פסק דין

הסוגיה העיקרית העומדת להכרעתי בפסק דין זה היא שאלת ההוצאות שיש לפסוק בתום ההליך, וזאת בעקבות כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

רקע ההליך:

1. תחילתו של ההליך בתביעה כספית שהגיש התובע ביום 23.09.2019 נגד הנתבעת ע"ס 68,447 ₪ בעקבות הכרזת רכבו כאובדן גמור בשל תאונת דרכים מיום 04.07.2016, ודרישתו לקבלת פיצויים מהנתבעת, ממנה רכש את הרכב בעסקת ליסינג, בסכום התביעה המורכב משווי הרכב במועד התאונה בסך 48,000 ₪, הפרשי הצמדה וריבית בסך 5,447 ₪ והפסדי הכנסה כנהג מונית בסך 15,000 ₪.
2. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה על הסף בהעדר עילה. נטען כי הנתבעת כאן הגישה תביעה נגד צד ג' שהיה מעורב בתאונת הדרכים וקיבלה נגדו פסק דין וננקטו נגדו הליכי גבייה בהוצאה לפועל. נטען, כי עד למועד הגשת התביעה לא נגבו כספים מצד ג', כך שאין מקום לתשלום כספים כלשהם לתובע. נטען עוד, כי השמאי העריך שווי הרכב בסך של 16,000 ₪ ולא כפי שנטען בכתב התביעה.
3. בישיבה מקדמית שנערכה לפניי ביום 13.07.2020 לא הגיעו הצדדים להסכמות, ועל כן קבעתי דיון הוכחות ליום 28.01.2021.
4. בעקבות בקשות ותגובות שהגישו הצדדים במהלך חודש ינואר 2021 הגיעו הם בהמלצת בית המשפט להסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה. בהתאם להסדר הדיוני הסכימו הצדדים כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 21,833 ₪ המורכב מסך- 16,500 ₪ אותו גבתה הנתבעת מצד ג' בהוצאה לפועל, וסך נוסף של 5,333 ₪ אשר שולם לנתבעת בגין שרידי הרכב. אשר לשאלת הפרשי ההצמדה והריבית, הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, הסכימו הצדדים כי בית המשפט יפסוק בסוגיות אלו על סמך החומר הקיים בתיק וסיכומים קצרים בכתב של ב"כ הצדדים.
5. שני הצדדים הגישו סיכומים בכתב כאשר כל צד ניסה להטיל את "האשמה" בניהול ההליך המשפטי על הצד השני. הצדדים חזרו על עיקר הדברים שנטענו בכתבי הטענות. התובע ביקש לפסוק לטובתו סך של 1,220 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית על הסך של 21,833 ₪ (סכום הפשרה) מיום התאונה ב- 04.08.2016 ועד ליום 31.01.2021. בנוסף, ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו מחצית ראשונה של אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד ריאלי בסך 8,000 ₪. מנגד, ביקשה הנתבעת שלא לחייבה לשלם הוצאות משפט והפרשי הצמדה וריבית לתובע, אלא לחייב את התובע לשלם לה הוצאות משפט בשל ניהול הליך סרק והוצאות מיותרות שנגרמו לנתבעת עקב הליך זה.

המסגרת המשפטית לפסיקת הוצאות משפט על-פי התקנות החדשות:

6. ההוראות העקרונית בעניין ההוצאות מצויות בפרק י"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן:"התקנות החדשות"), והן קובעות שינוי מהותי בסוגיית ההוצאות, בעת פסיקתן בסיום ההליך, זאת בצד הסדרת עניין פסיקת ההוצאות בעת ההכרעה בכל בקשה ובקשה (תקנה 53). בתקנות החדשות לעומת התקנות הישנות, נקבעה ברירת מחדל של חיוב בהוצאות כאשר על בית המשפט להצביע על טעמים מיוחדים על מנת שלא לעשות כן (ראו תקנות: 37(י); 38(ב); 53; ו- 152). יצוין, כי עתירה נגד חוקיותן של התקנות החדשות, ובפרט התקנות הנוגעות לסוגיית פסיקת הוצאות נדחתה על ידי בית משפט העליון (ראו: בג"ץ 8684/20 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שר המשפטים (27.12.2020)).
7. וליתר פירוט, תקנה 153 לתקנות החדשות קובעת הכלל כי בתום כל דיון, על בית המשפט לפסוק הוצאות הבקשה ועל מי הן תחולנה, וזו לשונה: "בתום הדיון בכל בקשה יפסוק בית המשפט את הוצאות הבקשה ועל מי הן חלות, בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור".
8. בראי תקנה 151(א) לתקנות החדשות, תכלית חיוב בעל דין בהוצאות היא "לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין", כאשר במסגרת שומת ההוצאות, ידרש בית המשפט לבטא את "האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין" (תקנה 151(ב)). תקנה 151(ג) לתקנות החדשות מתייחסת באופן מפורש לפסיקת הוצאות לבעל דין שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט וקובעת כי בית המשפט "רשאי לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו" (שימוש לרעה בהליך השיפוטי מוגדר בתקנה 4 לתקנות החדשות). עם זאת, בהתאם לתקנות 152 ו- 153, בהתקיים טעמים מיוחדים, רשאי בית המשפט שלא לפסוק הוצאות.
9. יש לציין כי הלכה היא, עוד בטרם כניסתן לתוקף של התקנות החדשות, כי פסיקת הוצאות משפט מסורה לשיקול דעתה הרחב מאוד של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבות הסכסוך, את התנהלות בעלי הדין לאורך המשפט ויתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות.
10. ודוק, הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט.
11. ברע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (28.12.2020), נקבע כי נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה. עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. הדרישה לסבירות ומידתיות ההוצאות באה למנוע מצב שבו הוצאות גבוהות יתר על המידה שיוטלו יביאו להרתעת יתר של בעלי הדין, ליצירת חוסר שוויון, ייקור של ההליכים המשפטיים ולפגיעה בזכות הגישה לערכאות. פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב.
12. אם כן, בעל דין המבקש כי יושבו לידיו הוצאות אותן הוציא לטענתו בהליך משפטי נדרש ראשית להוכיח כי ההוצאות הנטענות אכן הוצאו על ידו בפועל או שהתחייב להוציאן; ושנית עליו להוכיח כי מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות שהיו דרושות לניהול ההליך, בהתחשב בכלל נסיבות העניין (ראו והשוו: ה"פ (ת"א) 21130-09-20 יעקב אורן נ' מניה אדזיאשוילי (29.12.2020) והאסמכתאות המצוטטות שם).

דיון והכרעה:

13. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, ובהתאם לאמות המידה הפסיקתיות הנוהגות, ולאמות המידה שבתקנות החדשות, נחה דעתי כי יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט לטובת התובע.
14. בענייננו, התובע הגיש תביעה על סך של 68,477 ₪. ביום 13.07.2021 התקיים דיון בנוכחות התובע וב"כ הצדדים שבמהלכו לא הגיעו הצדדים להסכמות ונקבע דיון הוכחות. ביום 18.11.2020 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע. ראיות הצדדים לא נשמעו מחמת ההסדר הדיוני אליו הגיעו כאמור לעיל ולפיו שולם לתובע סך של 21,833 ₪.
15. יש לקחת בחשבון, כי ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב לצורך מתן פסק דין זה, וזאת לאחר ששולם הסכום המוסכם לידי התובע. בהקשר זה, יש לקחת בחשבון גם את התנהלות הנתבעת ביחס לאיחור בביצוע התשלומים לתובע ובמיוחד הרכיב של השרידים. בהקשר זה לא אמנע גם מלהעיר, בזהירות הראויה, כי התנהגותה של הנתבעת כלפי התובע, גם היא לא חפה מבעיות.
16. מצד שני אציין, כי בניגוד לתקנה 155(א) לתקנות החדשות, בחר התובע שלא לפרט באופן מפורש מה היו הוצאות המשפט להם נדרש ולא צרפו מסמכים התומכים בכך, אלא שעתר לפסיקת סכום ריאולי וגלובאלי בסך 8,000 ₪.
17. מאחר ושיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, ולאחר שבחתני טענות ב"כ הצדדים המלומדים והתחשבתי בנתונים נוספים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה המבוקש ובשים לב להסכמת הצדדים, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט בסך כולל של 4,000 ₪, זאת בנוסף למחצית הראשונה של האגרה בסך 855 ₪.
18. אשר לשאלת הפרשי ההצמדה והריבית, יש לציין כי אדם (התובע), שכספו לא שולם או לא הוחזר לו במועד, הופך "מלווה מאונס" (כהגדרתו של מ"מ הנשיא (כתוארו אז) השופט זוסמן ז"ל בע"א 328/73 צ'רלס יחזקאל ו-סבורה ויקסלבאום נ' משה ראשי, פ"ד כח(1) 832 (1974)), ועל כן יש לשמור על ערך הכסף עד ליום התשלום. 

19. לאחר בחינה, עיון ואיזון ובשים לב לכך שחלק מסכום הפשרה התקבל אצל הנתבעת זמן רב לפני הגשת התביעה, והסכום הנוסף לאחר הגשת התביעה ועל מנת לשמור על ערך הכסף, מצאתי מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הפרשי הצמדה וריבית כדין על סכום הפשרה בסך 21,833 ₪, וזאת החל מיום הגשת התביעה ב- 23.09.2019 ועד היום.
20. הסכומים הנ"ל ישולמו לב"כ התובע עד ליום 04.2021, אחרת יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
21. אני מבטל את דיון ההוכחות הקבוע בתיק, ופוטר את התובע מתשלום המחצית השנייה של האגרה, וככל ששולמה, אני מורה על החזרתה במלואה לב"כ התובע.
22. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק במערכת.

ניתן היום, כ' אדר תשפ"א, 04 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.