד החזרה למולדתו

חקיקה רלבנטית: סעיפים 26ב(א) ו- (ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (ב"ש) 45432-10-15 {פלה פהונסאווט נ' יצחק ספיר, תק-עב 2018(4),  26050 (2018)} נדונה תביעה לפיצויי פיטורים.

התובע הוא אזרח תאילנד אשר הגיע לישראל לעבוד בחקלאות באוגוסט 2010 מכוח אשרת עבודה שפקעה ביום 04.11.15. הנתבע הינו בעל משק חקלאי בכפר מימון.

הנתבע טען, כי תלושי השכר שהנפיק הנתבע במהלך התקופה מושא התביעה, משקפים את מציאות העסקתו של התובע ומהם עולה כי:

(1) התובע הועסק על-ידי הנתבע שלא ברציפות, כך שבמהלך כל התקופה מושא התביעה הועסק בסה"כ 28 חודשים אצל הנתבע.

(2) לתובע שולם שכר וזכויות נלוות {חופשה, הבראה, מענק שנתי, תוספת ותק ופיצוי בגובה הפרשות המעסיק לפנסיה}, הבאים לביטוי בתלושי השכר. בהתאם הנתבע טען, כי אין בסיס בתביעת התובע לשכר ולזכויות נלוות.

הנתבע הכחיש את הטענות בכתב התביעה המתייחסות למסגרת העבודה בשירותו ואת טענות התובע להפרשי שכר ולזכויות נלוות.

הנתבע טען, כי  אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים בנימוק כי התובע הוא זה שנטש בכך שלא עלה בטיסתו בחזרה לארץ מולדתו וכי ידע שעליו לקיים גמר חשבון, אך הודרך באופן כזה או אחר שלא לקבל את המגיע לו ולתבוע הרבה יותר מאוחר יותר.

בית-הדין קבע, כי מקום שהצדדים חולקים הן על-תנאי שכרו של התובע ועל הפרשי השכר להם הוא זכאי, שהם נגזרת מחובת תשלום שכר מינימום כחוק, נוכחות התובע בעבודה והשכר ששולם בפועל, על הנתבע להוכיח את גרסתו לפיה שילם בפועל לתובע שכר מינימום, בהתבסס על נוכחות התובע באופן שאין התובע זכאי להפרשי שכר. הנתבע לא בנטל המוטל עליו להוכחת הגרסה לפיה שילם התובע שכר מינימום כחוק, המתבסס על הימים והשעות בהן עבד.

בניגוד לגרסת הנתבע שטען באופן סתמי כי העסיק את הנתבע בשכר מינימום ושילם לתובע מידי חודש שכר המבוסס על שכר המינימום ושעות העבודה בפועל, הגיש התובע רישום שנערך בזמן אמת של השכר לו היה זכאי בהתאם להסכמה שבין הצדדים ושולם מידי חודש.

בהיעדר דו"חות נוכחות ובהיעדר רישום המתייחס לסכומים שקיבל התובע בפועל מידי חודש כשכר עבודה ובמציאות שבה אין בידינו לקבל את גרסת הנתבע על-תנאי השכר של התובע, המסקנה היא כי אין לתת כל משקל לתלושי השכר {החלקיים} המתייחסים לשכר ששולם לתובע בפועל ולזכויות נלוות. הדברים נכונים בפרט שעה שהנתבע נמנע מלהביא ראיות המתייחסות לאופן שבו נערכו תלושי השכר תוך פירוט והסבר לרכיבי השכר שמפורטים שם, ובשעה שהנתבע מודה כי התלושים בחלקם נערכו כך שיתאימו לשכר ששולם לתובע בפועל.

זאת ועוד, אין מחלוקת כי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו על רקע פקיעת תוקף אשרת השהייה של התובע בישראל. כפי שכבר נפסק, עובד זר המסיים את תקופת העסקתו אצל מעסיקו הישראלי, בתום תקופת האשרה המתירה לו לעבוד בישראל, זכאי לפיצויי פיטורים. לפיכך פשוט כי גם התובע שסיים את עבודתו בשירות הנתבע על רקע חזרתו לביתו בתאילנד עם תום התקופה בה הוא רשאי לעבוד בישראל, זכאי גם הוא לפיצויי פיטורים.

הנתבע טען, כי עזיבת התובע את מקום העבודה מספר ימים לפני מועד הטיסה, מהווה "נטישה", באופן השולל את זכותו של התובע לפיצויי פיטורים. הטענה נדחתה, שכן במועד שבו עזב התובע את מקום העבודה, ההחלטה על סיומם של עובד מעסיק בין הצדדים היתה לעובדה מוגמרת, ומכאן שזכותו של התובע לפיצויי פיטורים כבר גובשה. בנסיבות אלה, לעזיבת התובע את מקום העבודה אין השלכה על עצם סיום יחסי עובד מעסיק אלא על מועד הסיום בפועל. בנוסף, לעובד הזר הזכות לסיים את העסקתו בפועל לצורכי התארגנות לקראת עזיבתו את הארץ ובמסגרת זו לפעול למימוש זכויותיו כעובד בסמוך למועד החזרה למולדתו. מכאן שעזיבת התובע את מקום העבודה ימים ספורים לפני מועד הטיסה איננה גורעת מזכותו לפיצויי פיטורים.

נקבע כי, התובע לפיצויי פיטורים על-פי החישוב הבא: התובע עבד אצל הנתבע מסוף פברואר 2011 ועד תחילת אוקטובר 2015, דהיינו 55 חודשים. נכון לחודש ספטמבר 2015 עמד שכר המינימום על 4,650 ש"ח לחודש. מכאן שזכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 21,313 ש"ח.

38. מדובר במחלוקת מהותית בשאלת קיומם של יחסי עבודה

חקיקה רלבנטית: סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (נצ') 18139-08-16 {חיים איל גבאי נ' כאן בשבילך - מגדל העמק ע.ר 580406817, תק-עב 2018(4), 25860 (2018)} נדונה תביעה לתשלום בגין זכויות הנובעות מיחסי העבודה וסיומם.

התובע יליד 1972, בהשכלתו הינו בעל תואר ראשון במדעי המדינה והכשרה מקצועית כמנהל מחסן ממוחשב. התובע העיד על עצמו כי עסק בתחום הכדורסל במשך שנים. כך למשל, במהלך שירותו הצבאי השתתף בנבחרת בסיס חיל האוויר ולאחר שחרורו שיחק כדורסל באופן חובבני.

הנתבעת הינה עמותה המפעילה את קבוצת הכדורסל של העיר מגדל העמק בשם "הפועל מגדל העמק" {להלן: "הקבוצה"}. במסגרת העמותה פועלות 5 קבוצות כדורסל: קבוצת קט סל, קבוצת ילדים, קבוצת נערים, קבוצת נוער וקבוצת בוגרים - ליגה לאומית/ארצית. בכל קבוצה קיים מאמן, בבוגרים גם עוזר מאמן. בכל הקבוצות קיימים אפסנאי, רכז ספורט ואנשי מזכירות.

תחילת ההתקשרות - התובע טען, כי לעבוד בנתבעת בחודש 14/09 ושימש בנתבעת בתפקידים שונים כ"עובד". הנתבעת, מנגד, טענה כי התובע הגיע לפגישה בחודש 1410 שעניינה היה התנדבותו של התובע בקבוצה, כאשר בפועל, שימש כ"מתנדב" רק לאחר מועד זה וייעודו היה בסיוע בלבד.

סיום ההתקשרות - לגרסת התובע, ביום 21.12.14, בזמן שערך חימום עם כדור באולם הכדורסל, החליק לטענתו בשל רטיבות ברצפה ונפל {להלן: "התאונה"}. בעקבות התאונה סבל התובע מפציעה בכתף שמאל. התובע הופנה לטיפול בבית-חולים "העמק" שם לאחר בדיקות אובחן כי סבל משבר מרוסק בצוואר הניתוחי של ההומרוס. ביום 11.01.15 עבר התובע ניתוח.

מאז התאונה, לא שב התובע לפעילות אצל הנתבעת, אם כי מהודעות ה"ווטסאפ" שצירף התובע לתצהירו, נראה כי היה בקשר רציף עם חברי הקבוצה והתעדכן בפעילות הקבוצה, לפחות עד ליום 30.01.15. התובע לא קיבל שכר עבודה או זכויות סוציאליות מהנתבעת.

התובע טען, כי שימש למעשה עובד של הנתבעת. לטענתו, בחודש 14/07 התקבל לעבוד בקבוצה. התובע טען, כי סוכם עמו, בעל-פה, שיתחיל לעבוד בחודש 14/09, וכן סוכם ששכרו ישולם לו לאחר שיתקבל תקציב. התובע פירט בתצהירו בהרחבה את התפקידים שהתבקש לבצע וטען, כי התנהלותה של הנתבעת כלפיו היתה כשל מעסיקה אל מול עובד שלה.

באשר לסיום ההתקשרות - התובע טען, כי לאחר התאונה, למעשה לא שב לעבודה אלא פוטר במהלך מחלה, ללא שנערך לו שימוע כדין וללא שניתנה לו הודעה מוקדמת. התובע ציין, בין היתר, כי מצבו הכלכלי לא אפשר לו "להתנדב" ועל-כן, לגישתו טענתה של הנתבעת במישור זה אינה מתיישבת עם ההיגיון ואינה יכולה להתקבל. מכאן, עתר התובע לסעדים מכוח יחסי העבודה הנטענים.

הנתבעת טענה, כי התובע היה בגדר מתנדב בקבוצה. כמו-כן, התכחשה הנתבעת לסיכום תנאי העבודה שלטענת התובע נערך בעל-פה. לגרסת הנתבעת, התובע הגיע לקבוצה לפגישת היכרות רק בחודש 1410 וכל פועלו של התובע בקבוצה הסתכם בסיוע בלבד, ללא קשר לאימון הקבוצה. התובע מעולם לא חוייב לבצע כל פעולה שהיא. כחלק מפעילותו של התובע הוא התבקש להגיע ולהשתתף בשיחות וישיבות צוות אך מעולם לא חוייב בכך. התובע יכול היה לסרב לכך בכל עת. עוד ציינה הנתבעת כי התובע בוטח כמתנדב ולא כמאמן. הנתבעת כופרת בטענה שפיטרה את התובע וטענה כי התובע לא פוטר כיוון שלא היה "עובד".

בית-הדין קבע, כי התובע, מבחינתו, הגיע לקבוצה במטרה לעבוד. אשר לנתבעת, יתכן וזו לא נתנה את הדעת או סברה כי האופן בו פעל התובע או השתלב בנתבעת יחשב כ"עבודה". הלכה למעשה, הנתבעת קיבלה את התובע לשורותיה כמי שיקבל הוראות ויהיה זמין לעבודה והתובע מצדו, ראה בנתבעת כמעסיקתו, ממנה יקבל גמול עבור עבודתו. התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעסיק. התובע השתלב בקבוצה כעוזר אפסנאי או אב הבית או שניהם וקיבל הוראות עבודה.

בית-הדין דחה את התביעה לפיצוי בגין אי-מתן תלושי שכר וקבע, כי הנתבעת אמנם לא מסרה "הודעה לעובד", אולם הדבר לא נעשה "ביודעין" כהגדרת החוק. על-כן, אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם פיצוי כספי בגין כך.

בית-הדין דחה את התביעה להלנת שכר וקבע, כי התביעה הוגשה ב- 16/08, כך שהתביעה לפיצויי הלנה התיישנה לפי סע' 17א' לחוק. אולם מעבר לכך, ולמעלה מן הנדרש, ניכר כי מדובר במחלוקת כנה בין הצדדים ביחס למהות אופי ההתקשרות בין הצדדים. לפיכך, גם אלמלא התיישנה, היה מקום להפחית את פיצויי הלנה לכדי הצמדה וריבית בלבד.

39. הועברו לתובע תלושי שכר אשר לא שיקפו את שכרו או את שעות עבודתו. מדובר בהפרה בוטה ומתמשכת

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 28228-03-15 לוקס נ' זיסמן.

ב- סע"ש (ת"א) 14190-09-15 {ABRAHA TOHLOM נ' א. דורי בניה בע"מ, תק-עב 2018(4), 26066 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות סוציאליות שונות בגין עבודת התובע בנתבעת וסיומה.

התובע, נתין אריתריאה, הועסק בנתבעת מס' 2 {להלן: "ר.מ.ז."} בחודשים דצמבר 2011 -יולי 2015. לכל אורך תקופת עבודתו {למעט השבועיים האחרונים לעבודתו}, התובע עבד באתרי בניה של הנתבעת מס' 1 {להלן: "א. דורי"}.

בין הנתבעות נכרת הסכם, במסגרתו ר.מ.ז. התחייבה לבצע עבודות בניה עבור א. דורי כקבלן משנה בפרוייקט סוטין בתל-אביב {רח' סוטין 29 תל-אביב}. ההתקשרות עוגנה בהסכמים מיום 19.07.12 בהסכם נקבע, בין היתר, שר.מ.ז. תספק עובדים לצורך עבודות הבניה ותהיה האחראית הבלעדית עליהם. בשלב מסויים, בשנת 2015, ר.מ.ז. הפסיקה את ההתקשרות עם א. דורי והתובע עבר לאתר בניה אחר. בסמוך לכך {בחלוף כשבועיים} התובע התפטר מעבודתו.

התובע טען, כי בחודשים דצמבר 2011 עד אוגוסט 2013 שולם לו שכר נטו שעתי של 25 ש"ח והחל מחודש ספטמבר 2013 שכרו עלה ל- 27 ש"ח לשעה. התובע הוסיף והעיד שהוא עבד שישה ימים בשבוע, בשעות 17:00-06:30 ולעיתים אף מעבר לכך, עד השעות 19:00, 20:00 וגם 22:00.לטענתו, הוא לא יצא להפסקות במהלך יום העבודה, להוציא הפסקות קצרות של 10-5 דקות.

לתמיכה בטענותיו התובע הציג צילומי רישומי נוכחות, שלטענתו ערך בזמן אמת, כשבשולי הרישומים פורט הסכום הכולל ששולם לו בגין עבודתו. התובע הציג את רישומי הנוכחות המקוריים, יומן לשנים 2011-2010 {הנושא סמליל של ר.מ.ז.} וכן דפים בודדים נוספים עליהם ערך את רישומיו. נוסף על כך, הציג התובע דו"חות ממוחשבים שערכה ר.מ.ז. לחודשים מרץ 2014 עד יוני 2015 {חלק מהדו"חות הם טבלאות שנערכו בתוכנת "וורד" וחלקם דו"חות נוכחות ממוחשבים}.

בית-הדין קבע, כי לגבי התקופה שקדמה למרץ 14', אזי אי-הצגתם של רישומי נוכחות על-פיהם א.דורי שלימה לר.מ.ז  את התמורה החוזית פועלת לחובתה של הנתבעת. זאת מאחר שאם אכן היו דו"חות, מצופה היה שהם יוצגו.

עוד נקבע, כי לגבי התקופה שקדמה למרץ 14', התובע זכאי לתמורת עבודה בשעות נוספות לפי החזקה הקבועה בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, היינו 182 שעות עבודה חודשיות רגילות {בענף הבניה} ועוד 60 שעות נוספות.

התובע טען לאי הודעה בכתב על-תנאי עבודה ולפיצוי  בסך 3,000 ש"ח. ר.מ.ז. טענה שהתובע קיבל הודעה בעל-פה בעניין תנאי עבודתו. בית-הדין קבע, כי הודעה בעל-פה אינה מקיימת את הוראות החוק בנושא. לפיכך התביעה ברכיב זה התקבלה במלואה, במיוחד נוכח המחלוקות לגבי גובה השכר ושעות העבודה - נתונים שהיה על המעסיק למסור לתובע בכתב.

עוד נקבע, כי מאחר שמדובר בחובות החלות על המעסיק {בניגוד ל"משתמש"} ומדובר בפיצוי בעל היבט עונשי והרתעתי, לא חוייבה א. דורי ברכיב תביעה זה, לפיצויים סטטוטוריים {בניגוד לחיובה בגין זכויות סוציאליות של התובע}.

בית-הדין קיבל את התביעה לפיצוי בסך 20,000 ש"ח בגין אי-מסירת תלושי שכר והן משום שתלושי השכר שנמסרו לו כללו נתונים פיקטיביים. ר.מ.ז. טענה שהתובע קיבל תלושים לאחר שהעביר את פרטיו לא. דורי.

עוד נקבע, כי בסעיפים שלעיל נקבע שעד לחודש מרץ 2014 לא הועברו לתובע תלושי שכר. החל מחודש אפריל 2014 הועברו לתובע תלושי שכר אשר לא שיקפו את שכרו או את שעות עבודתו. מדובר בהפרה בוטה ומתמשכת.  ר.מ.ז. הציגה לראשונה תלושי שכר לתקופה שקדמה לחודש אפריל 2014. מדובר בתלושים פיקטיביים שאינם משקפים את שעות עבודתו ואת שכרו של התובע והם הונפקו בדיעבד, לאחר הגשת התביעה.

40. אין חולק כי לא נמסרה לתובע הודעה לעובד על-תנאי העבודה ולא הונפקו תלושי שכר

חקיקה רלבנטית: סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (ת"א) 51745-05-16 {TEAME BAHRE נ' דוד מעברי, תק-עב 2018(4), 26637 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות סוציאליות שונות בגין עבודת התובע בנתבעת וסיומה.

התובע טען, כי הוא עבד בחנות למכירת ירקות ופירות שבבעלות הנתבע {להלן: "החנות"} מיום 05.11.08 ועד ליום 01.05.18, עבד 7 ימים בשבוע, בימים א-ה משעה 7:00 עד לשעה 21:00, ימי שישי בין השעות 17:00-07:00 ובמוצאי שבת כ- 3 שעות, סה"כ כ- 320 שעות עבודה לחודש, וקיבל שכר שהיה פחות משכר מינימום במשק באותה תקופה {הוא קיבל סך של 20 ש"ח לשעת עבודה}. התובע טען שהוא פוטר על-ידי "עידן" ללא סיבה מוצדקת. בנוסף, התובע לא קיבל הודעה לעובד על-תנאי העבודה.

הנתבע טען, כי התובע עבד בחנות כעובד מזדמן שסייע מעת לעת בפריקת סחורה וסידורה בחנות או במחסן, עד שהתבקש להמציא אשרת עבודה ואז הפסיק להגיע. לבקשת התובע, שולם לו שכר מינימום לשעה, במזומן ביום שישי, מאחר שלא היה לו חשבון בנק.

הנתבע הכחיש את השעות הנטענות על-ידי התובע. נאמר כי החנות סגורה כלל בשבתות, ובימי שישי היא חייבת להיסגר שעתיים לפני כניסת השבת. הנתבע הכחיש את זכאות התובע לסעדים הנדרשים בתביעה.

בית-הדין קבע, כי מאחר שהנתבע לא נתן לתובע הודעה לעובד, מה שהיה צריך לעשות לא יאוחר מ-30 ימים מתחילת העבודה, הנתבע חייב בתשלום המבוקש, סך של 2,000 ש"ח כפיצוי לדוגמה.

כמו-כן, הנתבע הודה כי התובע עבד חודשיים מבלי שקיבל תלושי שכר. לכן, הנתבע חייב בפיצוי לדוגמה לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, בסך 5,000 ש"ח.

41. גרסת התובעת בעניין שעות עבודתה מגלה טפח ומכסה טפחיים

חקיקה רלבנטית: סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1957.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 42463-09-11 גד גולן (יואב ברמץ) נ' נגריית שירן בע"מ.

ב- ס"ע (ת"א) 49803-07-16 {milete mobratom נ' חברת מוסדות חנוך ותרבות בתל מונד מיסודה של ההסוהי, תק-עב 2018(4), 25725 (2018)} נדונה תביעה לתשלום עבור שעות נוספות.

התובעת, נתינת אריתריאה, הועסקה על-ידי הנתבע מס' 2 {להלן: "כהן"} מיום 30.03.14.

ביום 27.05.15 כהן הקים חברה, היא הנתבעת 3 {להלן: "החברה"}. בשלב כלשהו התובעת עברה לעבוד בשורות החברה ועבדה בשורותיה עד התפטרותה.

הנתבעת מס' 1 {להלן: "חברת מוסדות חינוך"} מפעילה מתנ"ס בתל מונד {להלן: "המתנ"ס"}.

בין החברה ובין חברת מוסדות חינוך נכרת "הסכם עבודה" במסגרתו התחייבה החברה לספק עובדים במתנ"ס.  במסגרת ההסכם התחייבה החברה לבטח את עובדיה בביטוח רפואי ולשלם את הזכויות הסוציאליות המגיעות להם. עוד נקבע בהסכם כי יש צורך באישור החברה לצורך קליטת עובדיה במתנ"ס וכי בין עובדי החברה למתנ"ס לא יתקיימו יחסי עובד ומעסיק.

לתובעת נמסרו תלושי שכר מידי חודש בחודשו. עד לחודש מרץ 2015 צויין בתלושים שכרה החודשי של התובעת. החל מחודש אפריל 2015, פורט בתלושים גם שכרה השעתי של התובעת - 26 ש"ח. התובעת חדלה להגיע לעבודה בתחילת חודש פברואר 2016. לטענת הנתבע, התובע לא הודיעה על סיבת היעדרותה ובפועל נטשה את העבודה. לטענת התובעת, היא יצאה לחופשת מחלה.

בית-הדין קבע, כי אשר לשעות עבודתה של התובעת, לא הוצגו דו"חות נוכחות. עם-זאת, גרסת התובעת בעניין שעות עבודתה היתה מתפתחת וההתרשמות הכללית מעדות התובעת בנושא זה היתה כי התובעת מגלה טפח ומכסה טפחיים.

התובעת טענה, כי עבדה בשנה הראשונה בשעות 18:30-07:30 ובעדותה טענה לראשונה כי גם בשנה השניה לעבודתה עבדה בהיקף דומה, פעמיים בשבוע. התובעת לא הניחה ולו ראשית ראיה בדבר מתכונת העסקה קבועה. לפיכך נקבע שהתובעת עבדה בשעות 07:30 -16:30 וניצלה חצי שעת הפסקה כטענתה, ולמעשה עבדה 8.5 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי לא הוכח שהתובעת אכן עבדה בשעות נוספות, למעט חריג: בחודש נובמבר 2015 שולם לתובעת שכר של 4,914 ש"ח בגין 189 שעות בתעריף 25 ש"ח. מאחר שעל-פי תלושי השכר, התובעת היתה זכאית לשכר יסוד של 26 ש"ח ובשים-לב לכך שהתובעת עבדה מעבר למשרה מלאה {186 שעות בחודש}, התובעת זכאית לשכר יסוד של 4,836 ש"ח וגמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 97.5 ש"ח, כלומר שכר כולל בסך 4,933.5 ש"ח. כלומר, התובעת זכאית להפרשי שכר בסך 19.5 ש"ח, שיעוגלו ל- 20 ש"ח.

42. הנתבעת לא הוכיחה כי מסרה תלושי שכר לתובע בגין כל חודשי ההעסקה

חקיקה רלבנטית: סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (ת"א) 38838-05-16 {דמיטרי גורון נ' בוריס טורס בע"מ, תק-עב 2018(4), 25771 (2018)} נדונה תביעה בגין אי-הנפקת תלושי שכר.

התובע טען, כי לאורך כל שנות העסקתו של התובע בנתבעת, סדר יומו התחיל בכך שהוא היה יוצא מביתו באריאל בשעה 05:30 בבוקר על-מנת להגיע בשעה 07:00 לתל-אביב. משם היה יוצא להדרכה אשר אורגנה על-ידי הנתבעת, כאשר בדרך-כלל היה מסיים את עבודתו בשעה 19:00 בתל-אביב {היו אף ימים שהוא סיים מאוחר יותר}. מתל-אביב היה עליו לשוב לביתו באופן עצמאי. התובע עבד בחגים, בשבתות ובשעות נוספות, מבלי ששולמה לו מלוא התמורה. בנוסף, לא הונפקו תלושי שכר כסדרם ולא שולמו זכויות סוציאליות כדין, לרבות תגמולי מעסיק לקרן הפנסיה ודמי נסיעות.

הנתבע טען, כי יום העבודה של התובע היה מתחיל מרגע הגעת אוטובוס המטיילים ליעד התיירות הראשון, אז החלה עבודתו של התובע בסיקור היעדים התיירותיים, ובהתאמה הסתיים ביעד התיירות האחרון.

עוד טען, כי התובע הגיש תביעה בה הכליל את זמן ההגעה מנקודות האיסוף של המטיילים ליעדי התיירות וכן את זמן היציאה מיעדי התיירות לנקודות הפיזור של המטיילים כשעות עבודה, ואולם לא כך היה הדבר. חישוב זה נוגד את נוהג העבודה הקיים בנתבעת. התובע בחר להיאסף על-ידי אוטובוס הנתבעת מביתו ומשם לנסוע לנקודות איסוף המטיילים וזאת כדי לחסוך את עלויות ההגעה ליעדי התיירות. כך גם בחר לחזור עם אוטובוס הנתבעת בסוף יום הסיור לביתו על-אף שהיה משוחרר מעבודתו כבר בגמר יעד התיירות האחרון. על-כן תביעת התובע לשעות נוספות הינה בחוסר תום-לב.

הנתבעת הודתה באי-הפרשה לקרן פנסיה. אשר ליתר טענות התובע, הונפקו תלושי שכר כדין, שולמו דמי הבראה בצ'ק, וכך גם סופקו הסעות מביתו של התובע ובחזרה.

בית-הדין קבע, כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי לדוגמה בהתאם לסעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר בסך 5,000 ש"ח. התובע הצהיר כי לא נמסרו לו תלושי שכר כסדרם בתקופות שונות להעסקתו בנתבעת - בין החודשים יוני 2015 - ספטמבר 2015, ובין חודש דצמבר 2015 ועד לסיום העסקתו, פברואר 2016. התובע העיד כי כעבור שלושה או ארבעה חודשים אחרי מועד קבלת ההמחאה לתשלום השכר הוא קיבל את התלושים. הנתבעת לא הוכיחה כי מסרה תלושי שכר לתובע בגין כל חודשי ההעסקה.

43. מאחר שהנתבעת לא עמדה על עריכת דיווחים כנדרש, יש לקבוע כי היא לא עמדה בחובות הרישומיות המוטלות עליה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 5 ו- 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (ת"א) 9671-07-15 {חיה קושלביץ נ' בין הרים שירותי תיירות בע"מ, תק-עב 2018(4), 25559 (2018)} נדונה תביעה לגמול בעבור שעות נוספות ולפדיון חופשה.

הנתבעת היא חברת נסיעות שהעסיקה את התובעת כמדריכת טיולים מיום 01.07.10 ועד לחודש נובמבר 2014.

התובעת היא מדריכת טיולים וותיקה בעלת וותק של כ- 48 שנים לערך, נקלטה לעבודה אצל הנתבעת בהיותה כבת 70 שנים ועבדה בנתבעת עד להתפטרותה. התובעת עבדה רק אצל הנתבעת ושכרה היומי עמד על כ- 200 דולר ליום. במסגרת עבודתה התובעת הדריכה תיירים זרים הן בשפה האנגלית והן בשפות נוספות. בשלב כלשהו, לקראת סיום עבודתה של התובעת, בשנת 2013 הנתבעת הצטרפה ללשכת מארגני תיירות נכנסת לישראל.

התובעת טענה, כי על הצדדים חלות הוראות צווי ההרחבה בענף מורי הדרך. הצו הרלוונטי הוא משנת 2009, בו נקבע כי יום עבודה רגיל של מדריך טיולים הוא בן 8 שעות. מאחר שעל-פי גרסת התובעת, היא עבדה בהיקף של כ- 11 שעות ביום ואין חולק שלא שולמה לה תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, היא זכאית להפרשי שכר.

עוד טענה, כי הנתבעת גם לא שילמה לתובעת סכומים נוספים הקבועים בצו ההרחבה, כגון גמול בגין הדרכה בשתי שפות זרות. כמו-כן לא שולמו לתובעת זכויות סוציאליות נלוות: דמי חופשה, דמי הבראה והפרשות לקופת גמל. התובעת לא וויתרה על תשלום הרכיבים המגיעים לה על-פי הדין ובכל מקרה מדובר ברכיבים קוגנטיים שלא ניתן לוותר עליהם.

הנתבעת טענה, כי על הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף מורי הדרך. אף שהנתבעת לא היתה חברה בארגון המעסיקים החתום על ההסכם, התובעת ביקשה שהוראות ההסכם הקיבוצי יחולו עליה בדומה לתנאי עבודתה במקום עבודתה הקודם, בחברת "אגד".

בהתייחס לתביעה לגמול עבודה בשעות נוספות, נטען שהתובעת לא עבדה 11 שעות ביום, כי היא ניצלה הפסקות במהלך יום ההדרכה וממילא, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, יום העבודה הרגיל בענף הוא בן 12 שעות. כך שבכל מקרה התובעת אינה זכאית לגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

עוד נטען, כי אפילו חלות על הצדדים הוראות צו ההרחבה, הרי שהשכר ששולם לתובעת עלה על זה הקבוע בצו ההרחבה והוא כלל תמורה העולה על הגמול המגיע לתובעת, לרבות תשלום זכויות סוציאליות נלוות.

כן, התביעה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות נגועה בחוסר תום-לב, שכן התובעת מעולם לא דרשה כי ישולם לה גמול בגין עבודה בשעות נוספות, למרות שהיתה מודעת היטב לעניין זה. זאת מאחר שהתובעת ניהלה בעבר הליך בבית-הדין לעבודה, כנגד מעסיק קודם שלה {גם הוא בתחום תיירות הפנים} ובית-הדין הארצי קבע שהתובעת זכאית לגמול עבודה בשעות נוספות.

בית-הדין קבע לתובעת גמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 323,227 ש"ח. מבחינה עובדתית, עולה שניתן היה לפקח על שעות העבודה של התובעת. הנתבעת גם אישרה שאם עובד עובד מעל 12 שעות ביום, הוא מדווח על כך. כלומר, האפשרות לפיקוח או לדיווח קיימת, אלא שהיא מופעלת רק בחריגה של מעבר ל- 12 שעות עבודה ביום. התובעת מסרה דווחי נוכחות יומיים, לרבות דרישות לעמלה. לא הוצגה מניעה לפיה באותו דיווח, היה נמסר גם אורך יום העבודה.

עוד נקבע, כי המסקנה מן הדברים היא שלא היתה מניעה שהתובעת תעביר דיווחי נוכחות מפורטים של שעות עבודתה. מאחר שהנתבעת לא עמדה על עריכת דיווחים כנדרש, יש לקבוע כי היא לא עמדה בחובות הרישומיות המוטלות עליה.

כן, הנתבעת לא הציגה גרסה סדורה לגבי שעות עבודתה של התובעת. נטען שהתובעת החלה לעבוד בשעה 7:15 וסיימה לעבוד עם לפיזור התיירים במלונות, אולם הנתבעת לא פירטה את שעת סיום עבודתה של התובעת.

בית-הדין קיבל את התביעה לפדיון חופשה וקבע גמול בסך 22,747 ש"ח. הנתבעת טענה, כי שכר התובעת כלל תמורה בגין רכיבים סוציאליים לרבות חופשה, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי.

עוד נקבע, כי צו ההרחבה בוטל והוראותיו הפכו לחלק בלתי-נפרד מחוזה העבודה האישי של התובעת. עם-זאת, מאחר שהוראות צו ההרחבה אינן מתיישבות עם הוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, אין לתת להוראה זו תוקף.

44. הנתבעים לא הביאו אף לא ראשית ראיה באשר לשעות עבודתו של התובע

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ.

ב- סע"ש (ת"א) 10665-09-16 {GERMAI TAWELDE נ' קפה חברים בע"מ, תק-עב 2018(4), 26402 (2018)} נדונה תביעה לגמול בעבור שעות נוספות.

התובע הועסק בבית קפה בגבעתיים, אותו ניהלה הנתבעת 1. הנתבעת 1 איננה פעילה.

התובע עבד אצל הנתבעת. לטענת התובע, הוא עבד מיום 12.01.14 ועד ליום 22.04.16 ולטענת הנתבעת, מיום 01.03.14 ועד ליום 30.04.16.

הנתבע 2, הוא בעל מניות של הנתבעת 1.

הנתבע 3 היה בעל מניות בנתבעת 1 עד לחודש 16/05.

תחילה הועסק התובע באמצעות חברת כוח אדם. המסעדה נסגרה בחודש 16/04.

התובע עתר לקבלת הפרשי שכר וגמול שעות נוספות (53,381 ש"ח).

הנתבעת טענה, כי ניהלה רישום אלקטרוני ונתנה לתובע תלושי שכר. רישומי הנתבעת של שעות העבודה ותלושי השכר מטעמה משקפים נאמנה את נתוני שכרו של התובע. הנתבעת שילמה לתובע שכר חודשי על בסיס 186 שעות עבודה. הנתבעת שילמה לתובע שכר מינימום בתוספת שעות נוספות גלובליות.

בית-הדין קבע, כי הנתבעים לא פנו אל הבעלים החדש של העסק על-מנת לקבל תדפיסים של דו"חות הנוכחות של התובע, ולא הביאו אף לא ראשית ראיה באשר לשעות עבודתו של התובע. התובע הביא ראשית ראיה באשר לביצוע שעות נוספות.

עוד נקבע, כי אין כל קשר בין תשלום שעות נוספות בתלושי השכר לתשלום שעות נוספות. מאחר שתקופת העסקתו של התובע היא לאחר התיקון לחוק הגנת השכר {תיקון מס' 24}, הרי שעל-פי החוק על המעסיק מוטל הנטל להוכיח את מספר השעות שאותן עבד העובד.

בית-הדין חייב את הנתבעת ב- 60 שעות נוספות כקבוע בסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר. על הנתבעת לשלם לתובע סך של 12,806 ש"ח בגין עבודה בשעות נוספות.

45. במקרים של חסר ראייתי ניתן לערוך את חישוב התמורה המגיעה בעבור עבודה בשעות נוספות על דרך האומדנה

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 212/06, ימית א ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפשרית; ע"ע (ארצי) 280/08‏ זגורי נ' חברת השמירה בע"מ; ע"ע (ארצי) 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ; ע"ע (ארצי) 35727-11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ נ' פודולסקי אלכסנדר.

ב- סע"ש (נצ') 29418-03-15 {סלימאני ראידה נ' ב.ש מחלבות אלארז בע"מ, תק-עב 2018(4), 19035(2018)} נדונה תביעה לגמול בעבור שעות נוספות.

התובעות טענו, כי הנתבעים לא ניהלו תיעוד שוטף ואמין לגבי שעות וימי העבודה וזאת בניגוד מוחלט לחוק וכן טענו כי אין בידיהן פירוט לגבי שעות הנוספות שעבדו ולכן עתרו לתשלום סכום של 40,000 ש"ח לכל אחת על דרך האומדנא.

הנתבעים טענו, כי הם ניהלו תיעוד שוטף לגבי שעות וימי העבודה של התובעות אך אלו הועלמו ו/או הושמדו על-ידי נציגי החברה החדשה משאלו השתלטו על חברתם. התובעות עבדו על בסיס שעתי וקיבלו את שכרן בהתאם לשעות בהן עבדו בפועל כאשר מקום שעבדו שעות נוספות הן קיבלו על כך שכר מתאים.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי תיקון 24 לחוק הגנת השכר, אשר נכנס לתוקפו ביום 01.02.09, שינה בין היתר את נטלי ההוכחה בכל הנוגע לתביעה לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסעיף 26ב' לחוק הגנת השכר. הנטל בדבר זכאות לגמול שעות נוספות, כאשר הוכחה מתכונת עבודה קבועה, עובר למעסיק.

עוד נקבע, כי אין עוד צורך בהוכחתה של מתכונת עבודה קבועה בשעות נוספות החוזרת ונשנית על-מנת להעביר את הנטל להוכחת היקף ההעסקה המדויק בשעות נוספות וניתן להסתפק לשם כך אף בהצגת "דבר מה ראייתי", מצד העובד, המצביע על מתכונת עבודה כללית שכללה העסקה בשעות נוספות כתנאי להעברת הנטל אל כתפי המעסיק. כמו-כן נקבע כי במקרים של חסר ראייתי ניתן לערוך את חישוב התמורה המגיעה בעבור עבודה בשעות נוספות על דרך האומדנה.

כן, התובעות הצהירו, כי "לא הוגדרו שעות עבודה עבור התובעת, היא עבדה כל יום לכל הפחות 8 שעות, כאשר החלה בד"כ בשעה 07:00 ועד לשעה 19:00 בתנאי עבדות ללא כל מנוחה, כאשר היו ימים שעבדה מעבר לשעה 19:00 והיו כאלה שלא מעטים שנאלצה להגיע קודם לשעה 07:00 וזאת במיוחד בימים בהם קיבלו חלב". מעיון בתלושי השכר המעטים עולה, כי לתובעות שולם שעות נוספות בשיעור של 125%. התובעות לא עבדו שעות נוספות, בהיקף לו הן טוענות.

46. אם בית-הדין אינו נותן אמון בגרסת התובע, אזי ה"אין" בגרסתו אינו הופך ל"יש" המצדיק קבלת התובענה אך מפאת מחדלי הנתבע מהעדה או הגשת תצהיר

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 25818-05-17‏ ‏ נריה קבלן נ' טאבון בן יהודה בע"מ; בר"ע (ארצי) 26874-10-17‏ א.ב. (באסם) לשיווק בשר ולמסחר כולל בע"מ נ' גלעד פרי-אור; ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שווק בע"מ.

ב- סע"ש (ת"א) 57049-01-16 {GEBREZGEHER HABTE SEREKHE נ' דניאל סולומון, תק-עב 2018(4), 18980 (2018)} נדונה תביעה לגמול בעבור שעות נוספות.

התובע הועסק אצל הנתבע 1 {להלן: "סלומון"} מיום 01.05.13 ועד 13.06.15 בחצרי הישיבה התיכונית ברמת גן {להלן: "הישיבה"}, בשכר שעתי.

המחלקות בין התובע לבין סלומון היא בנוגע למהימנות תלושי השכר. סלומון טען, כי תלושי השכר אותנטיים ומשקפים את שכרו של התובע ואת הרכיבים המפורטים בהם,  התובע טען, מנגד כי תלושי השכר הינם פיקטיביים.

התובע טען, כי הוא הועסק במתכונת עבודה קבועה, 6 ימים בשבוע, בימים א'-ה' בין השעות 07:00-17:00 ובימי ו' בין השעות 15:00-07:00. עוד טען, כי תעריף שכרו השעתי האחרון עמד על 23 ש"ח לשעה.בהתחשב בהיקף משרה קבוע הכולל 260 שעות עבודה בחודש ובשכר שעתי ענפי בענף הניקיון תבע התובע גמול שעות נוספות בסך של 26,918 ש"ח.

סלומון טען, כי התובע הועסק במתכונת עבודה משתנה ובחלקיות משרה, כמפורט בתלושי השכר וקיבל שכר משתנה בהתאם להיקף העבודה החודשי הלכה למעשה. עוד טען, כי שככל שהתובע עבד בשעות המוגדרות כשעות נוספות קיבל בגין שעות אלה גמול כדין.

התובע אישר, כי הסכומים המצויינים במסמכי הבנק שהציג משקפים את המשכורת החודשית שקיבל מדי חודש. הסכומים המצויינים במסמכי הבנק משתנים מהותית מדי חודש בחודשו. מהראיות עלה כי התובע עבד בהיקף משרה משתנה, בהתאם לצרכי העבודה. עובדה זו כשלעצמה שומטת את הקרקע תחת תביעתו של התובע על יסוד מתכונת עבודה קבועה.

אין לתת אמון בגרסת התובע לפיה עבד בכל הימים למעט יום כיפור. מדובר כאמור בישיבה תיכונית ומטבע הדברים הישיבה סגורה בשבתות, חגים ומועדי ישראל. כמו-כן, נמצאים תלמידי הישיבה בחופשה בהתאם ללוח החופשות של משרד החינוך, היינו בחודשי הקיץ, בחול המועד סוכות ופסח, בחג החנוכה, פורים ועוד.

בית-הדין קבע, כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך של 6,279 ש"ח. התובע אכן ביצע שעות נוספות, מעת לעת. ראשית, סלומון עצמו העיד כי התובע ביצע שעות נוספות, בהתאם לדרישות העבודה, אולם לטענתו "ככל שעבד שעות נוספות שולם לו בגין שעות אלה בתלושי השכר". שנית, בהסכם ההתקשרות בין סולמון לבין הישיבה מצויין כי סלומון מתחייב לספק לישיבה כ- 533 שעות עובד ניקיון בחודש. שלישית, הסכומים ממסמכי הבנק מצביעים על כך שהתובע עבד לעיתים בשעות המוגדרות בדין כשעות נוספות החורגות מהיקף משרה מלאה.

47. בנסיבות עובדתיות אלה של היעדר תשתית עובדתית אחידה ומבוססת, ומתוך גרסה מחוררת ככברה, יש משנה חשיבות להיעדר אמירה מפורשת בתצהיר התובע לתקופת העבודה

חקיקה רלבנטית: סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: סע"ש 17940-05-13 פאייק דראגמה נגד נ' קבוץ בית הערבה.

ב- סע"ש (יר') 1588-03-15 {מוחמד מסלמאני תושבי איוש נ' קיבוץ בית הערבה, תק-עב 2018(4), 12322 (2018)} נדונה תביעה לגמול בעבור אי הנפקת תלושי שכר.

התובע טען לזכויות מכוח יחסי עבודה, בינו לבין הנתבע, אשר לגרסתו עבד בנתבע תשע שנים.

הנתבע טען, כי התובע היה עובד יומי לתקופות קצרות באמצעות קבלן שירותים, וכי רישיון העבודה באזור יהודה ושומרון אינו מהווה ראיה לעבודה בפועל בכלל ולעבודה בנתבע בפרט אף אם ברישיון מופיעים פרטי הקיבוץ.

התובע טען, כי לא מדובר בהעסקה על-ידי קבלן אלא בהעסקה ישירה על-ידי הקבוץ שלו היתה שליטה מלאה על עבודת התובע, עת קבל הוראותיו מהקבוץ וכך גם את השכר. עוד טען, כי משהנתבע לא הציג רישום עובדים ושעות עבודה, תלושי שכר ורישום אחר, יש לקבל את התביעה כלשונה.

הנתבע טען, כי התובע לא הועסק על ידו לפחות בשבע השנים שקדמו לתביעה ולכן התיישנה תביעתו לכלל הרכיבים. הקיבוץ טען, כי  אינו מכחיש שהתובע עבד בשטחים החקלאיים של הקבוץ אבל כפי הנראה כעובד יומי לתקופות קצרות, וזאת באמצעות קבלן שירותים חקלאיים, לכל הפחות חמש שנים לפני הגשת התביעה, וכי התובע לא צרף אסמכתאות לעבודתו.

התובע הגיש הודעה לה צורפה רשימת הרשיונות. {להלן: "תדפיס רשיונות" ו/או "דו"ח 300"}. על- פי דו"ח זה, בטור פרטי המעסיק, מופיע קיבוץ בית הערבה, ביחס לתאריך 22.08.10 כאשר תום התוקף הוא 22.02.11 ותאריך הסגירה הוא 20.12.10. פרט לכך בטרם תקופה זו פרטי המעסיק מ- 04.09.06 ועד 18.05.09, לא ברציפות מופיעים פרטי המעסיק נביל עבד אלראזק ומתאריך 13.06.06 עד תאריך סגירה 30.10.06 בקבוץ קליה. בתצהיר התובע נטען ביחס להיקף העבודה ולסוג העבודה. לתצהיר צורף פרט לדו"ח 300 הנ"ל מסמך קבוץ בית הערבה, מיום 16.11.10 {אחרי סיום עבודתו גם לגרסתו} , בו לא מופיע שם התובע.

הנתבע טען, כי מדובר בהיעדר כל תשתית עובדתית אמיתית או מבוססת לתקופת העבודה כולה או מקצתה ולהיקף העבודה. לא מדובר במעידה חד-פעמית בכתבי הטענות ובתצהירים, בנוגע לעובדות בסיסיות של תקופת עבודה והיקף עבודה.

בית-הדין קבע, כי דו"ח 300 מייחס העסקה לנתבע ישירות לתקופה מאד קצרה. באותה תקופה ממש בה טוען התובע שעבד בנתבע, רשום בדו"ח 300 שעבד בקבוץ קליה. אין חולק שבית הערבה וקבוץ קליה אינם מעסיקים במשותף הגם שרשומים בדו"ח 300. התובע אף לא טען כך. מדוע אם-כן נראה את הרישום הנפרד של המעסיק נביל עבד אלראזק כמעסיק במשותף עם הנתבע על-פי אותו דו"ח עצמו.

עוד נקבע, כי התובע נסמך על דו"ח 300 . הוכח לעיל כי גם על-פי הדו"ח וגם על-פי העובדות נביל היה מעסיק לכל דבר. בנוסף, הפסיקה הקובעת כי רישיון עבודה כשלעצמו אינו מהווה ראיה להעסקת עובד בפועל אצל המעסיק, לפיכך, אין מקום לחייב את הנתבע לכל תקופת העבודה הנטענת בכתב התביעה, שהופרכה לעיל, לכל היותר יש לייחס לנתבע ע"פ דו"ח 300 תקופת עבודה מ- 22.08.10 עד 22.02.11. שישה וחצי חודשים.

התובע טען כי על-פי סעיף 26 לחוק הגנת השכר, בגין כל תלוש יש לחייב את הנתבע בתשלום 5,000 ש"ח. ברכיב זה תבע התובע בסעיף 16 לכתב התביעה 20,000 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי ביחס לפיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר, מצאנו כי סכום זה משקף פיצוי מתאים על-פי הפסיקה, הנמוך מסך 5,000 ש"ח לחודש ועמד על 3,333 ש"ח לחודש.

48. ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי-וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על-סמך חלוקת נטלי השכנוע

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ; ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת נ' אי אס אס אשמורת בע"מ.

ב- סע"ש (נצ') 57439-02-17 {מוחמד מחמוד סמודי נ' ג'ובי גדעון, תק-עב 2018(4), 10177 (2018)} נדונה תביעה לגמול בעבור שעות נוספות.

התובע הינו תושב השטחים, עבד אצל הנתבע מחודש 08/08 ועד לחודש 10/06. לאחר מכן, עבד אצל מעסיקים אחרים ושב לעבוד אצל הנתבע החל מחודש 13/08 ועד לחודש 1612 לתקופה בת 41 חודשים.

היקף עבודתו של התובע - התובע שימש עובד יומי ועבד 5 ימים בשבוע. התובע טען שעבד בממוצע 19 ימים בחודש כאשר לטענתו בחודשים מרץ עד אוקטובר עבד בין השעות 07:00 עד 17:30 ובחודשים נובמבר עד פברואר עבד בין השעות 06:00 עד 15:30.לתיק בית-הדין צורפו תלושי שכר לחודשים 11/15 ועד 06/16.

הנתבע התכחש לשעות העבודה להן טען התובע, טען שהתובע לא עבד מעבר לשעה 15:30 והראיה לכך היא שהיתה הסעה מסודרת ממקום העבודה מהכניסה ליישוב בשעה 15:45 לכיוון המחסום ומשם הסעות לכפרו של התובע.

בית-הדין קבע, כי ראשית, התובע עבד 19 ימים בממוצע בחודש, כפי שנלמד מתלושי השכר שצורפו. שנית, ההסתברות שהתובע עבד שעות נוספות, שקולה להסתברות שלא עבד בהן.

עוד נקבע, בשים-לב לחזקה המעבירה את נטל השכנוע במקרה דנן אל כתבי המעסיק, נטל שלא הורם, על הנתבע לשלם לתובע את השעות הנוספות הנדרשות בתביעה, בגין 2 שעות נוספות ביום, בחודשים הרלוונטיים, ובסך כולל של 33,584 ש"ח.

49. הפיצוי לפי חוק הגנת השכר הינו פיצוי לדוגמה, שאינו תלוי בהוכחת נזק

חקיקה רלבנטית: סעיפים 26א(ב)1 ו- 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 15546-05-11 בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ; ע"ע 1242/04 עיריית לוד נ' דהן, 28.7.05; ע"ע 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ נ' זואילי.

ב- סע"ש (נצ') 20947-09-16 {ADU GYAMFI STEPHEN נ' כפר הנופש האון, תק-עב 2018(4), 13789 (2018)} נדונה תביעה לגמול בעבור שעות נוספות ולפיצוי בגין תלושי שכר פיקטיביים.

התובע, עובד זר מגאנה.

הנתבעת, הינה חברה קשורה לקבוצת נצב"א, אשר עוסקת בשני תחומי פעילות עיקריים: תחום חיפושי נפט וגז ותחום הנדל"ן המניב, כאשר היא גם מפעילה את מלון כפר הנופש האון {להלן: "הכפר" ו/או "כפר הנופש"}.

חברת יהלום, היא החברה המופיעה, במרבית תלושי שכרו של התובע {מחודש 13/09 ועד לחודש 14/08}, כמי שהעסיקה אותו.

מחודש 09/14 הועסק התובע, ישירות, על-ידי הנתבעת וזאת עד לתאריך 15.01.15, מועד בו הסתיימה העסקתו בנסיבות שנויות במחלוקת.

התובע טען, כי הוא עבד 7 ימים בשבוע באופן רצוף חודשים שלמים ללא יום מנוחה אחד. הוא עבד מדי יום למעלה מ- 10 שעות כמפורט בדו"חות הנוכחות החלקיים והיומנים שערך. מבקש לחייב את הנתבעת כ בסכום של 30,400 ש"ח {בגין כל תקופת העסקתו}.

הנתבעת מצדה טענה, כי התובע קיבל גמול שעות נוספות כדין. עיון בדו"חות הנוכחות מעיד על כך שהם לא מהימנים שכן ישנם ימים שהמקום נעדר פעילות.

הנתבעת אינה פעילה בכמות כזו של שעות; מדובר בבית אירוח קטן ומשפחתי, דל פעילות אשר לרוב פעילותו מסתיימת בשעות הערב המוקדמות. רכיב "אחרות" מהווה רכיב שעות נוספות.

בית-הדין קבע, כי התובע אכן עבד מספר רב של שעות עבודה נוספות, כאשר טענתו כי לא שולם לו גמול מלא בגינן לא נסתרה על-ידי הנתבעת, אשר לא הציגה רישום שעות נגדי מטעמה ולא ערכה תחשיב נגדי סותר את טענות ותחשיב התובע.

במקרה דנן, היה מצופה מהתובע, כי כפי שערך חישוביים מדוייקים, אך הואיל ולא כך עשה, תוך תביעתו רק ביחס לאותם חודשים בהם ערך חישוב מדויק, על בסיס הדו"חות והתשלומים ששולמו לו, ובהתאם מחייבים את הנתבעת לשלם לו סכום של 6,337 ש"ח.

התובע טען, כי בכל תקופת עבודתו מסרו לו הנתבעות תלושי שכר פיקטיביים; בתלושים לא נצברו זכויותיו, ימי החופש שלו היו מאופסים לאורך כל התקופה ואין בתלושים כימות שעות נוספות וכן אין תעריף לשעת הנוספות.

הנתבעת הכחישה טענותיו של התובע מכל וכל.

בית-הדין קבע, כי הנתבעת הינה מעסיקתו של התובע וכי הנתונים המופיעים בתלוש אינם נכונים ואינם תואמים את דו"חות הנוכחות ומשנמצא גם כי פירוט שעות העבודה והשעות הנוספות, כמו גם השכר , החופשים והניכויים אינם תואמים את דו"חות הנוכחות והתשלומים שלהם זכאי התובע הרי בכך הפרה הנתבעת הוראותיו של סעיף 26 לחוק הגנת השכר.

עוד נקבע, כי יש מקום להטיל, על הנתבעת, פיצוי עונשי אולם משהיה מעורב בהעסקתו של התובע גורם נוסף, שנמחק מהתביעה, לבקשת התובע והואיל ואותו גורם הוא שהנפיק עבורו, במרבית תקופת העסקתו, את תלושי שכרו נפסק כנגד הנתבע, בגין רכיב זה, סכום של 2,500 ש"ח, בלבד.

50. פסיקת פיצוי מכוח סעיף 26(א) לחוק הגנת השכר נתונה לשיקול-דעת רחב של הערכאה הדיונית, המתחשבת בנסיבות המקרה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 5, 24(ב) ו- 26(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 48123-12-16‏ ‏זעזוע נ' שיטרית; ע"ע 55550-09-14‏ ‏בן אלי נ' קומבה; דב"ע מט/3-141 בלבול נ' מפעלי מאיר; ע"ע 76/06 גימלשטיין נ' יזמקו; ע"ע 52804-12-15‏ ‏ריין נ' הומטקס; ע"ע 28228-03-15 לוקס נ' זיסמן.

ב- סע"ש (ת"א) 28213-05-16 {ארז פרלמוטר נ' קייטרינג שמואלי בע"מ, תק-עב 2018(4), 9792 (2018)} נדונה תביעה לגמול עבודה בשעות נוספות ולאי-מסירת תלושי השכר כדין.

הנתבעת, קייטרינג שמואלי, היא חברה פרטית שעיסוקה באספקת שירותי הסעדה לאירועים. התובע הועסק על-ידה מיום 13.08.12 עד ליום 09.05.15. במרבית תקופת עבודתו שימש בתפקיד סו-שף. בתפקידו זה, שבו הועסקו שלושה עובדים, היה בכפיפות ישירה לשף.

בין הצדדים נחתם חוזה עבודה אישי רק שנתיים לאחר תחילת העבודה, ביום 13.08.14. קודם לכך, הועלו תנאי העסקת התובע על הכתב במסמך מיום 01.01.13 וכן במסמך מיום 19.12.13. בהתאם לכל אלה, התובע השתכר שכר חודשי שבשנת 2013 עמד על 9,300 ש"ח, ובשנת 2014 הועלה לסך 9,800 ש"ח.

נקבע כי שכר חודשי זה ישולם עבור שישה ימי עבודה שבו יעבוד 125 שעות עבודה, ובנוסף לכך יעבוד בשמונה אירועים. עוד נקבע, כי עבור כל שעת עבודה שמעבר למכסה החודשית של 125 השעות הנ"ל יקבל התובע תוספת שכר בסך 40 ש"ח, ועבור כל אירוע נוסף למכסה המוסכמת יקבל תוספת שכר בסך 500 ש"ח. בנוסף, עבור ניהול אירוע בודד היה זכאי התובע לפרמיה בסך 100 ש"ח.

בראשית שנת 2015 החל שף הנתבעת להיעדר מעבודתו בשל נסיבות משפחתיות מצערות, עד שעבודתו הסתיימה ביום 31.12.15.

במרץ 2015, בעקבות פניות התובע לנתבעת והיעדרות השף, הוחלט על שינוי סדרי העבודה בנתבעת. במסגרת זו, ביום 23.03.15 הוצג בפני התובע תפקיד מנהל מטבח הכנות, הכרוך באחריות על הכנת הכיבוד לאירועים, וכולל תנאי העסקה חדשים.

במהלך מרץ ואפריל התקיימו בין התובע לגורמים בנתבעת מספר פגישות והתקיימה התכתבות בנוגע לתכנית העבודה ותנאי העסקתו החדשים. במסגרת דין ודברים זה, העלה התובע דרישות שונות בנוגע לתנאי העסקתו החדשים. דרישותיו לא התקבלו במלואן. התובע התפטר ביום 13.04.15.

התובע טען, כי לא שולם לו גמול שעות נוספות כדין, באשר נקבע לו שכר חודשי עבור 125 שעות עבודה, ועבודה בנוסף לכך בשמונה אירועים, שכל אחד מהם כרוך בשמונה עד תשע שעות עבודה.

הנתבעת טענה, כי אין התובע זכאי לגמול שעות נוספות, מעבר להפרשי השכר ששולמו לו על ידה בדצמבר 2017. לטענתה, תחשיב התובע שגוי הן מבחינת היקף שעות העבודה לתשלום ושיעורן, והן מבחינת השכר השעתי.

באשר לשיעור השכר ששולם לתובע בפועל, ושבו יש להתחשב בעת פסיקת השכר לתשלום, לפי תחשיב הנתבעת, שולם לתובע עבור כל תקופת עבודתו סך 371,291 ש"ח. מנגד, התובע טען כי פרמיית הניהול לא נלקחה בחשבון.

בית-הדין קבע, כי יש לראות ברכיב פרמיית הניהול ששולם לתובע כחלק משכרו הרגיל. משכך, לנתוני השכר השנתיים הנטענים על ידו יש להוסיף את הרכיב שכונה "פרמיית ניהול", ששולמה לו על-פי תלושי השכר.

עוד נקבע, כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך 47,613 ש"ח.

התובע טען, כי הנתבעת לא מילאה אחר חובתה שלפי סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, שכן תלושי השכר שנמסרו לו נעדרו רישום בדבר שעות העבודה הנוספות. על כך תבע פיצוי בסך 5,000 ש"ח .

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי בתלוש השכר אכן לא נערך רישום כדין של השעות הנוספות. עם-זאת, פסיקת פיצוי מכוח סעיף 26(א) לחוק הגנת השכר נתונה לשיקול-דעת רחב של הערכאה הדיונית, המתחשבת בנסיבות המקרה בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, למהות אי ההתאמה, חומרת ההפרה ומשכה, תום-לב, והתכלית ההרתעתית.

במקרה דנן, תנאי העסקת התובע, שהועלו על הכתב, קבעו מנגנון תשלום שכר שונה מהמנגנון האריתמטי שבחוק שעות עבודה ומנוחה. על-אף שהתובע ביצע שעות נוספות, כפי שדווח בדו"חות הנוכחות, שולם לו שכר עבודה על-פי המנגנון המוסכם. היעדר רישום השעות הנוספות בתלוש כדין לא נעשה ביודעין על-ידי המעסיקה, ועל-מנת לפגוע בזכויות העובד או להתחמק מחובותיה שלפי הדין. בנוסף, התמורה על-פי התלוש אכן שיקפה את השתכרות התובע בפועל.

51. בסעיף 26א לחוק הגנת השכר, נפסק כי נדרשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית בה מדובר

חקיקה רלבנטית: סעיפים 5, 24, 26(א) ו- 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ.

ב- סע"ש (ת"א) 25247-03-15 {ANA GEBREMADHIN נ' מועדון הספורט ברמת השרון בע"מ, תק-עב 2018(4), 6151 (2018)} נדונה תביעה לתשלומים עבור תקופת העסקה.

נתבעת 1, מועדון הספורט רמת השרון בע"מ, הפעילה קאנטרי קלאב בעיר רמת השרון {להלן: "המועדון"}.

הנתבע 6, מר ציון סהר {להלן: "מר סהר"}, הפעיל בזמנים הרלוונטיים לתביעה עסק בשם "סהר אחזקות" {כעוסק מורשה}, שעסק בין היתר במתן שירותי ניקיון.

התובעת הוצבה תחילה על-ידי מר סהר לעבודה כמנקה בחצרי המועדון, ומר סהר שילם את שכרה במזומן כמעסיק שלה.

התובעת טענה כי החלה את עבודתה בחצרי המועדון בחודש ינואר 2012 {טענה שנתמכה גם בגרסת המועדון בכתב הגנתו} ואילו מר סהר טען כי הוצבה שם לעבודה במועד מאוחר יותר {לטענתו בסביבות חודש יוני 2012}.

החל מחודש 13/03 עד לחודש 14/09 שולם שכרה של התובעת באמצעות הנתבעת 4, "פרח בר - ניהול פרוייקטים בע"מ" {להלן: "פרח"}. בגין תקופה זו, הנפיקה פרח לתובעת תלושי שכר שהומצאו לתיק.

הנתבעת 5, גב' נורית טייטלבאום {להלן: "גב' טייטלבאום"}, רשומה כדירקטורית, מנהלת ובעלת מניות בחברת פרח.

יצויין כי התובעת טענה כי המעבר בין החברות השונות נעשה שלא ביוזמתה ובלא ידיעתה.

ביום 04.01.15 הופסקה עבודתה של התובעת במועדון.

לעניין השכר הקובע: למעשה אין חולק כי עם תחילת עבודתה של התובעת, שולם לה שכר של 5,000 ש"ח + 300 ש"ח לנסיעות. מר סהר טען בעדותו כי למעשה שילם לתובעת תשלום גלובלי, הכולל גם תשלום בגין פנסיה. בהמשך עדותו הודה כי התובעת ביצעה גם שעות נוספות במסגרת עבודתה.

בית-הדין קבע, כי בגין תקופת עבודתה מחודש ינואר 2012 עד חודש פברואר 2013 {כולל}, יש לחייב את מר סהר לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 5,417 ש"ח. בנוסף, בגין תקופת עבודתה מחודש מרץ 2013 עד ליום 04.01.15, יש לחייב את חברת פרח לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 9,223 ש"ח.

התובעת טענה, כי למעשה לא שולם לה כלל גמול שעות נוספות. לטענתה, לכל אורך תקופת העסקתה, שולם לה שכר גלובלי בסך 5,300 ש"ח. לטענתה, סופקו לה תלושי שכר פיקטיביים שנערכו באופן מניפולטיבי ואין כל קשר בין הנתונים המופיעים בהם ובין המציאות לעניין היקף שעות עבודתה.

אשר להיקף שעות עבודתה, טענה, כי הועסקה באופן קבוע בשני אופני העסקה לסירוגין - שבוע שבוע {שבוע באופן העסקה 1, ושבוע באופן העסקה 2}:

אופן העסקה 1: בימים א-ה 8 שעות בכל יום. ביום ו' 12 שעות ביום.

אופן העסקה 2: בימים א, ג, ד, ה: 8 שעות בכל יום. ביום ב' 16 שעות; ביום שבת 12 שעות.

בהתאם לתחשיב שצורף לכתב התביעה, עתרה התובעת לתשלום גמול שעות נוספות בסך כולל של 80,191 ש"ח.

פרח טענה, כי התובעת הועסקה על בסיס חודשי ושכרה היה גבוה בכ- 30% מעל שכר המינימום שנקבע במשק בתקופת העסקתה. בסיכומיה הוסיפה כי התובעת לא עבדה כלל שעות נוספות ולא הוכיחה את שעות עבודתה הנטענות.

בית-הדין קבע, כי סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, שכותרתו "נטל הוכחה" קובע חובת הוכחה על המעביד במקרה בו לא הציג רישומי נוכחות. לפיכך, ולאור העובדה שהנתבעים לא הציגו רישומי נוכחות אותם היו חייבים לנהל על-פי חוק, הרי שהועבר אליהם הנטל להוכיח כי התובעת לא עבדה בשעות הנוספות להן טענה בתצהירה, וזאת בהתייחס לעבודה בשעות נוספות עד להיקף 60 שעות בחודש.

עוד נקבע, כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם. יש לציין כי מר סהר הודה כי התובעת ביצעה באופן קבוע שעות נוספות בעבודתה, כאשר טען כי התשלום שהועבר לו על-ידי המועדון היה כביכול בגין 216 שעות שיבוצעו על-ידי כל עובד. גרסת התובעת לגבי מתכונת עבודתה לא נסתרה, היא עשתה רושם מהימן ביותר בעדותה.

לאור האמור בית-הדין קיבל את תחשיב התובעת לגבי ביצוע 56 שעות נוספות בממוצע בחודש. עוד נקבע, כי התובעת זכאית לתוספת ותק רק בגין התקופה שהחל מחודש מרץ 2014 ועד לסיום עבודתה.

אשר להוראת סעיף 26א לחוק הגנת השכר. נפסק לא אחת כי נדרשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית בה מדובר, והיא כוונה שהפרת הוראות החוק תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד על-ידי יצירת אי-ודאות שלמניעתה נחקקה ההוראה.

בהקשר זה, בית-הדין קבע, כי מתקיים במקרה דנן היסוד הנפשי הנדרש להחלת הוראות הסעיף. הן מר סהר והן פרח ניצלו את הפרת הוראות החוק, על-מנת להתחמק מחובותיהם על-פי דין ובעקבות כך, זכויותיה של התובעת קופחו. לפיכך, התובעת זכאית לפיצוי בסך 3,000 ש"ח מפרח ו-2,000 ש"ח ממר סהר בגין רכיב זה.

52. בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, מאחר והנתבעת לא הציגה דו"חות נוכחות לתקופת עבודתה של התובעת, נטל ההוכחה רובץ על הנתבעת, להפריך את טענת התובעת בדבר מתכונת עבודתה אשר כללה שעות נוספות

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי חקיקה: ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ; ע"ע 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן.

ב- סע"ש (ת"א) 25634-04-16 {ASFHA FOURTUNA MALES נ' העיר הגדולה ניהול והפקות בע"מ, תק-עב 2018(4), 9280 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות שונות הנובעות לטענתה מתקופת עבודתה וסיומה.

התובעת הועסקה על-ידי הנתבעת כעובדת ניקיון באולמות אירועים. הנתבע 2, מר עובדיה כהן הינו הבעלים של הנתבעת.

במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה, עבדה התובעת בשני אולמות אירועים האחד אולם "מאי ספייס" והשני אולם "עדיה". שכרה החודשי של התובעת עמד על-סך של 5,012 ש"ח ברוטו.

התובעת טענה, כי הועסקה במשך שישה ימים בשבוע כ- 8 עד 12 שעות ביום ובממוצע כ- 11 שעות ביום. לגרסתה, יש לקבוע כי הועסקה במשך 250 שעות בחודש לכן היתה צריכה להשתכר סך של 6,241 ש"ח. מאחר ובפועל השתכרה סך של 5,010 ש"ח, זכאית היא לפיצוי בסך של 16,007 ש"ח, בהתאם לתחשיב הבא: הפרש בסך של 1,231 ש"ח לחודש X 13 חודשי עבודתה.

הנתבעת טענה, כי התובעת מעולם לא הועסקה מעל 8.5 שעות ביום. מאחר ולתובעת שולם שכר גלובלי, התובעת קיבלה את אותו השכר, גם בימים בהם הועסקה במשך 3 שעות בלבד לפיכך, יש לדחות את תביעתה בגין רכיב זה.

בית-הדין קבע, כי בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, מאחר והנתבעת לא הציגה דו"חות נוכחות לתקופת עבודתה של התובעת, נטל ההוכחה רובץ על הנתבעת, להפריך את טענת התובעת בדבר מתכונת עבודתה אשר כללה שעות נוספות. הנתבעת לא הפריכה נטל זה, לפיכך, התובעת נדרשה לעבוד שעות נוספות.

בית-הדין דחה את טענת הנתבעת לפיה אינה נדרשת לשלם לתובעת תשלום בגין שעות נוספות, מאחר ובחלק מהימים עבדה התובעת 3 שעות בלבד. הנתבעת לא הציגה הסכם בכתב המוכיח כי התובעת נדרשה לעבוד מכסת שעות מינימלית בכל יום. נוכח זאת, אין הנתבעת יכולה להעלות טענה בדיעבד כי יש להפחית משכרה של התובעת בגין ימים בהם עבדה במכסת שעות קטנה יותר.

עוד נקבע, כי התובעת זכאית לתשלום בגין שעות נוספות עבור שני ימי עבודה בחודש, במהלכם נדרשה התובעת לעבוד 12 שעות. בהתאם לכך, זכאית התובעת לפיצוי בסך של 4,290 ש"ח בגין 8 שעות נוספות.

התובעת טענה, כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 10,000 ש"ח, בגין אי-מסירת תלושי שכר לתקופה החל מחודש 14/02 ועד לחודש 14/05 וכן לתקופה אשר תחילתה בחודש 15/01 ועד לחודש 15/03.

הנתבעת טענה, כי התובעת אינה זכאית לתשלום פיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר, מאחר והועסקה במשך 7 חודשים בלבד, במהלכם נמסרו לתובעת תלושי שכר.

בית-הדין קבע, כי התובעת זכאית לפיצוי בסך של 5,000, ש"ח, בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר. התובעת הועסקה במשך שנה וחודש, במהלכה לא נמסרו לה כל תלושי שכרה. אי-מסירת תלושי השכר לתובעת פגעה ביכולתה לדעת מהן זכויותיה הסוציאליות על-כן, זכאית היא לפיצוי בגין מחדל זה של הנתבעת. סכום הפיצוי הנ"ל נפסק בשל משך התקופה הקצרה בה עבדה הנתבעת ולאור העובדה כי במהלך רוב התקופה נמסרו לתובעת תלושי שכר.

53. משלא תועדו שעות העבודה של התובע, לא נותר אלא לקבוע שלא עלה בידי הנתבעת להפריך את טענות התובע בדבר משכם של ימי עבודתו

חקיקה רלבנטית: סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (עבודה ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים.

ב- סע"ש (נצ') 30385-02-15 {סבאח פתחי נ' אחמד חסן תשתיות ופתוח בע"מ, תק-עב 2018(4), 8087 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות שונות מתקופת עבודה וסיומה.

התובע עבד בשירות הנתבעת במהלך שתי תקופות, הראשונה בין החודשים 0710 ועד 10/05 {להלן: "התקופה הראשונה"}, והשניה מחודש 11/02 ועד 1311 {להלן: "התקופה השניה"}.

בתקופה הראשונה עבד התובע כנהג מחפרון, ועבד ימים ארוכים ושעות נוספות רבות. בתום תקופה זו התפטר התובע בשל הרעה בתנאי עבודתו ומצב בריאותי לקוי.

התובע חזר לעבוד בתקופה השניה לאחר שהובטח לו שיפור של תנאי עבודתו והתאמתם למצבו הבריאותי, אלא שההבטחות לא קוימו ושוב התפטר בשל הרעה בתנאים ומצבו הבריאותי הלקוי.

התובע טען, כי  במהלך שתי תקופות עבודתו לא קיבל הוא תמורה בגין עבודתו בשעות נוספות, לא קיבל חופשה בתשלום ודמי הבראה, ולא הופרשו בגינו הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, וכן לא קיבל זכויות נלוות נוספות להן היה זכאי דוגמת דמי ביגוד ודמי כלכלה. על-פי הנטען משהלין על-תנאי עבודתו הוצע לו להתפטר ככל שאינו שבע רצון מהם.

בנוסף, התובע טען, כי הרישומים בתלושי השכר שהופקו בגינו היו שגויים, במובן זה שלא שיקפו נכונה את צבירת ימי המחלה וימי החופשה, וחלק מהתשלומים בגין שכר עבודה לו היה זכאי הוגדרו כתשלומים בגין שעות נוספות, בעוד שהלכה למעשה לא שולמה לו תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

התובע טען, כי הוא עבד בימי המנוחה ובשעות נוספות, לפחות 3 שעות נוספות בכל יום עבודה, ועל-כן בגין מלוא חודשי עבודתו הוא זכאי לתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 269,280 ש"ח {בצירוף פיצויי הלנת שכר}, אשר חושבה על בסיס שכר חודשי של 9,000 ש"ח, בחלוקה ל- 22 ימי עבודה, דהיינו 409 ש"ח ליום עבודה רגיל.

בית-הדין קבע, כי נדמה היה שגרסת התובע לפיה הוא תמיד עבד בשעות שצויינו לעיל לא תאמה באופן מלא את המציאות, והובעה באופן גורף, בלתי-מדויק ובנטיה אלא שהנתבעת בחרה שלא לחקור אותו בהקשר זה, ועל-כן גרסתו לא הופרכה. במקרה הנדון, שעות העבודה של התובע לא תועדו ועל-כן, לא נותר אלא לקבוע שלא עלה בידי הנתבעת להפריך את טענות התובע בדבר משכם של ימי עבודתו.

עוד נקבע, כי בהינתן העובדה שהצדדים מסכימים ששבוע העבודה של התובע אמור היה להיות בן 5 ימים, ולאור הוראות סעיף 8 לצו ההרחבה לפיו שבוע העבודה לא יעלה על 42 שעות, ומשאין חולק שהתובע קיבל בכל יום עבודה הפסקה בת מחצית השעה, המסקנה היא שהתובע זכאי לתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות ככל שהן עולות על תשע שעות.

בגין כל אחד מימי העבודה של התובע יש לזכותו בתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות בגין שעה אחת. יש לחשב שכרו היומי של התובע בחלוקת השכר החודשי שלו ל- 22, ואת שכרו השעתי בחלוקת השכר היומי ב- 8.5.

54. מדובר בהתנהלות אשר נמשכה על פני משך כל תקופת העבודה, ומנעה מהתובע לדעת מהן הזכויות הסוציאליות להן הוא זכאי מאחר והוצג בפניו מצג כאילו זכויותיו שולמו לפיכך

חקיקה רלבנטית: סעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ; ע"ע 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן.

ב- סע"ש (ת"א) 13861-07-15 {ארטיום מלצב נ' דרים טים עבודות בגבהים בע"מ, תק-עב 2018(4), 9264 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות שונות הנובעות לטענתו מתקופת עבודתו בנתבעת וסיומה.

התובע עבד בנתבעת החל מיום 15.10.12 ועד ליום 15.10.14.

הנתבעת הינה חברת דרים טים עבודות בגבהים בע"מ, המבצעת עבודות בגובה באתרים שונים בארץ.

היקף עבודתו של התובע בנתבעת עמד על שישה ימים בשבוע. התובע השתכר שכר יומי, כאשר בשלב מסויים קיבל תוספת שכר, בהתאם להספק עבודתו בנתבעת.

התובע טען, כי מתכונת עבודתו כללה עבודה בימים ראשון עד חמישי בין השעות 16:00-07:00 וביום שישי בין השעות 13:00-07:00. התובע טען כי עבד במשך שעות נוספות רבות, למעלה מ- 60 שעות נוספות מידי חודש.

הנתבעת טענה, כי התובע עבד 8 שעות ביום לכל היותר, לכן יש לדחות את תביעתו לשעות נוספות. עוד טענה הנתבעת, כי נוסף לעבודתו כשכיר, התובע הועסק גם בעבודות קבלנות, החל מחודש 06/13.

בית-הדין קבע, כי התובע עבד בשעות נוספות אולם במתכונת מצומצמת מהמתכונת שנטענה על-ידו, מאחר והנתבעת לא הציגה דו"חות נוכחות בתקופת עבודתו של התובע, נטל ההוכחה רובץ על הנתבעת, להפריך את טענת התובע בדבר מתכונת עבודה אשר כללה שעות נוספות. הנתבעת לא הפריכה נטל זה.

עוד נקבע, כי הנתבעת חייבת בתשלום של 4 שעות נוספות לחודש, בגין כל אחד מ- 18 החודשים במהלכם עבד התובע.

התובע טען, כי תלושי שכרו כללו רכיבים פיקטיביים ומדובר בהתנהלות חמורה אשר מטרתה להתחמק מתשלום זכויות התובע אשר כתוצאה מכך, התבקש בית-הדין לחייב את התובע בפיצויים לדוגמא בסך של 5,000 ש"ח.

הנתבעת טענה, כי לא נפל פגם בתלושי השכר של התובע, כאשר סוכם עם התובע כי שכרו היומי יכלול את כל רכיבי השכר.

בית-הדין קבע, כי התובע זכאי למלוא הפיצוי הנתבע על-ידו, בסך של 5,000 ש"ח. תלושי השכר לתובע לא שיקפו את שכרו אלא כללו רכיבים פיקטיביים, בסכומים לא עקביים ומשתנים.

55. לא נסתרה החזקה בדבר תקינות תלושי השכר

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני נגד אליאסי שיווק בע"מ.

 ב- סע"ש (ת"א) 49948-01-16 {MOHAMED ISHAG YHYA נ' שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, תק-עב 2018(4), 6966 (2018)} התובע, אזרח סודן, טען לכספים וזכויות מכוח משפט העבודה המגן. טענותיו העיקריות של התובע הינן כי על העסקתו חל צו ההרחבה בענף הבניה וכי הנתבעות שימשו כמעסיקות במשותף.

הנתבעת 1, שפיר הנדסה אזרחית בע"מ {להלן: "שפיר"}, עוסקת, בין היתר, בעבודות הנדסה אזרחית, בניה ותשתיות וניהלה גם את פרוייקט כביש 531 שבשרון, באיזור העיר רעננה {להלן: "האתר"}.

הנתבעת 2, סופר שירות אחזקה וניקיון בע"מ {להלן: "סופר שירות"}, הינה חברה שברשותה, בין השאר, רישיון לפעול כקבלן שירות בתחום הניקיון.

התובע הוצב על-ידי סופר שירות לעבודה שבוצעה באתר, לטענתו מיום 03.04.14 ועד יום 30.10.15. אין חולק כי האתר תופעל ונוהל על-ידי שפיר וכי בוצעו בו עבודות בניה ותשתיות. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לטיב השירותים שסופקו על-ידי סופר שירות לשפיר באתר.

שפיר מכחישה את זכאות התובע לזכויות הנטענות וטוענת כי אין תחולה לצו ההרחבה בענף הבניין אלא לצו ההרחבה בענף הניקיון. נטען כי סופר שירות בלבד שימשה כמעסיקת התובע ואילו שפיר רכשה מסופר שירות שירותי ניקיון ושימשה כמזמינת שירות בלבד.

התובע טען, כי הוא זכאי לגמול שעות נוספות, אשר נובע מכך שתעריף שכרו השעתי היה גבוה לגרסתו מהתעריף שננקב בתלושי השכר. עוד נטען בהקשר זה כי תלושי השכר אינם אותנטיים ומשכך עת מצויין בתלושי השכר כי התובע קיבל גמול שעות נוספות, אין הדבר משקף את התשלומים שקיבל בפועל, שכן הלכה למעשה קיבל התובע רק שכר שעתי אחיד במכפלת שעות עבודתו.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי הנתבעות ערכו בקרה על שעות העבודה של התובע. לא נסתרה החזקה בדבר תקינות תלושי השכר וכי התובע אכן קיבל את הרכיבים אשר מופיעים בתלושי השכר. תלושי השכר מלמדים על היקף שעות משתנה מחודש לחודש. יחד-עם-זאת, במרבית החודשים שולם לתובע גמול שעות נוספות בגין שעות נוספות רבות.

56. התלושים שכן הונפקו על-ידי מדור תשלומים אינם משקפים את שעות וימי עבודתם בפועל וכל שכן לא את השכר אשר שולם להם הלכה למעשה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 24 ו- 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 212/06, ימית א ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפשרית; ע"ע (ארצי) 280/08‏ זגורי נ' חברת השמירה בע"מ; ע"ע (ארצי) 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ; (ע"ע (ארצי) 35727-11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ נ' פודולסקי אלכסנדר.

ב- סע"ש (ת"א) 39821-06-15 {ריאד חמאמרה נ' מסעדת ראוף ואתינה בע"מ, תק-עב 2018(3), 23553 (2018)} נדונה תביעה לזכויות שונות המגיעות להן עקב עבודתם.

תביעתם של שישה עשר תובעים, תושבי ג'בע ג'נין אשר ברשות הפלסטינאית, לזכויות שונות המגיעות להן עקב עבודתם וסיום העסקתם במסעדת "ראוף ואתינה" {להלן: "המסעדה"}, אשר פעלה במשך שנים רבות ברחוב קדם 81, ביפו ונסגרה ביום 02.11.14.

המסעדה הופעלה החל מאוגוסט 1996 על-ידי חברת "מסעדת ראוף ואתינה בע"מ" {להלן: "הנתבעת 1"} ומחודש פברואר 2010 ועד לסגירתה, על-ידי חברת "מעדני ים התיכון 2010 בע"מ" {להלן: "הנתבעת 2"). הנתבע 3 {להלן: "ראוף"), הינו בעל 100% ממניות הנתבעת 2 ו- 99% ממניות הנתבעת 1 ושימש כמנהל המסעדה. הנתבעת 4 הינה בעלת 1% ממניות הנתבעת 1, ואחייניתו של ראוף {להלן: "ראניה"}.

העובדים קיבלו את שכרם במזומן, חלקם על בסיס יומי {מלצרים} וחלקם האחר {עובדי ניקיון ומטבח} על בסיס שבועי. בכל תקופת עבודתם, לא בוצע רישום כלשהו אודות שעות וימי עבודתם, לא על-ידי הנתבעים ולא על-ידי מי מהעובדים.

התובעים טענו, כי עבדו במתכונת של 7 ימים בשבוע, 12 שעות עבודה ביום. כך שהועסקו 84 שעות שבועיות, כאשר 43 שעות שבועיות הן עבודה בשעות רגילות ואילו 41 שעות שבועיות הן עבודה בשעות נוספות.

הנתבעים מנגד, הכחישו באופן גורף עבודה בשעות נוספות מצד העובדים וטענו כי התובעים 3-1 עבדו יחד בדומה לעובדים ישראלים אחרים, משמרת אחת ביום. טענה נוספת שהעלו הנתבעים היא כי העובדים 3-1 היו מדווחים את שעות עבודתם ישירות לרואה החשבון של הנתבעות 1 ו-2. בעדויותיהם הראשיות של הנתבעים - ובשים-לב לכך שתצהירו של ראוף נמשך מן התיק - אין כל התייחסות לסוגיית שעות העבודה של התובעים.

בית-הדין קבע, כי הנתבעים לא הרימו את נטל הוכחת מתכונת העסקת העובדים, מעבר לעובדה כי אין בכתבי טענותיהם כל פירוט באשר למתכונת העבודה במסעדה של מי מהעובדים, כך הם גם לא טענו בנוגע להיעדרותם של העובדים מהעבודה או בנוגע להפסקות אשר ניתנו להם. בנסיבות אלה הנתבעים חייבים בתשלום גמול שעות נוספות וזאת עד לגובה החזקה הקבועה בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, קרי עד ל- 60 שעות נוספות בחודש.

התובעים 3-1 טענו, כי בשל העובדה כי המעסיקה דאגה שיונפקו עבורם תלושי שכר פיקטיביים על-ידי מדור תשלומים, אשר אינם משקפים את שכר עבודתם בפועל, על הנתבעים לשלם להם פיצוי בסך של 20,000 ש"ח, זאת בגין הפרת הוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר. יתר התובעים, עותרים לפיצוי זהה בשל כך שכלל לא הונפקו עבורם תלושי שכר.

בית-הדין קבע, כי הנתבעים יפצו את התובעים 16-1 {למעט 13} בסך של 2,000 ש"ח לכל תובע. בשנות עבודתם הראשונות של התובעים 3-1, כלל לא הופקו עבורם תלושי משכורת על-ידי מדור תשלומים בשל העובדה כי לא הונפקו עבורם אישורי עבודה. כמו-כן, התלושים שכן הונפקו על-ידי מדור תשלומים אינם משקפים את שעות וימי עבודתם בפועל וכל שכן לא את השכר אשר שולם להם הלכה למעשה. באשר ליתר התובעים אין חולק כי לא הונפקו תלושי משכורת עבורם.

57. תלושי השכר לא שיקפו את שכרה האמיתי של התובעת

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(א)(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: בג"צ 2105/06 אסתר כהן נ' המל"ל; ע"ע 300113/98 ד.ג.מ.ב אילת מסעדות בע"מ נ' ענבל מלכה.

ב- סע"ש (ב"ש) 6819-04-16 {חן משעלי נ' אלדרו השקעות 2007 בע"מ, תק-עב 2018(4), 7397 (2018)} המקרה דנן, עוסק בשאלת סיווגם של דמי השירות שמשולמים למלצרים על-ידי לקוחות בית הקפה. האם דמי השירות הם "שכר עבודה" או שמא חובתו של בית הקפה לשלם למלצרים שכר מינימום, מנותקת, ואין לה זיקה, לגובה דמי השירות שמשלמים לקוחות בית הקפה למלצרית.

בית-המשפט העליון קבע איפה כי לצורך חישוב קצבת תלויים, דמי השירות ששולמו למלצר על-ידי לקוחות המסעדה {ישירות, בלא שעברו דרך קופת בית העסק}, יחשבו כחלק מההכנסה המהווה את בסיס החישוב, וזאת לאחר שקבע כי מדובר ב"הכנסה מעבודה".

לחקיקתו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר היתה השפעה מיידית על מתכונת ההעסקה של המלצרים. החוק יצר תמריץ ברור למעביד לתעד את הכנסות המלצרים ואת שעות עבודתם, לוודא כי הכנסתם עולה על שכר מינימום, וכן להימנע מהעסקתם בשעות נוספות, ולמסור להם תלוש שכר מפורט.

בית-הדין דחה את התביעה לשכר מינימום וקבע, כי ממכלול העדויות, הטיפים ששולמו לתובעת במהלך תקופת עבודתה בנתבעת היו בסכומים אשר עלו על גובה שכר המינימום החודשי שלו היתה זכאית בהתאם לשעות עבודתה.

התובעת טענה, כי לאורך כל תקופת עבודתה בנתבעת, קיבלה תלושי שכר שכל קשר בינם ובין המציאות הינו מקרי בהחלט, שכן, בתלושי השכר שניתנו לתובעת לפרקים צוינו רכיבי שכר, כגון: חופשה, הבראה, נסיעות וכו', וזאת אף על-פי ששכרה לאורך כל תקופת עבודתה התבסס, על בסיס תשרים בלבד.

הנתבעת טענה מנגד, כי תלושי השכר משקפים את השכר ששולם, לרבות רכיביו. התובעת קיבלה מעבר לשכר המינימום בעוד ששכר זה אינו מדווח לרשויות המס על ידה.

בית-הדין פסק פיצוי לתובעת בסך 5,000 ש"ח, וקבע, כי תלושי השכר לא שיקפו את שכרה האמיתי של התובעת. הנתבעת כללה בתלושי המשכורת רק את הסכומים שהגיעו לתובעת בגין שכר מינימום. בתלושי השכר גם לא פורטו מספר ימי החופשה.

58. בהיעדר דו"חות נוכחות של התובעת במהלך תקופת עבודתה בנתבעת, נטל ההוכחה על הנתבעת, להפריך את טענת התובעת בדבר מתכונת עבודה אשר כללה שעות נוספות

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ.

ב- סע"ש (ת"א) 54198-08-15 {feyori Keflazgi נ' קבוצת ש. ניר מערכות ביטחון, תק-עב 2018(4), 20171 (2018)} נדונה תביעה לגמול בעבור שעות נוספות.

הנתבעת, קבוצת ש. ניר מערכות ביטחון, תחזוקה וניקיון בע"מ, הינה חברת ניקיון ושמירה, אשר התקשרה עם חברות שונות בהסכם למתן שירותי ניקיון, וביניהן עיריית ראשל"צ.

התובעת הועסקה על-ידי הנתבעת, בעבודות ניקיון. אין מחלוקת בין הצדדים כי בחודש 05/15 סיימה התובעת את עבודתה. עם-זאת, הצדדים חלוקים האם הרקע לסיום עבודת התובעת היה בשל פיטורים או התפטרות.

התובעת טענה, כי במהלך תקופת העסקתה בנתבעת, לא שולם שכר בגין השעות הנוספות בהן עבדה התובעת. לגרסתה היקף עבודתה עמד על 12 שעות בממוצע בימים ראשון - שישי, במהלך תקופה בת 24 חודשים.

הנתבעת טענה, כי התובעת לא הוכיחה את גרסתה בדבר מתכונת עבודתה ולא הציגה רישומים של השעות הנוספות בהן עבדה, עליהם ביססה את תביעתה. לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית לתשלום נוסף בגין שעות נוספות, מעבר לתשלומים אשר שולמו לה במהלך עבודתה.

בית-הדין קבע, כי בהיעדר דו"חות נוכחות של התובעת במהלך תקופת עבודתה בנתבעת, נטל ההוכחה על הנתבעת, להפריך את טענת התובעת בדבר מתכונת עבודה אשר כללה שעות נוספות. הנתבעת לא הפריכה נטל זה, התובעת נדרשה לעבוד שעות נוספות בהיקף עליו הצהירה. מסקנה זו עלתה מתלושי השכר של התובעת, בהם צויין כי התובעת נהגה לבצע שעות נוספות. עם-זאת, כי גרסת התובעת באשר לכמות השעות הנוספות בהן עבדה, לא היתה עקבית. הנתבעת בתשלום 40 שעות נוספות לחודש, בגין כל אחד מ- 20 החודשים, אשר הנתבעת  לא הציגה דו"חות נוכחות ביחס אליהם.

59. התנהלות זו, לפיה במהלך שנים משלמת הנתבעת לתובע שכר המבוסס על דו"חות נוכחות המצורפים לתלוש השכר, יש בה כדי להקנות אמינות לאותם דו"חות נוכחות

חקיקה רלבנטית: סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (ב"ש) 46794-10-15 {ישראל שריפוב נ' אמונים אבטחה ושרותים 2004 בע"מ, תק-עב 2018(4), 1767 (2018)} התובע טען להפרשי שכר מבוססת על דו"חות נוכחות שצירף לכתב התביעה, שמשקפים את שעות עבודתו בפועל כשומר בשירות הנתבעת. לטענת התובע, שעות העבודה המשתקפות באותם דו"חות נוכחות אינן באות לביטוי בתלושי השכר ובשכר ששולם לו מידי חודש.

הנתבעת טענה,  כי יש לדחות את התביעה להפרשי שכר שכן דו"חות הנוכחות עליהם נסמך התובע - אינם משקפים את שעות עבודתו בפועל. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי לתובע שולם שכר על בסיס דו"חות נוכחות שנמסרו לתובע מידי חודש ואותם אישר בחתימתו ואלה שונים מדו"חות הנוכחות עליהם מתבססת תביעת התובע להפרשי שכר.

בית-הדין קבע, כי הנתבעת שילמה לתובע מידי חודש שכר המבוסס על דו"חות הנוכחות שצורפו לתצהירי הנתבעת. התנהלות זו, לפיה במהלך שנים משלמת הנתבעת לתובע שכר המבוסס על דו"חות נוכחות המצורפים לתלוש השכר, יש בה כדי להקנות אמינות לאותם דו"חות נוכחות.

זאת ועוד, בכרטיסי הנוכחות שצירף התובע אין כל אינדיקציה לכך כי כרטיסים אלה משקפים את מציאות העסקתו. מדובר בהעתקים אשר אינם חתומים ואינם מאושרים על-ידי אף גורם בנתבעת ושהתובע מעולם לא תבע ולא קיבל שכר על בסיסם.

עוד נקבע, כי הנתבעת בנטל המוטל עליה להוכיח את גרסתה לעניין שעות עבודה נוספות להן זכאי התובע, כאמור בכרטיסי הנוכחות על בסיסם שולם השכר לתובע ובמקביל לא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח את גרסתו לעניין העסקה בשעות נוספות, מעבר ל- 60 שעות נוספות חודשיות.

60. על הנתבעת חובת ההוכחה שהתובע לא עמד לרשות העבודה, בהתאם לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר

חקיקה רלבנטית: סעיפים 24(ג), 26(א) ו- 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 36076-06-10 י. קל-לי בע"מ נ' דמיטיר מלי.

ב- סע"ש (יר') 21001-01-16 {משה בן ישי נ' גלשן שווקים, תק-עב 2018(4), 2621 (2018)} נדונה תביעה לזכויות סוציאליות שונות.

התובע הועסק באבטחת מוסדות חינוך בעיריית מודיעין באמצעות חברת "עמישב" מיום 04.02.10 עד ליום 26.08.12.

ביום 30.8.12 חתמו הצדדים על חוזה עבודה אישי - מוס"ח מודיעין עלית על גבי טופס שהנתבעת הכינה להעסקת המאבטחים בפרוייקט זה. לתובע הוצאו תלושי שכר בהם צויין התאריך 26.08.12 כיום תחילת העבודה. לקראת סיום ההתקשרות בין הנתבעת לבין עיריית מודיעין עילית, קיימה הנתבעת כינוס של המאבטחים ביום 16.08.15, בו התובע השתתף והקליט את דברי המשתתפים בו.

התובע ביקש לפסוק לו סך 14,600 ש"ח בשל מסירת תלושי שכר באיחור. התובע טען, כי הנתבעת מסרה לו תלושי שכר באיחור באופן קבוע.

הנתבעת טענה, שהיא ממציאה לעובדיה באמצעות מפקחים המועסקים על ידה את תלושי השכר ל- 9 לחודש. תלושים מונפקים באותו יום ומועברים לעובדי החברה שלא הגיעו למשרד הנתבעת בירושלים באמצעות מפקחים שהנתבעת מעסיקה. ככל שישנם עובדים שלא נמצאים בעמדה בסיום המשמרת או שאינם משובצים לעבודה באותו יום, הם יוצרים קשר עם המפקח על-מנת לתאם את מסירת התלוש או יוצרים קשר עם המשרד הראשי לתיאום המסירה במיל או בפקס.

בית-הדין קיבל את האופן שבו הנתבעת פועלת למסירת תלושי השכר לעובדיה וקבע כי בהבטחת מצב דברים שבו תלוש השכר של התובע הגיע למשרד האזורי של הנתבעת באזור מודיעין עלית או לרכב הסיור באותו אזור, היא מילאה את חובתה.

התובע ביקש לפסוק לו 480 ש"ח בנימוק שהנתבעת לא שילמה לו עבור זמני הנסיעות למתקני האימונים, שהיו רחוקים 68 ק"מ ממקום עבודתו הרגיל. הנתבעת טוענת שזמן נסיעה לעבודה אינו מזכה בשכר עבודה וכי התובע אינו לוקח בחשבון את ההפסקות בימי האימונים.

בית-הדין קיבל את תביעת התובע. אמנם זמן נסיעה לעבודה אינו מזכה בשכר עבודה, אך כאשר דרישות העבודה מחייבות נסיעה למתקן אימונים מרוחק באופן שזמן הנסיעה למתקן וממנו עולה על הזמן הרגיל שנדרש לעובד להגיע לעבודתו וממנה לביתו, יש לראות בזמן העודף זמן שבו העובד עומד לרשות העבודה לעניין הגדרת שעות עבודה. מאחר שהצדדים חלוקים לגבי מספר השעות והנתבעת לא הציגה רישום של שעות העבודה בימי האימונים ולא הוכיחה את טענתה בדבר ההפסקות בימי האימונים, על הנתבעת חובת ההוכחה שהתובע לא עמד לרשות העבודה, בהתאם לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, ומשלא הרימה הנתבעת נטל זה, התקבלה גרסת התובע ונפסק לו כמבוקשו.

באשר להוצאות משפט: בית-הדין קיבל את עמדת הנתבעת לפיה טענות ותביעות מסויימות שהעלה התובע היו טרדניות וקנטרניות. תביעת התובע לפיצוי לפי חוק הודעה לעובד וכן תביעתו לפיצוי לפי חוק הגנת השכר, התבססו על טענות להפרות טכניות של הוראות החוק, בנסיבות בהן היה על התובע לדעת שלא מתקיימות נסיבות המצדיקות הפעלת סמכותו של בית-הדין לפסיקת פיצוי לדוגמה או פיצוי שאינו תלוי בנזק ממון.  התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ש"ח.

61. ההפרה הינה חלק ממגמה של התחמקות מתשלום שכר מלא

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד נ' אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד; ע"ע (ארצי) 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן.

ב- סע"ש (ת"א) 3014-09-15 {עידן עירוב נ' גיא יעקובי, תק-עב 2018(4), 4844 (2018)} נדונה תביעה לפיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר.

הנתבעת 2 הינה חברה בע"מ אשר הוקמה בשנת 2006 {להלן:  "הנתבעת או החברה"} והינה בעליו של המועדון "שפיגל" שברחובות {להלן: "המועדון"}.

הנתבע 1, מר גיא יעקובי, הינו הדירקטור ובעל המניות היחיד של החברה {להלן: "הנתבע"}.

במועד כלשהו בין השנים 2013-2012 החל התובע לשמש כיחצ"ן של ערבי חמישי במועדון.

החל מחודש 15/02 הונפקו ונמסרו לתובע תלושי שכר מטעם החברה, לפיהם קיבל התובע בכל חודש שכר של 4,914 ש"ח ברוטו, ואשר שולמו לתובע באמצעות העברה בנקאית מטעם החברה. הצדדים חלוקים באשר למהימנותם ותוקפם של תלושי השכר.

התובע טען, כי בגין אי-מסירת תלושי שכר, הינו זכאי לפיצויי מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, בסך 150,000 ש"ח, זאת נוכח ההפרה הארוכה והמתמשכת אשר נעשתה ביודעין.

הנתבעים טענו, כי אין יסוד לטענת התובע לפיצוי מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר, זאת משעה שתלושי השכר שהונפקו ונמסרו לו בגין העסקתו משקפים נאמנה את תנאי העסקתו ושכרו, ומשהטעם לכך שלא הונפקו תלושי שכר קודם לאותה תקופה נבעה מטעות כנה של החברה ולא נעשתה ביודעין או בכוונה לחמוק מתשלום זכויותיו.

בית-הדין קבע, כי תלושי השכר שהונפקו בין החודשים 07-02/15 הינם פיקטיביים, שכן אינם משקפים את שכרו של התובע כפי שהסכימו עליו הצדדים. חומרתה של הנפקת תלושי השכר הפיקטיביים אף מקבלת משנה תוקף נוכח תשובותיו המתחמקות והמסורבלות של הנתבע, המעלות חשד לניסיון לחמוק מתשלום שכרו המלא של התובע.

נוכח חומרת ההפרה, שהינה חלק ממגמה של התחמקות מתשלום שכר מלא, ובשים-לב לתקופתה, יש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על-סך 15,000 ש"ח.

62. התובעת לא סיפקה גרסה סדורה ומפורטת באשר לתפקידים שביצעה במסגרת עבודתה האינטנסיבית

חקיקה רלבנטית: סעיף (26ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (נצ') 15847-09-15 {לורי סילברמן נ' אבידן וולבוטר, תק-עב 2018(4), 3774 (2018)} עתרה התובעת לקבלת זכויות שונות. התובעת עסקה בתחום הנדל"ן. בתקופות הרלבנטיות לתביעה התגוררה בטבריה.

הנתבע, לפחות במועדים הרלבנטיים לתביעה, היה בעלים של עסק לתיווך במקרקעין בעיר טבריה.

התובעת טענה, כי במהלך תקופת עבודתה עבדה 10 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, וכן ימי שישי לפי הצורך. הנתבע לא ניהל פנקס שעות עבודה ומנוחה. לאורך כל תקופת ההעסקה הנתבע לא שילם לתובעת את שכרה ואת זכויותיה הנלוות.

הנתבע הכחיש את טענת התובעת בדבר היקף העסקתה בשעות. לטענתו, היא הועסקה בסך הכל 5 שעות בממוצע ביום, 6-5 ימים בשבוע, לפי הצורך, ובסך הכל 100 שעות בחודש.

הנתבע הכחיש את הטענה כי הפר את חובתו לשלם לתובעת את שכרה וזכויותיה הנלוות, וטען כי היא קיבלה את מלוא זכויותיה. לגרסתו, מסר לתובעת שיקים שנפרעו בחשבונה הפרטי.

בית-הדין דחה את גרסת התובעת שלפיה היא הועסקה באופן אינטנסיבי 10 שעות מדי יום בקובעו כי התובעת לא סיפקה גרסה סדורה ומפורטת באשר לתפקידים שביצעה במסגרת עבודתה האינטנסיבית שביצעה לפי גרסתה והסתפקה באמירות כלליות {גם בהקשר זה נמצאו סתירות בין טענותיה}.

63. אין המדובר בהפרה קלה, כי אם בפיקטיביות חוזרת ונשנית

חקיקה רלבנטית: סעיפים 9 ו- 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ.

ב- סע"ש (נצ') 10945-10-15 {מוחמד אבו סלאח נ' א. מיגס הנדסה ובניה בע"מ ואח', תק-עב 2018(4), 4730 (2018)} נדונה תביעה לגמול שעות נוספות ולפיצוי בגין תלושים פיקטיביים.

הנתבעות הינן חברות אשר עוסקות, בין היתר, בתחום הבניין, ומשמשות גם כקבלן משנה בעבודות בניין. התובע שימש בחברות כעובד בעבודות שיש, במשרה מלאה ובמשך 6 ימים בשבוע, באתרים שונים במרכז הארץ. התובע החל עבודתו בנתבעת 1 ביום 15.02.15. בהמשך, הוא עבד גם אצל הנתבעת 3 והנתבעת 5. עבודתו של התובע הסתיימה בסביבות תחילת חודש 15/08.

התובע טען, כי עבד בשעות נוספות אצל הנתבעים, גמול השעות הנוספות שולם לו בחסר רב. למעשה, הצדדים אינם חלוקים בנוגע לעובדה שהתובע אכן עבד בשעות נוספות, אלא שהתובע טען כי השעות הנוספות שולמו לו בתעריף שעתי רגיל, והנתבעים טוענים כי לתובע שולם גמול שעות נוספות כדין.

התובע ביקש לפסוק לו הפרשי גמול שעות נוספות בגין 12 שעות נוספות בחודש בשיעור 25% מהתעריף השעתי הרגיל, ובסך הכל בהיקף של 5,385 ש"ח.

עוד טען, כי תלושי השכר שנמסרו לו על-ידי הנתבעים הינם פיקטיביים, והם אינם משקפים את מהות התשלומים והשכר שאותם הוא קיבל מהנתבעים. מנגד, הנתבעים מתכחשים לטענה זו, והם טענו כי כי תלושי השכר שניתנו לתובע הינם אותנטיים ומדוייקים.

זאת ועוד,  שכרו הולן על-ידי הנתבעים במשך כל חודשי עבודתו, וזאת למעט בחודש אחד. לטענתו, שכרו שולם לו בעד חודש מסויים בין ה- 15 לבין ה- 21 לחודש העוקב, בניגוד להוראות סעיף 9 לחוק הגנת השכר, ובמשך כ- 35 פעמים לאורך כל תקופת עבודתו.

הנתבעים הכחישו את טענות התובע, וטענו כי שכרו של התובע שולם עד ל- 10 כל חודש.

בית-הדין קבע, כי הנתבעים לא הציעו כל תחשיב נגדי, אלא הסתמכו בעניין זה על תלושי שכרו של התובע, שגם בהם ממילא אין כל פירוט, באשר הוא, לתשלום גמול שעות נוספות. הנתבעים לא עמדו בנטל המונח לפתחם.

עוד נקבע, כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך של 5,000 ש"ח, כמבוקש על ידו. זאת, בשים-לב לכך שאין המדובר בהפרה קלה ,כי אם בפיקטיביות חוזרת ונשנית, ולאור העובדה שהתובע קיבל באופן שיטתי ושוטף תלושי שכר שפרטים רבים בהם, בלשון המעטה, לא היו מדוייקים כלל.

באשר לפיצויי הלנת שכר נקבע, כי הוכח כי שכרו של התובע אכן שולם מדי חודש באיחור, וכפי שעולה בבירור מתדפיס חשבון העו"ש שלו, שהממצאים העולים ממנו פורטו בהרחבה בשלב מוקדם יותר של פסק-הדין. גם מהנתונים בכרטסת הנהלת חשבונות שהציגו הנתבעים עצמם, עולה בבירור ששכרו של התובע אכן שולם באיחור על-ידי הנתבעים, באופן שיטתי. יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בגובה של 12,500 ש"ח.

64. התקיים היסוד הנפשי הנדרש להחלת הוראות סעיף 26(א) לחוק

חקיקה רלבנטית: סעיפים 5 ו- 26(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 23402-09-15 אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ.

ב- סע"ש (ת"א) 49490-04-15 {אבישי הרוש נ' אגאדיר בנמל בע"מ, תק-עב 2018(3), 23036 (2018)} נדונה תביעה לגמול שעות נוספות ולפיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר.

בתחילת שנת 2012 פתחה אגאדיר ת"א {להלן: "הנתבעת"} מסעדה/מזנון בשם "סופלאקי בר", הממוקמת בסמיכות למסעדה הראשית בנמל ת"א {להלן: "סופלאקי" ו/או "הבר"}.

החל מחודש 02/12 החל התובע את עבודתו בסופלאקי. בחודש אוקטובר 2013 נסגרה סופלאקי עקב הפסדים כלכליים.

התובע טען, כי עם סגירת סופלאקי חזר לעבודתו במסעדת "אגאדיר ת"א" וביצע עבודות כלליות עד לשיבוצו לתפקיד קבוע. לטענתו, כאשר קיבל ביום 09.12.13 את השכר עבור חודש נובמבר 2013, גילה כי על מעטפת ההמחאה נרשם בכתב יד כי מדובר ב-"גמר חשבון", וכאשר יצר קשר עם הנהלת החשבונות של אגאדיר ושאל לפשר העניין, נאמר לו לטענתו כי עבודתו הסתיימה.

הנתבעים טענו, כי עם סגירת סופלאקי הוצע לתובע לחזור לעבודתו במסעדת אגאדיר ת"א, אך התובע סירב לעשות זאת והודיע כי אינו מעוניין לעבוד יותר. לטענתם, בסמוך לכך טס התובע לחו"ל ולא הגיע לעבודתו. לטענתם, משלא התייצב לעבודתו שילמה לו אגאדיר את משכורתו על חשבון ימי החופשה.

עוד טען התובע, כי החל מחודש פברואר 2012, סוכם כי בגין עבודתו במסעדת סופלאקי יקבל שכר חודשי בסך 7,000 ש"ח נטו. עם-זאת, לטענתו, הנתבעים הפרו את ההסכמה הנ"ל ויצרו רכיבי שכר פיקטיביים בתלוש השכר שהביאו לפגיעה בו, לרבות פגיעה בזכותו לגמול שעות נוספות.

הנתבעים טענו, כי עם מעברו של התובע לבר הסופלאקי, לא חל כל שינוי בשכרו והוא המשיך לקבל שכר שעתי באותו הסכום. לטענתם, רק החל מחודש 09/12 סוכם עם התובע כי ישולם לו שכר חודשי גלובלי. לטענתם, בחודשים בהם שולם לתובע שכר חודשי גלובלי, שולמה לו מדי חודש תוספת גלובלית לשכרו בסך 4145 ש"ח, וזאת בגין עבודתו בימי המנוחה השבועית ובשעות נוספות. לטענתם, טענתו של התובע בדבר הכללת רכיבים פיקטיביים נטענה ללא כל ביסוס עובדתי. לטענתם, התובע לא קיבל שכר עבור חודש 12/13 שכן לא עבד בחודש זה.

זאת ועוד,  התובע טען, כי הנתבעים הפרו את חובתם ביודעין ובמכוון, בכך שנמנעו מלמסור לידיו מדי חודש בחודשו תלושי שכר הכוללים את כל הפרטים הנכונים והמחוייבים בדין. לטענתו, הנתבעים הפרו גם את חובתם למסור לידיו את תלוש השכר לחודש דצמבר 2013.

הנתבעים טענו, כי התובע קיבל מדי חודש בחודשו את תלושי השכר, ולראיה, התובע צירף את תלושי השכר מהשנים האחרונות לעבודתו. כמו-כן, לטענתם, לא הופק לתובע תלוש שכר עבור חודש 12/13 שכן לא עבד בחודש זה.

בית-הדין קבע, כי יש לראות בשכר ששולם לתובע כשכר רגיל בלבד. הוכח כי לא היה מדובר בתוספת גלובלית אמיתית בגין שעות נוספות, שכן בחודשים מסויימים שולם לתובע ללא כל הפרדה בין שכר יסוד לתוספת גלובלית, ולכן מכך ניתן היה ללמוד בבירור כי מדובר בתוספת פיקטיבית. התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך 46,567.5 ש"ח.

עוד נקבע, כי סעיף 26(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע, כי נדרשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית בה מדובר, והיא כוונה שהפרת הוראות החוק תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד על-ידי יצירת אי-ודאות שלמניעתה נחקקה ההוראה.

זאת ועוד, התקיים היסוד הנפשי הנדרש להחלת הוראות הסעיף. אגאדיר השתמשה בתלושי השכר על-מנת להתחמק מחובותיה על-פי דין. בעקבות כך בין היתר זכויותיו של התובע לתשלום גמול שעות נוספות/עבודה בימי המנוחה השבועית קופחו. התובע זכאי לפיצי בסך 5,000 ש"ח בגין רכיב זה.

65. מקום בו המעביד לא מציג את רישומי הנוכחות, עליו הנטל לשכנע את בית-הדין כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה; ע"ע (ארצי) 10219-12-12 אלעד אטיאס נ' מ.י.ר שרותי מזון בע"מ; ע"ע (ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ.

ב- סע"ש (ת"א) 21803-05-16 {עדנאן דאר שאמי נ' גדעון מדמון, תק-עב 2018(3), 24057 (2018)} התובע הועסק אצל הנתבע במסגריה המנוהלת על-ידו, משך כשלושים וחמישה חודשים, מיום 13.05.12 ועד ליום 13.04.15.

הנתבע טען, כי שעות העבודה במפעלו הן מן השעה 07:00 עד לשעה 16:30 , כלומר: 9.5 שעות ביום. התובע אישר בעדותו כי שעות העבודה הרגילות אכן היו 16:30-07:00  וכי מדי יום קיבל הפסקה בת 30 דקות אותה יש להפחית ממכסת שעות העבודה

בית-הדין קבע, כי היות ונטל ההוכחה באשר להיקף שעות העבודה של התובע רובץ לפתחו של הנתבע. די בכך שהתובע הציג ראשית ראיה לעבודת שעות נוספות, שנמצאה בהסכמת הצדדים בדבר שעות הפתיחה של בית המלאכה, על-מנת לזקוף לחובתו של הנתבע הגשתם של דו"חות נוכחות שאין לתת בהם אמון, לא רק מאחר והרישום בוצע מתוך הזיכרון, בדיעבד, ובחלק מן המקרים ניזון הרישום מדיווח השומרים בשכר ולא הוצגה ולו ראשית ראיה לנכונות הטענה, גם העובדה שהרישומים אינם חתומים על-ידי התובע פוסלים אותם מלשמש כראיה להיקף שעות העבודה של התובע. הנתבע ישלם לתובע סך של 3,309 ש"ח.

66. היעדר פירוט התשלום בתלושי השכר, פגע ביכולת התובע לעמוד על זכויותיו ועל מלוא התשלומים להם הוא זכאי

חקיקה רלבנטית: סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ; ע"ע 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן.

ב- סע"ש (ת"א) 11066-09-16 {SOLOMON GEBREMIKAE נ' קבוצת ש. ניר מערכות ביטחון, תק-עב 2018(3), 23240 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו.

הנתבעת 1, קבוצת ש. ניר מערכות ביטחון, תחזוקה וניקיון בע"מ {להלן: "הנתבעת 1"}, הינה חברת ניקיון ושמירה, אשר התקשרה עם חברת "אגד" - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ {להלן: "הנתבעת 2"}, בהסכם למתן שירותי ניקיון.

התובע הועסק על-ידי הנתבעת 1 כעובד ניקיון במתחם האוטובוסים של הנתבעת 2, בתחנה המרכזית בחולון. מתכונת עבודת התובע עמדה על שישה ימים בשבוע. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 31.03.15.

התובע טען, כי עבד מידי חודש במתכונת של 370 שעות לחודש אולם, הנתבעת לא שילמה כל תשלום בגין שעות נוספות.

הנתבעת טענה, כי תביעת התובע לתשלום בגין שעות נוספות, מבוססת על דרישה לכפל תשלום. התובע לא הפחית את הסכומים אשר שולמו לו בגין שעות נוספות.

עוד טענה הנתבעת, כי בהתאם לדו"חות הנוכחות אותם הציג התובע, מתכונת עבודתו היתה קטנה מהיקף של 370 שעות לחודש.

עוד טען התובע, כי תלושי השכר אשר נמסרו לו, אינם עומדים בתנאי חוק הגנת השכר לכן זכאי הוא לפיצוי בסך של 5,800 ש"ח. התובע הוסיף כי הנתבעת לא העידה עד מטעמה אשר העיד בדבר מהימנות התלושים ותוכנם.

הנתבעת טענה, כי כל רכיבי השכר ששולמו לתובע במסגרת תלושי השכר אשר נערכו כדין ולא באופן פיקטיבי. עוד טענה הנתבעת כי התשלום אשר שולם לתובע במזומן, שולם בגין השעות הנוספות אותן עבד. על-כן לגישתה ,יש לדחות את תביעת התובע ברכיב זה.

בית-הדין קבע, כי מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי אינם משקפים את התשלום בגין מלוא שעות העבודה בהן עבד בפועל. עם-זאת, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן, הוכח, בהתאם להודאת התובע בחקירתו כי קיבל מידי חודש תשלום במזומן, על חשבון השעות הנוספות בהן עבד. לפיכך, יש להפחית את התשלום במזומן אותו קיבל התובע, מהתשלומים להם זכאי הוא בגין עבודה בשעות נוספות. התובע זכאי לתשלום כולל בסך של 19,073 ש"ח, בגין עבודתו בשעות נוספות במהלך תקופה זו.

עוד נקבע, כי על הנתבעת לשלם לתובע את מלוא הפיצוי בגין הליקויים בתלושי השכר. די בכך כי הוכח בפנינו כי במהלך כל תקופת עבודת התובע שולם מידי חודש תשלום במזומן, אשר לא בא לידי ביטוי בתלוש שכרו של התובע. מדובר בהתנהלות בלתי-תקינה של הנתבעת אותה יש להוקיע מהשורש וזאת משהיעדר פירוט התשלום בתלושי השכר, פגע ביכולת התובע לעמוד על זכויותיו ועל מלוא התשלומים להם הוא זכאי. על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 5,800 ש"ח.

67. לא ניתן לפסוק לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות על יסוד דו"חות הנוכחות שצירף לתצהירו

חקיקה רלבנטית: סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר התשכ"ח-1958.

ב- סע"ש (ב"ש) 28411-12-15 { ADAM MOHAMMED AB נ' א.א. אחים אליהו הובלות בע"מ, תק-עב 2018(3), 20368 (2018)} נדונה תביעה לגמול שעות נוספות.

התובע הוא אזרח סודן אשר הועסק אצל הנתבעת לטענתו מחודש מרץ 2010{לטענת הנתבעת מחודש יולי 2010} ועד לחודש פברואר 2013.

הנתבעת הינה חברה בע"מ המספקת שירותי הובלות ועבודות עפר ולה מוסך בבאר שבע.

התובע טען למתכונת העסקה קבועה לפיה הועסק מדי יום כ-16 שעות כעובד כללי במוסך הנתבעת וכשומר.

הנתבעת טענה, כי אין בסיס לטענת התובע על מתכונת העסקה של 16 שעות עבודה ביום {המבוססת על הטענה לפיה נדרש התובע בין יתר המטלות שהוטלו עליו, לשמור על המוסך} ולפיכך, התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות דינה להידחות.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי לא ניתן לבסס את תביעת התובע לגמול בגין העסקה בשעות נוספות על בסיס טענה להעסקה במתכונת קבועה וכן לא ניתן לפסוק לתובע גמול בגין העסקה בשעות נוספות על יסוד דו"חות הנוכחות שצירף לתצהירו. בנוסף, התקבלה גרסת הנתבעת לפי לא נזקקה הנתבעת לשירותי התובע כשומר משרכשה שירותי שמירה מגוף חיצוני.

68. פיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר לעובד או מסירת תלושי שכר חסרים הוא פיצוי המצוי בשיקול-דעתו של בית-הדין

חקיקה רלבנטית: סעיפים 26א(ב)(2) ו- 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 1160-05-11‏ כהן נ' יעקובוב; ע"ע 15546-05-11 בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב; ע"ע 47715-09-14‏ ריעני נ' אליאסי שיווק; ע"ע 27280-06-16 לנקרי נ' אינופרוה.

ב- סע"ש (ת"א) 17908-11-15 {איגור ליאונידוב נ' א.ס. איתן בע"מ, תק-עב 2018(3), 23798 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו.

התובע שימש במשך כשנתיים וחצי כמפקח אזורי בנתבעת, שהיא חברה המספקת שירותי ניהול, ניקיון ואחזקה למבני משרדים.

התובע הועסק על-ידי הנתבעת במשרה מלאה ובשכר חודשי, מיום 01.12.12 עד ליום 30.06.15. בתפקידו, היה התובע ממונה על פעילות הנתבעת בלמעלה מ- 30 אתרים הממוקמים, בין היתר, בערים פתח תקווה, ראש העין, וכפר סבא. התובע פוטר ביום 28.05.15, ופיטוריו נכנסו לתוקף ביום 30.06.15.

התובע טען, כי הוא עבד מדי יום כ- 10 שעות בממוצע, וכן 3 שעות בממוצע בימי שלישי, כך שבסך הכל עבד 54 שעות בשבוע, בעוד ששבוע העבודה עמד בתקופת העסקתו על 43 שעות בשבוע. על-כן, תבע תשלום שעות נוספות עבור 11 שעות בשבוע. הנתבעת הכחישה את שעות העבודה, ואף ציינה שלאור העובדה שהתובע היה בהליך ארוך של גירושין בתקופת עבודתו, הרי שהיה נאלץ לעזוב את עבודתו מדי יום בשעה מוקדמת.

התובע טען להשבת ניכויי שכר שבוצעו לטענתו ללא ידיעתו והסכמתו בסך 11,739 ש"ח.

הנתבעת טענה, כי ניכויי השכר היו בגין מפרעה, קיזוז חוב של התובע בגין עמלה שהתקבלה אצלו ביתר בהשתתפות עצמית בנזקי רכב החבר ודו"ח עבירת חניה.

התובע טען לחיוב הנתבעת בפיצוי בסך 10,000 ש"ח, מאחר שלטענתו הדיווח בתלושי השכר לא שיקף מהימנה את תנאי העסקתו, כשהרישום בתלושים בוצע "באופן פיקטיבי וביודעין תוך פגיעה בשכר התובע שסוכם". לעניין זה, ציין כי כוונתו הן לרישום חלק משכרו הרגיל כ"בונוס", לרכיבים נוספים.

בית-הדין קבע, כי הנתבעת לא ערכה רישומים כלשהם בדבר שעות העבודה וימי העבודה. משכך, ובהתאם לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, עליה הנטל להוכיח שהתובע לא עמד לרשות העבודה במשך השעות השנויות במחלוקת, וזאת עד להיקף של 15 שעות נוספות שבועיות או 60 שעות נוספות חודשיות. התובע זכאי עבור כל תקופת עבודתו לגמול שעות נוספות בסך של 34,701 ש"ח.

עוד נקבע, כי נדחתה את טענת הנתבעת בדבר היות הניכויים בגין השתתפות עצמית ועבירת חנייה - ניכויים שבוצעו כדין. הנתבעת תשלם לתובע סך של 7,168 ש"ח.

באשר לתלושי השכר הקבע, כי לא מדובר בהפרה "ביודעין", חמורה, ונמשכת, המצדיקה פסיקת פיצוי. פיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר לעובד או מסירת תלושי שכר חסרים הוא פיצוי המצוי בשיקול-דעתו של בית-הדין, ותנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין "ביודעין" מכוח החזקה שבסעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר.

69. הפיצוי במקרה דנן, אינו תלוי בהוכחת נזק והוא בעל אופי הרתעתי בעיקרו

חקיקה רלבנטית: סעיפים 26א'(ב)(1) ו- 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ נ' זואילי.

ב- סע"ש (ת"א) 10839-02-14 {ברטה (ציונה) ימפולסקי נ' אגודת ידידי הבלט הקלאסי בישראל, תק-עב 2018(3), 23846 (2018)} נדונה תביעה לפיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר.

התובעים, הגב' ברטה (ציונה) ימפולסקי, ילידת 1934, ומר הלל מרקמן, יליד 1931, הם זוג נשוי, שניהם רקדני בלט במקצועם. בשנת 1967, הקימו התובעים את להקת הבלט הישראלי, ובשנת 1983 הקימו את הנתבעת.

הנתבעת {להלן גם: "העמותה" או "הבלט"} היא עמותה רשומה, ובמסגרתה מתנהלים כיום בית הספר לבלט קלאסי, ולהקת הבלט הישראלי.

תובעים ניהלו את הבלט הישראלי משך כ-45 שנים. התובעת 1 היתה הכוריאוגרפית הראשית, המנהלת האומנותית, ומנהלת בית הספר לבלט, ואילו התובע 2 החזיק בתפקיד מנכ"ל הנתבעת.

ביום 31.12.11 סיים התובע את תפקידו כמנכ"ל הנתבעת וביום 26.5.13 הודיעה הנתבעת לתובעת על סיום העסקתה ביום 20.06.13.

התובעים טענו, כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין אי-מתן תלושי שכר, בסך 125,000 ש"ח לכל אחד מהם. לטענתם, תלושי השכר לא נמסרו להם מעולם, ועל-אף פניותיהם הרבות לנתבעת בבקשה שתמציא להם את תלושי השכר, לא עשתה כן הנתבעת. התובעים הוסיפו, כי אף אם מרבית הזמן היה התובע מנכ"ל הנתבעת, הרי שלמצער בחלק מהזמן, אשר לגביו אין מחלוקת שהתובעת לא קיבלה תלושי שכר כדין, שימשה גב' לביא כמנכ"לית הנתבעת.

הנתבעת טענה, כי הדרישה לקבלת תלושי השכר היא תמוהה, טורדנית ובלתי-סבירה על פניה. לשיטתה, מרבית שנות עבודתם של התובעים הנפיק התובע, בתפקידו כמנכ"ל הנתבעת, את תלושי השכר, והיה אחראי בעצמו על הטיפול בהם. לפיכך, ככל שהתובעים לא המציאו לעצמם את תלושי השכר, הרי שאין להם להלין בהקשר זה, אלא על עצמם. עוד נטען, כי תלושי השכר הונפקו לתובעים באופן קבוע ושוטף והועמדו לרשותם, אך הם בחרו שלא לקבלם בזמן אמת, מסיבות השמורות עמם.

בית-הדין קבע, כי ביחס לתקופה בה כיהן התובע כמנכ"ל הנתבעת, הנפיקה הנתבעת לתובעים תלושים, וכי אלה הועמדו לרשותם, בזמן אמת. אין לפסוק לתובעים פיצוי בגין אי-מתן תלושי שכר, ביחס לתקופה בה כיהן התובע כמנכ"ל הנתבעת.

עוד נקבע, כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר ביחס לתקופה שמיום סיום העסקתו של מר קפלן כמנהל כספים {סוף דצמבר 2012} ועד למועד סיום העסקתה של התובעת {מאי 2013}, קרי ביחס לחודשי העסקתה בשנת 2013. בפסיקה נקבע, כי הפיצוי במקרה דנן, אינו תלוי בהוכחת נזק והוא בעל אופי הרתעתי בעיקרו. לפיכך, הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בגין אי-מתן תלושי שכר, בסך כולל של 2,500 ש"ח.

70. טעם לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך-כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים

חקיקה רלבנטית: סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- ע"ע 28937-08-18 {ניסים עדיקה נ' נוריאל מעלומי, תק-אר 2018(3), 1817 (2018)} נדונה תביעה לגמול עבודה בשעות נוספות.

המשיב הועסק כמנהל חנות אטליז שבבעלות המבקש, החל מחודש אוגוסט 2013. עובר לתחילת עבודתו, המשיב ואחיו היו הבעלים של חברה שהחזיקה בחנות, אשר נמכרה למבקש סמוך לתקופה הרלוונטית לתביעה. ביום 28.12.15 או בסמוך לכך, הוזמן למשרד בנו של המבקש כפיר לשיחה. לאחר השיחה לא נמשכו יחסי העבודה בין הצדדים.

בבית-הדין האזורי נקבע, כי לא היה חולק ששעות העבודה היו בימים א' עד ה' בין 11:00 עד 19:00 ובימי שישי מ- 09:00 עד 15:00, בעוד ששעת הסגירה לא היתה קבועה ולעיתים נשאר המשיב בחנות עד לשעות מאוחרות יותר, כפי שהצהירו המבקש ובנו, וכפי שעלה מדו"חות הנוכחות החלקיים שצורפו על-ידי המבקש. כן נקבע כי המבקש לא הציג הודעה על-תנאי עבודה ופנקס שעות עבודה מלא ומסודר, וגם בתלושי השכר אין פירוט של שעות העבודה בפועל של המשיב, והגמול ששולם בהם היה מלאכותי. המבקש חוייב בתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 39,046 ש"ח.

המבקש הגיש ערעור וטען, כי לא היה מקום לפסוק גמול שעות נוספות, שכן החוק לא חל על המשיב בהיותו מנהל חנות, בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, לחלופין המשיב לא עבד שעות נוספות, לא נוכו ממסגרת העבודה חצי שעת הפסקה ליום, וגם המשיב הודה שלא היתה מתכונת העסקה קבועה.

המשיב טען, כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק-דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. בנוסף, פסק-הדין מנומק ומפורט כראוי, מבוסס על קביעות עובדתיות והתרשמות מן העדויות שהובאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן.

בית-הדין של ערעור קבע, כי טעם לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך-כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים. יחד-עם-זאת, גמול עבודה בשעות נוספות ראוי בירור.

71. לא הוכחו הפרשים לתשלום בגין שעות נוספות עד לחודש 1010, בו החלה הנתבעת לשלם לתובע גמול שעות נוספות

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

ב- סע"ש (ת"א) 61462-10-15 {ג'וני מנשרוב נ' י. מזרחי ריהוט משרדי בע"מ ח.פ. 51487926, תק-עב 2018(3), 23607 (2018)} נדונה תביעה לגמול שעות נוספות.

התובע עבד כמוביל ומרכיב רהיטים ללקוחות הנתבעת.

התובע עבד בנתבעת מיום 01.1106 ועד ליום 31.12.14. התובע עבד בימים א'-ה', כ-9 שעות ביום, בשעות 17:00-08:00 וכ- 5 שעות בימי ו' {בשעות 13:00-08:00}. התובע החתים כרטיס נוכחות בעבודתו.

הנתבעת הינה עסק משפחתי, בו הועסקו בתקופה הרלוונטית, האב והבעלים - מר יצחק מזרחי, בנו מרדכי מזרחי כמנהל המכירות ובתו כעובדת משרד. נוסף אליהם הועסקו 2 עובדים בהובלה והרכבה ושני עובדים נוספים ברפדיה.

התובע טען, כי הנתבעת לא שילמה לו את מלוא השכר בגין עבודה בשעות נוספות.

הנתבעת טענה, כי שילמה הנתבעת לתובע את שכרו כדין ואף העלתה את שכרו, ככל שצבר וותק בעבודתו.

בית-הדין קבע, כי לא הוכחו הפרשים לתשלום בגין שעות נוספות עד לחודש 1010, בו החלה הנתבעת לשלם לתובע גמול שעות נוספות. התובע עבד בשעות נוספות בשנים שלאחר מכן ונוכח הוראת סע' 26ב לחוק הגנת השכר המטילה את הנטל להוכחת שעות העבודה שבמחלוקת על המעסיק, אנו נקבע כי התובע עבד 16 שעות נוספות בחודש. הנתבעת תשלם לתובע 6,885ש"ח.

72. במקרה דנן, הנתבעת ביצעה רישום של שעות העבודה של התובעת ולכן נטל ההוכחה להוכיח את השעות הנוספות הנטענות חל על התובעת

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(ב) לחוק הגנת השער, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 28228-03-15 לוקס נ' זיסמן.

ב- סע"ש (ת"א) 56217-11-15 {שלי שליט קרת נ' וואן שירותי תוכנה (1997) בע"מ, תק-עב 2018(3), 22425 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתה וסיומה.

הנתבעת - וואן שירותי תכנה (1977) בע"מ, היא חברת בת של חברת וואן טכנולוגיות תוכנה בע"מ {להלן: "חברת האם"}. הנתבעת עוסקת בשירותי תכנה ואינטגרציה.

ביום 13.06.14 החלה התובעת לעבוד בחברת "אקספרט מערכות משולבות בע"מ" בתפקיד מנהלת רכש {להלן: "חברת אקספרט"}.

ביום 31.05.04, לפני תחילת העבודה נחתם בין חברת אקספרט לבין התובעת "הסכם עבודה אישי" {להלן: "ההסכם או הסכם העבודה"}.

התובעת טענה, כי עבדה בשעות הלילה בביתה בטיפול בהצעות מחיר דחופות ובסיכומי דו"חות וכי שעות אלה אינן משתקפות בדו"חות הנוכחות. התובעת העריכה שעבדה בביתה בשעות הלילה חמש שעות בחודש.

התובעת טענה כי נמסרו לה מידי חודש תלושים בלתי-תקינים. לא צוינו בתלושי השכר ימי המחלה שעמדו לזכות התובעת והשעות הנוספות שביצעה.

הנתבעת טענה שבכל תקופת העבודה ניתנו לתובעת תלושי שכר כדין והיא מעולם לא טענה לפגמים שנפלו בהם. כמו-כן, בתלושי השכר מפורטים מספר שעות העבודה והימים שעבדה התובעת בכל חודש ושעות התקן בנתבעת.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי ראשית, סעיף 26ב לחוק הגנת השכר קובע כי יש להעביר את נטל ההוכחה למעסיק בנוגע לשעות העבודה השנויות במחלוקת אך ורק כאשר לא נערך רישום של שעות העבודה שעבד העובד. במקרה דנן, הנתבעת ביצעה רישום של שעות העבודה של התובעת ולכן נטל ההוכחה להוכיח את השעות הנוספות הנטענות חל על התובעת; שנית, התובעת לא הסבירה מדוע עבדה מביתה ומדוע לא עלה בידיה לבצע את עבודתה בזמן שהותה במשרדי הנתבעת; שלישית, הוכח כי היקף עבודתה של התובעת פחת ואף לטענתה בשנת 2014 פחתו חידושי התוכנות וחוזי התמיכה. לפיכך אין זה סביר שבתקופה זו נזקקה לעבוד מביתה ובוודאי שלא חמש שעות מידי חודש; רביעית, התובעת לא הביאה ראיה אובייקטיבית או אסמכתא בכתב להוכחת טענתה.

עוד נקבע, כי לעניין רישום השעות הנוספות נציין כי מהנתונים בנוגע לשעות העבודה שפורטו בתלושי השכר ניתן ל"חלץ" את מספר השעות הנוספות שביצעה התובעת באותו החודש, אם נפחית את "שעות התקן" משעת העבודה. לפיכך, לא נפל פגם מהותי בתלושי השכר של התובעת.

לעניין רישום ימי המחלה נציין כי אכן בתלושי השכר של התובעת לא פורטו ימי המחלה שלה. עם-זאת, לא מצאנו שיש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין כך. מדובר בפגם יחיד שמצאה התובעת בתלושי השכר, לתובעת אין תביעה הנוגעת לימי מחלה ולא נטען שהיא נפגעה כתוצאה מאי-פירוטם בתלושי השכר שלה.

73. פסיקת פיצויים בגין הפרת החובה למסור תלושים אינה תלויה בהוכחת נזק שנגרם לעובד אלא מדובר בפיצויים לדוגמה

חקיקה רלבנטית: סעיף 26(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 28228-03-15‏ ‏איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן.

ב- ס"ע (ת"א) 24160-04-17 {DESBALE HADGU נ' רוסלן אומורזקוב, תק-עב 2018(3), 16720 (2018)} נדונה תביעה לפיצוי בגין אי-עריכת תלושי שכר כדין.

התובע, אזרח אריתריאה, עבד אצל הנתבע בתקופה מיום 01.11.15 עד ליום 02.03.17.

התובע טען, כי שכרו השעתי עמד על 35 ש"ח לשעה, וכי תלושי השכר הם פיקטיביים הואיל ונרשם בהם שכר שונה ממה ששולם, שעות עבודה לא נכונות ורכיבים נוספים שכלל לא שולמו בפועל.

הנתבע טען, כי לא קיימים רישומי נוכחות של התובע.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת כי שכרו של התובע שולם במזומן. התובע טען, כי בפועל קיבל סכומים גבוהים מאלה המופיעים בתלושי השכר, ולמעשה גם הנתבע הודה שהיו מקרים כאלה, אם כי לשיטתו שמדובר בבונוס. לפיכך, יש בסיס לטענת התובע לגבי רישום שגוי בתלושי השכר.

עוד נקבע, פסיקת פיצויים בגין הפרת החובה למסור תלושים אינה תלויה בהוכחת נזק שנגרם לעובד אלא מדובר בפיצויים לדוגמה. נפסק לתובע פיצוי בסך 1,600 ש"ח.

74. שאלת קיומה של הסכמה כאמור הינה שאלה עובדתית, כשבהיעדר פירוט רכיב בתלוש קמה החזקה כי השכר ששולם הינו שכר רגיל וכי רכיב זה אינו כלול בו

חקיקה רלבנטית: סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 24946-09-14 ריאן זינאת נ' אי אס אס אשמורת בע"מ; ע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ; דב"ע (ארצי) 63/98-3 גלי בובליל נ' א. א. צ. שירותים משפטיים בע"מ.

ב- ע"ע 30878-11-16 {אלכסנדר נורדשטיין נ' ויקטוריה קורבן, תק-אר 2018(3), 1592 (2018)} נדונה תביעה לתשלום זכויות שונות בגין עבודתה.

המשיבה הועסקה בעסק לתיירות מרפא שפעל על יד בית-החולים 'איכילוב' בתל-אביב, החל מיום 01.02.12 ועד ליום 31.03.14. מראשית העסקתה ועד תחילת שנת 2013, הועסקה המשיבה באופן רשמי על-ידי חברת ויצמן. החל מיום 01.03.13 ועד ליום 31.03.14 הועסקה המשיבה באופן רשמי על-ידי חברת סורסקי {שתיהן יכונו להלן: "החברות"}.

ביום 29.05.14 הגישה המשיבה תביעה לתשלום זכויות שונות המגיעות לה לטענתה בגין תקופת עבודתה בחברות וסיומה, ובהן: גמול עבור עבודה בשעות נוספות, פדיון דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה.

בפסק-דינו מיום 22.10.16, קיבל בית-הדין האזורי את התביעה באופן חלקי.

המערער טען, כי כל העדים, מאשרים כי המשיבה לא עבדה שעות נוספות. בנוסף, טען המערער שהיה מקום לסמוך על יומן העבודה שניהלה המשיבה על-מנת להיווכח שלא הועסקה בשעות נוספות.

באשר לדמי הבראה ודמי נסיעות, המערער טען, כי נוכח העלאת שכרה של המשיבה סוכם כי שכרה יכלול את דמי ההבראה ודמי נסיעות.

המשיבה גרסה באשר להיקף עבודתה בשעות נוספות ולטענתה זו עולה על 60 שעות נוספות בחודש. לטענתה בכך יצאה ידי חובתה מכוח פסק-הדין ב- ע"ע 24946-09-14 {ריאן זינאת נ' אי אס אס אשמורת בע"מ}.

בית-הדין הארצי קבע, כי אחד ממרכיביה המשמעותיים של יריעת המחלוקת היה השאלה אם עבדה המשיבה חמישה או שישה ימים בשבוע ובעניין זה נמצא רישום מספר ימי העבודה בתלוש השכר מחודשים מרץ 2013 - ינואר 2014, המהווים הודאת בעל דין, הפועלת לחובת המערער כמעסיק.

מעיון באלה עולה כי מספר ימי העבודה הרשומים בהם הוא 27-25 מדי חודש, כשנתון זה מתיישב עם העסקה מעבר לחמישה ימים בשבוע. מספר השעות החודשיות על-פי התלוש הוא 216-200 שעות. נתונים אלה פועלים לחובת המערער ומהווים חיזוק לטענות המשיבה בדבר העסקתה בשעות נוספות. במצב דברים זה לא נמצא מקום להתערב בהתרשמותו של בית-הדין קמא.

עוד נקבע, כי שאלת קיומה של הסכמה כאמור הינה שאלה עובדתית, כשבהיעדר פירוט רכיב בתלוש קמה החזקה כי השכר ששולם הינו שכר רגיל וכי רכיב זה אינו כלול בו.  הסכמה שכזו בין הצדדים צריכה להיעשות בצורה מפורשת וחד-משמעית. בנסיבות העניין בית-הדין קמא לא התרשם כי הנטל המוטל על המעסיקה בהקשר זה הורם, ובמסקנה זו המבוססת על התרשמות מן העדויות ומכלול הראיות לא נמצא מקום להתערב.

75. קיימת חזקה ולפיה מעסיק שביצע הפרה של אופן רישום התלושים במשך חודשיים לפחות בתוך תקופה של 24 חודשים, ביצע את ההפרה "ביודעין"

חקיקה רלבנטית: סעיפים 24 ו- 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע (ארצי) 154/10 שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ; ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזנגוף קלאב בע"מ נ' זואלי; ע"ע 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זוסמן; (ע"ע (ארצי) 52804-12-15 ריין נ' המטקס ר.ע.ש.נ. בע"מ.

ב- סע"ש (חי') 24992-09-15 {אברהים חלומה נ' שיש שנאל 1998 בע"מ, תק-עב 2018(3), 19816 (2018)} נדונה תביעה לגובה שכר ופיצוי בגין אי הודעה לעובד.

הנתבעת עוסקת בחיתוך והתקנה של משטחי שיש במטבחים ובחדרי אמבטיה.

אין מחלוקת שהתובע עבד בשירות הנתבעת כמרכיב ומתקין שיש בשתי תקופות העסקה נפרדות, הראשונה - מיום 17.12.08 ועד ליום 24.03.13 {להלן: "התקופה הראשונה" או "תקופת העבודה הראשונה"}. ובהמשך, עבד בנתבעת תקופת עבודה נוספת החל מיום 01.12.13 ועד ליום 21.08.15  {להלן: "התקופה השניה" או "תקופת העבודה השניה"}. בתום כל תקופת עבודה מסרה הנתבעת לתובע מכתב פיטורים.

בין הצדדים התגלעה מחלוקת בדבר גובה השכר הקובע של התובע. אין מחלוקת כי שכרו של התובע שולם במזומן, אולם בעוד שהנתבעת טענה כי השכר שולם בהתאם לאמור בתלושי השכר שהופקו לתובע, טען התובע כי הסכומים המופיעים בתלושי השכר שקיבל אינם משקפים נכונה את משכורתו, וכי בפועל הנתבעת שילמה לו שכר גבוה מזה הנקוב בתלוש.

התובע טען, כי הנתבעת לא מסרה לו טופס הודעה לעובד על-תנאי עבודה בכל אחת מתקופות ההעסקה וכן הנתבעת לא פעלה בהתאם להוראת סעיף 24 לחוק הגנת השכר וניהלה רישום פיקטיבי של תלושי השכר.

הנתבעת הכחישה את טענת התובע כי תלושי השכר אינם משקפים את המציאות וטענה כי תלושי השכר הונפקו לתובע על-פי הדין ולראיה התובע לא פנה בטענה מסוג זה במשך כל תקופת העסקתו.

בית-הדין קבע, כי תלושי השכר מהווים ראייה לאמור בהם ועל הטוען אחרת, הנטל להוכיח זאת. תלושי השכר היו עשויים לסייע לנתבעת להוכיח את טענותיה, אולם, נפלו בהם פגמים המצדיקים להטיל ספק במהימנותם, וכי הם אינם עומדים בדרישות הנקובות בסעיף 24(ב) ובתוספת לחוק הגנת השכר.

בנוסף, תלושי השכר של התובע אינם משקפים את העלאת השכר וגם בכך כדי להעיד על הפיקטיביות של התלושים. שכרו הקובע של התובע שולם על בסיס חודשי ועמד על-סך של 6,800 ש"ח {ברוטו} בתקופת העבודה הראשונה ועל-סך 7,000 ש"ח {ברוטו} בגין תקופת העבודה השניה.

עוד נקבע, כי לא נמסרה לתובע הודעה על-תנאי עבודה. כבר נפסק כי הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על-תנאי עבודתו אינה עניין טכני. קיימת חזקה ולפיה מעסיק שביצע הפרה של אופן רישום התלושים במשך חודשיים לפחות בתוך תקופה של 24 חודשים, ביצע את ההפרה "ביודעין". במקרה דנן, מדובר בהפרות חוזרות ונשנות במשך שתי תקופות ההעסקה ועל-כן, בית-הדין ראה לנכון לפסוק לתובע את מלוא הפיצוי הנתבע על ידו בסך של 10,000 ש"ח.

76. כל התכלית של החתמת העובד על התלוש ועל אופן קבלת הכסף במזומן נועדה להכשיר את השרץ ולהקטין את גובה התשלום

חקיקה רלבנטית: סעיפם 18 ו- 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

אזכורי פסיקה: ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות נ' ג'וליה מימון; ע"ע 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע"מ נ' מירב בן הלל.

ב- סע"ש (ב"ש) 27204-04-16 {PRIDA WANGKHAHAT נ' יריב אושרי, תק-עב 2018(3), 21107 (2018)} במקרה דנן, נדונה תביעה בגין רכיבים סוציאליים שונים לתקופת עבודתו ולסיומה.

התובע, מהגר עבודה, אזרח תאילנדי עבד אצל הנתבע בחברה ששמה "יריב שרותי לול בע"מ" {להלן: "החברה"}. התובע עבד במושב, כעובד כללי נהג "בובקט" {טרקטור זעיר} ובניקיון לולי עופות. עבודתו החלה בסוף חודש מאי 2012. אין מחלוקת כי יחסי העבודה הסתיימו על רקע בריאותי במחצית חודש מרץ 2016.

הנתבע טען, כי יש לדחות את רכיבי התביעה שעניינן היקף שעות נוספות שבוצעו לכאורה בכל יום וכן ניכויים מתלושי השכר שבוצעו בכל חודש, בשל העובדה כי בעת שהוגש כתב התביעה המקורי לא הוזכרו רכיבים אלו. לטענתו, רכיבי התביעה הנ"ל אינם נתמכים ולו בראשית ראיה ובהיעדר כל עדות מטעמו של התובע, דינן להידחות.

התובע טען, כי יש לראות בשכר שקיבל כשכר מינימום בלבד ותוספת מזערית בעבור עבודה בשעות נוספות. לטענתו, שכרו שולם לו בהתאם לתעריפים שפורטו בכתב התביעה המתוקן באופן שנפל משיעור שכר המינימום והרכיבים המפורטים בתלושי השכר, פיקטיביים.

עוד טען, כי היה על הנתבע להציג הסבר מפורט באשר לאופן החישוב ובמקום לעשות כן הוא בחר להציג לתובע תלושי שכר במקום דו"חות נוכחות. מטעמים אלו יש לעשות שימוש בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר.

הנתבע טען, כי באמתחתו דו"חות נוכחות שהונפקו מטביעות אצבע שהטביע התובע מדי יום לפני צאתו לעבודה ועם שובו למגוריו. משכך, אין להחיל על נסיבות המקרה דנן את תיקון 24 לחוק הגנת השכר לאחר שזה עמד במלוא הנטל המוטל עליו.

התובע טען, כי לא נמסרו לידיו תלושי שכר. לטענתו, ייתכן כי חתם על חלק מהתלושים בלית ברירה כתנאי לקבלת שכרו החודשי.

הנתבע טען, כי העביר לתובע תלושי שכר מקוריים מידי חודש בחודשו וכתמיכה לכך הוא מציין כי התובע חתם על גבי התלוש כי קיבל התלוש לידיו.

הנתבע טען, כי יש לקזז גם: הודעה מוקדמת, אגרה שנתית, העסקת עובד חלופי.

בית-הדין קבע, כי כל התכלית של החתמת העובד על התלוש ועל אופן קבלת הכסף במזומן נועדה להכשיר את השרץ ולהקטין את גובה התשלום. ניכר כי המסמכים נועדו כדי לייצר מצג שווא ובנסיבות העניין לא אמינה גרסת הנתבע. לפיכך, יש להחזיר לתובע את הניכויים שבוצעו בסך של 11,000 ש"ח. בנוסף, הנתבע אינו זכאי לקזז שעת הפסקה וזמני נסיעות. לפיכך, התובע זכאי להפרשי שכר בסך של 26,400 ש"ח.

עוד נקבע, כי התובע אכן זכאי לפיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר, שכן מן העדויות עולה כי הנתבע לא מסר את תלושי השכר בעצמו ולא נכח בעת שנמסרו לו התלושים. עם-זאת לא הוכח כי נגרם לתובע נזק כלשהו בגין מחדל זה. במקרה דנן, התובע זכאי לפיצוי בסך 2,000 ש"ח בגין אי-מסירת תלושי שכר.

באשר לאגרה שנתית ולנזקים בגין העסקת עובד זר, נקבע כי מדובר בטענות שנטענו בעלמא מבלי שהונחה תשתית ראייתית לביסוס הסכומים הנטענים.

באשר לטענת הנתבע כי הוא זכאי לקזז את דמי ההודעה המוקדמת מהתובע נקבע, כי התובע התפטר מעבודתו, הרקע לכך היה החמרה במצבו הרפואי, מדובר בנסיבות שבהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו.

באשר להטלת פיצויי הלנה, על בית-הדין לבדוק האם המדובר בטעות "כנה" ו/או האם קיימות נסיבות מיוחדות במקרה דנן. במקרה דנן, הנתבע לא הוכיח את נזקיו ולא הוצגו בפנינו אסמכתאות בעניין עלויות העסקה של העובד החלופי. לפיכך, יש הצדקה להעמיד את פיצויי ההלנה בגין משכורת חודש 16/03 בסך - 1,500 ש"ח.