1. הדין
סעיף 14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 קובע כדלקמן:
"14. עונשין - מעסיק (תיקונים: התשס"ב, התשע"ד)
מעסיק שלא שילם לעובדו שכר מינימום, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה."
2. פרשנות סעיף 14 לחוק שכר מינימום
ב- רע"פ 4717/11 {סגא אנטרפרייז בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - משרד התמ"ת, תק-על 2013(1), 563 (2013)} המונח "שכר מינימום", על-פי פרשנותו הראויה, מקפל בתוכו מסגרת זמן קבועה לתשלום התמורה הכספית.
פרשנות זו מתיישבת עם לשון חוק שכר מינימום, עם תכליתו ועם הערך המוגן שביסוד העבירה על-פי סעיף 14 לחוק שכר מינימום.
במקרה הנדון, דובר בבקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה, במסגרתו הורשעה המבקשת בעבירה של אי-תשלום שכר מינימום, לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום, כאשר עיקר טענתה של המבקשת היה כי לא ניתן היה להרשיעה בעבירה לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום, מששילמה את שכר המינימום, גם אם עשתה זאת באיחור.
המבקשת טענה כי לשונו של סעיף 14 לחוק שכר מינימום, אשר אינה נוקטת במונח "במועד" או במונח אחר דומה לו, לא מאפשרת הרשעה בפלילים בגין איחור בתשלום שכר המינימום.
המשיבה טענה כי הפרשנות אשר הוצעה על-ידי המבקשת מביאה לתוצאה אבסורדית ומבטלת את העבירה הפלילית המצויה בחוק שכר מינימום, שכן לפי פרשנות זו אי-תשלום שכר מינימום במועד לא יהווה לעולם עבירה פלילית וממילא תפחת יכולת ההרתעה המשמשת כלי רב עוצמה בידי הרשויות נגד מעסיקים.
עוד הוסיפה המשיבה כי פרשנות זו כלל אינה סבירה נוכח תכליתו של חוק שכר מינימום, שהיא, בעיקרה, הבטחת הזכות למינימום קיום אנושי בכבוד וזכות זו מקפלת בתוכה גם את הזכות לתשלום השכר במועד.
בית-המשפט העליון דחה את הבקשה בקבעו כי התפיסה החברתית המונחת ביסוד חקיקת המגן היא כי על המשפט לפעול על-מנת לאזן בין עמדתו המוחלשת של העובד לבין עמדת הכוח בה ניצב המעביד, ומשלא שילמה המבקשת את שכר המתלוננים מדי חודש בחודשו, כנדרש, לא ניתן לומר כי שילמה את שכר המינימום של המתלוננים בהתאם לסעיף 14 לחוק שכר מינימום, כאשר השלמת הסכומים שבפיגור כעבור זמן אינה עוד בגדר תשלום שכר מינימום, אלא תשלום שכר מולן.
כאשר מדובר ביחסי עובד-מעביד, משתלם השכר, ברגיל, באופן קבוע ובתום פרק זמן שאינו עולה על חודש ימים, במהלכו בוצעה העבודה. ביטוי לכך ניתן למצוא בחוק הגנת השכר, שקובע כי שכר העובד המשתלם על בסיס חודשי, ישתלם עם תום החודש בעדו הוא משתלם ושכר עבודה המשתלם על בסיס שעתי, יומי, שבועי או לפי כמות התוצרת, ישתלם, ככלל, בתום מחצית החודש בו הועסק העובד.
חוק הגנת השכר אף קובע כי שכר שלא שולם במועדו הוא "שכר מולן" כאשר גם חוק שכר מינימום מגדיר את גובה השכר על-פי מסגרות זמן, שהארוכה ביניהן היא חודש ימים.
כפועל יוצא, שכר מינימום, כשכר עבודה, משתלם אף הוא במועד קבוע לתשלום ובתום פרק זמן שאינו עולה על חודש ימים.
פרשנות המבקשת לא עולה בקנה אחד עם תכלית חוק שכר מינימום ועם הערך המוגן שביסוד העבירה, אשר עניינם, כאמור, אינו אך בהבטחת סכום כסף מסויים שישתלם לעובד, אלא גם, ואולי בעיקר, ביצירת ביטחון וודאות באשר למועד התשלום שיסייעו לעובד לכלכל את צעדיו.
סעיף 14 לחוק שכר מינימום, על-פי נוסחו בעת הרלוונטית, קבע כי מעביד שלא שילם לעובדו שכר מינימום, דינו מאסר 6 חודשים.
כאשר המעביד כלל לא שילם שכר מינימום, במקרה הזה ורק במקרה הזה קיימת נגדו סנקציה פלילית {סעיף 14 לחוק שכר מינימום}.
עוד יצויין כי קיים שוני בין ההסדר הפלילי המצוי בסעיף 25ב(ב1) לחוק הגנת השכר, לפיו לא ניתן להעמיד לדין מעביד בגין הלנת שכר, אלא לאחר שחלפו תשעים ימים מהיום שבו הפך השכר ל"שכר מולן" {סעיף-קטן (ב)}, לבין ההסדר הפלילי שמצוי בסעיף 14 לחוק שכר מינימום, כאשר בהקשר הזה, אי-תשלום שכר מינימום הוא חמור יותר, שכן הוא פוגע בזכותו זו של העובד, בעוד שאי-תשלום יתר השכר {מה שמעבר למינימום} לא פוגע בה אם כי פוגע בזכויות אחרות של העובד.
3. האם המשיב לא שילם לעובדו את שכרו לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום וחייב בזאת במאסר או קנס לפי דין פלילי?
ב- ע"פ (ארצי) 56/09 {מדינת ישראל נ' יהושוע פרחי, פורסם באתר נבו (25.02.10)} נדונה השאלה האם המשיב לא שילם לעובדו את שכרו לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום וחייב בזאת במאסר או קנס לפי דין פלילי.
המערערת טענה בערעור זה, כי העונש שהטיל בית-הדין האזורי הינו עונש קל ביחס לחומרת העבירה, וזאת בשים-לב לכך שהעונש המקסימאלי בגין העבירות בהן הורשע הנאשם הינו 202,000 ש"ח עבור כל עבירה.
המערערת הוסיפה וטענה כי בנסיבות העניין מדובר בהרשעה על שתי עבירות שהאחת מתייחסת לאי-תשלום שכר מינימום בחודש אוקטובר, ואילו השניה נגעה לתשלום שכר מינימום בחודש נובמבר, ואשר-על-כן, נוכח הצורך בענישה ראויה ומרתיעה, יש להשית בגין זאת, עונש משמעותי ומרתיע.
המשיב טען כי טענות המדינה בדבר החזקות שבסעיף 7ב לחוק שכר מינימום הועלו לראשונה בכתב הערעור, ויש בהן שינוי מהותי של חזית הדיון.
עוד הוסיף המשיב, כי המדינה לא הוכיחה את תשתית החזקות מעל לכל ספק סביר, ובין היתר, המדינה לא הוכיחה את תקופת ההעסקה הנטענת, כאשר לעניין זה לא הובאה כל ראיה מספקת מטעם המדינה שיש בה כדי לבסס אחריות בהליך פלילי.
המשיב אף טען כי אין בנימוקי הערעור כדי להצביע על טעם משפטי המצדיק חריגה מן הכלל לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש, וזאת משאין מדובר בנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות, או שהעונש שגזר חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים בדרך-כלל, בנסיבות דומות, וסכום הקנס שהושת על המשיב אינו סכום מבוטל, לאור נסיבותיו האישיות.
בית-הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור וזיכה את המשיב בקבעו כי בערעור שהגישה בהתייחס לזיכויו של המשיב, נסמכת המאשימה בעיקר על הוראת סעיף 7ב לחוק שכר מינימום, שבה מפורטות "חזקות" שבדין בדיון באישום או בתובענה לפי הוראות חוק שכר מינימום, כנגד מעביד, ועל-מנת שתקום החזקה לחובת המעסיק, על המאשימה להציב תשתית עובדתית ראשונית מוכחת מעבר לכל ספק סביר.
לאחר עיון בחומר הראיות התעורר ולו ספק סביר לעניין עצם העסקתו של העובד בתקופה האמורה, ומכאן כי היה צורך לקבוע כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר את טענתה בדבר העסקת העובד על-ידי המשיב בתקופה הנטענת, ומכאן שבהתייחס לתקופה זו היה מקום לזכות את המשיב מעבירה של אי-תשלום שכר מינימום, באשר כלל לא הונחה תשתית ראשונית להפעלת החזקות החוקיות שבסעיף 7ב לחוק שכר מינימום.
סיכומו-של-דבר, לא התקיים הנדרש לחרוג מהכלל לפיו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בגזר-דין שהשיתה הערכאה הדיונית על הנאשם.
4. האם שיעורי הקנס שהוטלו על המשיב הלמו את חומרת העבירות?
ב- ע"פ (ארצי) 13/07 {ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשיה המסחר והתעסוקה, פורסם באתר נבו (06.09.09)} נדונה השאלה האם שיעורי הקנס שהוטלו על המשיב הלמו את חומרת העבירות.
המערערים טענו כי צריך היה לבטל את הרשעתם מן הטעם כי המשיבה לא הוכיחה את יסודות העבירות שיוחסו להם, כאשר במסגרת זו טענו לבטלות עיקר התוכן של העדויות המוקדמות שנגבו משני העובדים הזרים בהליך העדות המוקדמת ולחלופין לאי-מתן משקל ראייתי לאותן עדויות, מחמת היעדר סמכותו של בית-הדין לעבודה.
עוד הוסיפו המערערים, כי יש להקל הקלה משמעותית, בגזר דינם באופן שיתיישב עם נסיבותיהם ועם רמת הענישה המקובלת, כאשר טעמיהם לקולת העונש היו הראיות אשר שימשו בסיס להרשעה אשר לטענתם, הם ראיות נסיבתיות, ברובן עדויות שמיעה ועדויות שמשקלן הראייתי נמוך ביותר.
המשיבה תמכה בהכרעת הדין על טעמיה ובגזר-הדין על נימוקיו תוך שציינה כי כל יסודותיהן של העבירות בהן הורשעו המערערים הוכחו בפני בית-הדין האזורי מעבר לכל ספק סביר וכי אין עילה להתערבות בממצאים העובדתיים ובמסקנות המשפטיות של בית-הדין האזורי.
עוד טענה המשיבה, כי לבית-הדין האזורי לעבודה סמכות לגבות עדות מוקדמת בהליך פלילי וכי בדין ייחס בית-הדין האזורי משקל להתנהגותם המפלילה של המערערים אשר לא הופיעו לדיון בו נגבתה העדות המוקדמת ובכך מנעו, במכוון, זיהוי מלא, לא השיבו לכתב האישום ולא ניהלו פרשת הגנה.
המשיבה הוסיפה וציינה כי גזר-הדין אינו חמור כלל בהתחשב בעבירות הרבות שהמערערים ביצעו בעובדים ובהיעדר כל לקיחת אחריות או הבעת חרטה מצידם ציינה כי יחסם של המערערים כלפי העובדים הזרים היה חריג בחוסר אנושיותו וגזר-הדין היה מידתי לנוכח חומרת מעשיהם של המערערים ויחסם המשפיל לעובדים.
בית-הדין הארצי דחה את הערעור על הכרעת הדין וגזר-הדין של בית-הדין האזורי במסגרתם הורשעו המערערים ונגזר דינם לתשלום קנסות בשיעורים המקסימאליים בחוק שכר מינימום.
הרשעת המערערים הוכחה מעבר לספק סביר, נוכח עוצמת הראיות הכשרות והקבילות, ואשר-על-כן בית-הדין הארצי לא ראה מקום להתערב בגזר-הדין. שיעורי הקנס הולמים את חומרת העבירות ועולים בקנה אחד עם האינטרס הציבורי של מטרות הענישה והצורך בהרתעה.
5. האם מוצדק גובה הקנס שהוטל על המערער לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום?
ב- עפ"א (ארצי) 35/07 {אברהם ניסן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (20.07.08)} נדונה השאלה האם מוצדק גובה הקנס שהוטל על המערער לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום.
המערער טען כי אין זה נכון שלא הודיע למשיבה על רצונו להישפט, ולטענתו, הוא פנה לפקחים שהיו אצלו ומסר להם מסמכים המעידים על חוקיות העסקת העובדים.
המערער טען כי יש להיענות לבקשתו להישפט אף שהוגשה באיחור תוך העדפת שיקולים של צדק על שיקולים של יעילות, וכי העבירות המיוחסות לו הן מסוג של חטא והן התיישנו לאחר חלוף שנה מביצוען.
עוד הוסיף המערער כי הוא דאג לזכויות העובדים הזרים אצלו, כמו גם למקום מגורים להם, ולטענתו, במסגרת השיקולים להארכת המועד יש להביא בחשבון גם את משך הזמן שבין מועד ביצוע העבירה למועד הטלת הקנס שהוא, לגבי הודעת קנס אחת, למעלה משנתיים ימים.
המשיבה תומכת בפסיקת בית-הדין האזורי, כאשר לטענתה, המערער הודיע על רצונו להישפט רק בבקשתו להארכת המועד שהוגשה לבית-הדין, שבעה ואף תשעה חודשים לאחר הטלת הקנס.
המשיבה הוסיפה וטענה כי התמשכות החקירה, אין בה כדי להצדיק איחור במתן הודעה על רצון להישפט, ולטענתה, לא הוכחה טענת המערער כי הודיע ליחידת הגביה על רצונו להישפט.
אשר-על-כן, טענה המשיבה, העבירות עליהן נקנס המערער הן מסוג עוון ולא חטא ולכן הן לא התיישנו לאחר שנה.
בית-הדין הארצי דחה את הערעור כאשר דובר בעבירות פליליות המומרות בקנס מינהלי, ולא נמצא בעניינו של המערער כל טעם ענייני וסביר המצדיק איחור בהגשת בקשה להישפט.
סיכומו-של-דבר, העבירה לפי סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום דינה מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין שהוא עד 202,000 ש"ח {סעיף 14 לחוק שכר מינימום}.
6. האם הורשע הנאשם באי-תשלום שכר מינימום לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום?
ב- ת"פ (יר') 16121-07-11 {מדינת ישראל נ' י. בעיר אחזקות (1995) בע"מ, פורסם באתר נבו (13.07.15)} נדונה השאלה האם הורשע הנאשם באי-תשלום שכר מינימום לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום.
המאשימה טענה כי הנאשמת 1 לא שילמה שכר מינימום למספר עובדים, ובגין כך מיוחסת לנאשמת עבירה על סעיף 14 יחד עם סעיף 2 לחוק שכר מינימום, לנאשם מיוחסת עבירה של אחריות מנהל לאי-תשלום שכר מינימום, עבירה על סעיפים 14 ו- 15 יחד עם סעיף 2 לחוק שכר מינימום.
הנאשמים טענו כי העובדים בחרו לעבוד לפי הכנסות מתשר והשלמה לשכר מינימום, כלומר, משמעות הדבר היא ששכרם שולם באמצעות ההכנסות מתשר ובמקרה בו לא הגיעו לשכר מינימום שעתי, הם היו אמורים להודיע על כך לממונה עליהם ואז היו משלימים את שכרם לשכר המינימום.
בית-הדין הרשיע את הנאשמת 1 בעבירה של אי-תשלום שכר מינימום לפי סעיפים 2 ו-14 לחוק שכר מינימום, ואת הנאשם אני הרשיע באחריות של מנהל לאי-תשלום שכר מינימום לפי סעיפים 15-14 לחוק שכר מינימום יחד עם סעיף 2 לחוק שכר מינימום.
7. האם לא שולם שכר מינימום לעובד המהווה עבירה לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום?
ב- ת"פ (ת"א) 1140-10 {מדינת ישראל, משרד התמ"ת נ' ציון יקר, פורסם באתר נבו (15.06.15)} נדונה השאלה האם לא שולם שכר מינימום לעובד המהווה עבירה לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום.
בתיק זה הוגש כתב אישום כנגד הנאשמים, בין היתר בגין אי-תשלום שכר מינימום, עבירה על סעיפים 14-12 לחוק שכר מינימום, כאשר בנוסף לנאשם 2 מיוחסת עבירה של הפרת חובת פיקוח נושא משרה בתאגיד.
הנאשם טען כי הוא מנהל רישום ממוחשב בקשר לשעות העבודה של העובדים, אלא שרישום כזה לא הוצג בפני בית-הדין, הנאשמים לא הציגו כל מסמך מטעמם אשר נטען כי הוא מהווה פנקס חופשות כדין.
בית-הדין הרשיע את הנאשמים משלא שולם לעובד כל שכר בגין עבודתו בחודש הנדון, בעבירות לפי סעיפים 2, 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום.
8. האם בית-הדין היה חייב לגזור על הנאשם קנס בגין עבירותיו לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום?
ב- שע"מ (ת"א) 43470-07-10 {מדינת ישראל נ' ב.ג. מוקד אבטחה בע"מ, פורסם באתר נבו (11.05.15)} נדונה השאלה האם בית-הדין היה חייב לגזור על הנאשם קנס בגין עבירותיו לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום.
המאשימה ביקשה לגזור על הנאשמת 80% מהקנס העונשי בגין כל יחידת עבירה, כאשר הקנס העונשי בגין עבירה לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום הינו 226,000 ש"ח.
הנאשמת טענה כי מדובר במעידה חד-פעמית, בהרשעה בודדה שאף היא מצויה ב"תחום האפור", וכי מדובר במסכת אירועים שהתרחשה לפני כ- 9 שנים ומאז לא הוגש כתב אישום נגד החברה, כאשר יתרה-מכך, החברה מעסיקה מספר לא גדול של עובדים וקנס רציני יביא לחיסול החברה.
בית-הדין הרשיע את הנאשמת כאשר במקרה הנדון ועל-אף שמדובר במספר עובדים ובפרק זמן שנפרש על פני מעל שנה אשר כלל והפרת זכויות קוגנטיות בסיסיות של אי-תשלום שכר מינימום, היה מוצדק לקבוע כי מדובר באירוע אחד שבצידו מתחם עונש אחד כולל.
בית-הדין הטיל על הנאשמת קנס כספי בגובה של 340,000 ש"ח בגין כל העבירות מושא שני כתבי האישום, כאשר לא-זו-אף-זו, הנאשמת תחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות לפי חוק שכר מינימום וחוק שעות עבודה ומנוחה למשך 3 שנים, בשים-לב, כי ככל שתפר הנאשמת התחייבות זו תחוייב בקנס המרבי הקבוע בחוקים אלה בעת ביצוע העבירה.
9. האם הנאשמים עברו עבירה לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום?
ב- ת"פ (ת"א) 438-01-11 {מדינת ישראל משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה נ' עמותת התאחדות בעלי אולמות וגני אירועים בישראל, פורסם באתר נבו (08.01.15)} נדונה השאלה האם הנאשמים עברו עבירה לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום.
המאשימה טענה כי מדובר בפגיעה מתחדשת בשכרו של עובד, במשך 16 חודשים, כאשר העבירה של אי-תשלום שכר מינימום נמצאת ברף הגבוה ביותר של עבירות על-פי חוקי המגן.
המאשימה טענה כי יש לדחות את טענת הנאשמים כי ההעסקה בוצעה במסגרת "טובה", שכן אין במצוקה נפשית או כלכלית של עובד כדי להצדיק פגיעה בזכותו היסודית לקבל שכר הולם בעד עבודה.
המאשימה הוסיפה וטענה כי מתחם הענישה הראוי לכל יחידת עבירה בגין אי-תשלום שכר מינימום הוא בין 10,000 ש"ח {כפל הקנס המינהלי} ועד ל- 30% מהקנס הפלילי {226,000 ש"ח}, המהווה 67,680 ש"ח וכי יש להטיל עונש על כל אחד מהנאשמים.
עוד טענה המאשימה כי באשר לעבירה של אי-ניהול פנקס חופשה, מתחם הענישה צריך להיות בין 25% ל- 45% מהקנס המרבי, שהוא 230,400 ש"ח בגין כל יחידת עבירה, ובנוסף ביקשה המאשימה להטיל התחייבות ל- 3 שנים בגובה של 16 פעמים הקנס המרבי בגובה 3,616,000 ש"ח.
הנאשמים טענו כי העונש הכבד ביותר שהוטל על הנאשמים, חסרי עבר פלילי, הוא עצם הרשעתם וסימונם כעבריינים, וכי עצם הבאת הנאשמים לדין מהווה מבחינת נאשמים אלה הרתעה כבדה ביותר ולכן אין להטיל קנסות כבדים כדי להשיג את מטרת ההרתעה.
הנאשמים אף טענו כי אין בנסיבות המקרה לומר כי מדובר ב- 16 עבירות, כאשר מדובר במקרה אחד, יחיד ומיוחד במסגרתו כל השכר שלא שולם, שולם בסופו-של-דבר במסגרת הסכם גישור ועוד בטרם הגשת כתב האישום.
עוד טענה הנאשמת, כי היא עמותה שרוב הפעילות המתבצעת בה הינה התנדבותית, וכי אין לנאשמת מקורות הכנסה פרט לדמי טיפול ארגוני, ובזאת, כל מה שיוטל עליה יפגע קשות בכל פעילותה.
בית-הדין הרשיע את הנאשמים וקבע כי בנסיבות המקרה יש לראות את העסקת העובד במשך 16 חודשים בניגוד לחוק שכר מינימום כאירוע אחד, וכך גם יש לראות את העבירה של אי-ניהול פנקס חופשה כחלק בלתי-נפרד מאותה מסכת עבריינית.
עוד יצויין, כי ככלל, בעבירות על חוק שכר מינימום יש לראות את אי-תשלום שכר המינימום לכל חודש כיחידת עבירה אחת, אלא שבעניין הנדון, מדובר במסכת עובדות ספציפית ויוצאת דופן בה אין מדובר במעסיק אשר מטרתו לזכות ברווחים כלכליים.
בית-הדין נתן משקל לנסיבות הבאות, לנאשמים אין עבירות קודמות, הנאשמים לקחו אחריות על מעשיהם, כאשר מיד עם הגשת כתב התביעה הגיעה הנאשמת להסכמה עם העובד, הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום ובכך חסכו זמן שיפוטי יקר.
עוד הוסיף בית-הדין למצבה הכלכלי הקשה של הנאשמת, כאשר הנאשם הינו בן 61 ועל שולחנו סמוכים אשתו וילדיו ולאחר ההרשעה עתידו הכלכלי עשוי להיפגע, ובעצם ההרשעה, הרתעת הנאשמים הושגה.
אשר-על-כן בית-הדין הטיל על הנאשמת, בגין כל העבירות, קנס כספי בגובה של 70,000 ש"ח, ועל הנאשם, בגין העבירות לפי חוק שכר מינימום, קנס כספי בגובה של 15,000 ש"ח, כאשר בנוסף יחתמו הנאשמים על התחייבות להימנע מביצוע עבירות לפי חוק שכר מינימום וחוק חופשה שנתית למשך 3 שנים, וככל שמי מהם יפר התחייבות זו, הוא יחוייב בקנס המירבי הקבוע בחוקים אלה בעת ביצוע העבירה.
10. האם היה על בית-הדין להטיל על הנאשם עונש מכוח סעיף 14 לחוק שכר מינימום במקרה הנדון?
ב- ת"פ (ב"ש) 38886-05-11 {מדינת ישראל נ' כאן השבוע בדימונה - עיתונות מקומית ופרסום בע"מ, פורסם באתר נבו (11.11.14)} נדונה השאלה האם היה על בית-הדין להטיל על הנאשם עונש מכוח סעיף 14 לחוק שכר מינימום במקרה הנדון.
המאשימה טענה כי בסמוך להודעת העובדת לנאשם את דבר הריונה שינה הנאשם את תנאי עבודתה של העובדת, בכך שביטל את שעות הפיצול במשרתה, דבר שהפחית את כמות שעות עבודתה וכך נפגעו תנאי וגובה שכרה.
הנאשמת פנתה לקבלת היתר לפיטורי העובדת מהממונה במשרד התמ"ת, וזו החליטה שלא ליתן היתר לפיטורי העובדת.
בנוסף הנאשמת לא שילמה לעובדת בחודשים פברואר - מרץ 2008 במועד ובהתאם לחוק שכר מינימום, כאשר הנאשם לא עשה כל שביכולתו ולא נקט בכל האמצעים הנאותים על-מנת למנוע את ביצוע העבירות הנ"ל.
הנאשמים כפרו באישום, ועל-כן נשמעו הוכחות בתיק, כאשר לאחר קיום מסכת הראיות, הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב לפי בקשתם, כאשר הנאשם 2 אמר למתלוננת שוב ושוב שהוא מעוניין שתגיע לעבודה ותעבוד, אך זו לא קיבלה את הדברים.
בית-הדין קיבל את גרסת הנאשמים וקבע כי הנאשמים לא פגעו בהיקף המשרה או בהכנסה של המתלוננת, ודווקא היא זו שקבעה לעצמה את מועדי עבודתה לאחר שהודיעה על הריונה, והיא זו שמנעה את תשלום שכרה בחודשים נשוא כתב האישום.
הדבר עלה מעדות הנאשם 2, אשר היתה מהימנה על בית-הדין, וכן מיתר העדויות והראיות, שכפי שעלה יש בהן כדי לתמוך בעדות הנאשם.
עוד הוסיף בית-הדין כי בדרך-כלל עובד לא יסכל את תשלום שכרו, אך במקרה הנדון המתלוננת כמעט חדלה להגיע לעבודה, וכן ציפתה שהנאשמים יפטרו אותה, וכפי הנראה יש קשר בין הדברים.
11. מהו העונש אשר ייגזר על הנאשם על-סמך עבירות שביצע מכוח סעיף 14 לחוק שכר מינימום?
ב-ש"מ (ב"ש) 54181-07-10 {מדינת ישראל משרד התמ"ת נ' עמוס טרבלסי, פורסם באתר נבו (02.10.14)} נדונה השאלה מהו העונש אשר ייגזר על הנאשם על-סמך עבירות שביצע מכוח סעיף 14 לחוק שכר מינימום.
המאשימה טענה כי בביקורת שנערכה במשק שהפעיל הנאשם מצאה כי נכון למועד הביקורת העסיק הנאשם במשק שבבעלותו, שישה עובדים זרים אשר שמותיהם נקובים בכתב האישום, תוך הפרת הוראות חוק שכר מינימום וחוק עובדים זרים.
עוד הוסיפה המאשימה, כי על-פי כתב האישום הועסקו העובדים הזרים בשכר שהוא נמוך משכר המינימום {עבירה לפי סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר מינימום}, ומבלי שנמסר להם תלושי שכר ופירוט שכר {עבירה לפי סעיפים 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים}.
הנאשם טען בהודאתו כי כרטיסי העבודה של העובדים הזרים שהגיש לחוקרי הנתבע במהלך החקירה, אינם משקפים את המציאות וכי הוטעה על-ידי החוקרים כאשר השתכנע כי אם יאשר את גרסת העובדים הזרים ייסגר התיק.
בית-הדין הרשיע את הנאשם בעבירות של אי-תשלום שכר מינימום {עבירה לפי סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר מינימום}, עבירה של העסקה שלא כדין, אי-מסירת תלוש שכר לעובד הזר {עבירה לפי סעיף 2(ב)7 לחוק עובדים זרים}.
בית-הדין בקבעו את מתחם הענישה בעניין הנדון, ציין כי העבירות נעברו במסגרת הפעילות העסקית הרגילה של הנאשם ולכך חומרה מיוחדת בהיותן עבירות שנעברו בשגרה, תוך התעלמות מהערכים המוגנים הבאים לביטוי באותן עבירות ומתוך נימוקים כלכליים גרידא, כלומר, הגדלת רווחתו האישית של הנאשם.
בהקשר זה יש להזכיר את הוראת סעיף 14 לחוק עבירות מינהליות, לפיה אין לגזור קנס עונשי שיפחת מהקנס המינהלי, אלא מנימוקים מיוחדים ואת הוראת חוק עובדים זרים, לפיו לא יפחת הקנס מכפל הקנס המינהלי, אלא משיקולים מיוחדים.
אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי תחום הענישה ההולם בנסיבות העניין, על עבירות של אי-תשלום שכר מינימום, הוא בתחום בין 30,000 ש"ח ל- 120,000 ש"ח; על עבירות של אי-מסירת תלושי שכר הוא בין 6,000 ש"ח ל- 30,000 ש"ח; ועל עבירה של אי-החזקת מסמכים, בין 1,000 ש"ח ל- 15,000 ש"ח.
סיכומו-של-דבר, בית-הדין החליט לחייב את הנאשם בקנס כולל בעבירות בהן הורשע, בסכום של 80,000 ש"ח .
12. האם הנאשם עבר על סעיף 14 לחוק שכר מינימום ועל-כן חייב בקנס או מאסר?
ב- ת"פ (ב"ש) 7957-08-11 {מדינת ישראל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול נ' איל גרשון קדמון, פורסם באתר נבו (28.04.15)} נדונה השאלה האם הנאשם עבר על סעיף 14 לחוק שכר מינימום ועל-כן חייב בקנס או מאסר?
המאשימה טענה כי הנאשם עבר עבירות של אי-תשלום שכר מינימום, העסקה ללא התקשרות בחוזה עבודה בכתב ואי-מסירת תלושי שכר ועל-כן יש לגזור את דינו מכוח סעיף 14 לחוק שכר מינימום.
הנאשם כפר בטענות המאשימה ופירט כי היה מתבסס על רישומי העובדים ביחס לשעות העבודה ומשלם להם לפי דיווחיהם, וכי אף אחד מעובדיו לא התלונן בפניו מעולם.
הנאשם הוסיף כי לעיתים שילם לעובדיו מקדמות על חשבון השכר בתחילת החודש בשקלים ובמזומן, וזאת לפי בקשתם וכאשר הגיע המועד לתשלום המשכורות, השלים לכל עובד את שכרו בהסתמך על הדיווחים שערך והגיש כל עובד.
בית-הדין הרשיע את הנאשם במקרה הנדון באי-מתן תלושי שכר, ולא בהעסקה שלא כדין במובנה הקלאסי.
בית-הדין הוסיף כי זכויותיהם הכספיות של עובדי הנאשם לא קופחו, ובסופו-של-יום המציא הנאשם לעובדיו תלושי שכר בגין חלק מתקופת העסקתם.
בית-הדין הרחיב כי גזר את עונשו של הנאשם בהתאם למתחם הענישה שנקבע לעיל, אם כי בגבולו התחתון של המתחם, ואין לחרוג ממנו לכאן או לכאן, וזאת כאשר קבע כי מתחם הענישה צריך לנוע בין 20% מן הקנס המירבי לנסיבות המקרה {שגובהו 14,600 ש"ח} ל- 50% ממנו.
סיכומו-של-דבר בית-הדין החליט לגזור על הנאשם קנס של 22,000 ש"ח.
13. האם הנאשם שילם לעובדו שכר מינימום בהתאם לסעיף 14 לחוק שכר מינימום?
ב- ש"מ (נצ') 33703-05-11 {מדינת ישראל משרד התעשיה המסחר והתעסוקה נ' והיב גזאלין, פורסם באתר נבו (05.08.13)} נדונה השאלה האם הנאשם שילם לעובדו שכר מינימום בהתאם לסעיף 14 לחוק שכר מינימום.
המאשימה טענה כי הנאשם היה צריך לערוך את החישוב באשר למספר שעות העבודה החודשיות על בסיס שמונה שעות ביום ו- 6 ימי עבודה {שני - שבת לא כולל יום ראשון}, כאשר נתונים אלו נתמכים לטענת המאשימה בהודעת העובד, עדותו בבית-הדין והודעת הנאשם בחקירה.
המאשימה ציינה כי על-פי עדות המפקח, נעשה החישוב לאחר ניכוי של חצי שעת הפסקה וככל שניתן לטובת הנאשם ולטענתה, הנאשם לא עמד בנטל השכנוע על-פי החזקה הקבועה בסעיף 7ב לחוק שכר מינימום.
הנאשם טען כי החישוב שערך המפקח אשר על בסיסו הגיעה המאשימה למסקנה כי לא שולם לעובד שכר מינימום, אינו משקף את מספר השעות שעבד העובד ואת הסכומים שקיבל בפועל, כאשר הנאשם טען בעיקר, כי משנקב המפקח במספר שעות העבודה {200 שעות חודשיות} לא הובא בחשבון כי בימים ד' ושבת סיים העובד את עבודתו בסביבות 14:00 בצהריים.
בית-הדין זיכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו מאחר ולא הוכח הבסיס העובדתי של העבירות נשוא כתב האישום.
לא-זו-אף-זו, בית-הדין הוסיף כי הנאשם לעובד שכר גבוה משכר המינימום, בשיעור משמעותי, בכל אחד מן החודשים הרלוונטיים לכתב האישום, ומכאן, כי הנאשם לא רק שלא הפר את הוראות חוק שכר המינימום, כנטען, אלא אף שילם לעובד שכר העולה על שכר המינימום, זאת אף מבלי להפחית את שעות היעדרותו של העובד מחמת איחורים ולצורך תפילות בימי שישי.
14. האם יש להורות על ביטול כתב האישום מחמת פגם או פסול שנפל בו מכוח סעיף 149 בניגוד להוראות סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר מינימום?
ב- הע"ז (ת"א) 16249-09-10 {מדינת ישראל נ' יואב סבח, פורסם באתר נבו (17.11.14)} נדונה השאלה האם יש להורות על ביטול כתב האישום מחמת פגם או פסול שנפל בו מכוח סעיף 149 בניגוד להוראות סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר מינימום.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין העסקת 7 עובדים זרים מבלי ששילם להם שכר מינימום, בניגוד להוראות סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר מינימום.
הנאשם טען כי יש להורות על ביטול כתב האישום מחמת פגם או פסול שנפל בו מכוח סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר טען הנאשם כי הקנס שהוטל עליו בגין העבירות לכאורה, הושת מכוח סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום, אשר אינו מהווה "עבירה מינהלית" ועל-כן, לטענתו, הן הקנס עצמו בטל מעיקרא ואף כתב האישום שהוגש בעקבות בקשתו להישפט בגין הודעת הקנס בטל מעיקרא.
עוד הוסיף הנאשם את פסקי-הדין בעניין ע"פ 24/08 {מיכאל פרץ נ' מדינת ישראל (03.11.08)} וכן להכרעת הדין בעניין פולינסקי, הע"ז 17396-08-10 {מדינת ישראל נ' פולינסקי, פורסם באתר נבו (27.04.14)}, שאימצה את האמור שם.
המאשימה הגיבה לטענות הגנת הנאשם כי אמנם סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום אינו מהווה "עבירה מינהלית" משום שאינו מנוי בין סעיפי החוק שנקבעו כעבירה מינהלית בתקנה 1 לתקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי - שכר מינימום), אולם סעיף 14 לחוק שכר מינימום מנוי בין סעיפי החוק שבתקנה 1 הנ"ל, ועל-כן ניתן היה להטיל על הנאשם קנסות מינהליים בגין אי-תשלום שכר מינימום לעובדיו, אך היה על המפקח לציין בהודעת הקנס שהסעיף הרלוונטי הוא סעיף 14 לחוק שכר מינימום.
עוד הוסיפה המאשימה, כי בכתב האישום שהוגש בעקבות בקשת הנאשם להישפט מצויין כי הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם הינן סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר מינימום ועל-כן, לא נפל כל פגם או פסול בכתב האישום והפגם אליו מפנה ב"כ הנאשם הינו פגם בהודעת הקנס בלבד.
ואשר-על-כן, מציינת המאשימה כי כתב האישום בו מצויינות הוראות החיקוק המלאות והמדוייקות מרפא את הפגם שנפל בהודעת הקנס ועל-כן אין מקום לבטל את כתב האישום, ובאשר לפסיקה אליה הפנה ב"כ הנאשם בעניין ע"פ 24/08 {מיכאל פרץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (03.11.08)} טענה המאשימה, כי מדובר היה בהליך טרם הגשת כתב אישום.
בית-הדין זיכה את הנאשם מכתב האישום שהוגש כנגדו מכוח סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי בשל פגם או פסול בכתב האישום.
בית-הדין הסביר את קביעתו בכך שהוראת סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום אינה מנויה בין סעיפי החוק שנקבעו כ"עבירה מינהלית" בתקנה 1 לתקנות העבירות המינהליות {ע"פ (ארצי) 24/08, עניין מיכאל פרץ}.
מאחר ובהודעת הקנס שהוטלה על הנאשם, הוראת החיקוק המציינת את העבירה היתה סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום, המאשימה לא היתה רשאית לתקן את הפגם באמצעות הגשת כתב אישום בו מנויות הוראות חיקוק נוספות, ומכאן, הודעת הקנס אינה עונה על דרישות החוק ולמעשה הינה פגומה.
בית-הדין הוסיף כי שלא כמו בעניין גוטמן ב- רע"פ 8327/09 {יהודה גוטמן נ' עיריית ירושלים} וההליך שקדם לו {ע"פ 4428/09, פורסם באתר נבו (18.08.09)}, אליו הפנה ב"כ המאשימה בתגובתו, בעניין הנדון לא מדובר בפגם טכני שנפל בהודעת הקנס {בעניין גוטמן היה זה אי-ציון שמו של הפקח}, כי אם בפגם מהותי של הטלת קנס מינהלי בגין הוראת חיקוק שאינה עונה על הגדרת "עבירה מינהלית".
בעניין פרץ נ' מדינת ישראל הורה בית-הדין למאשימה לבטל את הודעות הקנס שהוטלו בגין עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום, ולהוציא תחתיהן הודעות קנס מתוקנות, נוכח הפגם שנפל בהן.
גם בעניין הע"ז 17396-08-10 {מדינת ישראל נ' פולנסקי, הנ"ל} במסגרתו דן בית-הדין בכתב אישום שהוגש בעקבות בקשה להישפט בגין קנס מנהלי שהוטל מכוח עבירה על סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום, נקבע כי די בפגם שנפל בהודעת הקנס כדי לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
15. האם הנאשמים העסיקו עובדים זרים ללא היתר כדין ואף לא שילמו להם שכר מינימום?
ב- ש"מ (ב"ש) 14552-05-10 {מדינת ישראל נ' מ. חזן ובניו בע"מ, פורסם באתר נבו (03.09.14)} נדונה השאלה האם הנאשמים העסיקו עובדים זרים ללא היתר כדין ואף לא שילמו להם שכר מינימום.
המאשימה טענה כי נערכו ביקורות של משטרת ההגירה בחממות בהן מעסיקים הנאשמים את העובדים, כאשר לטענת המאשימה, במהלך הביקורות נמצא כי לגבי 12 מהעובדים בחממות לא החזיקו הנאשמים בהיתרי העסקה.
בעקבות הביקורות הוגש, כעבור למעלה מחמש שנים, כתב אישום נגד הנאשמים, כאשר, האישום הראשון עוסק בביקורת שנערכה על-ידי משטרת ההגירה לנאשמים, ומייחס לנאשמים עבירה של העסקת עובדים זרים ללא היתר כדין, בניגוד לסעיפים 2(א)(1), 2(א)(2), 1ג, 2(ב)(2), 1ד, 2(ב)(3), 2(א), 2(ב)(9) ו- 5 לחוק עובדים זרים, סעיף 14 לחוק שכר מינימום, וסעיף 25 לחוק הגנת השכר.
הנאשמים הגישו בקשה לביטול כתב האישום מחמת התיישנות, בנימוק שממועד ביצוע העבירות הנטענות ועד למועד הגשת כתב האישום חלפו למעלה מחמש שנים, וכיוון שבמהלך תקופה זו לא התרחשו אירועים כלשהם שניתן לראותם כ"אירועים מנתקים" המתחילים מחדש את תקופת ההתיישנות.
בית-הדין דחה את טענת הנאשמים להתיישנות וקבע מועד להקראה, כאשר בהקראה חזרה בה המאשימה מכתב האישום והוא בוטל על-ידי בית-הדין.
16. האם הנאשם העסיק עובדים זרים בלא לשלם להם שכר מינימום, ובלא לתת להם פירוט אודות שכר עבודתם?
ב- העז (ת"א) 11962-10-10 {מדינת ישראל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול נ' תומר האזה, פורסם באתר נבו (16.07.14)} נדונה השאלה האם הנאשם העסיק עובדים זרים בלא לשלם להם שכר מינימום, ובלא לתת להם פירוט אודות שכר עבודתם.
המאשימה טענה כי הנאשם העסיק עובדים זרים בלא לשלם להם שכר מינימום ובלא לתת להם פירוט אודות שכר עבודתם.
המאשימה טענה כי הנאשם היה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום הבעלים של משק במושב צופית וכי במהלך ביקורת שערכו מפקחי התמ"ת נמצא במקום עובד זר אחד, מתוך חמישה עובדים זרים אזרחי תאילנד שהועסקו על-ידי הנאשם בעבודות המשק שלו {ארבעת האחרים הועסקו רק עד סוף מאי 2005}.
שמותיהם של החמישה ומספרי הדרכון שלהם ננקבו בכתב האישום.
הנאשם כפר בכך שהעסיק את חמשת העובדים בלא ששולם להם שכר מינימום עבור החודשים ינואר עד יוני 2005, ובלא שמסר להם פירוט אודות תנאי העסקתם.
בית-הדין פסק לעניין אי-תשלום שכר מינימום, לפי סעיף 2(ב) ו- 14 לחוק שכר מינימום, על מעביד לשלם לעובד מעל גיל 18 שכר מינימום בהתאם לקבוע בחוק שכר מינימום, כאשר במקרה הנדון, הנאשם לא סיפק הסבר מדוע מסר בחקירותיו כי העובדים קיבלו שכר הנמוך מן השכר ליום עבודה במועד בו בוצעה הביקורת, ללא קשר לאמור בתלושי השכר, ולפיכך נקבע כי לעובדים שולם שכר הנמוך משכר מינימום, ודי בכך כדי להרשיעו בעבירה הנ"ל.
עוד הוסיף בית-הדין כי בסעיף 7ב לחוק שכר מינימום נקבעו מספר חזקות, כאשר בין היתר נקבע כי נאשם שלא הציג למפקח רישום נוכחות המתייחס לעובד, אף שהוא מחוייב לעשות כן, עליו הנטל להוכיח שלא שילם שכר מינימום, ומאחר שהנאשם נדרש על-ידי המפקחים להציג דו"חות נוכחות, ולא עשה כן, עליו הנטל לסתור את החזקה ולהוכיח ששילם לעובדיו שכר מינימום.
על-כן, מאחר שמלבד התלושים לא הוצגה כל ראיה שמה שרשום בהם שולם לעובדים, היה מקום להרשיע את הנאשם בעבירה הנ"ל גם לפי החזקה האמורה, אפילו לא היה מודה כי עובדיו קיבלו שכר הנמוך מהמינימום החוקי.
באשר להעסקה ללא מסירת פירוט על שכר העבודה ששולם, אפילו אם מסר הנאשם לטובת העובדים את תלושי שכרם, הרי שנוכח כך ששכרם היה נמוך משמעותית מהשכר שפורט בתלושי השכר, יש להרשיע את הנאשם גם בעבירה זו, מאחר והנאשם לא סיפק כל הסבר לפער הגדול שבין האמור בתלושים לשכר ששולם בפועל, ודי בכך כדי להרשיעו בעבירה זו.
בית-הדין בקביעתו את מתחם הקנס הדגיש את החשיבות החברתית העומדת בבסיסו של שכר מינימום, כאשר הסביר כי מדובר בחוק שנועד להבטיח קיומה של רשת מגן בסיסית וקיום אנושי בסיסי לכל אחד מהפרטים בחברה ובעת קביעת גובה הקנס שיושת על מעסיקים שהפרו אותו יש להביא בחשבון בראש ובראשונה את הצורך בהרתעת מעסיקים העומד בבסיסה של הנורמה הפלילית {ע"פ 38980-04-10 מדינת ישראל נ' עמרם, פורסם באתר נבו (26.08.10)}.
בית-הדין הוסיף כי יש להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם כבר בעת קביעת מתחם העונש, כאשר במקרה הנדון, הוכח שמדובר בנאשם המצוי בהליכי פשיטת רגל וכמו-כן, הוכח בפני בית-הדין שמצבו הכלכלי של הנאשם הוא בכי רע ומכאן מדובר בתיק המתאים לסטות מהכלל בדבר מינימום של כפל הקנס המינהלי, שכן המאשימה ביקשה שהעונש המינימאלי יעמוד רק על גובה הקנס המינהלי שהושת (125,000 ש"ח), מבלי להכפילו.
אשר-על-כן, בשים-לב למכלול הנסיבות, ובפרט למצבו הכלכלי של הנאשם, אך גם בשים-לב לחומרתה של העבירות ולעובדה שמדובר בריבוי עבירות, בית-הדין העמיד את הרף התחתון של מתחם הקנס במקרה הנדון על 75,000 ש"ח, ואת הרף העליון על-סך 200,000 ש"ח.
סיכומו-של-דבר, בית-הדין גזר על הנאשם תשלום קנס של 20,000 ש"ח, וכמו-כן, ולבקשת התביעה, קבע כי על הנאשם לחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירות שבהן הורשע במשך שלוש שנים מגזר-הדין, שאם לא כן, יישא בתשלום קנס בסך 400,000 ש"ח.
בית-הדין הסביר את גזר דינו בכך שבמקרה הנדון, מצא שיש בסיס לטענת הנאשם, לפיה השתת קנס משמעותי עליו עשויה לפגוע פגיעה ממשית בסיכוייו להשתקם.
בהקשר זה, בית-הדין היה סבור שיש לתת משקל מכריע לעובדה שהנאשם השתחרר לפני חודשים ספורים מעונש מאסר ארוך של למעלה משנה בשל עבירה אחרת שביצע.
בית-הדין השתכנע מהראיות שהוצגו בפניו שעצם יכולתו של הנאשם, כאסיר משוחרר, להתקיים בכבוד, תלויה בימים אלה על בלימה.
כך גם עצם יכולתו לפרנס את שלושת ילדיו ולעמוד בתשלומי המזונות לאשתו עימה הוא מצוי בהליכי גירושין, ובמצב דברים זה, ונוכח האינטרס הציבורי המובהק בכך שהנאשם יצליח לפלס את הדרך הקשה לחיים נורמטיביים לאחר תקופה לא קצרה שבה היה כלוא מאחורי סורג ובריח, נכון היה בעיני בית-הדין לא להשית עליו קנס כספי בשיעור שלא יוכל לעמוד בו.
17. האם הנאשם העסיק עובד זר בלא היתר, וללא תשלום שכר מינימום כדין?
ב- הע"ז (ב"ש) 26180-06-10 {מדינת ישראל נ' חיים שמעיה, פורסם באתר נבו (13.10.13)} נדונה השאלה האם הנאשם העסיק עובד זר בלא היתר, וללא תשלום שכר מינימום כדין.
המאשימה טענה כי הנאשם העסיק עובד זר ללא היתר כדין, העסקת עובדים זרים ללא שהועמדו לרשותם מגורים הולמים ואי-תשלום שכר מינימום.
הנאשם הודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום אשר כללו העסקת עובד זר ללא היתר כדין, העסקת עובד זר ללא חוזה עבודה, והעסקת שבעה עובדים זרים ללא שהועמדו לרשותם מגורים הולמים.
בית-הדין הרשיע הנאשם באי-תשלום שכר מינימום לשבעה עובדים זרים, לאחר שלא מצא שיש נסיבות שלא מצדיקות הרשעה, אך עם-זאת מצא כי במקרה הנדון יש לחרוג ממתחם הענישה, וזאת לאחר שהנאשם חזר למוטב, ותכלית הענישה תוגשם גם בקנס אשר הוא פחות ממתחם הענישה.
בית-הדין הסביר ופישט את קביעתו בכך שיש לקחת בחשבון את חשיבותם הציבורית של חוק עובדים זרים וחוק שכר מינימום, לרבות הצורך בהטמעת הנורמות החברתיות הראויות והמסר הציבורי המתחייב מהן, המצדיק הרשעה פלילית של הנאשם.
בית-הדין הוסיף כי הפגיעה אשר תיגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו, אינה שונה מהפגיעה שנגרמת לכל אדם אחר אשר הורשע בעבירות לפי חוק עובדים זרים וחוק שכר מינימום, כאשר לכל היותר מדובר בנזק שהנו תוצר נלווה של כל הרשעה בנסיבות דומות, ולא הובאו ראיות לקיומו של נזק יוצא דופן בנסיבות המקרה.
על-כן, בית-הדין גזר את דינו של הנאשם, כאשר במסגרת קביעת מתחם הענישה, נתן משקל לחומרת העבירה של העסקת עובדים זרים שלא כדין ואי-תשלום שכר מינימום, והערך החברתי שנפגע מביצוען, ובאשר לתכלית חוק שכר מינימום, נפסק בעבר כי היא עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הבא להבטיח קיום בסיסי לכל אחד מהפרטים בחברה.
בבסיס החוק עומדת תכלית סוציאלית ברורה שעניינה להגן על השכבות החלשות בחברה, ועל-כן מי שלא מציית להוראות חוק שכר מינימום, נושא בסנקציה פלילית כנקוב בו.
אשר-על-כן, בהתחשב בכל הנתונים ובמדיניות הענישה לפיה עולה מגזרי דין שניתנו על-ידי בתי דין אזוריים כמו גם בית-הדין הארצי, ובשים-לב לכך כי מדובר באירוע אחד, בית-הדין היה סבור כי מתחם העונש ההולם אמור לנוע בין הקנס המנהלי המהווה 80,000 ש"ח לבין כ- 15% מהקנס המקסימלי המהווה 160,000 ש"ח.
בבואו לגזור את דינו של הנאשם, בית-הדין מצא לנכון לתת משקל לנסיבות הבאות בהן הנאשם לקח אחריות על מעשיו ותיקן את המעוות, לנאשם אין עבירות קודמות, על שולחנו סמוכים ילדיו ונכדיו, כאשר לאחד מהנכדים קיימת בעיה רפואית אשר הנאשם מממן את הטיפול בו.
עוד ציין בית-הדין כי הנאשם עובד בחקלאות שנים ארוכות, ומעסיק מהגרי עבודה ללא שהוגשו נגדו כתבי אישום או תביעות בקשר לכך, והעבירות בהן הורשע אינן מלמדות על שיטה או כוונה לנצל עובדים, מדובר בעבירות נקודתיות שהינן חריג לאופן בו נוהג הנאשם בדרך-כלל במשך שנים רבות.
סיכומו-של-דבר, מצא בית-הדין כי יש לחרוג ממתחם הענישה לטובת הנאשם, וזאת לאחר שהתרשם כי הנאשם חזר למוטב, ותכלית הענישה תוגשם גם בקנס אשר הוא פחות ממתחם הענישה, ועל-כן הוטל על הנאשם קנס בסך 40,000 ש"ח, והתחייבות כספית {ראה גם הע"ז (ת"א) 19222-09-10 מדינת ישראל נ' אשר פליקס סלמה, פורסם באתר נבו (28.10.12)}.
18. מה דינו של נאשם שעבר עבירות על חוק שכר מינימום על-פי סעיפים 2(א) ו- 14 במקרה של עסקת טיעון?
ב- הע"ז (ב"ש) 13529-03-10 {מדינת ישראל נ' שאול מנחם אואקרט, פורסם באתר נבו (30.06.13)} נדונה השאלה מה דינו של נאשם שעבר עבירות על חוק שכר מינימום על-פי סעיפים 2(א) ו- 14 במקרה של עסקת טיעון.
המאשימה טענה כי הנאשם עבר עבירות על חוק שכר מינימום, עבירה על-פי סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר מינימום. וכן הוסיפה וטענה כי מדובר בעבירות משנת 2004, ובתיק סבוך מאוד שמחזיק למעלה מ- 8 קלסרים ומפאת חלוף הזמן הנאשם חסך מזמנם של כולם בהודאה כאשר סיכמו הצדדים כי הקנס בסך 150,000 ש"ח הוא קנס משמעותי ומקובל בנסיבות העניין, כל זאת כדי לחסוך לצדדים ולבית-הדין זמן יקר.
הנאשם טען כי הוא מתחייב לחתום על התחייבות לפי סעיף 72 לחוק העונשין בתוך 10 ימים מקבלת גזר-הדין.
הנאשם הצהיר שאינו חדל פירעון ויש באפשרותו לעמוד בתנאי ההסדר.
הנאשם הוסיף וטען כי הוא נעדר הרשעות קודמות ויש לתת משקל גם לצמצום האישומים בין כתב האישום המקורי למתוקן {ראה הע"ז (ב"ש) 17738-06-10 מדינת ישראל נ' ענבר שירותי כוח-אדם בע"מ, פורסם באתר נבו (14.11.13) בנוגע לאי-הרשעה}.
יתרה-מכך הנאשם טען כי יש לעשות איזון בין חשיבות אכיפת חוק שכר מינימום כאשר מדובר בהעסקת עובדים מבלי ששולם להם שכרם כנדרש על-פי הדין לבין העובדה שלנאשם אין הרשעות קודמות, הנאשם הודה בעבירות המיוחסות לו ללא ניהול הוכחות ובכך חסך הן מזמנו של בית-הדין והן מזמנם של הצדדים, העבירות נעברו בשנת 2004 וכתב האישום בגינן הוגש אך בשנת 2010, דבר המפחית בהרבה את גורם ההרתעה.
בית-הדין אישר את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים וגזר על הנאשם קנס בסך 150,000 ש"ח, כאשר בנוסף נגזר על הנאשם לחתום בתוך 10 יום מקבלת גזר-הדין, על התחייבות לפי סעיף 72 לחוק העונשין {ראה גם הע"ז (ב"ש) 31402-06-10 מדינת ישראל נ' דוד אמבא, פורסם באתר נבו (07.03.11)}.
19. האם הנאשמים העסיקו עובדים זרים מבלי ששילמו להם שכר מינימום כנדרש ומבלי שמסרו להם פירוט על שכרם כנדרש?
ב- הע"ז (ת"א) 50035-10-10 {מדינת ישראל משרד התמ"ת נ' קיבוץ גבעת ברנר אגודה שיתופית, פורסם באתר נבו (11.07.13)} נדונה השאלה האם הנאשמים העסיקה עובדים זרים מבלי ששילמה להם שכר מינימום כנדרש ומבלי שמסרו להם פירוט על שכרם כנדרש.
המשיבה טענה כי הנאשמת העסיקה שישה עשר עובדים זרים מבלי ששילמה להם שכר מינימום כנדרש ומבלי שמסרה להם פירוט על שכרם כנדרש.
הנאשמים הגישו בקשה מקדמית לביטול כתב האישום, מחמת פגמים שנפלו הן בהטלת הקנס והן בכתב האישום עצמו.
בית-הדין קיבל את בקשת הנאשמים והורה על ביטול כתב האישום נגדם, כאשר נקבע, בין היתר, כי בידי הנאשמים עלה להוכיח שברשימת חומר החקירה, כפי שהועבר לנאשמים לא צויינו שני הטפסים אשר המאשימה טוענת כי אלה הם טפסי ההחלטה על הטלת הקנס ומכאן כי אלו לא היו חלק מחומר החקירה וצורפו לראשונה לתגובת המאשימה לטענות המקדמיות.
בעניין הנדון עלה בידי הנאשמים להוכיח כי ברשימת חומר החקירה, כפי שהועבר לנאשמים לא צויינו שני הטפסים אשר המאשימה טוענת כי אלה הם טפסי ההחלטה על הטלת הקנס ומכאן כי אלו לא היו חלק מחומר החקירה וצורפו לראשונה לתגובת המאשימה לטענות המקדמיות.
יתרה-מכך, עיון בטפסים עצמם מעלה ספק אם אכן מדובר בטופסי החלטה על הטלת קנס, מאחר וטפסים אלה אינם נושאים כותרת כלשהי וזאת למרות שביחס למסמכים דומים צויין בפסיקה לא פעם כי הם נושאים כותרת "טופס הטלת קנס מנהלי".
כך גם בטפסים לא מפורטים הנימוקים לקבלת ההחלטה על הטלת הקנס והעובדות המהוות את יסוד העבירה בגינה הוא מוטל.
נראה כי אותם מסמכים הינם מסמכים פנימיים שהועברו בין הגורמים השונים ברשות ומבלי שנתקבלה החלטה עניינית ומסודרת המבטאת את שיקול-דעת הרשות.
ההחלטה על הטלת הקנס המנהלי היא החלטה מהותית, אשר צריכה להיות מבוססת על חומר חקירה מתאים, עליה להיות עניינית ולהתקבל לאחר הפעלת שיקול-דעת סביר, ולהיות מתועדת בצורה מסודרת.
לא-זו-אף-זו, בית-הדין הארצי קבע כי פגמים בהליך קבלת ההחלטה על הטלת הקנס עלולים להביא לביטול כתב האישום וכי יש ממש בטענה בדבר היעדר פירוט כתב האישום {ראה ע"פ 27/09 מדינת ישראל נ' מ.ע. גולן בע"מ, םורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.10)}.
עוד הוסיף בית-הדין כי עיון בכתב האישום בעניין הנדון העלה כי אין בו כל פירוט של העובדות אשר לשיטת המאשימה מקימות את היסוד לעבירות לכאורה הנכללות בו, ואמנם פגם זה לבדו אינו מהווה פגם היורד לשורשו של עניין, אולם בהצטרפו ליתר הפגמים, יש בו לחזק את המסקנה כי קיים צורך לבטל את כתב האישום.
20. האם הנאשם העסיק עובדים זרים מבלי ששילם להם את שכר המינימום כנדרש?
ב- הע"ז (ת"א) 17383-08-10 {מדינת ישראל נ' רפאל פרכטר, פורסם באתר נבו (05.11.12)} נדונה השאלה האם הנאשם העסיק עובדים זרים מבלי ששילם להם את שכר המינימום כנדרש.
המאשימה הגישה כתב אישום כנגד הנאשם בגין אי-תשלום שכר מינימום לשישה עובדים זרים המהווה עבירה לפי סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר מינימום.
בכתב האישום נטען כי במסגרת ביקורת שערכו מפקחי משרד התמ"ת במשק, נמצאו 6 עובדים זרים אשר עסקו בעבודות של מיון עלים.
העובדים לא היו אזרחי ישראל או תושביה, והנאשם העסיקם מבלי ששילם להם את שכר המינימום כנדרש על-פי דין.
הנאשם הודה בכך שהוא הבעלים של המשק, ושנערכה במשקו הביקורת על-ידי מפקחי משרד התמ"ת, שפרטיה הובאו בכתב האישום כנגדו.
עוד הודה הנאשם בהעסקתם של ששת העובדים שפרטיהם מופיעים בסעיף 3 לכתב האישום, אם כי כפר בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום המייחסת לו את העסקתם מבלי ששילם להם את שכר המינימום כנדרש על-פי דין.
במשפט הפלילי כאמור הנטל להוכחת אשמתו של הנאשם מוטל על המאשימה, ועליה לעמוד בנטל זה בלמעלה מספק סביר.
בית-הדין החליט לזכות את הנאשם מחמת הספק בנוגע לעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום והסביר זאת מאחר ולא נסתרה החזקה כפי שעלה מהתלושים, כי לעובדים שולם שכר המינימום כנדרש על-פי חוק שכר מינימום.
בית-הדין הוסיף כי חובת ניהול פנקס עבודה ושכר מוטלת על המעביד, אולם גם בהיעדר פנקס כזה, ניתן למצוא ספק במצב כמו במקרה הנדון.
אשר-על-כן, הרי שלא עלה בידי המאשימה להוכיח בלמעלה מכל ספק סביר, כי הנאשם שילם לעובדיו מתחת לשכר מינימום, והנאשם זוכה מחמת הספק {ראה גם הע"ז (נצ') 1008-10 מדינת ישראל משרד המסחר והתעשיה נ' סער סלע, פורסם באתר נבו (28.11.10)}.
21. האם הנאשם נושא באחריות פלילית לעניין חוסר תשלום שכר מינימום?
ב- ש"מ (נצ') 43546-05-10 {מדינת ישראל משרד התמ"ת נ' מוחמד אבו אחמד, פורסם באתר נבו (30.09.14)} נדונה השאלה האם הנאשם נושא באחריות פלילית לעניין חוסר תשלום שכר מינימום.
המאשימה שלחה הודעות תשלום קנסות מנהליים, הן על הנאשם והן על החברה כאשר בהודעה על הטלת הקנס המנהלי על החברה, יוחסה לה עבירה מנהלית מכוח סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר המינימום.
בהודעה על הטלת הקנס המינהלי על הנאשם יוחסה לו עבירה מינהלית מכוח סעיפים 2(א), 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום, ולהוציא מספר טענות מקדמיות, הנאשם לא התגונן לגופו של עניין.
בית-הדין הרשיע את הנאשם מאחר והחברה לא שילמה לשתי עובדות שכר מינימום בעבור מספר חודשים.
בית-הדין קבע כי הנאשם היה באותה עת בגדר "מנהל" בחברה, שאחראי לעניין זה והנאשם לא הוכיח שפעל כדי ששכר המינימום ישולם.
אשר-על-כן, הנאשם נושא באחריות פלילית, ולפיכך, בית-הדין מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.
בית-הדין הרחיב והוסיף כי במקרה הנדון, עלה שבכל אחד מהחודשים שנדונים בכתב האישום המתוקן, לא שילמה החברה שכר מינימום, בכך, עמדה המאשימה בנטל ההוכחה אשר היה מוטל עליה להוכיח.
מאחר שמדובר בעבירה של "אחריות קפידה", לא היה מוטל על המאשימה להוכיח יסוד נפשי.
22. עבירה על סעיף 14 לחוק הינה מסוג של עבירות אחריות קפידה
כך נקבע ב- ת"פ (ת"א) 50775-04-17 מדינת ישראל - משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים נ' יהלום תעשיית חומרי ניקוי בע"מ, תק-עב 2019(2), 7794 (2019).
23. אחריות אישית של נושא משרה
ב- ת"פ (ת"א) 48919-03-15 {מדינת ישראל נ' אנטולי פרבר, תק-עב 2018(4), 22487 (2018)} נקבע:
"23. העבירה המיוחסת לנאשמת 1 היא עבירה מסוג אחריות קפידה שאין צורך להוכיח בצידה את היסוד הנפשי. בשונה מכך, ניתן לפטור מנהל בתאגיד מאחריות פלילית בשל אי-תשלום שכר מינימום, אם הוכח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של החוק.
24. לטענת הנאשם, הנאשמת 1 היא מעסיקתו של העובד. באותה העת הנאשמת 1 היתה שרויה במצב כלכלי קשה ולא היה באפשרותה לשלם את שכרו של העובד. העובד והנאשמת 1 הגיעו להסכמה כי שכרו של העובד עבור החודשיים האחרונים לעבודתו ישולם בחלוקה לתשלומים על-ידי הנאשמת 2 ולא ברור אם השכר בסופו-של-יום שולם במלואו אם לאו. העובד ורעייתו אישרו בפני בית-הדין כי קיבלו סכומים מהנאשמת 2 ולפיכך, הסכומים שנותרו לתשלום הם בבחינת שכר שמעל לשכר המינימום.
25. אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ומכלול הראיות והעדויות שהובאו בפני, מצאתי לזכות את הנאשם 4 מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום לפי חוק שכר מינימום וזאת, מן הטעם שלא עלה בידי המאשימה להוכיח את התקיימות יסודות העבירה וזאת על-אף הרשעת הנאשמת 1 מן הטעם שזו לא התגוננה. אביא טעמי להלן.
26. יסוד העבירה העומד בסיס האישום שמיוחס לנאשם הוא אי-תשלום שכר מינימום על-ידי הנאשמת 1. אין חולק כי עבור החודשים פברואר-מרץ 2011 לא שולם לידי העובד שכר מאת הנאשמת 1. בסיכום השכר המגיע לעובד עבור חודשיים אלה הרי שעל הנאשמת 1 היה להעביר לידי העובד סך של 17,827 ש"ח ברוטו, סכום זה כולל את מכלול הזכויות הסוציאליות המגיעות לידי העובד לרבות, שכר עבודה, חופשה, נסיעות, גמול בגין עבודה שעות נוספות ועוד. בערכי נטו היה על הנאשמת 1 להעביר לידי העובד סך של 15,266 ש"ח.
27. בתלונתו הראשונה שנשלחה באמצעות אתר האינטרנט של המאשימה ביום 14.11.12, בחלוף שנה ושמונה חודשים מסיום העסקתו, כתב העובד כדלקמן:
"אני קיט בוריס עבדתי בחברה גאוניטה ישראל בע"מ אחרי פיטורים חליתי בסרטן אבל נודע לי שמעסיקים לא שילמו תשלומים לפנסיה רק רשמו בתלוש משכורת. חברת פניקס מתנערת מאחראיות! אני אחרי 6 ניתוחים וטיפולי חימוטרפיה לא יכול להלחם מול מעסיקים שלא רוצים להחזיר חובות גם עבור משכורת וגם זכויות הפנסיה."
מתלונה זו עולה כי עיקר תלונתו של העובד היתה אודות הפנסיה שלא הועברה על-ידי הנאשמת 1 לידי החברה המבטחת. בשולי תלונתו הזכיר העובד כי ישנו חוב גם עבור שכר. אולם, לא צויין על-ידי העובד מה הסכום שנותר לתשלום ולא הועלתה הטענה כי לא שולם לו שכר מינימום. אוסיף כי גם בכתב האישום לא ציינה המאשימה כלל מה גובה הסכום שלא שולם על-ידי הנאשמת 1 אלא ציינה טענה כללית בדבר אי-תשלום שכר מינימום.
כאן המקום לציין כי העובד העיד בפני כי התפטר מעבודתו נוכח כאבי גב ולא מחמת אי-תשלום שכר. לטעמי, ניתן לצפות כי אם העובד לא קיבל שכר עבור חודשים פברואר ומרץ הוא היה מתפטר בשל אי-תלשום שכר ומציין זאת בתלונתו.
28. זאת ועוד, גם בחקירתו במשרדי המאשימה שנערכה ביום 18.03.13 העובד לא טען בפני המאשימה כי לא שולם לו שכר מינימום אלא כי קיים חוב של הנשאמת 1 בגין שכר...
30. לטענת המאשימה בסיכומיה, נכון לחודש פברואר 2011 שכר המינימום החודשי עמד על-סך של 3,767.4 ש"ח ונכון לחודש מרץ 2011 שכר המינימום החודשי עמד על-סך של 4,264.2 ש"ח.
יוצא אם-כן, כי על הנאשמת 1 היה לשלם לידי העובד עבור חודשים פברואר-מרץ 2011 סך של 8,031.6 ש"ח ברוטו בגין שכר מינימום.
כאמור מעלה, נכון למועד סיום העסקת העובד החוב שנותר לתשלום עמד על-סך של 6,500 ש"ח היינו, שולם לידי העובד סך של 8,766 ש"ח נטו (15,266 ש"ח - 6,500 ש"ח) העולה על שכר המינימום בהתאם לטענות המאשימה בעצמה.
כך, שהחוב שנותר לתשלום הוא שכר וזכויות סוציאליות מעל שכר המינימום ולעניין זה מצאתי לקבל את טענות הנאשם 4 בסיכומיו.
31. אוסיף כי הגב' קיט העידה בפני כי היא העבירה לידי המאשימה תדפיסי חשבון בנק בהם ניתן היה לראות את ההפקדות של סכומי הכסף שניתנו לעובד ורעייתו. תדפיסי חשבון הבנק היו יכולים להבהיר כמה שלם לעובדה עבור חודשים פברואר-מרץ אולם התדפיסים לא הוצגו בפני בית-הדין ולא צורפו לחומר הראיות הרב שהוגש לתיק בית-הדין.
32. נוכח כל האמור, אני קובעת כי היסוד שבבסיס עבירה לפי חוק שכר המינימום לא מתקיים ולפיכך, אני מזכה את הנאשם 4 מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום לפי חוק שכר מינימום.
33. בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי גם אם הייתי קובעת כי יסודות העבירה התקיימו שוכנעתי כי הנאשם עשה ככל יכולתו על-מנת למנוע את העבירה.
34. נכון הוא שהנאשם היה בעת הרלוונטית מנהל פעיל בנאשמת 1 וכי חלה עליו אחריות אישית לפקח ולעשות ככל יכולתו על-מנת למנוע את העבירה לפי חוק שכר מינימום.
הנאשם העיד כי הוא עבד בנאשמת 1 ותפקידו היה מנהל חנות. עדות זו מתיישבת עם עדותו של העובד...
35. מאידך, העיד הנאשם כי תחום אחריותו היה תחום התפעול ולא היתה לו נגיעה לתשלום השכר של העובד...
36. כאמור, הנאשם הודה כי הוא היה מנהל בנאשמת 1 אך, טען כי תפקידו היה בתחום התפעול ואולם, מעדותו זו לעיל עולה כי הנאשם לא עסק רק בתחום התפעול וכי היתה לו נגיעה גם בתחומים אחרים, ולמעשה שימש כמנהל פעיל בנאשמת 1. הנאשם ניהל צוות של 10-8 עובדים, אישר את יציאתם לחופשה, העביר את שעות עבודתם לרואה החשבון של הנאשמת 1 ואף לעיתים העביר לידי העובד את שכרו.
37. לא-זו-אף-זו, המאשימה הציגה בפני מכתב שלטענתה נשלח אליה על-ידי הנאשם. הנאשם אישר בחקירתו את תוכן המכתב אך הכחיש כי הוא זה אשר שלח אותו לידי המאשימה וטען כי החתימה על גבי מכתב זה היא חתימתו...
היינו, הנאשם היה מעורב גם בענייני השכר ששולם לעובדי הנאשמת 1 ויש בכך כדי לשמוט את הקרקע מטענתו כי תחום ניהולו היה בתחום התפעול ולא בתחום השכר.
כמו-כן, גם מבחינת עדותו של מר גוסקוב שנגבתה במשרדי המאשימה עולה כי הנאשם היה מורשה חתימה בנאשמת 1. עוד העיד מר גוסקוב כי מי שהנחה אותו ביחס למשכורות העובדים היה הנאשם או לחלופין הנאשמת 2.
38. נוכח האמור העדויות והראיות שבפני נקבע כי הנאשם 4 היה מנהל פעיל בנאשמת 1.
39. עתה, יש לשאול האם הנאשם פיקח ועשה ככל יכולתו על-מנת למנוע את ביצוע העבירה על-ידי הנאשמת 1 בהתאם לקבוע בסעיף 15 לחוק שכר מינימום.
40. אשר לדעתי ייאמר כי הנאשם עשה ככל יכולתו על-מנת למנוע את העבירה ולשלם לעובד את שכרו. ובכלל זאת, שילם מכיסו האישי חלק משכרו של העובד. מה גם, שהעובד העיד בפני כי עבודתו אצל הנאשמת 1 הסתיימה מחמת מצבו הרפואי, כאבי גב מהם סבל לאחר תאונת דרכים שעבר בשנת 2009, ולא מן הטעם שלא שולם לו שכר מינימום. כך, שהעובד לא השמיע טענותיו בדבר אי-תשלום שכר בפני הנאשם...
41. נראה אם-כן, כי העובד (שהיה באותה העת במצב בריאותי קשה) ורעייתו לא התריעו בפני הנאשם כי הנאשמת 2 חדלה מלשלם על-פי ההסדר.
הנאשם טען בפנינו כי לא היתה לו היכולת לעקוב אחר התשלומים לעובד משום שחשבון הבנק של הנאשמת 1 היה מוגבל ולא היתה אפשרות כניסה לחשבון. ביחס לחשבונה של הנאשמת 2 הרי, שכידוע אין ביכולת אדם לבדוק חשבון בנק שאינו שלו ומה גם, שכאמור, העובד ורעייתו כלל לא יידעו את הנאשם בדבר הפסקת התשלומים. דברים אלה מתיישבים עם עדותו של מר גוסקוב כפי שהעיד במשרדי המאשימה עת נשאל לעניין תשלום השכר...
נוכח האמור, הנאשם לא יכול היה לדעת כי הנאשמת 2, שהיא חלק מבעלי המניות בנאשמת 1, לא עמדה בהסכם בין הצדדים.
42. הלכה ידועה היא כי במשפט פלילי על בית-הדין חלה חובה לבחון האם יש בראיות שהן לחובת הנאשם להצביע ברמת הוודאות הנדרשת לאחריותו הפלילית. היינו, יש לבחון אם המסקנה היחידה העולה מן הראיות היא המסקנה היחידה שניתן להסיק מהן היא כי הנאשם הוא האחראי בפלילים ולא ניתן להסיק הסבר סביר אחר.
43. אני סבורה כי יש בראיות שהוצגו לפני להביאני למסקנה שהנאשם אומנם שימש כמנהל החנות שבבעלות הנאשמת 1 אך יחד-עם-זאת, לא עלה בידי המאשימה להוכיח, מעבר לספק סביר, כי הנאשם לא עשה ככל יכולתו על-מנת למנוע את ביצוע העבירה. לפיכך, אני מורה על זיכוי הנאשם 4 מהעבירות המיוחסות לו לפי חוק שכר מינימום..."