1. הדין

סעיף 3 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 קובע כדלקמן:

"3. חישוב השכר לעניין שכר המינימום (תיקונים: התשנ"ז, התשע"ד, התשע"ה)

(א) השכר שיובא בחשבון לעניין סעיף 2 יהיה שכר העבודה שמשלם מעסיק לעובדו בעד יום עבודה רגיל כנהוג במקום עבודתו.

(ב) לעניין סעיף-קטן (א) יבואו בחשבון רכיבי השכר הבאים:

(1) שכר יסוד או שכר משולב;

(2) תוספת יוקר אם איננה כלולה בשכר המשולב;

(3) תוספת קבועה המשתלמת לעובד עקב עבודתו;

(4) רכיב שכר כאמור בפסקאות (1) עד (3) או לפי סעיף-קטן (ד) שאינו בא בחשבון שכר המינימום מכוח חוזה עבודה, הסכם קיבוצי או הסדר, קיבוצי או אישי (בסעיף זה: "תוספת מוחרגת");

(5) הפרשי הוראת השעה; בסעיף זה:

"הפרשי הוראת השעה" - ההפרש החיובי, אם קיים, בין הסכום הבסיסי ובין הסכום המתקבל מרכיבי השכר האחרים המובאים בחשבון בחישוב שכר מינימום לפי סעיף-קטן זה או סעיף-קטן (ד), לפי העניין, למעט תוספת מוחרגת;

"הסכום הבסיסי"  - סכום שכר המינימום אשר העובד היה זכאי לו אלמלא הוראת השעה, כפי שהוא מעודכן במועדים האמורים בסעיף 6(4).

ואולם לא יובאו בחשבון תוספת משפחה, תוספת ותק, תוספת בשל עבודה במשמרות, פרמיה מדודה, מוסכמת, קבועה או קבוצתית, משכורת י"ג, מענקים על בסיס שנתי, והחזר הוצאות לרבות הוצאות כלכלה, אש"ל ונסיעות שמשלם המעסיק.

(ג) (בטל).

(ד) לא היה שכרו של עובד משתלם לפי הרכיבים המנויים בסעיף-קטן (ב)(1) ו- (2), או לפי חלק מהם, יחושב השכר לעניין סעיף-קטן (א) לפי שכר העבודה הרגיל הכולל את התוספת המוחרגת בלא תוספות אחרות.

(ה) עובד זכאי להפרשי הוראת השעה; דין הפרשי הוראת השעה כדין השלמת השכר אשר היתה משתלמת לעובד לפי חוק זה כתוצאה מחישוב שכר המינימום אלמלא הוראת השעה.

(ו) הוראות סעיף זה אשר קובעות שתוספת מוחרגת תובא בחשבון בחישוב שכר מינימום, יחולו על-אף האמור בכל דין, לרבות הוראות סעיף 11, והוראות מכוח חוזה עבודה, הסכם קיבוצי או הסדר, קיבוצי או אישי."

2. כללי

סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "פיצוי" כתשלום של תוספת יוקר המשתלמת לפי המדד או תשלום פיצוי בעד התייקרות לעובדים השכירים במשק לפי הסדר בין ארגון העובדים, כאשר המונח "שכר" יכול להתייחס גם לתשלומים המוגדרים כפיצוי.

על-אף העובדה שתוספת היוקר מוגדרת פיצוי היא נחשבת שכר לכל דבר ועניין, כאשר לגבי פיצויי פיטורין נקבע כי פיצוי הלנת שכר יהיה לכל דבר, חלק משכר העבודה {סעיף 17(ב) לחוק הגנת השכר}.

ישנם סוגי פיצוי מסויימים הנקראים שכר, ואין מניעה פרשנית לקבוע כי דמי הודעה מוקדמת, באים בשעריו של סעיף 180 לחוק הביטוח הלאומי {ע"א 10961/04  המוסד לביטוח לאומי נ' מתן גוטר ואח' ואח', תק-על 2006(3), 3565 (2006)}.

3. "כנהוג במקום עבודתו" שבסעיף 3 לחוק

משרה מלאה היא "כנהוג במקום העבודה" או "פועל יוצא מהסכמה אליה הגיעו הצדדים ומנסיבות העניין" {דב"ע נה/153-3 תמר קריצלר נ' מלכה אוחיון, פד"ע כ"ט 192, 194)}.

יש לפרש משרה מלאה או חלקית על-פי הקונטקסט המפעלי, הקונטקסט של מקום העבודה.

משרה היא מושג מפעלי-תקני ומה שבמפעל מסויים או במקום עבודה מסויים יחשב בתור "משרה אחת", יכול ובאחר לא יחשב כך או שכלל אין בו מושג מוגדר וברור של משרה' {דב"ע מא/153-2 התזמורת הקאמרית הישראלית נ' רודן, פד"ע יג 198, 201)}.

עובד המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום {דב"ע תש"ן/7-7 שלמה לוקסמבורג נ' מדינת ישראל ואח', תק-אר 90(3), 251 תש"ן/תשנ"א-1990}.

אין בחוק כל הגדרה לגבי היקפה של משרה מלאה, כאשר ההגדרה של משרה מלאה היא פועל יוצא מההסכמה שאליה הגיעו הצדדים וכלל נסיבות העניין.

לכן, גם מקום בו יום העבודה איננו מגיע ל- 8 שעות, ככל שנהוג כך במקום העבודה, יכול לזכות את העובד בשכר מינימום גם אם לא השלים 8 שעות {ע"ע 30016/96 בתי מלון פנורמה בע"מ נ' וואיל סנדוקה ואח', פד"ע מ(2005), 433 (2004)}.

4. גמול שעות נוספות - תוספת כלכלה

ב- ע"ע 354/07 {אחים אוזן חברה לבניה פיתוח וייזום בע"מ נ' ולי טקין ואח', תק-אר 2010(1), 113 (2010)} נקבע כי המשיבים עזבו את עבודתם אצל המערערת באופן פתאומי, ללא הודעה מוקדמת לאחר שנים של עבודה, לטובת עבודה בשכר גבוה יותר, כאשר עשו זאת ביודעין ומועד העזיבה נקבע על ידם בקפידה.

המשיבים לא נקטו פעולה לתיקון שכרם ככל שחשו כי חלה הרעה מוחשית בשכרם, כפי שעשו בעבר ואשר-על-כן, לא היתה הרעה מוחשית כלשהי בתנאי העסקתם וגם אם שכרם הופחת, לא זו היתה הסיבה להתפטרותם.

עבודה בקבלנות לא שוללת תשלום גמול שעות נוספות ככל שמוכחת שנעשתה מעבר ליום העבודה הרגיל, כאשר בהיעדר ניהול פנקס שעות על-ידי החברה, לא ניתן לדעת, מהן השעות בפועל שעבדו המשיבים כשעבדו בקבלנות, לפיכך, המשיבים זכאים לגמול זה, ללא השכר הרגיל אותו קיבלו.

כן קבע בית-הדין הארצי כי תוספת 2000 היא חלק מטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי החל על יחסי הצדדים, ואין לשלם אותה בנפרד פעם נוספת.

אין לכלול במשכורת הקובעת לשם חישוב פיצויי פיטורים וגמול עבודה בשעות נוספות גם את הרכיבים תמריץ אי-היעדרות ותוספת משפחה, שכן הם נכללים בטבלאות השכר ולכן אין להכלילם פעמיים.

ביחס לדמי כלכלה, אלה הם בגדר החזר הוצאות, שאין להביאם בחשבון המשכורת הקובעת לצורך חישוב גמול השעות הנוספות {ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן חברה לבניה פיתוח וייזום בע"מ נ' ולי טקין ואח', פורסם באתר נבו (27.01.2010)}.

5. תמריץ אי-היעדרות

ב- ס"ק 18/08 {התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות עובדי הבניין והעץ, תק-אר 2009(4), 328 (2009)} הדיון נסב בפירושו של הסכם קיבוצי בענף הבניה ובשאלה האם תוספות תמריץ אי-היעדרות ותוספת כלכלה כלולות בתעריפי השכר המפורטות בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי, כטענת התאחדות הקבלנים, או שיש לשלמם בנוסף לתעריפים שבטבלאות כטענת ההסתדרות.

בית-הדין הארצי לעבודה קיבל את עמדת התאחדות הקבלנים לגבי תוספת כלכלה וביטל מחמת חשד סביר להפליית העובדים הזרים את ההסדר לתשלום תמריץ אי-היעדרות ופסק כי לכאורה לפחות, לשון ההסכם ברורה, והיא מטה את הכף לקבוע כי תמריץ אי-ההיעדרות כמו גם תוספת 2000, כלולות בתעריפים המפורטים בטור השני לטבלת 2000.

הפירוש שהציעה התאחדות הקבלנים עורר סימני שאלה בעת שביקשו ליישמו על מה שנקבע בהסכם בקשר לתשלום תמריץ אי-היעדרות לעובדים בדרגה 1, שנוספה כדרגה חדשה במסגרת הסכם 2000. 

בקשר לדרגות 2 ומעלה, ההתרשמות היתה כי ניתן ביטוי ברור לסכום המגיע לעובדים בדרגות אלה בגין תמריץ אי-היעדרות, כמו גם לתוספת 2000.

אשר-על-כן, הפירוש שמבקשת ההסתדרות לתת להוראות ההסכם הקיבוצי, לפיו זכאים העובדים שהם בדרגה 2 ומעלה לתשלום תמריץ אי-היעדרות  בנוסף לשכר הטבלאי, אינו עולה בקנה אחד עם הוראותיו.

דרגה 1 היא דרגה חדשה עליה הסכימו הצדדים במסגרת הסכם 2000.

השאלה המרכזית היתה כיצד אפשרי שתמריץ אי-היעדרות נכלל בשכר המינימום והאם הכללתו בשכר המינימום עולה בקנה אחד עם הוראות חוק שכר מינימום או שמא, בפירוש שניתן על-ידי ההתאחדות להוראות ההסכם, טמונה אי-חוקיות והפליה פסולה.

בית-הדין הארצי קבע כי התמריץ הינו תוספת מותנית בתנאי ומשכך אין הוא בגדר שכר המינימום, לפיכך, המסקנה היא כי בפירוש ההתאחדות להוראות הסכם 2000 אין כדי להכתים אותו בכתם של אי-חוקיות, במובן של היותו מנוגד לכאורה להוראות שכר מינימום.

זאת מן הטעם הפשוט, כי לפי הוראות ההסכם עצמו בכל מקרה וללא כל סייג מחוייב המעסיק בתשלום שכר מינימום.

העובדים בדרגה 1 אינם זכאים לתמריץ אי-היעדרות, כי בין כך ובין כך בהתאם להוראות שכר מינימום, זכאי העובד המדורג בדרגה 1 לסכום כפי שנקבע בטור האמצעי בטבלת 2000, העומד על שכר המינימום.

תוצאה זו אינה עומדת בניגוד להוראות חוק שכר מינימום ואף אין הוראה בחיקוק אחר שלפיה חייב מעסיק לשלם תמריץ אי-היעדרות למי מעובדיו.

ההסתדרות מסכימה כי בקביעה בהסכם קיבוצי לפיה עובדים בדרגות מסויימות לא יהיו זכאים לתוספת פלונית, אין פגם, ולשיטתה, העובדים בדרגה 1 הם כולם או ברובם הגדול עובדים זרים, ומכאן ההפליה הפסולה שבמניעת תמריץ אי-היעדרות מהם.

יש לבחון האם ההסדר שנקבע לעובדים בדרגה 1 בקשר לתשלום תמריץ אי-היעדרות, הוא הסדר מפלה, בהיותו מבוסס על שיקול בלתי-רלוונטי, והאם הוא השיקול בדבר היותם של העובדים בדרגה 1 בגדר "עובדים זרים".

בהסכם 2000 חל שינוי, באופן שכל אותם בעלי דרגות נמוכות מן ההסכמים הקודמים, הועלו בדרגה אחת, ובד-בבד עם העלאה זו, כמו גם לאור הסכמות נוספות אליהם הגיעו הצדדים, תמריץ אי-היעדרות משולם להם באופן מלא ואמיתי ומעבר לשכר מינימום.

נותרו העובדים מדרגה 1 שבפועל אינם מקבלים  את התמריץ, כי הרי ממילא הם זכאים לשכר מינימום, ותמריץ אי-היעדרות אינו מהווה חלק ממנו .

עובדים אלו נוספו להסכם 2000 על דרך של הסדר מיוחד, עם הוספת דרגה 1 להסכם, בד-בבד עם הוספת הפרק המיוחד בעניין העובדים הזרים בענף הבניין. 

בעלי הסכם 2000 התיימרו לשקול בקשר לתשלום התמריץ שיקולים דומים לאלה שנשקלו על-ידם בעבר בנוגע לתשלום התמריץ בפועל בחלקו בלבד לבעלי הדרגות הנמוכות, על פני הדברים אותם שיקולים הוכתמו בשיקול זר, שהוא היותם של העובדים בדרגה 1, ברובם, עובדים זרים.

עוד נקבע בפסיקתו של בית-דין הארצי, כי די בכך שהשיקולים העומדים בבסיס ההחלטה נשענים בחלקם בלבד על שיקול פסול כדי להכתים את אותה החלטה בכתם של "הפליה".

משנמצא כי קיים חשד סביר בדבר היותו של ההסדר בקשר לתמריץ אי-היעדרות כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי, הסדר המפלה לרעה את העובדים הזרים לעומת עמיתיהם הישראלים, דינו של ההסדר להתבטל.

עם-זאת קבע בית-הדין הארצי כי בנסיבות עניין זה ראוי היה להורות על השהיית כניסת הכרזת הבטלות לתוקף כדי לאפשר לצדדים להגיע להסדר חלופי שוויוני.

בפסק-הדין בעניין דאטקו נקבע מפי כב' הנשיאה עליה פוגל, כי תמריץ אי-היעדרות הינו רכיב הניתן לפדיון עם סיום העבודה {זאת בניגוד לדמי כלכלה}, וכן נקבע כי תוספת זו אינה כלולה בתעריפי השכר המפורטים בטבלאות שבהסכם, כך שהעובד זכאי לתמריץ אי-היעדרות בנוסף לשכר המשולם לו על-פי טבלאות השכר.

6. פיצויי פיטורין ושכר מינימום

יש לתת נפקות מלאה לחוק שכר מינימום, שהוראותיו הן הוראות קוגנטיות, וכן לאור מטרותיו הכלכליות והחברתיות של חוק שכר מינימום.

יש להביא בחשבון את שכר המינימום לצורך חישוב פיצויי פיטורים, גם כאשר השכר האחרון של העובד היה נמוך משכר המינימום, והעובד לא תבע את הפרש השכר.

כאשר ברור מחומר הראיות כי נתמלאו הוראות חוק שכר מינימום, כלומר, הוכח מה היא המשרה המלאה הנהוגה במקום העבודה והוכחו הנתונים האחרים הנדרשים לעניין סעיף 3 לחוק שכר מינימום.

לפי חוק שכר מינימום, עובד שהועסק במשרה מלאה "כנהוג במקום עבודתו", זכאי לתשלום שכר מינימום, כאשר אין להכליל בשכר המינימום תוספת שהוא במהותו השלמת שכר וגם קיצור תקופת ההתיישנות לשנה אחת לגבי שכר מולן בחוק הגנת השכר חלה גם על הלנת שכר מינימום.

ב- ע"ע (ארצי) 664/08 {אשרף עבאסי נ' חברת החשמל המזרח ירושלמית בע"מ, פורסם באתר נבו (21.02.10)} בית-הדין האזורי דחה את תביעת המערער לתשלום הפרשי שכר מינימום ולפיצויי הלנה מוגדלים לפי סעיף 8 לחוק שכר מינימום, תוך שקבע כי "משרה מלאה" לעניין תשלום שכר מינימום, היא משרה בת 186 שעות חודשיות.

בית-הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי חוק שכר מינימום קובע כי עובד שהועסק במשרה מלאה כנהוג במקום עבודתו, זכאי לתשלום שכר מינימום. משרה מלאה היא "כנהוג במקום העבודה" או "פועל יוצא מהסכמה אליה הגיעו הצדדים ומנסיבות העניין".

בסעיף 1 לחוק שכר מינימום נקבע מהו שיעורו של שכר מינימום לחודש, ליום ולשעה, כאשר לגבי שכר מינימום לשעה נקבע כי הוא "החלק ה- 186 של שכר המינימום" החודשי.

המכסה של 186 שעות מהווה נתון לחישוב שכר המינימום לשעה אך היא אינה קובעת מהי משרה מלאה לעובד בשכר חודשי במקום עבודה פלוני וזו תקבע לפי הנהוג במקום העבודה.

שעות העבודה בהן הועסק המערער בפועל עולות כדי "משרה מלאה" כנהוג אצל המשיבה ולפיכך, הערעור התקבל בעניין זה והמערער זכאי להפרשי שכר מינימום בין השכר שקיבל בפועל לשכר המינימום נכון למועד העסקתו במשיבה.

בנוסף, התקבל הערעור בעניין החיוב בהפרשי הצמדה וריבית על סכומים אלה,כאשר אין להכליל את תוספת "הרף המינימלי" בשכר המינימום ששולם למערער, שכן מדובר בתשלום שהוא במהותו השלמת שכר ולא תוספת המותנית בתנאי ולכן המערער לא זכאי לתשלום הפרשי שכר מינימום ברכיב זה.

בנוגע לפיצויי הלנת שכר מינימום, המערער הלין על אי-פסיקת פיצויי הלנה מוגדלים בהתייחס לסכומי הפרשי שכר המינימום שלא היו שנויים במחלוקת ושולמו על-ידי המשיבה בהליך הקודם.

7. האם זכאי התובע לקבל מהנתבע שכר מינימום עבור היקף של משרה מלאה בגין כל תקופת עבודתו?

ב- סעש (חי') 25715-04-13 {אלון קמינקר נ' יניב עבאדי, פורסם באתר נבו (29.04.15)} נדונה השאלה האם זכאי התובע לקבל מהנתבע שכר מינימום עבור היקף של משרה מלאה בגין כל תקופת עבודתו.

התובע טען כי במהלך תקופת עבודתו הוא לא קיבל שכר, אלא החזר חלקי עבור הוצאות הרכב שהוצאו על ידו בגין עבודתו אצל הנתבע, לפיכך, התובע עותר לתשלום שכר מינימום עבור היקף של משרה מלאה בגין כל התקופה.

הנתבע טען כי שילם לתובע שכר מינימום בהתאם לשעות עבודתו כפועל וכאמור בתלושי השכר.

בית-הדין קיבל את גרסת הנתבע לפיה התובע עבד במתכונת של 30 שעות שבועיות בהתאם לדיווח הרבעוני שהועבר למשרד התחבורה בתקופת ההתמחות, אך משמעות זאת קבעה כי הנתבע ישלים לתובע פערים כספיים עד לגובה מכסה זו.

בית-הדין ציין כי בהתאם לסעיף 3 לחוק שכר מינימום, אין לכלול בשכר המינימום החזרי הוצאות למיניהן.

עוד הוסיף בית-הדין כי הסכים עם גרסת הנתבע לפיה מתכונת העסקה זו נמשכה גם לאחר שהתובע סיים את ההתמחות ועד לחתימה על ההסכם ההתקשרות, בין היתר, לנוכח העובדה שבתקופה זו התובע למד למבחני ההסמכה.

8. האם התשרים ששילמו לקוחות המסעדה מהווים שכר עבודה לצורך חוק שכר מינימום?

ב- ס"ע (ת"א) 51771-03-11 {יונית אורמן נ' הדוד-קרי בתי קפה ומסעדנות בע"מ, פורסם באתר נבו (08.02.15)} נדונה השאלה האם התשרים ששילמו לקוחות המסעדה מהווים שכר עבודה לצורך חוק שכר מינימום.

התובעת טענה כי לא ניתנה לה הודעה לעובד ולא נחתם עימה הסכם הקובע ששכרה ישולם מתוך התשרים שיתקבלו במשמרות שבהן עבדה.

עוד טענה התובעת, כי פרט לתשרים לא שולם לה תשלום נוסף כלשהו, כאשר היו פעמים שבהם הגיעה למסעדה והמתינה כשלוש שעות לפני הכניסה למשמרת ואם היו לקוחות מעטים נשלחה לביתה ללא רישום שעות אלה וללא קבלת תמורה בעדן.

התובעת הוסיפה וטענה כי התשרים במשמרת שבה עבדה לא נרשמו בקופה הרושמת או בספרי הנתבעת אלא נאספו בכלי מרכזי וחולקו באופן שווה בין המלצרים באותה משמרת לאחר שהופחת סכום בשיעור של 20% ששולם לאחראי המשמרת.

כפועל יוצא, תלושי השכר אינם משקפים את שעות עבודתה ואת התשלומים ששולמו לה בפועל והם ניתנו לה רק לאחר סיום תקופת עבודתה הכוללת.

יחד-עם-זאת, הנתבעים לא הציגו את הרישומים בדבר תשלום תשרים בסכום של 26 ש"ח נטו לשעה כטענתם, וזאת למרות שניתנה להם אפשרות להעתיקם בהתאם לתשובת המשטרה. בנסיבות אלה טענה התובעת כי על הנתבעים לשלם לה שכר מינימום עבור עבודתה.

הנתבעים טענו כי שכר התובעת שולם מתוך התשרים שהתקבלו במשמרות שבהן עבדה, כאשר היה מקובל שכל התשרים הוכנסו לכלי מרכזי וחולקו בתום המשמרת, כאשר סכום התשרים ששולם היה גבוה משכר המינימום ולא פחת מסכום של 26ש"ח נטו לשעה.

לטענת הנתבעים התשרים ששולמו לתובעת מהווים שכר עבודה ומשסכומם היה גבוה משכר המינימום, אין היא זכאית לתשלום שכר מינימום.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדם נתפסו כל ספרי הנתבעת לרבות ספרי הטיפים והקופה הרושמת וכי למרות שהמשטרה הסכימה שיעתיקו את המסמכים מתוך חומר החקירה, מסמכים אלו לא היו בין החומרים שהועמדו להעתקה.

עוד הוסיפו הנתבעים כי התובעת לא הציגה רישומים שערכה בעצמה כפי שטענה לראשונה בעדותה, ומשלא הוכחה מתכונת עבודה קבועה אין לקבל את תביעת התובעת לתשלום כלשהו.

סיכומו-של-דבר, הנתבעים הוסיפו כי על בית-הדין ליישם את הפסיקה ולפיה יש לסטות מהלכת מלכה מקום שבו הוכח כי סכום התשרים ששולם עולה על שכר מינימום.

בית-הדין קיבל את התביעה לאחר ששקל את טענות הצדדים ועדויותיהם מצא כי התובעת זכאית לתשלום שכר מינימום עבור תקופת עבודתה מכיוון שהוכח כי לא התקיימו התנאים שנקבעו בהלכת מלכה ומכיוון שהוכח כי לא התקיימה תכליתו של חוק שכר מינימום.

בית-הדין הסביר כי התובעת לא קיבלה שכר עבור כל שעות עבודתה, ומהעדויות עולה שהיו מקרים שבהם התייצבה התובעת לעבודה ובמקרים שבהם פקדו את המסעדה לקוחות מעטים היתה נדרשת להמתין כשלוש שעות ואם לא הגיעו לקוחות רבים התובעת נשלחה לביתה, ללא רישום שעות אלה וללא קבלת תשלום בגינם.

לפיכך, הוכח שלעיתים לא שולם לתובעת שכר כלל על-אף שהגיעה למסעדה לפי סידור העבודה והעמידה את עצמה לרשות הנתבעת, ומכאן, שלא התקיימה תכליתו של שכר מינימום להבטיח לתובעת הכנסה מינימלית כדי שתוכל לכלכל את עצמה ואת משפחתה.

עוד הוסיף בית-הדין כי הוכח שלא התקיימו התנאים שנקבעו בעניין מלכה מכיוון שלא הוצג הסכם עבודה עם התובעת שבו נקבע שהתשרים ישמשו שכר עבודה והאופן שבו ישולמו ולא הוכח כי התשרים היוו חלק מהכנסות המסעדה ונרשמו בספריה.

אשר-על-כן, הוכח שלא הובטחו כל הזכויות הסוציאליות של התובעת ולא שולמו מלוא תשלומי המס המתחייבים מהתשלומים ששולמו לה בפועל אלא רק מהסכומים שפורטו בתלושי השכר שלה, שאינם מעידים על שעות העבודה שעבדה בפועל.

9. האם זכאי התובע להפרשי שכר מכוח חוק שכר מינימום?

ב- דמ"ר (ת"א) 36101-06-12 {ולדימיר פרסאייזן נ' יואב שמחוני, פורסם באתר נבו (07.07.13)} נדונה השאלה האם זכאי התובע להפרשי שכר מכוח חוק שכר מינימום.

התובע טען כי עבד 91 שעות בחודש בממוצע כולל זמן ההמתנה להגעת העיתונים ולגרסתו, השתכר פחות משכר המינימום הקבוע בחוק שכר מינימום, שכן יש לקחת בחשבון לצורך כך את שכר היסוד בלבד.

הנתבע טען כי התובע הועסק ב"שליש משרה", אך אישר ככלל את שעות העבודה להן טען התובע כמפורט לעיל מלבד טענה לאיחורים, אשר לא הוכחה.

עוד הוסיף הנתבע דו"חות נוכחות חודשיים אך אלו התייחסו רק למספר ימי העבודה בכל חודש, ולא לשעות העבודה המדוייקות, כאשר הסביר הנתבע כי הטעם לכך הינו כי שעות העבודה היו קבועות וידועות מראש.      

הנתבע לא התייחס באופן מפורש להרכב שכרו של התובע, מלבד הפניה לטיוטת ההסכם, כאשר בטיוטה נרשם כי התובע יהא זכאי לשכר מינימום לשעה בהכפלת שעות העבודה.

בית-הדין קבע כי התובע קיבל בפועל סכומים העולים על הסכומים אשר טען שקיבל, ולכן לא הוכיח את דרישתו להפרשי שכר מכוח חוק שכר מינימום.

בית-הדין נימק זאת וציין כי סעיף 3 לחוק שכר מינימום קובע כי השכר שצריכים להביא בחשבון לעניין סעיף 2 לחוק שכר מינימום יהיה שכר העבודה שמשלם מעביד לעובדו בעד יום עבודה רגיל כנהוג במקום עבודתו", לרבות שכר יסוד, תוספת יוקר ו"תוספת קבועה המשתלמת לעובד עקב עבודתו".

סעיף 3 לחוק שכר מינימום ממשיך וקובע אילו תוספות לא תילקחנה בחשבון, כולל החזר הוצאות, כאשר לפי הפסיקה סיווגו של תשלום אינו נקבע על-פי הכינוי שכינו אותו הצדדים אלא על-פי מהותו, כלומר עבור מה הוא משולם (בג"צ 6080/94 גפני נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד נא(4), 308 (1997)}.

10. האם זכאית התובעת לקבל הפרשי שכר מינימום?

ב- ע"ב (יר') 301037/97 {עאידה ענייני מוחמד נ' נזירה אדרנאס נח'לה, פורסם באתר נבו (05.09.02)} נדונה השאלה האם זכאית התובעת לקבל הפרשי שכר מינימום.

התובעת טענה כי שולם לה שכר הנמוך משכר מינימום, ומאחר שסכום זה  מכסה אך באופן חלקי את הפרשי שכר המינימום, זכאית היא לכל הסכומים המפורטים בטבלה שצורפה לסיכומים, בקיזוז הסכום ששולם לה.

התובעת טענה כי לכל ארכה של תקופת העבודה שולם לה שכרה בשיעור הנופל משכר המינימום.

הנתבעת הודיעה כי מבלי שיראה הדבר כהודאה בטענות הנתבעת שילמה לתובעת את שכרה בעד הימים שעבדה לפי שכר מינימום, וכן את הפרשי שכר מינימום בגין התקופה הנטענת, כאשר בשלבים ראשונים של הדיון טענה הנתבעת כי התובעת קיבלה את כל המגיע לה במשך שנות עבודתה.

הנתבעת הסתמכה על אותם דו"חות ריכוז משכורת, כאשר בסיכומיה אין הנתבעת חולקת על כך כי שכרה של התובעת נפל במהלך תקופת העבודה משכר המינימום אך בחישובי התובעת מספר אי-דיוקים כך שסכום ההפרשים הנכון הוא שלא כסכום הנתבע.

בית-הדין קיבל באופן חלקי את התביעה ופסק כי לתובעת מגיעים הפרשי שכר מינימום לפי חישוב הנתבעת במקרה זה.

11. האם שילם הנתבע לתובעת שכר מינימום?

ב- ע"ב (נצ') 1066/99 {ילנה ליבשיץ נ' יוסף ליבוביץ, פורסם באתר נבו (23.05.02){ נדונה השאלה האם הנתבע שילם לתובעת שכר מינימום.

התובעת טענה כי הנתבע אינו משלם לה הרבה זמן שכר מינימום מכוח סעיף 3 לחוק שכר מינימום,  והתפטרה בעקבות כך.

הנתבע טען שהוא שילם לתובעת את שכר המינימום ולא חלק על כך שהתובעת לא תמיד קיבלה שכר בגובה שכר המינימום החודשי, אך הוא טען כי התובעת לא עבדה בהיקף מלא של משרה, וכי שכרה לשעה היה גבוה משכר המינימום לשעה.

בית-הדין קיבל בחלקו את התביעה לתשלום שכר מינימום מאחר ובמרבית החודשים נמצא כי לא שולם לתובעת שכר מינימום כנדרש.