1. נדחו עתירותיהן של עיריית רמלה וחברת נשר על התכנית להקים בשטחן אתר תחזוקה ותפעול עבור רכבת ישראל - לא נפל כל פגם בהליכי התכנון של התכנית
חקיקה רלבנטית: סעיף 9(א) לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961.
ב- בג"צ 2535/18 {עיריית רמלה ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', תק-על 2019(2), 6045 (2019)} נדונו עתירות בגין תכנית לתשתית לאומית "תת"ל 45א - מתחמי תחזוקה ותפעול רכבת ישראל לוד ורג"מ (רמלה, גזר וחבל מודיעין)" {להלן: "תת"ל 45א" או "התכנית"} שאושרה על-ידי ממשלת ישראל, בהמלצת הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של תשתיות לאומיות {להלן: "הות"ל"}. התכנית כוללת הקמת אתר תחזוקה ותפעול חדש עבור המשיבה 3 {להלן: "רכבת ישראל"} בשטחי השיפוט של רמלה והמועצות האזוריות גזר וחבל מודיעין {להלן: "רג"מ"} אשר יחליף מתחם תחזוקה ותפעול קיים הממוקם כיום בבני ברק. בנוסף, התכנית כוללת הרחבת מתחם תחזוקה ותפעול קיים בשטח העיר לוד וחיבור בין שני המתחמים באמצעות מסילת ברזל.
בתחילה קוּדם תכנונם של שני אתרי התחזוקה והתפעול האמורים במסגרת תכנית תשתית לאומית תת"ל 45, אשר כללה הקמה או הרחבה של שלושה אתרי תחזוקה ותפעול של רכבת ישראל: הרחבת אתר "סדנאות אפרים" הממוקם באזור מפרץ חיפה; הרחבת אתר לוד; והקמת מתחם חלופי לאתר בני ברק. בהמשך, כפי שיפורט להלן, הוחלט לפצל את הליך התכנון של אתר סדנאות אפרים, ולקדם בנפרד את שני האתרים הנוספים במסגרת תת"ל 45א.
ביום 27.05.09 פנתה רכבת ישראל לראש הממשלה ולשרי האוצר והפנים בבקשה להכרזה על אתרי תחזוקה עבורה כ"פרוייקט תשתית לאומית". הבקשה הוגשה על רקע הצמיחה הצפויה של הצי הנייד של רכבת ישראל ונוכח כך שמתחמי התחזוקה הקיימים נמצאו בקצה גבול הקיבולת שלהם. במסגרת הבקשה נכתב בין היתר כי אותרו תשע חלופות להקמת מתחם חלופי למתחם בני ברק. בשלב זה, חלופת רג"מ לא נמנתה על החלופות הללו.
באוגוסט 2009 אכן הוכרז על הפרוייקט כפרוייקט תשתית לאומית. לאחר ההכרזה, במסגרת הליך התכנון של תת"ל 45, התקיימו דיונים מקצועיים רבים בנוגע לבחינת החלופות השונות. במהלך הליך בחינת החלופות נבחנו שלוש חלופות נוספות על אלה שנימנו בפניה המקורית של רכבת ישראל, וביניהן חלופת רג"מ. בהמשך, נותחו האתרים הפוטנציאליים לפי קריטריונים של התאמת המתחם לצרכיה התפעוליים של רכבת ישראל ולפי שיקולים הנדסיים-תפעוליים הנוגעים למטרת התכנית. בשלב זה נפסלו מספר חלופות {וביניהן גם חלופת רג"מ, שנפסלה בשל אורכו הקצר של המתחם, משיקולי פיתוח ותפעול ומשיקולים כלכליים}, ונערכה בחינה מעמיקה של שלוש החלופות שנותרו: חלופת חגור, חלופת מזור וחלופת נתב"ג.
ביום 04.07.11 התקיימה ישיבה ראשונית שמטרתה היתה להציג את הפרוייקט, את התהליך ואת החלופות שנבחנו וכן לשמוע התייחסות מפורום משתתפים רלבנטי ורחב. מדובר בשלב מובנה בנוהל עבודת הות"ל שמתקיים בראשיתו של הליך לקידום תכנית תשתית לאומית, המכונה "קונגרס". במסגרת הקונגרס נדונו החלופות השונות בפירוט. תחילה נערך סיור בשלושת האתרים המוצעים החדשים ובאתר המוצע להרחבת מתחם התחזוקה והתפעול בלוד. בהמשך, הציגו נציגי רכבת ישראל את תכנית האב של הרכבת ונערך דיון ביחס להרחבת מתחם לוד. יצויין כי מהנדסת העיר רמלה לקחה חלק פעיל בקונגרס.
ביום 19.09.11 התקיימה בות"ל ישיבה בה הוחלט כאמור לפצל את תת"ל 45 לשתי תכניות נפרדות: תת"ל 45 שתעסוק במתחם סדנאות אפרים שבאזור מפרץ חיפה ותת"ל 45א שתעסוק במתחם החלופי לאתר בני ברק ובהרחבת מתחם לוד. במהלך העבודה על תת"ל 45א נמשכה הבחינה התכנונית בנוגע למתחם חלופי לאתר בני ברק ולהרחבת מתחם לוד. במסגרת בחינת שלוש החלופות לאתר בני ברק נמצא כי הן אינן עומדות בקריטריונים שנקבעו. נוכח פסילת כלל החלופות, נערכה בחינה מחודשת של צרכי המתחם החלופי, תוך בחינה מחודשת של חלופות חגור, מזור, נתב"ג, נען ורג"מ. במסגרת הבחינה המחודשת אותרה חלופת רג"מ כחלופה העדיפה לאחר שנמצאו פתרונות הנדסיים לקשיים תפעוליים ותשתיתיים בגינם נפסלה בשלב הבדיקה הקודם, והוחלט על קידומה כאתר חלופי לאתר בני ברק.
בחודש ספטמבר 2012, במכתב שנשלח לשר התחבורה, למנהלת מינהל תכנון ולגורמים נוספים, הביע ראש עיריית רמלה את התנגדותו להרחבת מתחם לוד. בהמשך החודש נשלחה תשובה למכתבו של ראש העיר מטעם הות"ל, בה נכתב כי מתחם לוד נמצא בהליכי תכנון וכי טרם התקבלה לגביו החלטה. תשובה דומה ניתנה גם על-ידי מנכ"ל משרד התחבורה.
ביום 30.10.12 נערך קונגרס בעניין חלופת רג"מ וסיור באתר, בהם השתתפו גם נציגי עיריית רמלה. ביום 20.11.12 דנו גורמי התכנון עם יו"ר המועצה האזורית גזר בהצעה לקידום חלופת רג"מ. ביום 21.11.12 פנה ראש עיריית רמלה למנכ"ל משרד התחבורה וביקש ממנו לפעול לביטול הרחבת מתחם לוד ולהפניית כל הפיתוח למתחם רג"מ. ביום 29.11.12 פנה ראש עיריית רמלה בשם ראשי הרשויות השותפות ברג"מ לגורמים רלבנטיים שונים ומסר כי הם מוכנים לקדם את התכנית ברג"מ בכפוף לתנאים שונים.
ביום 11.03.13 נערך דיון במליאת הות"ל בעניין פרסום דבר הכנת התכנית וקביעת תנאים למתן היתרי בניה. בין משתתפי הדיון היו גם נציגי עיריית רמלה ונציגי המועצה האזורית גזר. במהלך הדיון הוצגו בין היתר הצורך בהרחבת מתחם לוד ובהקמת מתחם רג"מ. לאחר מכן נשמעו התייחסויות נציגי הוועדות המקומיות, וביניהם מהנדס הוועדה המקומית גזר ומהנדסת הוועדה המקומית רמלה, וכן התייחסות לשכת התכנון המחוזית מרכז. בתום הדיון, החליטה הות"ל פה אחד על פרסום הודעה בדבר הכנת תכנית למתחם תחזוקה ותפעול לרכבת ברג"מ והרחבת מתחם התחזוקה והתפעול הקיים בלוד בהתאם לסעיפים 76ג(1) ו- 77 לחוק התכנון והבניה, וכן על קביעת תנאים למתן היתרים בתקופת הביניים שעד לאישור התכנית בהתאם לסעיף 78 לחוק. כן הוחלט כי רכבת ישראל תכין מסמך אסטרטגי בעניין תפקוד מתחמי התחזוקה והתפעול לטווח ארוך {להלן: "התכנית האסטרטגית"}. ביום 22.12.13 פורסמה הודעה בדבר הכנת התכנית ובדבר התנאים למתן היתרים לפי סעיפים 77 ו- 78 לחוק התכנון והבניה.
ביום 19.05.13 הגישה עיריית רמלה עתירה לבית-משפט דנן בה תקפה את הליכי התכנון בות"ל בעניין התכנית {בג"צ 3555/13}. ביום 14.05.14 נערך דיון בעתירה ובסיומו היא נמחקה לאחר שבעקבות הערות בית-המשפט הודיעה העירייה כי היא אינה עומדת על העתירה אך שומרת על מלוא טענותיה ועל זכותה להעלותן בהליכים המתאימים. בהמשך נערכו ישיבות תיאום בין נציגי עיריית רמלה לנציגי הות"ל ומינהל התכנון, אשר במסגרתן העלו נציגי רמלה את טענותיהם השונות.
ביום 11.06.14 הוצגה התכנית האסטרטגית לגורמי המקצוע בות"ל. במסגרת התכנית האסטרטגית עמדה רכבת ישראל על הצורך בשני אתרי תחזוקה במרכז הארץ. כמו-כן, נערכה בדיקה תכנונית מוקדמת של התכנית על-ידי צוות הות"ל בהתאם לסעיף 76ג(3)(א) לחוק. ביום 07.10.14, בתום הליך הבדיקה, נקבע כי התכנית ביחס למתחם רג"מ עומדת בתנאי הסף, וביום 03.09.15 נקבע כי גם התכנית ביחס למתחם לוד עומדת בתנאי הסף. ביום 10.09.15 הוגש לות"ל דו"ח בדיקה תכנונית לפי סעיף 76ג(3)(א) לחוק התכנון והבניה בו נקבע כי התכנית עומדת בדרישות החוק והתקנות וכן בדרישות הות"ל.
בספטמבר 2015 נמסר לרכבת ישראל מסמך הנחיות מפורט להכנת תסקיר השפעה על הסביבה לתת"ל 45א ביחס לאתר רג"מ, ובמקביל הועברו הנחיות גם ביחס לאתר לוד. במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 2015 הוצגה טיוטת התסקיר לצוות הות"ל והועברו הערות והשלמות נדרשות לטיוטת התסקיר. במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 2016 הוגשו תסקירי השפעה על הסביבה ביחס למתחמי לוד ורג"מ. לאחר בחינת התסקירים הוגשו חוות-דעת מטעם ראש צוות תכנון וראש צוות סביבה בות"ל, בהן הומלץ על קידום התכנית והעברתה להערות הוועדות המחוזיות ולהשגות הציבור.
ביום 26.09.16 נערך במליאת הות"ל דיון אשר בסיומו הוחלט להעביר את תת"ל 45א להערות הוועדות המחוזיות ולהשגות הציבור בהתאם לסעיף 76ג(6)(א) לחוק, בכפוף למספר תיקונים. ביום 02.06.17 הועברה התכנית להערות הוועדות המחוזיות ולהשגות הציבור. השגות לגבי התכנית הוגשו על-ידי 21 גופים שונים, וביניהם העותרות בעתירות הנדונות. בהמשך סיירה החוקרת שמונתה לצורך שמיעת ההשגות באתרי לוד ורג"מ וקיימה הליך שימוע בעל-פה של המשיגים.
ביום 16.10.17 הגישה החוקרת דו"ח ארוך. בדו"ח דנה החוקרת בפירוט בהשגות השונות והציגה את ממצאיה והמלצותיה לגביהן. החוקרת המליצה על דחיית מרבית ההשגות שהוגשו, בכפוף למספר תיקונים, ובסיכום המליצה על אישורה של תת"ל 45א.
ביום 30.10.17, קיימה ועדת המשנה להערות והשגות של הות"ל {להלן: "ועדת המשנה"} דיון נרחב בדו"ח החוקרת, במסגרתו הציגה החוקרת בפני הוועדה את ההערות וההשגות שהוגשו בנוגע לתת"ל 45א ואת המלצותיה בנוגע אליהן. בתום הדיון החליטה ועדת המשנה, פה אחד, להמליץ לות"ל לאמץ את המלצות החוקרת ולאשר את התכנית, בכפוף למספר תיקונים. בהמשך לכך דנה מליאת הות"ל בהמלצות ועדת המשנה, ולאחר הדיון החליטה המליאה, פה אחד, לאמץ את המלצות ועדת המשנה, לאשר את התכנית בכפוף למספר תיקונים, ולהעביר את התכנית לאישור הממשלה.
ביום 15.01.18 דנה ועדת השרים לענייני תכנון, בניה, מקרקעין ודיור {להלן: "קבינט הדיור"} בתכנית והחליטה לאשר אותה. ביום 01.02.18 קיבלה החלטת קבינט הדיור תוקף של החלטת ממשלה, וביום 22.03.18 פורסם דבר אישור התכנית ברשומות. בכך תם ההליך התכנוני.
ביום 26.03.18 הוגשו שתי העתירות דנן. בית-המשפט הורה על איחוד הדיון בעתירות ועל הגשת תגובתן של המשיבות לעתירות, וכן על מתן סעד ארעי להימנע מביצוע עבודות ליישום התכנית עד למועד הדיון בעתירות.
העותרות ב- בג"צ 2535/18 {להלן: "עיריית רמלה"} טענו כי נפלו מספר פגמים בהליך אישור התכנית ובהחלטות שהתקבלו במסגרתו. נטען כי הות"ל לא דנה בחלופות מיקום המתחמים, בצורך בקיומם של שני מתחמים ובאפשרות לפיצול המתחם החלופי למתחם בני ברק, אלא קיבלה את עמדת הצוות המקצועי כעובדה מוגמרת, ובכך התפרקה מסמכותה. כן נטען כי נפגעה זכותה של עיריית רמלה להשתתף בשלבים שונים בהליך וכי הדבר מהווה פגיעה בשוויון בינה לבין עיריית לוד ששותפה בהליך באופן רציף ואינטנסיבי. עוד נטען כי התכנית מנוגדת לעקרונות של צדק חלוקתי וסביבתי, וכי היא מטילה נטל על העיר רמלה. זאת בין היתר, נוכח העובדה כי מתחם התחזוקה משתרע על חלק משמעותי משטח אזור התעסוקה המאושר על-פי תכנית מח/90/א בשטח השיפוט של עיריית רמלה {להלן: "התכנית להקמת מתחם התעסוקה"}. כן נטען שהחלטת הות"ל שלא לכלול הוראה לשיפוי מלא של עיריית רמלה על-ידי מגיש התכנית בגין תביעות שיוגשו כתוצאה מאישור התכנית לוקה בחוסר סבירות.לבסוף נטען כי היה מקום להחיל במסגרת התכנית את הרף הקבוע בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי-סביר), על פעילות הקשורה למתקן השטיפה באתר לוד.
העותרת ב- בג"צ 2560/18 {להלן: "נשר"} טענה כי לות"ל אין סמכות לדון בתכנית היות שמתחם תפעול ותחזוקה של רכבת לא נכלל בהגדרת "תשתיות לאומיות" שבסעיף 1 לחוק התכנון והבניה. לטענתה, התכנית מהווה "תכנית דרך" כהגדרתה בחוק, וככזו הסמכות לדון בה מוקנית לוועדה המחוזית ולא לות"ל. בנוסף, נטען לפגיעה בזכות הטיעון של נשר במסגרת הליכי התכנון. כן נטען כי ההחלטה לדחות את ההשגה שהגישה נשר ביחס לתכנית לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות, וכי ההחלטה לאשר את התכנית במתכונתה הנוכחית לא מאזנת כראוי בין חשיבותה של התכנית לבין הפגיעה הבלתי מידתית הצפויה בנשר. לבסוף נטען כי ההליך התכנוני כלל הצגת מידע שגוי וכי כתוצאה מכך הות"ל לא עמדה בחובתה להפעיל שיקול-דעת על בסיס תשתית עובדתית מלאה.
המשיבה 4 ב- בג"צ 2535/18 {להלן: "המועצה האזורית גזר"} הצטרפה לסעדים המבוקשים על-ידי העותרות בנוגע לאתר רג"מ. לטענתה התכנית פוגעת במימושה של התכנית להקמת מתחם התעסוקה וכתוצאה מכך יימנעו ממנה הכנסות שציפתה להפיק מיישומה של התכנית תוך פגיעה באיתנותה הכלכלית של המועצה בעתיד. כן נטען כי על-אף קביעה מפורשת בדו"ח החוקרת לפיה יש לפתח אמצעים שימתנו את הפגיעה בישובים הרלבנטיים, לא הוצגו אמצעים כאלו ביחס למועצה האזורית גזר.
בתגובה לעתירות הגישה המדינה מסמך תגובה, הכולל תיאור מפורט של ההליכים וכן תגובה לטענות שבעתירות. נטען כי העתירות חזרו למעשה על הטענות שהוצגו בשלב ההערות וההשגות, אשר נבחנו ביסודיות על-ידי החוקרת ועל-ידי הוועדה, וכי עיקר הטענות עוסקות בעצם ההחלטה המקצועית-תכנונית לאשר את התכנית. ביחס לטענת עיריית רמלה לפיה הות"ל התפרקה מסמכותה, נטען כי הליך בחינת החלופות נדון בהרחבה בפני הות"ל, וכי זו קיבלה את המלצת רכבת ישראל והצוות המקצועי ואישרה את התכנית בהתאם לסמכותה. כמו-כן, המדינה דחתה את טענות עיריית רמלה כי נפגעה זכותה להשתתף בהליך. נטען כי עיריית רמלה נשמעה בהזדמנויות רבות לאורך ההליך התכנוני.
עוד נטען כי כמו כל תשתית לאומית המצויה בסמוך לשטח מיושב, גם התכנית דנן מטילה נטלים מסויימים על הישובים הסמוכים. אולם, נוכח חשיבותה הרבה של התכנית ונוכח השיקולים התכנוניים המובהקים ביחס להתאמתו של אתר רג"מ, קבעה הות"ל כי התועלות הנובעות מהתכנית גוברות. כמו-כן, בתכנית טמונות גם תועלות לעיריית רמלה, ובדו"ח החוקרת גובשו גם פתרונות ואמצעים ממתנים שיביאו להפחתת הנטל על עיריית רמלה כתוצאה מהתכנית. ביחס לטענת עיריית רמלה בדבר השיפוי המגיע לה, נטען כי בנסיבות העניין מצאה הות"ל כי בשים-לב לתועלת שהתכנית מקנה לעיריית רמלה, אין מקום לחרוג מרף שיפוי הקבוע בחוק של 70% המוחל על-ידי הות"ל במקרים דומים. בנוסף, נטען כי המדינה משקיעה מאמצים להענקת סיוע משלים לעיריית רמלה גם מחוץ לגדרי התכנית. בכל הנוגע לטענה בעניין רף הרעש שהוחל במסגרת התכנית, המדינה הביעה הסכמה להחיל את הרף הקבוע בתקנות הרעש כמבוקש.
אשר לטענת נשר לפיה הוות"ל נעדרת סמכות לדון בתכנית, נטען כי דין הטענה להידחות על-הסף מכיוון שלא הועלתה בהשגתה הכתובה של נשר אלא רק בטיעוניה בעל-פה בפני החוקרת, וכי פרשנות החוק העלתה כי הות"ל מוסמכת לדון בתכניות למתחם תפעולי. כן נטען כי אין ממש בטענת נשר בנוגע לפגיעה בזכות הטיעון שלה, שכן השגתה ומכלול טענותיה נשמעו ונבחנו כדין. עוד נטען שאין יסוד לטענת נשר בדבר חוסר הסבירות והיעדר מידתיות של התכנית, כמו גם לטענתה לפיה במסגרת ההליך התכנוני הוצג מידע שגוי או חסר, זאת מכיוון שבניגוד לטענת נשר, מכלול טענותיה עמדו בפני הגורמים המחליטים בזמן אמת.
רכבת ישראל טענה בתגובתה המפורטת כי העתירות הנדונות הן עתירות NIMBY אשר סובבות סביב טענות תכנוניות טהורות המצויות בלב שיקול-הדעת התכנוני של הות"ל, אשר אינן מקימות עילה להתערבות בית-המשפט. לגופו של עניין, נטען כי בניגוד לטענת העותרות, הליך בחינת החלופות נעשה בצורה יסודית ומקצועית. כן נטען כי התכנית אינה מנוגדת לעקרונות של צדק סביבתי וחלוקתי וכי הלכה למעשה התכנית מאפשרת את הפיתוח העתידי של מתחם התעסוקה שנותר בידי עיריית רמלה על-פי התכנית להקמת מתחם התעסוקה. בנוגע לטענה בדבר תקנות הרעש, טענה רכבת ישראל כי סעיף 9(א) לתקנות הרעש פוטר מתחולת החוק למניעת מפגעים, רעשים שמקורם ברכבת, וכי בכל מקרה, המתקנים עומדים גם כך ברף הקבוע בתקנות הרעש. עוד נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטה שלא לשפות את עיריית רמלה שיפוי מלא, וכי בכל מקרה הסמכות לקבוע הסדר שיפוי אחר מזה הקבוע בסעיף 119ד(א) לחוק התכנון והבניה נתונה בידי ועדת השיפוי בשלב מאוחר יותר, לאחר שהחיוב בפיצויים יהפוך לחלוט. כן נטען כי לא נגרמה כל פגיעה בזכות הטיעון של עיריית רמלה שכן היא קיבלה הזדמנויות הוגנות להשמיע את עמדתה לאורך שלבי ההליך התכנוני השונים.
בית-משפט קבע, כי לא נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית-המשפט ומשלא נמצא פגם חוקי בהחלטות שהתקבלו, אין מקום להתערבות.
2. הבקשה אינה עומדת באמות-המידה המצומצמות שנקבעו למתן רשות ערעור
חקיקה רלבנטית: תקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת), התש"ן-1990; תקנות למניעת מפגעים (זיהום אוויר מחצרים), התשכ"ב-1962; חוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961.
אזכורי פסיקה: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצתאור (הדר חיפה) בע"מ; רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל.
ב- רע"פ 6377/18 {מ.מ.מ. מפעלי מטמנות מאוחדים (1998) בע"מ נ' מדינת ישראל-המשרד להגנת הסביבה ואח', תק-על 2019(1), 4523 (2019)} נדונה בקשת רשות ערעור על שני פסקי-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע בעניינה של המבקשת. הראשון עניינו בהכרעת הדין - עפ"א 4518-01-16 מיום 02.06.17, בגדרו התקבל ערעור המשרד להגנת הסביבה {להלן: "המשיב 1" או "המדינה"} על הכרעת דינו של בית-משפט השלום בבאר ב- ת"פ 5119-04-14 מיום 22.11.15. והשני עניינו בגזר-הדין - עפ"א 40134-01-18 מיום 27.06.18, בגדרו התקבל ערעור המשיב 1 על גזר דינו של בית-משפט השלום בבאר שבע ב- ת"פ 5119-04-14 מיום 03.12.17.
שריפה באתר סילוק פסולת שנוהל על-ידי המבקשת העלה באש מערום של כ- 500 טון צמיגים, שלא הוטמנו בקרקע. האש בערה במשך כשבע שעות וכתוצאה מכך התפשט באזור עשן שחור וסמיך שכיסה שכונת מגורים וגרם, על-פי הנטען בכתב האישום המתוקן, זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים.
בשל כך יוחסו למבקשת ולמנכ"ל שלה באותה עת {להלן: "הנאשמים"} עבירות על החוק למניעת מפגעים, בנוסחו הקודם, ועל תקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת).
בתחילה זוכו הנאשמים מן המיוחס להם בבית-המשפט השלום אך ערעור המדינה לבית-המשפט המחוזי התקבל והמבקשת הורשעה {המבקשת בלבד, לאחר שההליכים נגד המנכ"ל הופסקו בשל פטירתו}. לאחר ההרשעה הוחזר התיק לבית-משפט השלום למתן גזר-דין ובמסגרת זו הורה בית-המשפט על ביטול ההרשעה. ערעור המדינה על גזר-הדין התקבל גם הוא ובית-המשפט המחוזי העמיד את ההרשעה על מכונה. בקשת רשות הערעור התייחסה לשני פסקי-הדין של בית-המשפט המחוזי, הן בעניין הכרעת הדין והן בעניין העונש.
בהכרעת הדין המזכה בבית-משפט השלום, בית-המשפט עמד על-כך כי המדובר בעבירות מסוג אחריות קפידה ולכן הנטל על הנאשמים להוכיח כי עשו כל שניתן לקדם את פני הסכנה שהתממשה - השריפה. תחילה נקבע כי מקור השריפה בהצתה:
"למצער מחמת הספק אני קובעת כי השריפה במערום הצמיגים באתר הרלוונטי נגרמה כתוצאה מהצתה מכוונת וזדונית של מי שהגיעו מחוץ לגדר האתר ונכנסו אליו דרך פרצה בגדר."
לאחר מכן הגיע בית-המשפט למסקנה כי הנאשמים הוכיחו כי פעלו כדין, בקובעו:
"סבורתני כי הנאשמים הוכיחו שפעלו כדין כדי למנוע אפשרות של הצתה ונקטו באמצעים סבירים לעניין זה- הנאשם 2 העיד כי המקום היה מגודר בגדר גבוהה, כי הפעיל במקום סיורים רכובים מסביב לגדר ובמקום נכחו גם מאבטחים 24 שעות ביממה."
ובהמשך נקבע כי הנאשמים הפעילו במקום מרכז מיחזור {במובחן מאתר לסילוק פסולת, שבו מתחייב כיסוי הפסולת}. על רקע קביעה זו בחן בית-המשפט את אופן החזקת הצמיגים במקום וקבע כי מחמת הספק נקבע כי הם החזיקו את הצמיגים באופן סביר בהתייחס לעובדה שמדובר במרכז מחזור ומאחר ומדובר בהצתה לא ניתן לומר שרובצת אחריות לפתחם של הנאשמים כאמור לעיל.
לפיכך ובשל העובדה כי השריפה פרצה בעקבות הצתה מכוונת של צד ג', נקבע כי הנאשמים אינם אחראים לה. לכן גם נמנע בית-המשפט מלהידרש לשאלת הוכחת העבירות של גרימת זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים וקבע כי גם אם אלו נגרמו כתוצאה מהשריפה, לא ניתן לקבוע שהנאשמים אחראים לכך.
בפסק-הדין המרשיע של בית-המשפט המחוזי נקבע, כי משמדובר בעבירות של אחריות קפידה, על המבקשת מוטל הנטל להוכיח במידה של מאזן ההסתברויות, שנקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת השריפה ואין די בכך שהיא עוררה ספק בשאלה זו. בהתבסס על הראיות שהוצגו בבית-משפט השלום קבע בית-המשפט המחוזי כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה. עוד נקבע כי החזקות שבתקנות, לפיהן עשן, גזים ואדים הנפלטים מבערת פסולת הם זיהום אוויר בלתי-סביר הגורם ריח בלתי-סביר {סעיף 2 לתקנות} חלות על האתר כולו ובכלל זה על מרכז המחזור שהופעל בתוכו ולכן הוכחו העבירות מעל ספק סביר. מעבר לכך קבע בית-המשפט, תוך שהתייחס לתקנות למניעת מפגעים (זיהום אוויר מחצרים), כי המאשימה אף הוכיחה בראיות כי השריפה אכן גרמה לזיהום אוויר ולריח בלתי-סבירים.
לנוכח כל אלה, הרשיע בית-המשפט את המבקשת במיוחס לה, והתיק הוחזר, כאמור, לבית-משפט השלום לצורך מתן גזר-דין.
גזר דינו של בית-משפט השלום: בית-המשפט הורה על ביטול הרשעתה של המבקשת משום שסבר כי מידת הפליליות שניתן לייחס לה נמוכה {מדובר בעבירות של אחריות קפידה והשריפה נגרמה כתוצאה מהצתה של צד ג'} ומשיקולי שיקום {הרשעתה תביא לפגיעה פוטנציאלית ממשית ביכולתה להתמודד במכרזים ולפגיעה בלתי מידתית בה; המנכ"ל הנוכחי לא כיהן במועדים הרלוונטיים; המבקשת כבר לא עוסקת במחזור צמיגים; ואין לה הרשעות קודמות והיא לא הסתבכה בעבירות נוספות}. נוסף על-כך חייב בית-משפט השלום את המבקשת בחתימה על התחייבות בסך 100,000 ש"ח למשך שנה, שלא תעבור את העבירות שבהן הורשעה ובתשלום פיצוי לעיריית באר שבע{להלן: "המשיבה 2"} בסך 50,000 ש"ח.
בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לעניין העונש התקבל ערעור המדינה על גזר-הדין והמבקשת הורשעה בעבירות שיוחסו לה. נקבע כי מקרה זה אינו בא בגדרם של המקרים החריגים שבהם ניתן להימנע מהרשעת תאגיד. בשל מחדלה החמור של המבקשת התממש הסיכון שהאיסור נועד למנוע ואין זה ראוי להימנע מהרשעה.
עוד נקבע כי בשלב קביעת העונש רשאי בית-המשפט לחזור אל עדויות שנשמעו וראיות שהוגשו בשלב בירור האשמה כדי לקבוע את נסיבות ביצוע העבירה וזאת מכוח סעיף 40י(א) לחוק העונשין. לפיכך, שגה בית-משפט השלום כשלא הביא בחשבון בשלב גזר-הדין, מסמכים שהגישה המדינה לבית-משפט השלום בשלב בירור האשמה {להלן: "המסמכים"} אשר הצביעו על-כך שלא היה בידי המבקשת רישיון תקף ועל התעלמותה הנמשכת מהתראות המשיב 1בעניין הסכנה לשריפה. זלזול זה בהתראות אינו מאפשר סיום ההליך ללא הרשעה.
כן נקבע כי המבקשת לא הוכיחה כל פגיעה קונקרטית שתגרם לה בשל הרשעתה ולפיכך היחס בין חומרת העבירות לבין הנזק הצפוי לשיקומה אינו בא בגדר החריגים המצומצמים המאפשרים להימנע מהרשעה.
בסופו-של-דבר, השית בית-המשפט על המבקשת קנס של 75,000 ש"ח וחייב אותה לחתום על התחייבות בסך 100,000 ש"ח שלא תעבור את העבירות בהן הורשעה או עבירות על חוק אוויר נקי, למשך שלוש שנים מיום מתן גזר-הדין בבית-משפט השלום. הפיצוי למשיבה 2 - בוטל.
על שני פסקי-הדין של בית-המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור.
לטענת המבקשת, נפלו מספר שגיאות עקרוניות בפסקי דינו של בית-המשפט המחוזי שחורגות מעניינם הפרטי של הצדדים: הרחבת הנטל המוטל על המבקשת, שנפלה קורבן למעשה זדון, להוכיח כי נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת שריפה {להלן: "הנטל"}; הקביעה כי התקנות חלות על אתרי מיחזור ולא רק על אתרים לסילוק פסולת; והנמכת רף ההוכחה להוכחת קיום זיהום אוויר חזק ובלתי-סביר לפי תקנות החצרים; קביעת ממצאים עובדתיים על-ידי בית-המשפט המחוזי בהסתמך על מסמכים, מקום שבו הערכאה הדיונית "שתקה", באופן החורג מהלכת אי ההתערבות בממצאי עובדה בערכאה הדיונית.
עוד נטען כי פסק-הדין גרם למבקשת אי-צדק חמור המצדיק מתן רשות ערעור, בין היתר, בכך שהטיל עליה אחריות פלילית למעשים שנגרמו בשל הצתה זדונית שהיא היתה קורבן להם; בכך שהרחיב את נטל ההוכחה מבלי שאפשר לה להביא ראיות ובכך שביסס נסיבה לחומרה בגזר-הדין בדבר פעילותה ללא רישיון מבלי שהיתה למבקשת הזדמנות להתגונן מפניה ולהביא ראיות. לאור כל אלה, עתרה המבקשת להשבת הכרעת הדין של בית-משפט השלום על-כנה, ולחלופין, להשבת גזר-הדין של בית-משפט השלום על-כנו, לרבות ביטול הרשעתה.
המדינה טענה כי על הבקשה להידחות משזו אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לטענתה, בית-המשפט המחוזי לא שינה את נטלי ההוכחה, אלא יישם את ההלכות על המקרה הקונקרטי; הקביעה כי התקנות חלות על האתר היא קביעה קונקרטית שאין לה כל השלכה ציבורית; הקביעה בדבר רף ההוכחה בתקנות החצרים היא בבחינת אמרת אגב שאינה משליכה על המקרה דנן; והקביעה בעניין הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה נקבעה על בסיס הראיות שהובאו בשלב בירור האשמה, בהתאם להוראות סעיף 40י לחוק העונשין.
גם לגופו של עניין טענה המדינה כי דין הבקשה להידחות. בית-משפט השלום קבע שהאמצעים בהם נקטה המבקשת למניעת שריפה הם סבירים "מחמת הספק". אולם, הלכה היא שהנטל המוטל על המבקשת הוא של מאזן ההסתברויות, ומשכך, טענותיה בעניין הנטל אינן מעוררות שאלה עקרונית. לגופם טענה המדינה כי האמצעים בהם נקטה המבקשת אינם עולים כדי הרמת נטל זה. עוד נטען כי ניתן להוכיח את השתכללות העבירות בחוק בכל דרך חוקית, ולא רק באמצעות החזקות הקבועות בתקנות ובתקנות החצרים. במקרה דנן, העבירות הוכחו באופן קונקרטי באמצעות מגוון ראיות, והדיון בחזקות היה בבחינת למעלה מן הצורך.
באשר לטענה להתערבות בממצאי עובדה, הזכירה המדינה כי החריג לכלל אי ההתערבות הוא התערבות במסקנות הערכאה הדיונית, במיוחד מקום שאלו מושתתות על מסמכים. בעניין דכאן, בית-המשפט המחוזי הסיק מסקנה אחרת מהמסמכים שהאמור בהם לא נסתר - אודות רמת הפליליות במעשי המבקשת, על-מנת לבסס קביעה בדבר התקיימות נסיבה מחמירה, ואין בכך כדי להוות התערבות בממצאי עובדה.
עוד טענה המדינה שהיות המבקשת קורבן להצתה, אינה נוגעת לאחריותה הפלילית ורלוונטית, לכל היותר, לשלב גזירת הדין. נטען כי מדובר בטענה מקוממת לנוכח התקופה הארוכה בה נמנעה המבקשת מלמלא אחר הוראות הרגולטור, ודי בכך כדי להפריך את הטענה לפיה נקטה בכל האמצעים הסבירים. מבחינת האינטרס הציבורי, אין משמעות לשאלת זהות מחולל השריפה, משתכלית החוק למנוע זיהום אוויר שנובע משריפה. באשר לטענות לחומרת העונש, טוענת המדינה כי מדובר בטענות קונקרטיות שאינן מצדיקות דיון ב"גלגול שלישי" וכי בצדק קבע בית-המשפט המחוזי כי רמת הפליליות במעשים גבוהה תוך התערבות בנימוקי בית-משפט השלום.
המשיבה 2 השאירה את שאלת פיצויה לשיקול-דעתו של בית-המשפט.
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי בית-המשפט המחוזי, הגיע למסקנה כי המבקשת לא הרימה את הנטל מן הבחינה העובדתית ברמה של מאזן ההסתברויות ואין בקביעה זו כל שאלה החורגת מעניינה של המבקשת באופן המצדיק מתן רשות ערעור.
חקיקה רלבנטית: סעיף 10(א) לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961.
ב- רע"א 468/16 {יהודה דיין נ' סי אנד סאן מנג'מנט ואח', תק-על 2016(1), 11903 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.12.15 ב- רע"א 56618-10-15, בה נדחתה בקשת המבקש לרשות ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 07.10.15 ב- ת"א 45018-08-15. במוקד הבקשה סעד זמני להפסקת פעולתה של משחקיה בבניין מגוריו של המבקש, בטענת מטרד רעש.
המבקש הוא בעל דירה בפרוייקט המגורים "סי אנד סאן" בתל-אביב אותו מנהלת המשיבה 1. בבניין קיימת, בסמיכות לדירתו של המבקש, משחקיה לילדים. בתחילה פנה המבקש לעיריית תל-אביב בבקשה לסגור את המשחקיה שלטענתו הוקמה ללא היתר בניה וללא רישיון עסק. העירייה הוציאה צו הריסה, אך בהמשך הוחלט כי אין צורך בהיתר לכך ולכן חזרה בה העירייה. משלא צלחה דרכו המינהלית, הגיש המבקש תובענה אזרחית נגד המשיבות לבית-משפט השלום בתל-אביב, שבמסגרתו ביקש צו עשה לסגירת המשחקיה ופיצוי כספי על מטרד. במסגרת ההליך העיקרי הגיש המבקש לבית-המשפט בקשה לסעד זמני, למתן צו מניעה שיאסור על המשך הפעלת המשחקיה, בטענה כי הפעלתה מהוה הפרת חובה חקוקה בהיותה פועלת ללא היתר בניה וללא רישיון, והרעש העולה ממנה מהוה מטרד על-פי החוק למניעת מפגעים. המבקש צירף לבקשתו חוות-דעת מומחה מטעמו התומכת בטענת המטרד.
ביום 07.10.15 לאחר דיון במעמד הצדדים, נדחתה בקשתו של המבקש על-ידי בית-משפט השלום. בית-המשפט קבע, כי לא הוכח שהפעלת המשחקיה מהוה הפרת חובה חקוקה מהסוג שנועד להגן על המתגוררים בסמוך לה, ושבהתאם לפסק-הדין בר"ע 62/83 ברוך בעל טכסא נ' רחל גונן {להלן: "הלכת בעל טכסא"}, נדרש במקרה כזה מטרד של ממש, ולא אי-נוחות בלבד, בכדי לתת סעד. בהמשך לכך קבע בית-המשפט, כי קשה לזהות מטרד בעל עוצמה מספקת שיצדיק את סגירתה של המשחקיה. לקביעתו, ההפרעות שמנה המבקש כוללות גם כאלה שאינן קשורות לעצם הפעלת המשחקיה, ואת חלקן ניתן להגדיר כהפרעות ספורדיות, שניתן להפחיתן בנקיטת צעדים מתאימים על-ידי המשיבות. בנוסף קבע בית-המשפט, כי מאזן הנוחות במקרה זה נוטה לטובת המשיבות, כיון ששאיפת המשיבות לאפשר לילדי הבניין והוריהם ליהנות מהמשחקיה גוברת על שאיפת המבקש לדממה מוחלטת. בהתאם לכך נדחתה בקשת הסעד הזמני, תוך הדגשה כי זכויות הצדדים שמורות להם בהליך העיקרי, שם יוכל המבקש לנסות להוכיח את טענתו בדבר מטרד ולשכנע את בית-המשפט מדוע לשיטתו על המשחקיה להיסגר. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
ביום 21.12.15 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה, וקבע כי המבקש לא העלה טעם ממשי לסטיה מן ההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בכל הנוגע למתן צווים זמניים אותם נתנה הערכאה הדיונית. כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה דנן.
לטענת המבקש היה על בית-המשפט לקבל את בקשתו ולתת צו מניעה זמני להפסקת פעולתה של המשחקיה. ראשית נטען, כי בית-המשפט שגה כאשר למרות שהכיר בקיומו של מטרד רעש לא נתן צו זמני להפסקת פעולת המשחקיה, זאת בניגוד להלכה הנהוגה, כנטען, לפיה יש לתת צו מניעה במקרה בו הוכח כי מתקיים מטרד ליחיד. לטענתו חוות-דעת המומחה אשר עמדה לנגד עיניו של בית-משפט השלום מקימה לו חזקה לפי סעיף 10(א) לחוק למניעת מפגעים, ועל-כן היה על בית-המשפט לתת צו למניעת המטרד.
שנית נטען, כי במאזן הנוחות יש לנטות לטובת המבקש בהתאם למקבילית הכוחות, כיון שבמקרה זה הוכח קיומו של מטרד על-פי התנאים שבדין.
שלישית נטען, כי בית-משפט השלום התעלם משלל הפרות דין מצד המשיבות, וביניהן העובדה כי הפעלת המשחקיה בוצעה ללא היתר בניה, ללא היתר לשימוש חורג, ללא הסכמת בעלי הזכויות בבניין ובהם המבקש עצמו, ללא רישיון עסק שמחייב הדין להפעלת המשחקיה, וזאת בניגוד לתקנון המצוי ותוך הסגת גבול לשטח הרכוש המשותף.
המבקש טען, כי החלטות בתי-המשפט העלו שאלה משפטית החורגת ממסגרת המקרה הפרטי. לדבריו מנוסח החלטתו של בית-משפט השלום עלה כי מבקש סעד זמני לא די שיוכיח מטרד כפי שנקבע בחוק למניעת מפגעים, אלא עליו להוכיח מטרד "ברמה גבוהה". כך, לדברי המבקש, עולה השאלה המשפטית האם מבקש סעד זמני צריך להוכיח "דבר מה נוסף" מעבר להוכחת מטרד ליחיד כדי להנות מהחזקה הקבועה בסעיף 10(א) לחוק למניעת מפגעים ומהלכת בעל טכסא. שאלה זו, לדבריו, מצדיקה את התערבותו של בית-המשפט בגלגול שלישי.
בית-משפט קבע, כי אין להתערב בהחלטת בית-משפט השלום לפיה גם ללא מתן הסעד ישנן דרכים העשויות להנמיך את רמת הרעש, כגון קיום ההבטחה כי המקום יפעל בשעות מוגדרות שאינן שעות המנוחה. כן נקבע כי מכיוון שבמקרה זה אין מדובר בנזק בלתי-הפיך וטענות המבקש יתבררו לגופן בהליך העיקרי, אין מקום להתערבות בקביעת בית-משפט השלום כי מאזן הנוחות נוטה לטובת נציגות דיירי הבניין המתנגדת לבקשה.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3 ו- 13 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961.
ב- ת"א (נת') 65737-01-19 {אביבה סודק ואח' נ' שלומית אלון ואח', תק-של 2019(4), 7194 (2019)} המבקשים-התובעים הגישו בפתח ההליך בקשה לצו מניעה זמני אשר יאסור על המשיבים-הנתבעים, שכניהם הצמודים בבית דו משפחתי, להשתמש במתקן ההסקה הדירתי {קמין} שהם מפעילים באמצעות הבערת עצים ובארובתו עד להכרעה בתובענה העיקרית.
ברקע הדברים תביעת המבקשים כנגד המשיבים לצו מניעה קבוע כנגד אותו שימוש במתקן ההסקה ובארובה וכן לפיצוי כספי בגין נזקי העשן הנטענים על-ידם.
עילות התביעה כפי שפורטו בכתב התביעה הן עוולת הפרת חובה חקוקה בכך שהמשיבים מפרים על-פי הנטען את הוראות סעיף 3 לחוק למניעת מפגעים, האוסר גרימת ריח חזק העשוי להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום, ועוולת מטרד ליחיד בגין שימוש במקרקעין התפוסים על-ידי המשיבים באופן שנטען כי יוצר הפרעה נטענת של ממש לשימושם הסביר של המבקשים במקרקעיהם, במיוחד לאור קביעת סעיף 13 לחוק למניעת מפגעים הקובע כי כל הפרה של הוראה מהוראותיו תחשב מטרד ליחיד ונוכח ההפרה הנטענת של הוראת סעיף 3 לאותו חוק.
להליך דנן קדמו הליכים שניהלו הצדדים בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה, עת התנגדו המבקשים למתן היתר בניה למתקן ההסקה שבקשו המשיבים והתנגדותם נדחתה, כמו גם ערר שהגישו לועדת הערר המחוזית על ההחלטה לדחות את התנגדותם.
את היתר הבניה קבלו המשיבים לאחר שקבלו, בין היתר, אישור של איגוד ערים לשמירת איכות הסביבה {שרון-כרמל} על-פיו - "לצורך מתן האישור, בוצעה השוואה בין נתוני הבקשה {למתן היתר} לדרישות התקן הישראלי 1368 להקמת ארובות בתנורי הסקה ביתיים...", ולאחר שהובהר באישור במפורש כי האיגוד מודע לקיום בית המבקשים בסמיכות לבית המשיבים נקבע כי "ניתן לאשר את הבקשה בכפוף לכך שהארובה תהיה לפחות 5.3 +" וכי - "הארובה תצוייד בברדס".
במהלך הדיון בבקשה לסעד הזמני שהתקיים ביום 12.02.19 הסכימו הצדדים כי הבקשה תדחה ללא צו להוצאות אך מבלי שמי מן הצדדים מוותר על טענותיו העקרוניות.
לאחר מכן ניהלו הצדדים הליכים מקדמיים, ואגב כך בוצעו הליכי גילוי מסמכים והתובעים שלחו אל הנתבעים שאלון.
לאחר קבלת תצהיר התשובה לשאלון ובהסתמך על האמור בו שבו הגישו התובעים בקשה ובגדרה שני סעדים חלופיים - הראשון, מתן פסק-דין בהתאם לכתב התביעה על-סמך תשובות המשיבים לשאלון, והשני במידה שלא יעתר לסעד הראשון, צו מניעה זמני כפי שבקשו בפתח ההליך עד אשר יוכח כי מתקן ההסקה של הנתבעים עומד בכל הוראות תקן 1368 באמצעות אישור מכון התקנים או מעבדה מוסמכת.
באופן ספציפי סמכו המבקשים בקשתם זו על תשובות המשיבים לשאלה 1 בשאלון, הכוללת 8 סעיפי משנה ועוסקת בסוג מתקן ההסקה, ולשאלה 5 לשאלון העוסקת בבדיקת המתקן במעבדה מוסמכת ובעמידתו בתקן ישראלי 1368. לאור תשובות אלה טענו המבקשים כי המשך התביעה התייתר מאחר שלטענתם עלה מהן כי המשיבים הודו שהם מפעילים מתקן הסקה שאינו עומד בתקן, לא עבר בדיקת מעבדה מוסמכת ומפרים חובות חקוקות, ומכאן הבסיס לעתירתם הנוכחית.
במענה לבקשה טענו המשיבים, כי לא באה העת למתן פסק-דין שכן המבקשים טרם הוכיחו תביעתם ברמה הנדרשת לפסק-דין סופי.
עוד טענו המשיבים כי ביסוס הבקשה על אי עמידה בתנאי התקן ואי-קיום תקנות התכנון והבניה כהפרות חובה חקוקה מהווה הרחבת חזית, שכן טענות הפרת החובה החקוקה שבכתב התביעה מתייחסות להפרת חובות חקוקות שונות לחלוטין כמפורט לעיל.
נוסף על האמור כפרו המשיבים בטענת המבקשים כי מן התשובות לשאלון עולה הודיה בטענת המבקשים כי התנור אינו עומד בתקן 1368 וטענו כי ההפך הוא הנכון וכי מן התשובות עלה שלטענתם הפוזיטיבית עומד מתקן ההסקה בתקן האמור.
לטענת המשיבים התשובה לשאלה 1.5 האם יש לתנור אישור של מכון התקנים פותחת במילה "יש" - היינו מענה חיובי, שאלה 1.6 היא למעשה דרישת גילוי מסמך ועליה השיבו כי המסמך אינו מצוי בידיהם אך אין בכך כדי להוות הודיה באי העמידה בתקן ואדרבה, בהמשך התשובה הם הפנו לאישור איגוד הערים לאיכות הסביבה בו נאמר במפורש כי לשם הענקתו בוצעה השוואה בין נתוני המתקן לתנאי התקן וכך הדבר גם ביחס לתשובה 5 הנסמכת על אותו אישור.
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי לא הוכחה עד כה בכל דרך שהיא השפעה ישירה של העשן על בית המבקשים או חצרם, ובודאי שלא הוכחה מידת השפעה כזו - ככל שהיא קיימת - תדירותה, השתנותה עקב משטר הרוחות והנזקים הנובעים ממימדים כאלה של השפעה. נמצא כי גם לעניין מאזן הנוחות המסקנה המתבקשת לפחות בשלב הנוכחי היא כי המבקשים לא הצליחו להראות שמאזן הנוחות נוטה לטותבם.
חקיקה רלבנטית: סעיף 10 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961.
אזכורי פסיקה: רע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האיזורית גליל תחתון; ת"פ 4732/00 המשרד לאיכות הסביבה נ' מועצה מקומית זכרון יעקב; ה"פ (שלום חי') 29544-03-17 עיריית קריית אתא נ' בשותי זאהר ואח'.
ב- צ"א (ת"א) 60454-06-18 {עירית בני ברק נ' המשרד להגנת הסביבה ת"א ואח', תק-של 2019(3), 65250 (2019)} נדונה בקשה לביטול צו לשמירת הניקיון לפי סעיף 13ב' לחוק שמירת הניקיון, שהוצא {נגד המבקשת} על-ידי המשיבה 1.
המדובר בצו שהוצא על-ידי המשרד להגנת הסביבה נגד עיריית בני ברק, בנוגע למגרש שנמצא בתחום השיפוט של עיריית בני ברק, ובו נמצאו מערומי פסולת בניין וגרוטאות, תוך שצויין בצו שמדובר במתחם ברשות הרבים.
המבקשים טענו טענות שונות נגד עצם הוצאת הצו ונגד האפשרות המעשית לקיימו, וכן נגד הפגיעה במבקשת הכרוכה בהוצאה תקציבית נכבדה הנדרשת לשם קיומו. נטען כי הבעלים הפרטיים של המקום הם שאמורים לשאת בעול ניקיונו והטלת משימת הניקוי על הרשות המקומית איננה מוצדקת לגופה.
אין מחלוקת כי במקום הצטברה פסולת מסוגים שונים, ואין מחלוקת בין הצדדים כי קיים צורך בפינוי הפסולת. המחלוקת הקיימת היא מחלוקת משפטית בעיקרה. המחלוקת מתמקדת בהגדרת המקום כרשות הרבים לעומת רשות היחיד; אחריות הרשות המקומית לניקוי המקום; שאלת "אחריותה" של הרשות המקומית למפגע שנוצר, על רקע פעולות האכיפה שנעשו בפועל ובצל מגבלות משפטיות שמצמצמות- אליבא דמבקשת- את סמכויותיה לפעול נגד המשיבים שהם הבעלים הפרטיים של הקרקע.
המשיבה 1 התנגדה לבקשה וטענה כי הצו הוצא כדין מכוח הסמכות הקבועה בחוק; כי אין המדובר במתחם ברשות היחיד; כי התברר שהעירייה עצמה היא בעלים בחלק מהמגרש; כי לעירייה תכניות פעולה במקום; כי לעירייה סמכויות רבות וכי אין כל מניעה להוציא צו ניקוי נגד רשות מקומית כדי להביא לפינוי המקום מהפסולת.
בית-משפט קבע, כי הרשות המקומית איננה יכולה לפטור עצמה בטענה שאכיפה או סנקציות כלכליות נמצאו בלתי יעילות. על הרשות לפעול בכל דרך, לרבות ביצוע פעולות אקטיביות לניקוי מלא ומידי, ולאחר מכן בקשה להיפרע מהגורמים להצטברות הפסולת בדרך של דרישה להחזר הוצאות הניקוי.
6. התובעת לא הצליחה להוכיח קיומו של רעש בלתי-סביר בהתאם לתקנות הבוקע מהמכון האירובי לטענתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961; סעיף 2 לתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי-סביר), התש"ן-1990.
אזכורי פסיקה: ע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פנחס פרשט.
ב- ת"א (חי') 56556-05-16 {מרכז פנימה חיפה בע"מ נ' שר פיטנס בע"מ, תק-של 2019(3), 60134 (2019)} נדונה תביעה למתן צו מניעה קבוע בגין מטרד רעש הבוקע מבית עסקה של הנתבעת על-פי הנטען.
התובעת מרכז פנימה חיפה בע"מ הינה חברה העוסקת בפעילות הוליסטית.
הנתבעת שר פיטנס בע"מ הינה חברה העוסקת בפעילות אירובית.
חב' א.ק.ר.כ נכסים והשקעות בע"מ {להלן: "חב' א.ק.ר.כ"}, הינה הבעלים של בניין בן 4 קומות, הנמצא בדרך חנקין 58 בחיפה {להלן: "הבניין"}.
ביום 08.01.15 שכרה הנתבעת מאת חב' א.ק.ר.כ, שטח בגודל של 220 מ"ר, בקומה 4 בבניין, לצורך ניהול עסק לפעילות אירובית ופעילות TRX{להלן: "המכון האירובי"}. המדובר בפעילות רועשת אשר במסגרתה מושמעת מוסיקה קצבית ומדרבנת.
הפעילות במכון החלה בחודש 04/15.
על-פי נספח א' לחוזה השכירות, התחייבה הנתבעת לבנות קיר אקוסטי כפול עם בידוד צמר סלעים, ומעיון בתצהיר נציגה מר עידן מעטי עלה לכאורה כי קיר זה אכן נבנה על-ידה.
ביום 07.04.15 שכרו ה"ה דיוויד בומזון ואבי אמר תחת השם "מרכז פנימה" {ככל הנראה טרם התאגדותה של התובעת}, מאת חב' א.ק.ר.כ, שטח בגודל 147 מ"ר, בקומה 4 בבניין, לצורך הפעלת מרכז הוליסטי לרפואה משלימה. השטח הנ"ל גובל במכון האירובי, וביניהם מפריד קיר משותף {להלן: "המכון ההוליסטי"}.
לאחר תחילת פעילותו, טען המכון ההוליסטי לקיום מטרד של רעש הבוקע מהמכון האירובי. בעקבות טענה זו, נעשתה פנייה משותפת של שני המכונים יחד עם חב' א.ק.ר.כ, אל חב' "א. עדי אקוסטיקה בע"מ" העוסקת בתחום האקוסטיקה {להלן: "חברת עדי אקוסטיקה"}, לקבלת ייעוץ להפחתת הרעש הנטען.
ביום 03.06.15, הכינה חברת עדי אקוסטיקה הנחיות בכתב לביצוע עבודות אקוסטיות שונות. העבודות בוצעו, וחב' עדי אקוסטיקה אישרה את ביצוען על-פי הנחיותיה.
למרות ביצוע העבודות כאמור, המשיך המכון ההוליסטי להתלונן על רעשים הבוקעים מהמכון האירובי. לפיכך, נעשתה פנייה למומחה נוסף אשר השיא עצות נוספות לביצוע עבודות לשיפור הבידוד האקוסטי. עצותיו של המומחה הנוסף לא יושמו על-ידי מי מהצדדים, בשל סירובם לשאת בעלויות שנקבעו על-ידו {סך של 6,952 ש"ח בצירוף מע"מ לשיטת המכון האירובי, וסך של 15,000 כולל מע"מ לשיטת המכון ההוליסטי}.
ביום 26.05.16 הגיש המרכז ההוליסטי את התביעה דנן, שבה עתר למתן צו מניעה קבוע האוסר על המכון האירובי לקיים פעילות רועשת בשטחו, וכן למתן היתר לפיצול סעדים. יחד עם כתב התביעה, הוגשה בקשה למתן סעד זמני. לכתב התביעה צירף המכון ההוליסטי חוות-דעת מיום 03.03.16 ערוכה על-ידי ד"ר יולי קלר, מומחה בתחום האקוסטיקה {להלן: "ד"ר קלר"}.
במסגרת הדיון בסעד הזמני, ולאור המחלוקת המקצועית שהתגלעה בין הצדדים, מונה אינג' מר עוזי לבני, מומחה בתחום האקוסטיקה, כמומחה מטעם בית-משפט {להלן: "אינג' לבני"}.
במהלך הדיון בסעד הזמני נחקר אינג' לבני על חוות-דעתו, כמו-כן נחקרו נציגי הצדדים. לאור זאת, ניתנה הסכמת הצדדים שהראיות שהובאו במסגרת הסעד הזמני יהוו ראיות בהליך העיקרי, וכי עם סיום הבאתן, התיק יהיה בשל למתן פסק-דין בתיק העיקרי.
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי התובעת כשלה בהוכחת קיומו של מטרד הרעש הנטען על-ידה.
אזכורי פסיקה: ת"א (חד') 30388-11-09 שפירא נ' מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור; ע"א (חי') 39637-11-10 מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור נ' שפירא; בג"צ 295/65 אופנהימר נ' שר הפנים והבריאות; ת"א (צפת) 1851-03-10 שייביץ נ' אוחנונה; ת"א (טב') 4132-12-13 גביש נ' חיון; ת"א (חד') 9707-12-13 יעקבי נ' גאוי; ת"ק (ת"א) 33989-10-14 זופניק נ' גילבה.
ב- ת"א (חד') 34168-08-16 {אירנה טודר ואח' נ' ד"ר אריה אבני ואח', תק-של 2019(3), 50630 (2019)} נדונו תביעות הדדיות בין שכנים אשר נסבות על אופי ואופן שימושו של כל אחד מהצדדים בביתו.
התובעים בתביעה העיקרית {להלן: "התובעים"} הם בני זוג; כך גם הנתבעים, שהינם התובעים שכנגד {להלן: "הנתבעים"}. לכל אחד מהצדדים בית פרטי ביישוב קציר: התובעים מתגוררים ברחוב שדמה 1, בנכס בחלקה 84 בגוש 20461, ואילו הנתבעים גרים ברחוב אמירים 1, בחלקה 85 בגוש זה {להלן: "בית התובעים" ו"בית הנתבעים", בהתאמה}. שני הבתים סמוכים זה לזה וחולקים קו גבול משותף.
מרכז הכובד של התביעה העיקרית מצוי בטרוניית התובעים על-כך שנתבע 1, רופא במקצועו {להלן: "הנתבע"}, משתמש בשטח בן 21 מ"ר שהוגדר בהיתר הבניה של בית הנתבעים כמחסן {להלן: "המחסן"} לשם הפעלת קליניקה לקבלת חולים ומטופלים, באופן שכונן עוולות הפרת חובה חקוקה, רשלנות ומטרד כלפי התובעים; נטען כי הנתבע עושה שימוש במחסן כקליניקה גם בתקופה שבה הותלה רישיונו ואף לאחר שהורשע בהליך פלילי בו ניתן צו איסור שימוש לגבי המחסן. התובעים יחסו לנתבעים את ביצוע הבניה במחסן בחריגה מהיתר הבניה ועתרו ליתן צווים שיחייבו את התאמת המחסן להיתר ויאסרו הפעלת עסק וקבלת לקוחות במחסן או בבית. עוד יחסו התובעים לנתבעים פגיעה בפרטיותם באמצעות צילום והתחקות אחר מעשיהם בביתם ובשטחם, באופן שכונן עוולת מטרד ועוולה לפי חוק הגנת הפרטיות. מטרד נוסף נזקף לתרנגולות שהנתבעים מגדלים בשטחם. נתבע פיצוי שהועמד לצרכי אגרה על 150,000 ש"ח, כולל נזק לא ממוני של עוגמת נפש ואובדן הנאה.
הנתבעים לא טמנו את ידם בצלחת: הם התגוננו מפני התביעה, כפרו בטענותיה וביקשו לדחותה; במקביל הגישו תביעה שכנגד, בה יחסו לתובעים עוולת מטרד ועוולת פגיעה בפרטיות בשל הגשת תלונות סרק ובאמצעות התקנת אמצעי צילום והאזנה. נטען גם כי התובעים בנו ללא היתר הגבהה לגדר בין הבתים, מרפסת גג שמשקיפה על בית הנתבעים, מרפסת נוספת ופרגולה. מטרד נוסף יוחס לכלביהם של התובעים. בית-המשפט התבקש להורות על הריסה ואיסור שימוש באופן שיאיין את כל אלה, ולחייב את התובעים לפצות את הנתבעים בסך של 50,000 ש"ח, לרבות בשל נזק לא ממוני.
התובעים התגוננו מפני התביעה שכנגד וביקשו לדחותה.
בית-משפט קיבל את התביעה העיקרית בחלקה, לגבי המחסן בלבד כל יתר טענות התביעה העיקרית נדחו. התובעים נחשפו לתנועתם של מטופלי הקליניקה אליה וממנה, בדרך הגישה למחסן שעוברת בצמוד לגבול מגרשם ומעליו - בשל הפרשי הגובה בין מפלס בית הנתבעים למפלס בית התובעים ששוכן מתחתיו. על התובעים נכפתה התמודדות עם מטופלים שהגיעו לביתם בדרכם לקליניקה בשל היעדר שילוט והכוונה בבית הנתבעים. כל אלה כוננו הפרעה שלא היתה חד-פעמית וחולפת; דובר בהפרעה ממשית ונמשכת. התובעים ניזוקו בעטיה: נפגע השימוש השלו לו הם זכאים בביתם בהתחשב במיקומו ובמאפייניו, והנאתם משימוש תקין וסביר בו נגרעה. פיצוי בסך 30,000 ש"ח.
8. החוק למניעת מפגעים סביבתיים אינו מהווה בסיס לקיום עילה בידי העירייה להגשת התובענה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2(א) לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961.
ב- ה"פ (חי') 29544-03-17 {עיריית קרית אתא נ' בשותי זאהר בע"מ ואח', תק-של 2019(3), 42832 (2019)} נדונה תובענה שהוגשה בהמרצת פתיחה, בה עתרה המבקשת {להלן: "העירייה"} להורות למשיבים 3-1 {להלן: "המשיבים"} להימנע מלגרום מפגעים סביבתיים {בכלל} ומפגעי ריחות {בפרט}, שמקורם, כך נטען, במפטמה המופעלת על-ידי המשיבים.
הליך זה מעורר את השאלה, האם יש בידי העירייה עילה לבקש את הסעדים המבוקשים, והאם היא הוכיחה את התשתית הנדרשת למתן סעדים אלה.
המשיבים הם הבעלים ו/או המחזיקים ו/או המנהלים של עסק לפיטום עגלים וכבשים, המצוי במקרקעין הגובלים בתחום שיפוטה של העירייה.
במקום, המשתרע על שטח של כ- 1,600 מ"ר, ישנה רפת, בה מוחזקים עגלים וצאן (להלן: "העסק" או "המפטמה"}.
המשיבה מס' 1 היא הבעלים של העסק.
המשיבים 3-2, אחים, הם ככל הנראה בעלי זכויות במשיבה מס' 1, והם אחראים לניהול העסק.
לטענת העירייה, העסק האמור מייצר מפגעים סביבתיים, ובעיקר מפגע ריח. נטען כי מקור הריח הוא צואת בעלי חיים, שתן וערימות של פסולת, המייצרות "סירחון בלתי נסבל", אשר מונע מתושבים, ובמיוחד תושבי שכונת "גבעת אלונים" הסמוכה למפטמה, מלנהל אורח חיים רגיל. לטענת העירייה, "לאחרונה" מתקשרים תושבים זועמים ומתלוננים על מפגע הריח האמור.
העירייה טענה כי הזמינה {באמצעות תאגיד המים העירוני} סקר לבדיקת מקור הריחות, ועקב כך נערך דו"ח על-ידי מומחית בשם ד"ר רבקה קולטון, אשר הצביע על-כך שמקור הריח הוא במפטמה, וכי מדובר בריח בדרגת "חזק מאוד".
העירייה גם ביקשה להסתמך על הליך משמעתי אליו זומנו המשיבים על-ידי המשרד להגנת הסביבה, וזאת נוכח תלונות תושבים ונוכח ממצאים של פקחים מטעמם המשרד, במסגרתו נקבע שעל המשיבה מס' 1 להימנע מגרימת מפגעי ריחות ומפגעי זיהום של מערכת הניקוז.
המשיבים סברו כי אין בסיס משפטי לתובענה, שכן לעירייה אין זכות לנקוט בהליך הנוכחי, ואין בידה עילה לבקש את הסעד המבוקש. עוד נטען כי העסק אינו מייצר מטרד ריח או מפגעים סביבתיים אחרים, וכי ככל שקיים מטרד ריח הוא נובע ממקור אחר.
יש לציין כי מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה, צורפה להליך כצד "פורמאלי", על-מנת שיתאפשר לה להשמיע את דברה בטרם מתן סעד כמבוקש בהליך. בהמשך הדברים, ולפני שהחל שלב שמיעת הראיות, הוסכם לדחות את התובענה נגדה.
לאחר הגשת התובענה, עתרה העירייה למתן סעד זמני, הזהה באופיו לסעד העיקרי שנתבקש.
לאחר ניהול הליך במסגרת הבקשה לסעד זמני, נדחתה הבקשה, במסגרת החלטה מיום 20.07.17, בה נקבע, בין היתר, כי העירייה לא הוכיחה קיום עילה לכאורה לקבלת הסעד המבוקש, וכן כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה.
על החלטה זו הגישה העירייה בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה לאחר שנקבע כי הטענות אותן העלתה העירייה במסגרת זו הן תיאורטיות {מאחר והיא ביקשה לתקוף אך ורק את ההחלטה בנוגע לקיום עילת תביעה}.
בית-משפט קבע, כי החוק למניעת מפגעים סביבתיים אינו מהווה, בסיס לקיום עילה בידי העירייה להגשת התובענה. העירייה אינה יכולה להיכנס במסגרת זו בנעלי תושביה {שאף לא אחד מהם הצטרף כבעל דין לתובענה דנן}, והיא אינה יכולה להיחשב כמי שנפגע מהמפגע, גם אם היא הרשות המקומית אשר בשטחה מתגוררים תושבים שייתכן ונפגעים מהמפגע.
חקיקה רלבנטית: סעיף 13 לחוק למניעת מפגעים התשכ"א-1961; סעיפים 2 ו- 6 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992.
אזכורי פסיקה: בר"ע (יר') 3049/07 מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ נ' קן אייל; ע"א 190/69 חברת החשמל לישראל נ' עודד אבישר.
ב- ה"פ (הר') 9568-08-18 {ווייז מובייל בע"מ נ' עמותת הרצליה למען תושביה, תק-של 2019(2), 73194 (2019)} התובעת, עמותת הרצליה למען תושביה {להלן: "העמותה"}, הגישה תובענה בדרך של המרצת פתיחה כנגד חברת וויז מוביל בע"מ {להלן: "וויז"} וכן כנגד עיריית הרצליה ומדינת ישראל - משרד התחבורה.
תמצית תביעתה של העמותה הינה כי האפליקציה של הנתבעת {אפליקציית WAZE} מנתבת רכבים רבים לרחוב ברנר בעיר הרצליה, שהינו רחוב צר, כך שכמות תנועת הרכבים ברחוב זה גדלה בצורה משמעותית. מכאן, טענה העמותה כי כמות הרכבים הגדולה גורמת מטרד לתושבים, מטרד המצדיק מניעת ניתוב רכבים לרחוב זה. לפיכך, הסעד שהתבקש בהמרצת הפתיחה, היה לתת צו מניעה קבוע המונע מוויז להפנות רכבים לרחוב ברנר בעיר הרצליה.
עיריית הרצליה הגישה בקשה לסילוק של התביעה על-הסף, בין היתר כאשר לא נתבקש סעד כנגדה ומחוסר סמכות עניינית. מדינת ישראל הגישה אף היא בקשה לסילוק על-הסף של התביעה, וזאת בין היתר בהיעדר יריבות וכאשר לא נתבקש סעד כנגד משרד התחבורה.
וייז ביקשה להצטרף לטענות עיריית הרצליה לעניין הסילוק על-הסף.
ביום 13.09.19 התקיים דיון קדם משפט וכן דיון בבקשות לסילוק על-הסף. במהלך הדיון העמותה הסכימה, בהמלצת בית-המשפט, למחוק את התובענה כנגד עיריית הרצליה והמדינה, ואלו אכן נמחקו ללא צו להוצאות.
התביעה כנגד וויז לא סולקה על-הסף. עם-זאת, בסופו של דיון קדם המשפט קבע בית-המשפט כי התובענה אשר הוגשה כנגד וייז בעילות נזיקיות באופיין, כגון, מטרד לציבור, מטרד ליחיד ועוולת הרשלנות אינה מתאימה להתברר כהמרצת פתיחה. לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט כי על העמותה להגיש תביעה חדשה בסדר דין רגיל וכן קבע בית-המשפט הוראות להמשך ההליך.
ביום 29.04.19 הוגשה בקשה על-ידי וייז לסילוק ההליך על-הסף והיא הבקשה נשוא פסק-דין דנן.
ביום 30.04.19 הוגש כתב תביעה מתוקן על-ידי העמותה. במסגרת כתב התביעה המתוקן חזרה העמותה וביקשה סעד של צו מניעה זמני וקבוע שיאסור על וייז להפנות רכבים לרחוב ברנר בעיר הרצליה.
כתב התביעה המתוקן התבסס על העילות הבאות: מטרד ליחיד; מטרד לציבור; עוולת הרשלנות מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 14 לחוק המקרקעין; החוק למניעת מפגעים וחוק מניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות).
במסגרת הבקשה לסילוק על-הסף, העלתה וייז, בראשי פרקים את הטענות העיקריות הבאות, טענות אשר לשיטתה מצדיקים את סילוק התביעה על-הסף: העמותה נמחקה ממרשם העמותות; אין כל יריבות בין העמותה לבין וויז ומכאן אין עילה; ההליך הוגש בחוסר סמכות;
יש לציין כי וייז העלתה גם טענה כי לא הוגש כתב תביעה מתוקן, אולם זה הוגש יום לאחר הגשת בקשת הסילוק על-הסף.
במסגרת התשובה לבקשה לסילוק על-הסף ציינה העמותה את ההלכה כי סעד הסילוק על-הסף הינו סעד חריג שלא יעשה בו שימוש בנקל. כמו-כן התייחסה העמותה לטענות המבקשת.
ביחס לטענת היעדר היריבות טענה העמותה את הטענה הבאה: "העובדה כי לא מדובר ב-"עתירה לבג"צ" לא מונעת מהתובעת לתבוע בשם דיירי הרחוב". כמו-כן טענה העמותה כי ההליך נתמך בתצהיר של אחד מדיירי הרחוב.
וייז הגישה תגובה לתשובה במסגרתה התייחסה לטענות העמותה.
בית-משפט קבע, הפסיקה, על-אף שהגדילה את מעגל הרשאים לתבוע מכוח החוק למניעת מפגעים, עדיין לא פתחה את הפתח להגשת תביעה על-ידי גוף שלא נפגע בעצמו מכוח המפגע, ומכאן אין עילת תביעה לעמותה מכוח חוק זה.
עוד נקבע, כי העמותה אינה עונה על דרישות סעיף 6(ג) וזאת כאשר כלל לא נטען על-ידה בכתב התביעה כי מטרתה העיקרית הינה הגנה על איכות הסביבה ואף אין טענה כי מי מחבריה נפגע באופן ישיר מהתנועה הרבה ברחוב ברנר. מכאן, לעמותה אין זכות להגשת תביעה מכוח החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות).
10. הנתבעים מפעילים גן ילדים ללא היתר, בנכס של הנתבע 1, תוך גרימת אי-נוחות לתובעים
אזכורי פסיקה: ע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל נ' פרשט; ת"א 28354-09-12 הבית הכתום בע"מ נ' אלגרנטי.
ב- ת"א (אשק') 29872-03-18 {יעקב ברנס ואח' נ' יצחק בן רוחי ואח', תק-של 2019(2), 46681 (2019)} התובעים גרים בבית צמוד קרקע באשקלון, מעבר לגדר, בבית הסמוך, החל לפעול גן ילדים. נדונה השאלה האם זכאים התובעים כי יינתן צו מניעה קבוע כנגד הפעלת גן ילדים ללא היתר לשימוש חורג והאם זכאים לפיצויים בגין ירידת ערך ביתם ונזק לא ממוני.
התובעים הינם בני זוג המתגוררים יחד עם אביו של התובעת, התובע 3, בבית צמוד קרקע הנמצא ברחוב כל ישראל חברים 47 באשקלון. התובעים רכשו את הבית ביום 07.04.16 ועברו להתגורר בו לקראת סוף חודש אוקטובר 2016.
הנתבע 1 הוא בעל הזכויות בנכס הסמוך לבית התובעים המצוי מעבר לגדר המפרידה בין הבתים. הנתבעים 2 ו- 3 הינם בני זוג המתגוררים בשכירות בנכס הנתבע 1 ומפעילים בו גן ילדים, החל מחודש ספטמבר 2016, ללא היתר לשימוש חורג.
אין חולק כי עד למתן פסק-הדין דנן לא ניתן היתר לשימוש חורג עבור הגן.
התובעים טענו כי החליטו לרכוש את ביתם מאחר והיה ממוקם באזור שקט בו יוכלו להתגורר יחד עם אביה של התובעת 2, מושתל קוצב לב הסובל מבעיות בריאותיות וזקוק לסביבת מגורים שקטה ורגועה. למיטב ידיעתם, בתקופת רכישת הבית {אפריל 2016} התגורר בבית הצמוד הנתבע 1. בשל כך, לטענת התובעים, לא עלה במחשבתם כי יתכן שיוקם בבית הסמוך גן ילדים. כמו-כן, עד לחודש אוקטובר 2016 הופיע שלט "למכירה" על הבית ולא היה בו כלל ציוד המותאם לגן ילדים כך שהתובעים לא ידעו שבתוך הבית פועל גן ילדים.
לאחר שנכנסו התובעים להתגורר בביתם החדש, התברר להם כי בבית הסמוך פועל גן המונה כשישה ילדים. בשלב זה העדיפו התובעים להמתין ולשמור על איפוק למען שמירה על יחסי שכנות טובים ומתוך תקווה שמספר הילדים לא יגדל. עם-זאת, זמן לא רב לאחר מכן גדל מספר הילדים בגן עד שהגיע לכ- 15 ילדים בשכבות גיל של שלושה חודשים ועד גיל 3. התובעים פנו לנתבעת 2 ושטחו בפניה את מצוקתם נוכח רעשי המוסיקה והצעקות וכן בשל חסימת חנייתם באמצעות רכבי הורי ילדי הגן. התובעת 2 אף פנתה לנתבעת 2 באופן אישי אחת לכמה ימים וביקשה בתחנונים להקטין את עוצמת הרעש המטריד מאוד את אביה וביתה הקטנה ואף הציעה כי ינסו לגבש פתרון משותף. בתגובה לפניות התובעים השיבה הנתבעת 2 כי אין לה מה לעשות בעניין הרעש וכי הגן ימשיך לפעול כסדרו.
בלית ברירה פנתה התובעת בחודש יוני 2017 לעיריית אשקלון והגישה תלונה בגין הפעלת הגן ללא היתר. לדבריה התלונה לא טופלה. בחודש אוגוסט 2017 פנתה התובעת בשנית לדף ה"פייסבוק" של העירייה וכן פנתה בחודש נובמבר אולם עד עתה לא נעשה דבר ביחס לפניותיה. בחודש ספטמבר 2017 פנו התובעים למחלקת הרישוי בעירייה אולם טרם נתקבלה תגובת המחלקה ביחס לפנייתם.
בחודש דצמבר 2017, בעקבות פניה של התובעת 2 לנתבע 1, קיימו הצדדים פגישה משותפת בנוכחות הנתבעת 2, במטרה להגיע להסדר ראוי ומקובל בנוגע לרעשי הגן ומטרדי התנועה. פגיעה זו לא הניבה תוצאות.
בשל המבוי הסתום לו נקלעו, שלחו התובעים לנתבע 1, מכתב מיום 11.01.18 שעניינו התראה ודרישה לסילוק מטרד. בתגובה שלח הנתבע 1 מכתב במסגרתו איים על התובעים ודרש מהם להפסיק לצלם ולהקליט בסביבת הגן שכן, לטענתו, הדבר מהווה הטרדה מאיימת.
התובעים טענו כי מעשי הנתבעים מהווים עוולות של הפרת חובה חקוקה ומטרד ליחיד וכי יש להורות על סגירת הגן הפועל ללא היתר. כמו-כן עתרו לפסיקת פיצוי בסך 120,000 ש"ח נוכח המטרדים שהגן מסב הפוגעים פגיעה מהותית בשגרת חייהם של וכן בשל ירידת ערך נכסם שנגרם בשל היותו בצמידות לגן ילדים.
הנתבע 1 טען כי היה מקום לצרף את עיריית אשקלון כנתבעת מאחר והיא הגוף המוסמך לדון בעניינים של קבלת היתר לשימוש חורג. לגופו של עניין נטען כי לנתבע 1 אין קשר לפעוטון המתנהל בבית שהשכיר לנתבעים 2 ו- 3 וכי הגשת התביעה נגדו נועדה להכפישו ולהטרידו שלא כדין.
לטענת הנתבע 1, הסכם השכירות עם הנתבעים 2 ו- 3 נחתם ביום 04.08.16 כאשר הנכס נמסר להם עוד קודם לכן, בחודש מאי 2016 לצורך התאמת המושכר לשימוש, כך שגרסתם של התובעים לפיה לא ידעו על קיומו של הגן, אינה סבירה. בנוסף, השכונה, נווה דקלים, רוויה בגנים פרטיים כך שלא ברור כיצד עולה עובדה זו בקנה אחד עם טענת התובעים לפיה ביקשו לרכוש בית באזור שקט.
נטען כי בהתאם להנחיות גורמי הרישוי בעירייה, לא נדרש אישור להפעלת פעוטון ומשכך אין צורך בקבלת היתר לשימוש חורג. העירייה מחייבת קבלת היתר רק כאשר מוגשת תלונה. הנתבעים 2 ו- 3 החלו בהסדרת ההיתר מיד לאחר שהוגשה הבקשה לצו מניעה זמני ובקרוב יינתן להם היתר לשימוש חורג. במקביל, הוזמן מומחה אקוסטיקה לשם מתן הצעת מחיר לבניית קיר אקוסטי, על-מנת למזער את מטרד הרעש.
סוף דבר, בית-משפט קבע, כי הנתבעים מפעילים גן ילדים ללא היתר, בנכס של הנתבע 1, תוך גרימת אי-נוחות לתובעים. בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעים, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, סך של 30,000 ש"ח. ניתן צו מניעה האוסר להפעיל בבית הנתבעים גן ילדים, בכפוף לקבלת היתר לשימוש חורג, הצו ייכנס לתוקף ביום 01.09.19.
11. הקמת רעש - כתב האישום אינו מגלם פוטנציאל להרשעת הנאשם בעבירה שיוחסה לו
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 חוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961.
אזכורי פסיקה: ע"פ 2685/17 מדינת ישראל נ' נסים.
ב- ת"פ (אשק') 14742-02-16 {רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע נ' אפרים חג'ג', תק-של 2019(2), 39274 (2019)} בעניינו של הנאשם תלויים ועומדים ארבעה כתבי אישום, המייחסים לו עבירות הקשורות בבית עסק - מסעדה - שבבעלותו המצויה בתחומי הגן הלאומי באשקלון.
ביחס לשניים מכתבי האישום, הועלתה ביום 18.03.19 טענה מקדמית, לפי סעיף 149(4) לחסד"פ, כי כתב האישום אינו מגלה עבירה.
על-פי כתב האישום בת"פ 37427-08-18 ביום 21.08.17 "השמיע הנאשם מוסיקה באמצעות רמקול שהוצב על קיר בית העסק". הנאשם התבקש להפסיק את השמעת המוזיקה ברמקולים, אולם סירב.
בגין כך יוחסו לנאשם העבירות הבאות: הקמת רעש, לפי סעיף 13 לחוק עזר גנים לאומיים ושמורות טבע, והפרת משמעת לפי סעיף 23 לחוק העזר.
כתב האישום בת"פ 14742-02-16 מונה שני אישומים. על-פי האישום הראשון, ביום 07.05.15 "השמיע הנאשם מוזיקה באמצעות רמקול שהוצב על קיר בית העסק". הנאשם התבקש להפסיק את השמעת המוזיקה ברמקול, אולם סירב.
בגין כך יוחסו לנאשם העבירות הבאות: הקמת רעש, לפי סעיף 13 לחוק עזר גנים לאומיים ושמורות טבע, והפרת משמעת לפי סעיף 23 לחוק העזר.
על-פי האישום השני ביום 30.09.15 "השמיע הנאשם מוזיקה באמצעות רמקול שהוצב על קיר בית העסק". הנאשם התבקש להפסיק את השמעת המוזיקה ברמקול, אולם סירב. למחרת, המשיך הנאשם להשמיע מוזיקה רועשת ממערכת ההגברה של בית העסק. עוד נטען כי למקום הגיע פקח שביקש לתפוס את הרמקול ממנו הושמעה המוזיקה, אולם הנאשם מנע ממנו לבצע את פעולת התפיסה.
בגין כך יוחסו לנאשם העבירות הבאות: הקמת רעש, לפי סעיף 13 לחוק עזר גנים לאומיים ושמורות טבע, הפרעה לפקח לפי סעיף 22 לחוק העזר והפרת משמעת לפי סעיף 23 לחוק העזר.
בית-משפט קבע, כי משלא נטענו בכתב האישום עובדות המייחסות לנאשם הקמת רעש, מעבר לעצם הפעלת המוסיקה, הרי שיש לקבוע, כי גם אם יוכחו כל העובדות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, לא תהיה כל היתכנות להרשעתו בעבירה וכתב האישום אינו מגלם פוטנציאל להרשעת הנאשם בעבירה שיוחסה לו {או בעבירה דומה}.
12. במעשיו ומחדליו העמיד הנתבע, באדישות, בזלזול ובחוסר איכפתיות את חייהם ובריאותם של התובעים, זוג קשישים, בסכנה, והפך את חייהם לגיהנום מתמשך עלי אדמות, וזאת למשך תקופה של שנים ארוכות
ב- ת"א (ראשל"צ) 28243-02-15 {שרה חיו ואח' נ' יפתח גולן ואח', תק-של 2019(2), 22319 (2019)} נדונה תביעה על-הסך של 338,433 ש"ח, אשר במרכזה נזקי נזילות מדירה, אשר פוצלה ל- 6 יחידות דיור, לדירת התובעים הנמצאת מתחתיה.
התובעים הינם הבעלים של הדירה המצויה בקומה השניה של הבניין ברח' אורלוב 86 פתח תקווה, והידוע כחלקה 257 בגוש 6361 {להלן: "דירת התובעים" ו"הבניין", לפי העניין}.
הנתבע 2 {להלן: "הנתבע"} התקשר ביום 20.01.09 בהסכם לרכישת הדירה המצויה מעל דירת התובעים, מאת בעליה הקודמים, מר יפתח גולן {להלן: "גולן" ו"הדירה העליונה", לפי העניין}. החזקה בדירה העליונה נמסרה לנתבע עוד בטרם שילם את מלוא התמורה. הוא פיצל אותה ל- 6 יחידות דיור נפרדות, באמצעות קבלן שיפוצים מטעמו, והשכיר את היחידות לצדדים שלישיים.
בשלב מסויים, הסתבר לנתבע כי אין ביכולתו לשלם את יתרת התמורה בגין הדירה העליונה לגולן, והסכם המכר בוטל. ואולם, מאחר וגולן לא השיב את לנתבע את סכום התמורה שקיבל לידיו, הרי הנתבע חיפש ומצא קונה אחרת - הגב' שושנה לוי {להלן: "שושנה"}, אשר חתמה על חוזה רכישה עם גולן, ונרשמה לזכותה הערת אזהרה.
במקביל, בין אביה של שושנה, מנחם כרמל {להלן: "כרמל"} לבין הנתבע התגלע סכסוך על רקע אחר. הם הסכימו כי לפירעון החוב הכספי של הנתבע לכרמל יעביר לו הנתבע את הזכויות בדירה העליונה וכן הסכימו הצדדים לברר את גובה החוב המדוייק של הנתבע לכרמל בבוררות בפני בית-דין צדק.
ביום 07.09.11 מסר בית-הדין את פסק הבוררות ובו נקבע כי חובו של הנתבע לכרמל מגיע לסך של 924,194 ש"ח. הואיל ושווי הדירה העליונה הועמד בין כרמל לבין הנתבע על-הסך של 1.6 מיליון ש"ח, קבע בית-הדין כי דמי השכירות יחולקו ביניהם בהתאם ליחס זה {כלומר, כ- 57.7% ממדי השכירות יועברו לכרמל והיתרה תישאר אצל הנתבע}.
עוד קבע בית-הדין כי אם לא ייפרע החוב תוך שנה מיום מתן פסק הבורר - הדירה העליונה תישאר בחזקת כרמל, ואם ייפרע תושב לנתבע.
הנתבע עתר לבית-המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות. עתירתו נדחתה בפסק-דין ארוך ומנומק, ופסק הבורר אושר. בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון נדחתה אף היא.
התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבע למפקחת על בתים משותפים בפתח תקווה. בהחלטתה קבעה כב' המפקחת למחוק את התביעה כנגד הנתבע, ולהמשיך בתביעה כנגד גולן בלבד, וזאת נוכח העבודה שהנתבע אינו רשום בספרי המירשם כבעלי הדירה העליונה.
כב' כב' המפקחת מינתה כמומחה מטעמה את מר שמואל רוזן, מחברת אינפראטק {להלן: "רוזן"} וזאת כאמור, בהתאם להנחיות בית-המשפט המחוזי. רוזן מסר חוות-דעתו מיום 11.11.13. מחוות-דעתו עלה כי דירת התובעים סובלת מרטיבויות קשות ביותר, שמקורם בליקויים באיטום בדירת הנתבע, הנובעים מפיצול הדירה כמפורט לעיל. רוזן פירט בחוות-הדעת את העבודות הנדרשות בדירה העליונה ובדירת התובעים. רוזן העריך את עלות העבודות בדירת התובעים כ- 65,000 - 80,000 ש"ח לפני מע"מ.
לאחר חוות-הדעת ביקרה כב' המפקחת בדירות. ממצאיה במקום הובעו בהחלטה מיום 20.05.14 בהחלטתה נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים, כי בביקורה התגלתה תמונה עגומה למדי. דירת התובעת ניזוקה קשות מנזילת מים חריפה ומתמשכת מ"דירת" הנתבע שפוצלה וחולקה. בשל הנזילה נחשפו יסודות הדירה עד לתשתית. קירות הבית מנופחים מחדירת מים ומלאים טחב. טיח הדירה באופן מוחשי ביותר מתפורר ממש על ראישה של התובעת, בעלה ובנה. דלתות החדרים עוותו ואינן יכולות להיסגר. הדירה במצה הנוכחי מהווה סכנה בטיחותית של ממש ואף בהיבט הבריאותי ספק רב אם היא ראויה למגורים.
בהמשך לאותה החלטה הורתה המפקחת למומחה לנתק את חיבור המים לחלק המערבי של יחידות המשנה ולפרק את הריצוף הקיים בדירתה העליונה על-מנת לאתר את כל גורמי הרטיבות שניצפו. כן חייבה כב' המפקחת לנתבע לשלם לתובעת 4,000 ש"ח כל חודש לשכירת מדור חילופי עד להשלמת התיקונים.
לאחר דיון במעמד הצדדים בו נחקר המומחה, מסרה המפקחת את פסק-דינה, שם קבעה כי גולן לא ביצע את הפעולות הנדרשות בהתאם לחוות-דעת המומחה. וכן, לא מצאה בהתנהלות הנתבע - פרט "לרצון טוב" - אסמכתא לביצוע הוראות המומחה שמונה.
נראה כי לאור ממצאי חוות-דעת המומחה - שנשלח בשלישית לדירת הנתבע - לא בוצעו כל הפעולות הנדרשות למניעת חדירת רטיבות נוספת לתקרת דירתה {ההרוסה} של התובעת.
הנאשמים אחראים כמי שמוטלת עליהם החובה להשיג היתר כאמור מכח החוק או תקנה על-פיו, בהיות הנאשמים 1 ו- 2 מוחזקים כבעלי הדירה בשעת השימוש ובהיות הנאשם 3 האחראי לביצוע עבודות פיצול הדירה והאחראי לשימוש.
בהתאם לכך, בית-המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את הנתבע על-פי הודייתו בעבירה לפי סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה (שימוש הטעון היתר).
יצויין כי בגזר-הדין יצא בית-המשפט מנקודת הנחה כי הנתבע השיב את הדירה העליונה ליחידה אחת, התחשב במצבו הכלכלי הנטען, וגזר עליו קנס, צו הפסקת שימוש וחתימה על כתב התחייבות.
בכתב הגנתו בחר הנתבע להתמקד בכך שאינו הבעלים של הדירה "ואין כל מקום, היגיון, ועילה משפטית, להגיש נגדי את התביעה הזו, ולא היה לי סמכות לביצוע תיקונים בדירה המדוברת".
בית-משפט קבע, כי במעשיו ומחדליו הנ"ל העמיד הנתבע, באדישות, בזלזול ובחוסר איכפתיות את חייהם ובריאותם של התובעים, זוג קשישים, בסכנה, והפך את חייהם לגיהנום מתמשך עלי אדמות, וזאת למשך תקופה של שנים ארוכות. נפסק לתובעים בראש עגמת הנפש והמטרד ליחיד פיצוי בסך כולל של 140,000 ש"ח.
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992.
אזכורי פסיקה: ע"א (מחוזי חי') 1933/05 העמותה למען איכות סביבה וחיים בנהריה נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ; רע"א 3196/18 אגודת מגן דוד אדום בישראל נ' פלונית; ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד.
ב- ת"א (עפ') 57883-10-17 {עאמר עזאיזה נ' מועצה מקומית דבוריה, תק-של 2018(4), 25423 (2018)} נדונה בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על-הסף בשל חוסר סמכות עניינית.
בכתב התביעה טען התובע כי מזה מספר שנים משליכים תושבי דבוריה וכן אנשים זרים פסולת בסמוך לביתו, בשטחי ואדי אלדן וסביבתו, וגורמים למפגע תברואתי משמעותי וזאת הן בעצם השלכת הפסולת והן כתוצאה מהבערתה. לטענתו, השלכת הפסולת מתבצעת בהנחייתה של הנתבעת ועובדי מחלקת התברואה שלה.
כמו-כן, טען התובע כי בשל היעדר שיתוף פעולה מצד הנתבעת הוא פעל לפינוי הפסולת על חשבונו.
הסעדים להם עתר התובע הם אלה: לתת צו המחייב את הנתבעת לפעול ולאכוף הוראות החוק למניעת מפגעים סביבתיים וכן הוראות חוק שמירת הניקיון;
לתת צו כנגד הנתבעת, המורה לה לנקות את שטח החלקה וסביבתה ובעיקר השטח הידוע בשם ואדי אלדן והפסולת הזרוקה בצידה המערבי של החלקה ולהחזיר את המצב בשטח זה, לקדמותו עובר להיווצרות המפגע הסביבתי, וזאת תוך זמן קצר מוקצב;
לתת צו כנגד הנתבעת, המחייב אותה לעשות כל הדרוש והמתחייב בכל עת ובאופן הדחוף ביותר כמו התקנת מצלמות אבטחה ושמירה וכו' שיהא בהם כדי למנוע הישנות השלכת כל פסולת ולמנוע יצירת מפגע סביבתי חדש, לרבות מכח חוק איכות הסביבה (דרכי ענישה), והחוק למניעת מפגעים, הקובע הוראות לעניין דרכי ענישה, שיעור קנסות וכו';
לחייב את הנתבעת לשפות את התובע, עבור הוצאותיו הכספיות בסך של כ-5000 ש"ח שהוציא מכיסו הפרטי לשם הסרת המפגע הסביבתי;
לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 50,000 ש"ח כפיצוי הולם לו ולבני ביתו אשר סבלו וסובלים מהמפגע המתמשך מזה שנים רבות.
הנתבעת ביקשה לסלק את התביעה על-הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. לטענת הנתבעת, הסעדים להם עתר התובע נתונים לסמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בהתאם להוראות חוק בתי-משפט לעניינים מנהליים. הנתבעת טענה כי מדובר בתביעה שעניינה מתן צו עשה כנגד הנתבעת לאכיפת הוראות חוק למניעת מפגעים סביבתיים וחוק שמירת הניקיון וכן לנקות את החלקה נשוא התביעה.
בית-משפט קבע, כי הדרך המתאימה לתקוף את הדרך בה הרשות מפעילה את סמכויותיה אינה תקיפה במסגרת הליך אזרחי על-פי החוק למניעת מפגעים סביבתיים, אלא בעתירה לבג"צ או בעתירה מינהלית.
ב- ת"א (קר') 24075-07-18 {זכריה זבטני ואח' נ' גריגורי מדבדב ואח', תק-של 2018(4), 21417 (2018)} נדונה בקשה למתן סעד זמני - צו עשה זמני, בה ביקשו התובעים /המבקשים להורות למשיבים לסגור לאלתר כלבייה שפועלת בנכס שברחוב יחיא צלאח 16 בקרית אתא ולפזר את שבעת הכלבים ו/או יותר המצויים בנכס המושכר ובחצר הסמוכה וזאת בשל רעש, צחנה וזוהמה המתלווה לבית גידול כלבים הקיים במקום. כמו-כן ביקשו המבקשים לחייב את המשיבים 4 ו- 5 להפעיל סמכותם וחובתם על-פי חוק ולסגור לאלתר את הכלבייה ו/או את בית גידול הכלבים כאמור. המבקשים הגישו תביעה עיקרית כאשר למקרא כתב התביעה עלה כי מדובר בסעד הזהה לסעד הזמני המבוקש.
על-פי עובדות הבקשה המבקשים 1 ו- 2 הינם בעלים של נכס ברחוב יחיא צלאח 15 בקרית אתא ומתגוררים בשכנות למשיבים מרחק של 10 מטר. המבקש מס' 3 הינו בנם של הבעלים המתגורר ביחידת דיון בקומה הראשונה של בית המגורים. המבקשת 4 הינה חולת סרטן מתקדם ודיירת השוכרת נכס למגורים בצמידות לבית המשיבים כאשר קיר משותף מפריד ביניהם.
המשיבים 2-1 הינם שוכרי הנכס מאת המשכיר המשיב 3 וזאת ברחוב יחיא צלאח מס' 16 ומחזיקים בנכס 7 כלבים מסוגים שונים בחצר המושכר. המשיב מס' 3 הוא בעליו של הנכס מושא הבקשה שבימים אלה בחר להמשיך ולהשכיר את הנכס למשיבים 2-1 {להלן : "השוכרים"} חרף התחייבותו כלפי המבקשים לטענתם לחדול מלהמשיך את חוזה השכירות בנסיבות אלה.
המבקשים טענו כי מאז שהגיעו המשיבים 1 ו- 2 להתגורר במקום עם שבעת כלביהם, סובלים המבקשים ממטרד בלתי נסבל של רעש וריחות צחנה. המבקשים פירטו כי במקום נמצאים כלבים מסוגים שונים.
המבקשים טענו בבקשה לסעד זמני כי שגרת חייהם השקטה התהפכה עליהם וכי הם פנו פעם אחר פעם לשוכרים להסיר את המטרדים אך ללא הצלחה. עוד טוענים המבקשים כי המשיב 3 הבטיח להם כי מייד עם תום חוזה השכירות לקראת חודש מאי 2018 יחדל מלהאריך את חוזה השכירות ואולם למבקשים נודה כי חוזה השכירות הוארך חרף הבטחה זו. המבקשים טענו כי בשעות הלילה המצב אף מחמיר כאשר בני הבית מנסים לישון אך נביחות הכלבים מפריעים את שנתם. עוד נטען בבקשה כי כאשר מוכנסים הכלבים לתוך הבית מתחוללת מהומת נביחות שגורמת למבקשת 4, השכנה מעבר לקיר הצמוד, לסבל מיותר. המבקשים טענו כי אף פנו למשטרת ישראל ואולם נרשמו דו"חות ולא נעשה מאומה בעניין מטרד זה.
עוד הוסיפו המבקשים בבקשה כי הסתבר להם כי המשיבים 1 ו- 2 מחזיקים בנוסף לכלביהם הנ"ל גם "פנסיון כלבים ללא כלובים" בנכס המושכר.
במסגרת הבקשה הוגשה חוות-דעת אקוסטית בנושא מטרדי רעש - נביחות כלבים והחתומה על-ידי חברת סאונדרייז - יעוץ אקוסטי והנדסת קול. יש לציין כי חוות-הדעת איננה חתומה על-ידי מומחה ואולם נכתב כי מבצע המדידות וכותב חוות-הדעת הוא מר סיימון שפיר, יועץ אקוסטיקה. המבקשים טענו כי חוות-הדעת מצביעה על רעש בעוצמה שחורגת מהמותר על-פי החוק למניעת מפגעים.
המבקשים טענו כי היות ומדובר בכלבייה לא חוקית ללא היתר בניה ובניגוד לחוק התכנון והבניה החלה במקום וייעוד המקרקעין, יש לתת צו עשה וצו הריסה לכלבייה הנ"ל ולהורות על סילוקם של כל הכלבים.
המשיבים טענו, בין היתר, כי יש לדחות את הבקשה נוכח שיהוי ניכר בהגשת התביעה והבקשה וזאת בחלוף 15 חודשים מתחילת השכירות ומועד מגורי המבקשים במושכר. עוד טענו המשיבים 1 ו- 2 כי שכרו את המושכר בין היתר לשם החזקת כלבים שבבעלותם להנאתם האישית
בית-משפט קבע, כי התקיימו ראיות לכאורה לביסוס עילת תביעה אך יחד-עם-זאת עוצמת הראיות לכאורה שהוצגו אינו כזה המצדיק היעתרות למתן צו עשה כסעד זמני כמבוקש על-ידי המבקשים. על ממצאי חוות-הדעת שהוגשה לתיק בית-המשפט להתברר במסגרת התביעה העיקרית.
על-אף העמדה כי אין מקום למתן צו עשה, על המשיבים 4 ו- 5 לפקח אחר המצב התברואתי בחצר בית המשיבים 1 ו- 2 כפי שעשו זאת בביקורות קודמות ולפקח כי המשיבים 1 ו- 2 לא יעברו על הוראות החוק באשר למטרד רעש ויפריעו לחיי התושבים החיים בשכנות להם.
ב- ת"א (ת"א) 40940-03-14 {אסתר רון ואח' נ' עיריית רמת גן ואח', תק-של 2018(3), 204 (2018)} נדונה תביעה לפיצויים בטענה להסגת גבול ומטרד.
בקומת הקרקע של הבניין בו גרו התובעים, פועלת מסעדה בבעלות ובניהול נתבעים 6-8, ואשר פעילותה כוללת פעולות צלייה. לטענת התובעים, לצורך הפעלת המסעדה השתלטו נתבעים 6-8 על חלקים ברכוש המשותף של הבניין ובנוסף לכך התברר שפעילות המסעדה גרמה למטרדי ריח ותברואה קשים.
כה קשים היו הסגת הגבול והמטרדים, שהתובעים נאלצו למכור את דירתם בתמורה הנופלת משמעותית משוויה ולעבור לגור במקום אחר. התובעים עתרו איפוא לפיצויים על ההפסד שנגרם להם, לטענתם, בגין ירידת ערך הדירה והוצאות נוספות שנגרמו להם והכל, בגין אותה פעילות של המסעדה.
התובענה דנן הוגשה על-ידי התובעים הן כנגד בעלי ומנהלי מסעדה, הן כנגד הרשות המקומית אשר העניקה רישיון עסק למסעדה ולא פעלה לטיפול במפגעים שגרמה, לפי הנטען, ואף כנגד בעלי הנכס אשר השכירו אותו לשם הפעלת המסעדה. כולם, לטענת התובעים, חייבים בנזקיהם.
התובעים, בני הזוג אסתר ונחמן רון, התגוררו במועדים הרלוונטיים לתביעה דנן {2006-2014} בבניין ברחוב ירושלים 42 ברמת גן {להלן: "הבניין"}, בדירת גג המצויה בקומה השלישית של הבניין {להלן: "הדירה"}.
הנתבעים 3-1 קשורים כולם לעיריית רמת גן, העיר שבתחום שיפוטה מצוי הבניין. הנתבעת 1, עיריית רמת גן {להלן: "העירייה"}. הנתבעת 2, הועדה המקומית לתכנון ובניה ברמת גן, והנתבע 3, אשר כהן במועדים הרלוונטיים לתביעה זו כמנהל מחלקת פיקוח ורישוי עסקים בעירייה.
הנתבעים 4 ו- 5, האחים אדיב מנצור ויחזקאל מנצור {להלן: "האחים מנצור"} הינם בעלי חנות המצויה בקומת המסחר של הבניין {להלן: "החנות"}.
הנתבעת 6 קייטנות טומי בע"מ {להלן: "החברה"} הינה חברה פרטית, המפעילה מסעדה בחנות, אותה שכרה מהאחים מנצור. המסעדה אשר מפעילה החברה תכונה להלן: "בית העסק".
הנתבעים 7 ו- 8, בני הזוג רחל אוקי ויורם ביאלצקי, הינם בעלי השליטה בחברה, הנתבעת 6, כאשר הנתבעת 7 הינה בעלת המניות והנתבע 8 הינו מנהל החברה.
בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה, בשנת 1982 או בסמוך לכך, רכשו התובעים את הדירה ועברו לדור בה.
קומת הקרקע של הבניין מיועדת מעת בנייתו לשימושים מסחריים ובהתאם, בעת רכישת הדירה, פעלו בקומת הקרקע של הבניין בתי עסק שונים, בהם כאלו שעסקו בעסקי מזון ובהם גם כאלו שלא. בחנות עצמה פעלו מסעדות גם לפני 2006.
ביום 14.09.06 נכרת חוזה שכירות בין האחים מנצור לבין הנתבעת 7 והחברה, ולפיו שכרו הנתבעת 7 והחברה את החנות במטרה להקים במקום עסק מסוג "בית אוכל".
בסמוך לקבלת החזקה בחנות, החלה החברה בהליכים לקבלת רישיון עסק. ביום 14.01.07 הוגשה בקשה לקבלת רישיון עסק לפעילות החברה בחנות, תחת ההגדרה "מסעדה ללא בישולים". מספר חדשים לאחר מכן, תוקנה הבקשה כך שתכלול גם "צלייה", וביום 06.01.08 ניתן רישיון העסק לפעילות החברה בחנות.
בעקבות תלונות פקדו פקחים מטעם העירייה את המסעדה מפעם לפעם והפיקו דוחו"ת על הממצאים.
חילוקי הדעות בין התובעים החריפו, וביום 10.12.12 הגישו הנתבעים 7 ו- 8 תביעה נגד התובע 1, ובה עתרו לפיצוי בסך של 1,000,000 ש"ח, בטענה שהתנכלותו לפעילות המסעדה הסבה לנתבעים 7 ו- 8 הפסדי רווח, ובטענות להוצאת לשון הרע ותקיפה.
בירור תביעה זו הסתיים במתן פסק-דין ביום 28.06.16, ואשר במסגרתו התקבלה התביעה בחלקה והתובע 1 דכאן חוייב בתשלום פיצוי לנתבעים 7 ו- 8 בסך של 95,000 ש"ח.
בינתיים, בעוד שתי התביעות הקודמות מתבררות, עזבו התובעים את הדירה ובהמשך לכך, בהסכם מיום 20.01.14, גם מכרו את הדירה. כחדשיים לאחר מכירת הדירה, הוגשה התביעה דנן ביום 26.03.14.
לטענת התובעים, פעילותו של בית העסק הפכה את חיי הדיירים בבניין לקשים מנשוא, חיים רצופי התמודדות עם מטרדים שבהם מטרדי ריח, תברואה והסגת גבול. כל אלו לא הותירו לתובעים ברירה אלא למכור את הדירה ולעתור לחיוב הנתבעים על נזקיהם.
ראשית, טענו התובעים לסדרת פעולות שנעשו תוך השתלטות על רכוש משותף של דיירי הבניין ופגיעה בחזותו. מעשים אלו כוללים, לטענת התובעים, התקנת ארובה על קיר הבניין, התקנת מדחסים למיזוג, התקנתו ארון כיבוי אש, התקנת סככה מתקפלת מבד, פריצת צוהר בקיר, התקנת דלת רחבה לכיוון החצר, הצבת חבית לאיסוף שמנים, פריצת גדר התקנת שער ברזל. כל המעשים הללו נעשו תוך השתלטות על רכוש משותף של דיירי הבניין, וללא כל רשות מצד הדיירים.
שנית, טענו התובעים למטרדים קשים שגרמה להם פעילותו של בית העסק. מטרדים אלו כוללים, לטענת התובעים, מטרדי ריח, השלכת אשפה מחוץ לפחי האשפה, השחתת הגינה, פגיעה בברזים, ומניעת מעבר חפשי על המדרכה שבחזית הבניין.
שלישית, טענו התובעים לנזק אשר נגרם להם כתוצאה מכל אותם מעשים של בית העסק. כאשר החיים בדירה ובבניין הפכו קשים מנשוא נוכח פעילות בית העסק, לא נותרה לתובעים ברירה אלא לעזוב את הדירה, לעבור להתגורר במקום אחר ולהציעה למכירה.
ולבסוף, טענו התובעים שהנתבעים כולם אחראים לנזקיהם וחייבים בסכום התביעה. כך, לשיטתם, הנתבעים 3-1, באשר התעלמו מכל פניות התובעים, נמנעו מלממש חובתם לפעול להפסקת המטרדים {למשל בהפקת דו"חות והשתת קנסות}, ואף אפשרו הענקת רישיון עסק לבית העסק. במעשים ומחדלים אלו התרשלו נתבעים 3-1 ומכאן אחריותם לנזקי התובעים.
הנתבעים כפרו בטענות התובעים מכל וכל, כאשר לטענות הכופרות בטענות למטרדים ונזקים, הוסיפו הנתבעים טענות להיעדר יריבות.
לטענת נתבעים 3-1, מדובר למעשה בסכסוך שכנים וכלל לא ברור מה יריבות יש לתובעים עם הנתבעים 3-1 בהקשרו ומדוע בחרו התובעים לערב את הנתבעים 3-1 בסכסוך זה.
אף הנתבעים 8-4 טענו שאין בסיס לתביעה, אין בסיס לטענות לנזקים, וסכומי הנזק הנטענים מופרזים ומופרכים.
הנתבעים 8-4 טענו שממילא אין כלל יריבות בין התובעים לבין האחים מנצור, שבסך הכל השכירו החנות ואין הם אחראים לפעילות בית העסק, ואף אין יריבות כלפי נתבע 8 באשר אינו מעורב בניהול בית העסק.
אף הנתבעים 8-4 הכחישו מכל וכל את הטענות למטרדים או למפגעים הנגרמים עקב פעילותו של בית העסק בחנות, וממילא שהכחישו את הטענות לנזק ואת תחשיבי התובעים.
בפועל, כך לשיטת הנתבעים 8-4, דווקא התובעים מתנכלים לפעילות בית העסק מזה שנים, למשל בסתימת הארובה ופיזור אשפה בכניסה לבית העסק, ואף תביעה זו הוגשה כמשקל נגד לתביעה שהגישו הנתבעים 7 ו- 8 בעצמם לפיצוי על מעשי התובעים.
בית-משפט דחה את הטענות למטרד ולהסגת גבול, לפיכך קרס הנדבך העיקרי שעליו הועמדה התביעה. בהיעדר מטרד, הרי אין כל יסוד לניסיון לטעון לנזק ולא כל שכן שאין מקום לטעון לאחריותם של כלל הנתבעים בתביעה דנן.
16. אין בפי העירייה טענה אמיתית כלשהיא כנגד תקפות הצו ועליה לשאת בתשלום דרישת כפל ההוצאות
ב- ת"א (חי') 10274-01-16 {עיריית קרית אתא נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה, תק-של 2018(2), 80612 (2018)} במרכזה של התביעה נשוא התיק דנן הינו דרישת תשלום כפל הוצאות ביצוע צו מנהלי בסך של 405,947 ש"ח בעניין סילוק מפגעי אסבסט, שהוצא לתובעת ביום 04.05.15, לפי סעיף 49 לחוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק. דרישת תשלום כפל ההוצאות נגעה למקרקעין הידועות כחלקות 20, 23 ו- 24 בגוש 11612, בשטח הסמוך לצומת דשנים בקרית אתא {להלן: "המקרקעין"}.
במסגרת כתב התביעה עתרה התובעת להצהיר כי היא אינה חייבת בתשלום הוצאות ביצוע הצו המנהלי האמור וממילא, אין היא חייבת בתשלום כפל הוצאות.
לטענת התובעת {להלן: "העירייה"}, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב התביעה, בשנת 1995 הופקעו המקרקעין על-ידי מדינת ישראל מכח צווים שהוצאו בהתאם לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) ובהתאם, נרשמו בחלקות הנ"ל בלשכת רישום המקרקעין הערות על ההפקעה. לטענת העירייה, צו שהוצא לפי סעיף 3 לפקודת הדרכים הוא האקט הקונסטיטוטיבי של ההפקעה ומשמעות הדברים היא שעם פרסום ההודעה לפי פקודת הדרכים ורישומה בספרי האחוזה, המקרקעין הינם בבעלות מדינת ישראל.
נטען, כי נוהל בין הצדדים דין ודברים, במהלכו טענה העירייה, בין היתר, כי אינה חייבת בניקוי האסבסט ולא ניתן להוציא כנגדה צו, מאחר ומדובר במקרקעין השייכים למדינה ואשר הוחזקו על-ידי נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ {להלן: "חברת נתיבי ישראל"} או חברת יפה נוף, מטעם המדינה. עם-זאת, טענה העירייה כי שלחה צווים למחזיקים וביניהם גם לחברה הלאומית לתשתיות תחבורה.
העירייה טענה, כי ביום 28.04.14 היא הוציאה צו לחברת נתיבי ישראל ואכן פינוי הכמות העצומה של הפסולת בוצע במסגרת סלילת כביש 772 על-ידי חברת יפה נוף, אשר תפסה כבר בשנת 2013 חזקה בשטחים נרחבים לצורך ביצוע הכביש, לרבות המקרקעין. נטען, כי ביום 15.06.14 הסתיים פינוי פסולת האסבסט על-ידי חברת יפה נוף ובסך הכל פונתה על-ידה פסולת אסבסט בהיקף של 4,036 טון.
העירייה טענה, כי הנתבעת פעלה בניגוד לכל דין, עת נקטה כנגדה בהליכי גביה מנהליים והוציאה לה דרישה לתשלום מס לפי פקודת המיסים (גביה).
העירייה טענה, כי אין מקום לחייבה בתשלום כפל הוצאות ממספר טעמים:
הושג כאמור סיכום, בישיבה שהתקיימה אצל השר, בעקבותיו יפה נוף, המחזיקה במקרקעין מטעם מדינת ישראל, פינתה את פסולת האסבסט; הצו לא הוצא כדין והוא בטל, שכן המקרקעין אינם בהחזקת העירייה ואינם ברשות הרבים.
הנתבעת טענה, כי הצו המנהלי שניתן בעניינה של העירייה הוצא בסמכות ואף הדרישה לתשלום כפל הוצאות הוצאה כדין. היא הפנתה בעניין זה להוראות סעיף 49 לחוק למניעת מפגעי אסבסט וטענה, כי הדרישות הקבועות בסעיף הנ"ל, קרי - מפגע אסבסט, ברשות הרבים {כהגדרתה בחוק שמירת הניקיון} והעובדה שהצו הוצא לרשות המקומית שהמפגע נמצא בתחומה, התקיימו. הנתבעת טענה, כי שאלת הבעלות על הקרקע {או רישומן של הערות אזהרה} אינה רלבנטית, אלא השימוש הנעשה במקרקעין בפועל ונגישותו לציבור. היא כפרה בטענתה של העירייה, לפיה חברת יפה נוף החזיקה במקרקעין במועדים הרלבנטיים והפנתה לדו"חות הסיור.
בית-משפט קבע, כי הצו המנהלי שהוצא על-ידי המשרד להגנת הסביבה כנגד העירייה, מכח סעיף 49 לחוק למניעת מפגעי אסבסט, ניתן כדין, לאחר התראות חוזרות ונשנות, הוא אינו חורג ממתחם הסבירות, ומכל מקום, לא קיימת הצדקה להתערבות של בית-המשפט.
משלא מלאה העירייה אחר הוראות הצו לאורך תקופה ארוכה, חרף התראות של המשרד, ולא עשתה דבר לסילוק מפגע האסבסט, פינה המשרד את המפגע באמצעות קבלן מטעמו. בהמשך, הוציא המשרד לעירייה דרישת תשלום כפל הוצאות ביצוע צו מנהלי לעניין אסבסט, מכח סמכותו לפי סעיף 49(ו) לחוק למניעת מפגעי אסבסט. דרישה זו הוצאה כדין, בהתאם להוראות החוק והיא עומדת בכל כללי המשפט המנהלי, לרבות חובת ההנמקה. אין בפי העירייה טענה אמיתית כלשהיא כנגד תקפות הצו ועליה לשאת בתשלום דרישת כפל ההוצאות.
ב- רע"ס (רח') 61460-12-16 {מועצה אזורית חבל יבנה נ' יוסף דעדוש ואח', תק-של 2017(2), 83345 (2017)} נדונה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים.
יצויין, כי הבקשה הוגשה, לאחר שניתן בהסכמה צו שיפוטי, המגביל את פעילותם של המשיבים, וכעת טוענת המבקשת להפרות של תנאים אלו, המצדיקה מתן צו הפסקת עיסוק מוחלט.
לטענת המבקשת, המשיבים מפעילים בשטח משק 10 במושב בן זכאי, עסק המשמש כגן אירועים. לטענתה, היקף האירועים בעסק ומטרדי הרעש שהוא יוצר כמו הסיכון הבריאותי, הסביבתי והציבורי הטמון בהפעלתו, מצדיקים מתן סד מיידי להפסקת פעילותו המידית של העסק. עוד לטענת המבקשת, בעסק נשוא הבקשה, מתנהלים אירועים בהם מתארחים עשרות אורחים {החל מ- 20 ועד 140 איש}, בגן האירועים יש בריכה, ג'קוזי, שולחנו ומערכת הגברה. כמו-כן, בחלק מהאירועים נשכרו שירותי תקליטן והמוזיקה מתנגנת בעוצמה גבוהה ונשמעת היטב בחצרות השכנים, שעה שהמקרקעין בהם מתנהל העסק מצויים בליבה של שכונת מגורים.
המשיבים טענו, כי המדובר בבית מגורים שניתן לבנו של המשיב 1 כדירת משוקם, על-ידי המושב, וכי המבנה משמש את בני המשפחה כבית מגורים ולעיתים גם לצורך אירוח כפרי של אנשים המעוניינים להתארח וכמו-כן נערכות במקום מסיבות יום הולדת לילדים, שכן המשיבה 2 מפעילה במקצועה ימי הולדת. לטענת המשיבים, אין המדובר בגן אירועים כלל ואף אין מדובר בעסק הטעון רישיון. עוד טענו המשיבים, כי אינם יוצרים כל מטרדי רעש וודאי לא סיכון אחר, כפי הנטען, וכי ממילא לא התקיימו נסיבות המצדיקות סגירה מיידית של הפעילות במקום, בהתאם להלכה הפסוקה. עוד נטען, כי מקור תלונות השכנים הוא בסכסוך ונובע גם מתחרות עסקית, וכי גם הרשות פועלת תוך אכיפה בררנית.
לאחר שהוגשה בקשה למתן צו שיפוטי וכן הוגשה תגובת המשיבים, במסגרת דיון במעמד הצדדים מיום 29.01.17, גיבשו הצדדים הסכמות לפיהן, בין היתר, הפעילות המתרחשת במשק והמוסיקה הנשמעת בחצר באמצעות מערכת הגברה ו/או רמקולים, תיעשה בהתאם להוראות החוק ומטרדי הרעש, דהיינו: לא תישמע מוסיקה בין השעות 14:00-16:00 וכן לא תישמע מוסיקה בחצר אחרי השעה 21:30. יובהר, כי השמעת מוסיקה בחצר עד לשעה 21:30 בחצר הבית, תותר לא יותר מפעמיים בשבוע וכן לא תותר בשישי ועד לצאת השבת.
להסכמות אלו ניתן תוקף של החלטה שיפוטית, ובהמשך לכך ניתנה החלטה, לפיה נקבע, כי מספר האורחים לא יעלה על 20.
בתיק זה הוגש כתב אישום, המייחס למשיבים עבירה של עיסוק בעסק הטעון רישיון ללא רישיון, לפי חוק רישוי עסקים, וכן עבירה של גרימת רעש בלתי-סביר, לפי החוק למניעת מפגעים.
ביום 02.06.17 הוגשה הבקשה דנן, במסגרתה עתרה המבקשת למתן צו מוחלט להפסקת עיסוק, שכן לטענתה הפרו המשיבים את הוראות הצו המוסכם. במסגרת בקשתה, טענה המשיבה, כי ביום 02.05.17 בשעה 00:18 נמצא, כי במקום בו מדובר הושמעה מוזיקה ברמקול וככל הנראה מערכת הגברה שהופעלו בחצר וזאת לאחר השעה המוסכמת 21:30, וביום 25.05.17 בשעה 13:45 נמצא כי מתקיים במקום אירוע שבו נכחו 39 איש לפחות, וזאת בניגוד לקביעת בית-המשפט. הבקשה נתמכה בדו"חות פעולה של השוטרים אשר הגיעו אל המקום במועדים האמורים.
המשיבים מצידם הכחישו את הטענות, וכן טענו כי האירוע מיום 02.05.17 היה בערב יום העצמאות אשר על-פי חוק מותרת בו השמעת מוזיקה בשעות חריגות. עוד טענו המשיבים, כי הם מקפידים על מילוי הוראות בית-המשפט וחזרו על טענתם בדבר אכיפה בררנית.
בית-משפט קבע, כי בנסיבות העניין אין מדובר בהפרה המשנה את מאזן האינטרסים והזכויות שעמדו בבסיס הצו השיפוטי המוסכם. יחד-עם-זאת, ומאחר שהמשיבים הפרו לכאורה את האמון שנתן בהם בית-המשפט, יש מקום לקבוע ערבויות כספיות להבטחת קיומן של הוראותיו.
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961; סעיפים 3(א) ו- 17 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992.
ב- ת"פ (ת"א) 66847-11-15 {מדינת ישראל נ' ג' א', תק-של 2017(2), 70783 (2017)} נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הקמת רעש לפי סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים ביחד עם סעיף 3(א) ו- 17 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992.
על-פי עובדות כתב האישום גרם הנאשם לרעש חזק על-ידי צעקות בעת שישב בפיצרייה, הנמצאת באזור מגורים.
כתב האישום הוגש לאחר שלנאשם נמסרה הודעה לתשלום קנס והוא ביקש להישפט.
הנאשם הודה שהיה במקום וכפר בעובדות כתב האישום.
מטעם התביעה העיד איש המשטרה מר גטו אמסלו {להלן: "השוטר"} שסיפר כי הגיע למקום במסגרת פעילות יזומה. כשהגיע למקום הבחין בנערים שישבו סמוך לפיצרייה והקימו רעש, מתוכם שניים שבלטו לטעמו באופן מיוחד, להם רשם דו"ח.
השוטר טען כי על-פי תנאי רישיון העסק של הפיצרייה, על ה"פיצריה" להיסגר בחצות ואילו המקום היה פתוח ופעיל בשעה 00:30.
בהודעת תשלום הקנס שמסר העד לנאשם כתב השוטר כי הבחין בנאשם מדבר עם אחרים בקול וצועק ברחבה של הפיצרייה.
הנאשם העיד וסיפר כי היה במועד האירוע תלמיד כיתה י"א, וכי בעת שהגיע לפיצרייה, היו במקום כעשרים נערים ונערות. לדבריו הגיע עם חברים נוספים וזמן קצר ביותר לאחר שהגיע למקום עוד בטרם הספיק להזמין את הפיצה ביקש ממנו איש המשטרה "לסיים ולבוא אתו".
הנאשם המשיך וסיפר כי הגיע עם חבר נוסף לניידת, שם היתה שוטרת וכי השוטר אמר להם "אתן לכם שני דו"חות, תבחרו מי לוקח".
בסיכומיה ביקשה המאשימה להרשיע את הנאשם על-סמך עדותו של השוטר וטענה כי עדותו של הנאשם בדבר הנסיבות שהתקיימו עם הגיע השוטר למקום, היא בגדר עדות כבושה, אשר זכרה לא בא בבקשה שהוגשה מטעמו לביטול הדו"ח.
בית-משפט קבע, כי המאשימה לא הוכיחה ברמה הנדרשת בפלילים כי הנאשם צעק או כי הקים רעש חזק, או בלתי-סביר, שעשוי היה להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום.
ב- ת"א (חד') 32165-12-14 {רפאל בן נתן נ' מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור ואח', תק-של 2017(2), 61804 (2017)} נדונה השאלה האם זכאי התובע לסעד המחייב את הנתבעת מס' 1 לבנות קירות מסביב למגרש כדורסל המצוי באזור מגוריו, על רקע טענותיו למטרד רעש, הנובע משימוש שנעשה במגרש זה? האם זכאי התובע לסעדי משנה, לרבות הגבלת שעות הפעילות במגרש, והחלת איסורים שונים בנוגע לשימוש בו? האם זכאי התובע לסעד כספי על רקע טענותיו למטרד רעש?
התובע הוא הבעלים של בית צמוד קרקע המצוי בפרדס חנה.
במרחק של כ- 100 מטרים מבית התובע מצוי בית הספר "מרחבים", המנוהל על-ידי הנתבעת מס' 2 {להלן: "בית הספר" ו"הנתבעת", בהתאמה}.
בצמוד למבנה בית הספר, מצוי מגרש כדורסל {להלן: "המגרש"}. מדובר במגרש מקורה אך נטול קירות, המשמש את תלמידי בית הספר במסגרת פעילות בית ספרית, וכן את כלל תושבי השכונה בה מצוי המגרש, מחוץ לשעות בית הספר.
הנתבעת מס' 1, המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור {להלן: "המועצה"}, היא הבעלים והמחזיקה במקרקעין עליהם מצויים בית הספר והמגרש.
לטענת התובע, למן המועד בו הוקם המגרש {בסביבות שנת 2011}, השתנו חייו וחיי שכניו, כתוצאה ממטרד רעש חמור הנוצר כתוצאה מהפעילות במגרש.
נטען כי המטרד נוצר עקב פעילות בית הספר, בעיקר ממערכת רמקולים, בה נעשה שימוש במגרש לצורך מגוון פעילויות; כתוצאה מעצם השימוש במגרש לפעילות ספורטיבית ואחרת במסגרת הלימודים, וכתוצאה משימוש שנעשה במגרש על-ידי כלל הציבור, מחוץ לשעות פעילות בית הספר.
התובע טען כי המטרד קיים ברוב שעות היממה, הן בשעות פעילות בית הספר והן מחוץ לשעות הלימודים, עד שעות לילה מאוחרות, כאשר המגרש פתוח גם בסופי השבוע, וכאשר במגרש ישנה תאורה עד השעה 23:00, המאפשרת פעילות בו עד שעה זו.
על רקע זה תיאר התובע פגיעה קשה ביותר באיכות חייו, בכל שעות היממה.
במסגרת ההליך דנן, ביקש התובע לקבל סעד המורה למועצה להקים קירות מסביב למגרש {ולמעשה להפוך אותו לאולם}, דבר שלשיטתו נחוץ והכרחי, לצורך פתרון בעיית הרעש.
נוסף לכך, ביקש התובע לקבל מספר סעדי "משנה": הנמכת עוצמת הרמקולים ומערכת ההגברה במגרש; שינוי מיקום הרמקולים באופן שלא יופנה לבית התובע; סגירת המגרש לאחר שעות הפעילות המקובלות בבית הספר; והימנעות מהפעלת תאורה במגרש בשעות הלילה.
לבסוף, התובע ביקש לחייב את הנתבעים בפיצוי בסך 70,000 ש"ח בגין טרדה ועוגמת נפש הרבה, שנגרמו לו כתוצאה ממטרד הרעש הבוקע מהמגרש.
המועצה סברה כי התנהלותה בנדון היתה תקינה. לשיטתה, תלונותיו של התובע ביחס לרעשים הבוקעים מהמגרש זכו למענה הולם, בין היתר לאחר שהוכנה עבורה חוות-דעת של מומחה רעש, ממנה עלה שהרעש הבוקע מהמגרש אינו עולה על הקבוע בחוק ובתקנות.
עוד נטען, כי לפנים משורת הדין נקטה המועצה בשורה של צעדים, לרבות פנייה לבית הספר בבקשה להנמיך את עוצמת הרמקולים המופעלים במגרש; שינוי כיוון הרמקולים; תליית שלט המבהיר את שעות הפעילות המותרות במגרש ; והגבלת שעות התאורה במגרש.
המועצה טענה כי הפתרון המוצע כיום על-ידי התובע אינו מחוייב המציאות; הוא אינו הכרחי או נחוץ לטיפול בטענותיו בעניין הרעש {שממילא אינו עולה על המותר, לשיטתה}; והוא כרוך בעלויות גבוהות מאוד, והכל על חשבון תושבי פרדס חנה.
גם הנתבעת, מנהלת בית הספר, סברה שהתנהלותה בנדון היתה תקינה לחלוטין. לשיטתה, הסעד בדבר "סגירת" המגרש באמצעות קירות, כלל אינו מופנה או נוגע אליה ואילו יתר סעדי "המשנה" אינם נחוצים או רלוונטיים יותר. הנתבעת סברה כי בכל הנוגע לפעילות בית הספר, השימוש במתקן הוא סביר לחלוטין, והרעשים הבוקעים ממנו כרוכים באופן טבעי בפעילות רגילה של בית הספר, וכלל אינם מהווים מטרד.
בית-משפט קבע, כי ניתוח ממצאי מדידות הרעשים שבוצעו העלה כי הרעש הבוקע מהמגרש אינו חורג מהמותר וכי אל מול זכותו של התובע לעשות שימוש סביר במקרקעיו עומד האינטרס הציבורי המובהק לעשיית שימוש במגרש, המשמש בראש ובראשונה תלמידי בית ספר ובנוסף משמש את תושבי השכונה לפעילות שונה.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 1 ו- 2 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992; סעיף 6 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992.
אזכורי פסיקה: ת"ק (פ"ת) 7244-07-14 גלעד שקד נ' עיריית פתח תקווה; ת"ק (ת"א) 29949-11-15 ארתור שיין נ' עיריית בת ים.
ב- ת"א (ת"א) 20765-01-16 {אלונה ארבסקי נ' עירית תל-אביב-יפו, תק-של 2017(2), 42312 (2017)} נדונה תובענה קבוצתית להוצאת צו לפי סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), ובו עתרה התובעת להורות לנתבעת להפסיק באופן מיידי לאסוף אשפה באזור מגורים בתחומי העיר תל-אביב-יפו {להלן: "העיר"} בין השעות 22:00 ל- 06:00 למחרת ובימי מנוחה.
התובעת מתגוררת ברחוב בוגרשוב בתל-אביב-יפו והנתבעת, עיריית תל-אביב-יפו, היא הרשות המקומית בתחומה מתגוררת התובעת.
התובעת טענה כי באופן קבוע ויום-יומי הנתבעת עוסקת בפינוי אשפה ברחבי העיר במהלך שעות הלילה, לרבות בין השעות 22:00 עד 06:00 {להלן: "שעות הלילה"}, שהן שעות שביניהן אסור לפנות מכלי אשפה, וזאת לפי סעיף 6 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש).
פינוי מכלי אשפה בשעות הלילה מהווה מפגע סביבתי שגורם לרעש ולסבל ממשי לתובעת ולתושבי העיר, בנוסף לכך שמדובר לפעולה המנוגדת להוראות סעיף 6 לתקנות למניעת מפגעים.
באזור מגוריה של התובעת הנתבעת מפנה את מכלי האשפה באופן קבוע ומדי יום בסמוך לשעה 04:00 באופן הגורם לרעש ממשי, מפריע את מנוחת התובעת וגורם לה סבל ממשי.
לפני הגשת התביעה פנתה התובעת לנתבעת במספר בקשות והסבה את תשומת ליבה למפגע הסביבתי כדי שהנתבעת תתקן את המחדל. אולם, הנתבעת סירבה לעשות כן. לפיכך, פנתה התובעת גם למשרד לאיכות הסביבה והודיעה להם על המפגע ועל כוונתה להגיש תובענה אם לא יינקטו צעדים ממשיים.
לטענת הנתבעת, היא רשאית לפנות מכלי אשפה בשעות הלילה בהתאם לסעיף 6 לחוק העזר לתל-אביב-יפו (מניעת רעש). הוראות סעיף 6 לתקנות למניעת מפגעים אינן חלות על עובדי עירייה בעת מילוי תפקידם.
לטענת הנתבעת, פעולה שהותרה מכוח החוק למניעת מפגעים עצמו אינה יכולה להיחשב מפגע סביבתי.
עוד טענה הנתבעת כי על-פי הלכה פסוקה בית-המשפט אינו ממיר את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו והשאלה היא האם החלטת הרשות המנהלית עומדת במבחן הביקורת. לטענת העירייה, שיקול-הדעת שלה סביר ואין מקום להתערבות בית-המשפט.
עוד טענה הנתבעת כי אל מול מטרד הרעש עומדים אינטרסים ציבוריים חשובים ומשמעותיים אשר די בהם להוביל לדחיית התובענה.
בית-משפט קבע, כי לא ניתן להיענות לבקשתה של התושבת להוציא צו שיורה לעיריית תל-אביב להפסיק לפנות אשפה בשעות הלילה, שכן משמעות מתן הצו הינה יצירת כאוס אדיר בעיר.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 9 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961.
ב- ת"א (חד') 30355-11-16 {אורנה גרוסמן ואח' נ' מירב סנדרוב ואח', תק-של 2017(1), 51591 (2017)} בעלי הדין הם שכנים, אשר בתיהם גובלים האחד בשני ביישוב קציר - חריש. תחילתו של ההליך בתביעה שהוגשה על-ידי המשיבים, בני הזוג סנדרוב {להלן: "סנדרוב"}, ובה ביקשו לחייב את המבקשים, בני הזוג גרוסמן {להלן: "גרוסמן"}, בסעד כספי בסך 124,000 ש"ח וכן לתת נגדם צוי עשה ומניעה קבועים.
בכתב התביעה נטען, שגרוסמן התקינו בביתם מצלמה באמצעותה הם עוקבים ו/או מציצים לתוך ביתם של סנדרוב, ובכך הם בולשים אחריהם ופוגעים בפרטיותם. סנדרוב ביקשו לחייב את גרוסמן בפיצוי כספי בגין הפגיעה בפרטיות, וכן להורות להם להסיר את המצלמה ולאסור עליהם לחזור ולהתקינה מחדש.
בכתב ההגנה נטען, שהתביעה הוגשה כצעד טקטי, לאחר שגרוסמן פנו לסנדרוב וביקשו מהם להפסיק לייצר מטרדים הנובעים מהפעלת עסק מסוג צהרון בבית סנדרוב. נטען, כי מטרתה של התביעה היא להלך אימים על גרוסמן, בניסיון למנוע מהם הגשת התביעה הנוגעת להפעלת הצהרון.
גרוסמן הגישו תביעה שכנגד, במסגרתה ביקשו סעד מסוג צו עשה. בתביעה שכנגד נטען, כי סנדרוב מנהלים בביתם, לרבות בחצר הבית, עסק מסוג צהרון, אותו פוקדים בין 20 ל- 30 ילדים, החל מהשעה 13:00 ועד השעה 16:30. נטען, כי הפעלת הצהרון יוצרת מטרדי רעש, אשר פוגעים באיכות חייהם של גרוסמן, לרבות בשעות המיועדות למנוחה, והמונעות מהם מנוחה, או לחילופין עבודה שקטה בתוך הבית.
לכתב התביעה צורפה חוות-דעת של מומחה בבדיקת רעשים, וממנה עולה, כך נטען, שהרעש המיוצר כתוצאה מהפעלת הצהרון חורג מהוראות הדין, ופוגע בצורה ממשית בגרוסמן. כמו-כן נטען, כי רכבים המגיעים לצהרון, לרבות רכבי הורים ורכבי ספקים למיניהם, חוסמים את הכניסה לבית גרוסמן. במסגרת התביעה שכנגד ביקשו גרוסמן לקבל צו המורה לסנדרוב להפסיק מלבצע כל פעילות החורגת משימוש רגיל וסביר לצורך מגורים בנכס שבבעלותם, לרבות הפסקת שימוש בנכס כעסק של צהרון.
בד-בבד עם הגשת התביעה שכנגד, ביקשו גרוסמן לקבל סעד זמני המחייב את סנדרוב לוודא שאין מטרדים, ובפרט מטרדי רעש מהצהרון אותו הם מנהלים, ובין היתר לוודא, כי ילדי הצהרון שוהים בתוך מבנה הבית כשחלונות הנכס הפונים לבית גרוסמן סגורים, וזאת לכל הפחות בין השעות 13:00 עד ל- 16:00. כמו-כן, ביקשו גרוסמן לחייב את סנדרוב למנוע חסימה של הכניסה לביתם על-ידי רכבים המגיעים לצהרון.
סנדרוב הגישו תגובה, במסגרתה ביקשו לדחות את הבקשה. לשיטתם, מדובר בבקשת סרק שהועלתה בשיהוי ניכר, ורק לאחר ובעקבות התביעה שסנדרוב הגישו בעצמם כנגד גרוסמן. נטען, שמהצהרון אין שום מטרדים, לרבות מטרדי רעש, וכי ילדי הצהרון שוהים בתוך המבנה. עוד נטען, שבצהרון יש מספר ילדים בודדים, ולא המספר שנטען מטעם גרוסמן. סנדרוב טענו שהבקשה נערכה באופן כושל לחלוטין, מכיוון שמבוקש בה צו עשה ולא צו מניעה. כמו-כן, נטען שהחוק למניעת מפגעים עליו הסתמכו גרוסמן בתביעתם אינו מאפשר הוצאת צווי מניעה כדוגמת הצו המבוקש.
בית-משפט קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע, כי גרוסמן הניחו תשתית ראייתית מספקת, בהתאם לאמות-המידה הדרושות בשלב הסעד הזמני, להוכחת קיומו של מטרד רעש ממשי הבוקע מחצר בית סנדרוב, במיוחד בשעות המנוחה, כתוצאה משהות ילדים בחצר אגב הפעלת הצהרון בבית סנדרוב. בכך ביססו גרוסמן, במידה הנדרשת, קיום עילה הנסמכת על עוולת מטרד ליחיד, וכן הפרת חובה חקוקה.
ניתן צו זמני האוסר על המשיבים לאפשר לילדים הפוקדים את הצהרון המופעל על-ידם, לשהות בחצר בית המשיבים ו/או לקיים פעילות כלשהי בחצר הנוגעת להפעלת הצהרון, בין השעות 14:00 ל- 16:00.
ב- ת"פ (אי') 18752-10-14 {מדינת ישראל נ' אפדור בע"מ ואח', תק-של 2017(1), 7702 (2017)} נדונה עתירת הנאשמים לזכותם מהעבירות המיוחסות להם וזאת מכוח טענת אין להשיב על האשמה, לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב).
הנאשמת 1 היא חברה שהתאגדה כדין בישראל ומפעילה באילת את מלון "קראון פלאזה" {להלן: "המלון"}.
הנאשם 2 כיהן בזמנים הרלוונטיים כמנכ"ל המלון והיה אחראי לכל הנושאים הקשורים לניהול ותפעול המלון, לרבות קבלני ביוב ושאיבה.
הנאשם 3 כיהן בזמנים הרלוונטיים כמנהל אחזקה במלון ובמסגרת תפקידו היה אחראי על תקינות מערכות המלון.
לנאשמים יוחסו עבירות לפי החוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים; לפי החוק לשמירת הניקיון; ולפי החוק למניעת מפגעים.
נטען בכתב האישום כי הנאשמת 1 אחראית לטיפול ולתחזוקה של קו הולכת שפכים, שתחילתו בשוחת ביוב הנמצאת מזרחית למלון, בכניסה למסעדת "פאגו - פאגו" {הנושקת למזח הלגונה}, וסיומו בתחנת שאיבה הנמצאת מתחת לחניון המלון {להלן: "תחנת השאיבה"}, תחנה שממנה מוזרמים השפכים למערכת הביוב העירונית.
מיום 04.10.12 בשעות הלילה, ועד ליום 05.10.12 בשעות הבוקר, גלשו שפכים משוחת הביוב שבכניסה למסעדת "פאגו - פאגו" לכיוון הטיילת וזרמו משם למימי הלגונה, וכן גלשו שפכים לתוך המסעדה. השפכים שגלשו לתוך מסעדת "פאגו פאגו" הוזרמו לים באמצעות משאבת חירום אוטומטית שנמצאת בקומת המרתף של המסעדה.
כתוצאה מכך צפה על פני מימי הלגונה, בסמוך למסעדת "פאגו פאגו" כמות גדולה של שומנים נוזליים אשר הפיצה ריח חריף ביותר, וכן נגרם לכלוך על-פני הטיילת ובסמיכות למסעדת "פאגו פאגו", שם הורגש ריח חריף ומסריח של ביוב אשר הפריע לאורחי הבר "מזח 99". בדגימות שנלקחו מהשפכים שהוזרמו ממסעדת "פאגו פאגו" התגלו מזהמים בערכים החורגים מהמותר.
על-פי הנטען בכתב האישום, הסיבה לגלישת השפכים משוחת הביוב של מסעדת "פאגו - פאגו" היא לחץ של שפכים שנוצר בקו הביוב, כתוצאה מאי תפקוד המשאבות שבתחנת השאיבה {תחנה לה אחראים הנאשמים} וזאת עקב הצטברות חריגה של שומן בתחנת השאיבה לצד תקלה בלוחות ההתראה והבקרה.
הנאשמים כפרו כפירה כללית בעובדות כתב האישום. רק במהלך שמיעת ההוכחות, מתוך השאלות שהופנו לעדי התביעה בחקירתם הנגדית, התברר לאשורו קו ההגנה של הנאשמים.
הנאשמים טענו כי הצטברות חריגה של שומנים במתקני הפרדת השומנים של מסעדות "פאגו - פאגו" ו"אגאדיר" הביאה לגלישת השומנים לתוך קו הולכת השפכים ויצרה סתימה בנקודה מסויימת בקו, לפני תחנת השאיבה. סתימה זו יצרה לחץ בקו הביוב וגרמה לגלישת השפכים מהשוחה שליד מסעדת "פאגו - פאגו" בליל ה- 04.10.12.
עוד טענו הנאשמים, כי בעקבות פתיחת הסתימה האמורה, הצטברה כמות חריגה של חלקי שומן בתחנת השאיבה שגרמה לקריסת המשאבות, ליצירת לחץ על קו הולכת השפכים ולגלישת השפכים מהשוחה שליד מסעדת "פאגו - פאגו" בבוקרו של יום ה- 05.10.12.
הנאשמים הוסיפו וטענו, כי בין אם הם נושאים באחריות למעשים המיוחסים להם ובין אם לאו, קמה לזכותם טענה של הגנה מן הצדק שכן קיימים גורמים אחרים, כדוגמת מסעדת "פאגו - פאגו" ותאגיד המים "עין נטפים", האחראים לגלישת השפכים המתוארת בכתב האישום.
בתום שמיעת ראיות התביעה, העלו הנאשמים טענת "אין להשיב על האשמה", מכוחה עתרו לזכותם. הנאשמים טענו כי אין בראיות שהביאה המאשימה כדי להוכיח שהסיבה לגלישת השפכים מהשוחה שליד מסעדת "פאגו - פאגו" היא דווקא בתקלה שאירעה בתחנת השאיבה, הנמצאת באחריות הנאשמים, אלא יש בהן כדי להצביע על סיבות אחרות לגלישת השפכים.
המאשימה טענה מנגד כי לצורך הכרעה בטענה של אין להשיב על האשמה, בית-המשפט אמון לבדוק שקיימת תשתית ראייתית לכאורית ודלה להוכחת המיוחס לנאשמים, מבלי להיכנס לשאלות של משקל ומהימנות, כאשר בעניינם של הנאשמים קיימת גם קיימת תשתית כזו.
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי בתשתית הראייתית לכאורית זו יש כדי לסבך את הנאשמים בביצוע העבירות המיוחסות להם ודי בה כדי לחייבם להשיב על האשמה.
עוד נקבע באשר לטענת אין להשיב על האשמה, כי שאלות אלו צריכות להיות מוכרעות בתום שמיעת כלל הראיות, לרבות ראיות ההגנה ולרבות חקירתם הנגדית של הנאשמים, ככל שיחפצו להעיד, ושל עדי ההגנה. כידוע, החקירה הנגדית היא כלי יעיל לבירור האמת, אם לא היעיל ביותר, ויש לאפשר למאשימה לעשות שימוש בכלי זה כדי לנסות ולתת מענה לשאלות האמורות.
23. לא עלה בידי התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין הפסולת הנטענת ובין הנזק לעצים בחלקה
ב- תא"מ (עכ') 3165-01-14 {רג'ב דגש נ' מועצה מקומית דיר חנא, תק-של 2017(1), 107 (2017)} נדונה תביעה כספית על-סך של 55,797 ש"ח שהוגשה על-ידי התובע כנגד הנתבעת בגין נזקים נטענים שנגרמו לעצים בחלקתו כתוצאה מפסולת.
התובע טען כי הנתבעת כמי שאחראית על אתרי הפסולת בשטחה ועל-פינוי הפסולת, אחראית כלפיו מכוח פקודת הנזיקין ומכוח חובות חקוקות החלות עליה.
התובע טען כי הינו הבעלים של המקרקעין המתוארים בכתב התביעה וכי הנתבעת הקימה אתר פסולת לא חוקי ליד חלקתו באופן שגרם להשלכת פסולת מסוג קרטונים, ניירות ושקיות ניילון גם לתחום חלקתו ולגרימת נזק. עוד נטען כי ביום 11.09.11 מצא התובע כי נגרם נזק לעצי זית בחלקה וכי מצויה בחלקה אשפה רבה. על רקע זה הגיש התובע תביעתו כשהיא נתמכת בחוות-דעת של שמאי מטעמו שהעריך את הנזקים שנגרמו שיעור של כ- 53,000 ש"ח.
התובע טען כי הנתבעת, שהינה הרשות המקומית הרלבנטית, אחראית בין היתר על אתר הפסולת ועל-פינוי פסולת לא נקטה באמצעים הדרושים והפרה את החובות החקוקות המוטלות עליה בהקשר זה לפי צו המועצות המקומיות והחוק למניעת מפגעים.
הנתבעת כפרה באחריות ובנזק הנטען. הנתבעת ציינה בכתב ההגנה מטעמה כי התובע הינו עובד בשירותה המשמש כמנהל מחלקת גביה. הנתבעת טענה כי בשנת 2011 פנה אליה התובע לעניין השלכת פסולת לחלקתו ובמענה לכך בנתה הנתבעת גדר המפרידה בין חלקתו של התובע לחלקה הסמוכה. עוד נטען כי ממועד בניית הגדר ועד מועד הגשת התביעה לא פנה התובע אל הנתבעת בפניות נוספות או אחרות ביחס לנזקים הנטענים, לרבות לאחר עריכת חוות-דעת השמאי מטעמו באופן שגרם לה נזק ראייתי.
עוד נטען כי התובע אינו הבעלים הרשום היחיד של המקרקעין וכי היה עליו לצרף את כל הבעלים הרשומים לתביעתו.
לגופו של עניין טענה הנתבעת להיעדר קשר סיבתי בין השלכת פסולת - המוכחשת כשלעצמה ככל שהדבר נוגע למקרקעי התובע, ובין הנזקים הנטענים ומתוארים לעצי הזית. עוד כפרה הנתבעת בגובה הנזקים.
בית-משפט דחה את התביעה וקבע, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין הפסולת הנטענת ובין הנזק לעצים בחלקה.
ב- ת"א (אשק') 50492-10-13 {רוית דיגמי לאו ואח' נ' מאיה שטרן ואח', תק-של 2016(4), 89731 (2016)} נדונה השאלה האם זכאים שכנים בבית דו משפחתי לפיצוי בגין אי הנוחות שנגרמה להם מפעילות גן ילדים בבית השכן, שפעל ללא שניתן לו היתר לשימוש חורג. בנוסף האם אחראית העירייה מחמת מחדלה לבצע פעולות אכיפה כנגד פעילות הגן.
התובעים והנתבעים 1 ו- 2 {להלן: "הנתבעים"} גרים בשכנות זה לזה בבית דו משפחתי באשקלון וחולקים קיר משותף. חצרות הצדדים גובלות בחלקן מאחר והבית בנוי במעין תמונת ראי שהחצר הגדולה של הנתבעים מאחור וחצר התובעים בחזית. מדובר בנכס בעל תכונות מיוחדות שכן בסלון הבתים חלון הפונה לחצר השכן. הנתבעים מפעילים בביתם גן ילדים משנת 2002 {להלן: "הגן"}.
תחילה הפעילו הנתבעים את גן הילדים בבית בו מתגוררים כיום התובעים. הבית נרכש על-ידי התובעים בתאריך 31.05.04, שעה שהיה מושכר לנתבעים. בשנת 2006 עברו הנתבעים מהבית ושכרו את הבית הצמוד והמשיכו להפעיל בו את הגן, ואילו התובעים נכנסו להתגורר בביתם. לימים רכשו הנתבעים את הבית בו פעל הגן.
בין ספטמבר 2006 לאוגוסט 2010 למדו ילדי התובעים בגן הנדון. עם סיום לימודי ילדיהם בגן החלו התובעים להתלונן אודות פעילותו וביום 14.08.11 הגיעו הצדדים להסכם גישור, מחוץ לכותלי בית-המשפט. מאחר ולטענת התובעים הופר אותו הסכם פתחו בהליך משפטי, המרצת פתיחה אשר הוגשה ביום 19.06.12 ובמסגרתה עתרו התובעים לקבלת צו מניעה קבוע אשר, בין היתר, יאסור על הנתבעים להפעיל בביתם את גן הילדים, {להלן: "ההליך הקודם"}.
ביום 07.07.13, לאחר שמיעת חלק מהראיות, הגיעו הצדדים בהליך הקודם להסכמה שקיבלה תוקף של פסק-דין. בהתאם לפסק-הדין, ניתן צו הפסקת שימוש כנגד גן הילדים אשר יכנס לתוקפו ביום 10.08.14. בנוסף נקבע כי היה ועד למועד זה יינתן אישור של מי מהוועדות המוסמכות לפעילות הגן, תוכשר פעילות הגן וצו ההפסקה לא יכנס לתוקף.
ביום 30.07.13 ניתן לנתבעים היתר לשימוש חורג אשר הוגבל במספר תנאים. ערר שהוגש על ההחלטה למתן ההיתר, נדחתה {בכפוף לתנאים שנקבעו לשימוש החורג} על-ידי ועדת הערר המחוזית בהחלטה מיום 08.01.14.
שלושה חודשים מיום קבלת ההיתר, הגישו התובעים את התביעה במסגרתה דרשו הם פיצויים בגין מטרדי רעש, הפרעה לתנועה ואשפה לתקופה בה פעל הגן משנת 2010 ועד למועד קבלת ההיתר. בתמצית נטען כי השימוש הנעשה בבית הנתבעים כגן ילדים גרם לתובעים מטרד בלתי-סביר שפגע באיכות חייהם ובשגרת יומם ומנע מהם את האפשרות להפיק הנאה מביתם. נטען כי מעשי הנתבעים מהווים עוולות של הפרת חובה חקוקה, מטרד ליחיד ורשלנות.
כנגד עיריית אשקלון {נתבעת 3} נטען כי הפרה את חובתה לאכיפת החוק ולא נקטה בהליכים נגד הנתבעים בשל מדיניותה שלא לאכוף את החוק כנגד גני ילדים אשר פועלים ללא היתר לשימוש חורג.
התובעים עתרו לפיצוי בסך 150,000 ש"ח בגין פגיעה באיכות חייהם ועוגמת נפש שנגרמה להם החל מחודש ספטמבר 2010 ועד ליום 30.07.13, מועד מתן ההיתר. התובעים עתרו, בנוסף, לחייב את הנתבעת 3 לפצותם בסך של 150,000 ש"ח בגין התקופה בה סבלו באופן רציף ממטרדים קשים ורבים וכן בסך של 62,866 ש"ח בגין העלויות הכספיות בהן נאלצו לשאת בשל ההליך הקודם בו נקטו נוכח מחדלי הנתבעת 3.
לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות בשל חוסר תום ליבם של התובעים אשר רכשו את הבית מתוך ידיעה על קיומו של גן הילדים ואף עשו בו שימוש במשך ארבע שנים בהן התחנכו בנותיהם בגן. כמו-כן נטען כי התובעים בעצמם מפעילים בביתם עסק ללא רישיון. הנתבעים הפנו לפסיקת בית-המשפט העליון ממנה עלה לטענתם כי הפעלת גני ילדים בשכונות מגורים אינה מהווה מטרד. בנוסף לטענת הנתבעים, התובעים הודו כי עד לשנת 2010 לא היווה הגן מטרד ולכן אין מקום לפצותם.
העירייה העלתה מספר טענות סף, ביניהן התיישנות, מניעות בכך שהתובעים רכשו את ביתם בסמוך לגן ילדים פעיל, לא מחו על קיום הגן ו"ישנו" על זכויותיהם במשך מספר שנים. בכך ויתרו התובעים על זכות תביעתם, בפרט לאור העובדה ששתי בנותיהם התחנכו בגן מושא התביעה;
היעדר עילה - עילת התביעה היא בגין אי אכיפת חוק התכנון והבניה כנגד הנתבעים. העירייה אינה בעלת סמכות אכיפה על-פי חוק זה. סמכות זו נתונה לוועדה המקומית לתכנון ובניה;
היעדר סמכות מהותית - לבית-המשפט אין סמכות לבקר את החלטותיה ופעולותיה של הרשות המינהלית בתוקף תפקידה השלטוני.
בית-משפט קבע, כי גן הילדים שהפעילה הנתבעת 1 בבית הנתבעים 2-1, גרם לאי-נוחות לתובעים עקב הרעש שעלה מהגן וההפרעה לתנועה. מאחר והגן פעל בהיעדר היתר לשימוש חורג, די באי הנוחות שהוכחה כדי לזכות את התובעים בפיצוי. מנגד, מאחר והתובעים נעזרו בשירותי הגן טרם המועדים בגינם תבעו, ומאחר כי לא חל שינוי מהותי באופי פעילות הגן, נמצא מקום לפסוק פיצוי על הצד הנמוך. הנתבעים 2-1 ישלמו לתובעים סך של 15,000 ש"ח.
25. הטענות המועלות על-ידי המבקש, לעניין אי עמידתם של המשיבים בתנאי ההיתרים והרשיונות שניתנו להם, אינן יכולות להתברר במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט
ב- ת"א (אשד') 10641-05-16 {שלמה סולש נ' חנה אפשטיין ואח', תק-של 2016(4), 11973 (2016)} ניתן ביום 25.12.13 פסק-דין בתביעה אותה הגיש המבקש נגד המשיבים בתיק ת"א (שלום -אשדוד) 188/09.
המבקש הגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט להורות למשיבים לציית לפסק-הדין ולאכוף על המשיבים את קיום פסק-הדין בדרך של הטלת מאסר ו/או קנס.
לטענת המבקש, למרות שחלפה תקופה בת למעלה משנתיים ממועד כניסתו של הצו הקבוע בפסק-הדין לתוקף, המשיבים פועלים תוך הפרה של פסק-הדין.
לטענת המבקש, המשיבים ממשיכים להפעיל את המתחם במשק שלהם וזאת מבלי שיש למשיבים את מלוא ההיתרים והרשיונות לפעילות הנערכת במקום. המבקש טען כי המשיבים מפעילים במקום עסק של צהרון וקייטנה לעשרות ילדים, ללא היתר לשימוש חורג וללא רישיון עסק.
עוד טען המבקש, כי הפעילות בצהרון כוללת שימוש במתנפחים ובמשחקי הפעלה וזאת בשעות הצהריים, בניגוד לחוק העזר לשמירה על איכות הסביבה.
כמו-כן, בבית המגורים פועל משפחתון וחצר משחקים ללא היתר. אף טען המבקש כי המשיבים עורכים אירועים לקהל הרחב, תוך שימוש במערכת הגברה, בניגוד לחוק למניעת מפגעים ולתקנות למניעת רעש. המבקש הצביע על מטרדי רעש נוספים המגיעים מהמקום אל ביתו המצוי בסמוך.
המשיבים בתגובתם לבקשה טענו, כי הם פועלים בהתאם לדין ואוחזים בכל ההיתרים והרשיונות הנדרשים על-פי חוק לפעילות הנעשית במקרקעין.
בסיכומי הדברים, בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי המשיבים פעלו לשינוי התכנית החלה במקרקעין ובהמשך לכך, ניתנו למשיבים היתרי בניה וכן רשיונות עסק. הטענות המועלות על-ידי המבקש, לעניין אי עמידתם של המשיבים בתנאי ההיתרים והרשיונות שניתנו להם, אינן יכולות להתברר במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט.
ב- ת"פ (באר שבע) 5119-04-14 {מדינת ישראל נ' חברת מ.מ.מ. מפעלי מטמנות מאוחדים (1998) בע"מ ואח', תק-של 2015(4), 100364 (2015)} כתב האישום המתוקן ייחס לנאשמים עבירות של גרימת זיהום אוויר בלתי-סביר, עבירות לפי סעיף 11(א)(1) יחד עם סעיף 4 בחוק למניעת מפגעים, יחד עם סעיף 2 בתקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת); עבירה של גרימת ריח בלתי-סביר, עבירה לפי סעיף 11(א)(1) יחד עם סעיף 3 בחוק למניעת מפגעים, יחד עם תקנה 2 בתקנות למניעת מפגעים; אי נקיטת אמצעים למניעת זיהום אויר וריח בלתי-סבירים מאתרים לסילוק פסולת, עבירות לפי סעיף 11(א)(3) בחוק למניעת מפגעים וסעיף 12 בתקנות למניעת מפגעים יחד עם תקנות 2, 3, 4, 6(א) בתקנות הנ"ל.
הנאשמת 1 {להלן: "הנאשמת" או "הנאשמת 1"} היא חברה בע"מ אשר בזמנים הרלוונטיים ניהלה אתר לסילוק פסולת ופסדים בשם "גני הדס" הנמצא דרומית-מזרחית ובסמוך לצומת הנשיא מדרום לקיבוץ משמר הנגב (להלן: "האתר"}. הנאשם 2 היה בכל הזמנים הרלוונטיים מנכ"ל הנאשמת ומנהל פעיל בה {להלן: "הנאשם" או "הנאשם 2"}.
כתב האישום מגולל את ההיסטוריה של הפעלת האתר ברישיון מיום 09.02.00, אז ניתן הרישיון לניהול האתר, מפרט את תנאי רישיון העסק שנקבעו ביום 06.02.00 ומפרט השתלשלות של התראות שונות שהוצאו לנאשמת על-ידי המשרד להגנת הסביבה בגין החזקת צמיגים באתר ואופן החסנתם וכן בגין פקיעת רישיון העסק. המדובר בהתראות מהשנים 2004, 2006, 2007. ההתראה האחרונה המאוזכרת בכתב האישום הינה מיום 04.11.07.
ביום 02.07.09 בסמוך לשעה 16:00 פרצה שריפה במערום הצמיגים שהיה באתר ואשר הוחזק מעל פני הקרקע באופן שהצמיגים לא נחתכו ולא הוטמנו על-פי המתחייב בתנאי הרישוי וההיתרים של האתר. על-פי הטענה, כתוצאה מהשריפה, עשן שחור וסמיך עלה מן האתר והתפשט בכל האזור, כיסה שכונת מגורים בבאר שבע והגיע עד לצומת טללים שליד קיבוץ משאבי שדה. למקום הוזעקו כוחות כיבוי והאש כובתה רק בשעה 23:00 לערך באותו היום.
עוד בכתב האישום, סעיף המתייחס לזיהום האוויר שנגרם כתוצאה משריפת צמיגים. על-פי הנטען, הנאשמים גרמו במעשיהם ובמחדליהם המתוארים בכתב האישום לזיהום אויר ולריח חזק בלתי-סביר אשר הפריעו לאנשים המצויים בקרבת מקום.
ב"כ המאשימה טענה שיש מקום להרשיע את הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום מן הטעם כי הוכיחה שהצמיגים באתר הוחזקו שלא על-פי התנאים ברישיון העסק של הנאשמת, כי לו היו מוחזקים על-פי התנאים האמורים, השריפה לא היתה פורצת ולכן מפגעי השריפה לא היו נגרמים.
אין מחלוקת כי הנאשם 2 היה מנכ"ל פעיל אצל הנאשמת 1 ואחראי לפעולותיה ומחדליה כנושא משרה לאירוע השריפה, זאת ככל שיימצא שרובצת אחריות כזו. עוד אין מחלוקת כי אתר "גני הדס" הוא אתר סילוק פסולת שפועל במקום משנת 2000, אין מחלוקת אודות אירוע השריפה, על הזמן והמקום, על העובדה כי נשרף מערום צמיגים שלא הוטמנו במקום אלא הונחו חשופים בשטח. עוד אין מחלוקת כי בסמוך לשנת 2006 הובאה לאתר מכונת קיצוץ וגריסת צמיגים שפעלה עד מועד השריפה. מדובר במכונה שאמורה לאפשר מחזור הצמיגים לחומר גלם לתעשיה. אין מחלוקת כי פעולות המחזור והפעלת המכונה האמורה, בוצעו על-ידי הנאשמים ללא רישיון עסק ושלא על-פי כל דין וכי פעולות המחזור הנטענות בוצעו בשטח אתר "גני הדס".
בית-משפט קבע, כי הנאשמים הפעילו במקום מרכז מחזור כאמור, מחמת הספק נקבע כי הם החזיקו את הצמיגים באופן סביר בהתייחס לעובדה שמדובר במרכז מחזור ומאחר ומדובר בהצתה לא ניתן לומר שרובצת אחריות לפתחם של הנאשמים כאמור לעיל.
לפיכך, אין להדרש לטענות בדבר גרימת זיהום אויר וריח בלתי-סבירים, שכן אף אם אלה נגרמו כתוצאה מהשריפה, הרי שלא ניתן לקבוע שהאחריות לכך רובצת לפתחי הנאשמים שאינם אחראיים להצתה כאמור לעיל.
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים התשכ"א-1961; תקנה 3(א) ותקנה 17 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) התשנ"ג-1992.
ב- ת"פ (יר') 14038-03-14 {מדינת ישראל נ' איתי (סטורזי) פטורלי, תק-של 2015(1), 110970 (2015)} הנאשם הואשם בגרימת רעש באמצעות מכשיר קול, עבירה לפי סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, תקנה 3(א) ותקנה 17 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש).
על-פי כתב האישום, "ביום 02.08.13 בשעה 02:45 לערך, נשמעו בבית המגורים מוסיקה חזקה וצעקות אשר הקימו רעש בלתי-סביר."
המאשימה העידה כעד יחיד את רס"מ קובי גבאי. בעדותו אמר השוטר שמספר אנשים התקשרו למשטרה להתלונן על רעש במקום. בהגיעו למקום הוא הלך "בעקבות הרעש" והגיע לדירה, הוא נכנס לתוך הדירה והבחין ב"מסיבה עם אלכוהול ומוסיקה ורעש".
בחקירה נגדית אמר השוטר שלא היה צורך בעריכת זיכרון דברים {קרי: דו"ח פעולה} הואיל ופרטי האירוע נרשמו בדו"ח. הוא אישר שלא רשם בדו"ח שנכנס לתוך הדירה. לדבריו, לא היה צורך בצילום או הקלטת האירוע באמצעות טלפון הנייד שברשותו.
לעניין מספר האנשים בדירה, אמר העד שמדובר בהערכה והוא לא ספר אותם. הוא ציין שהוא מכיר את אבי המשפחה "מאירועים קודמים", אך הכחיש שיש לו טינה כלפיו.
לגבי מספר האנשים שהתלוננו למשטרה, העד לא היה מסוגל לומר אם אדם בודד התלונן מספר פעמים או אם היו מספר פניות למשטרה ממספר אנשים. העד לא גבה עדות מהמתלוננים וגם אינו סובר שהיה צורך לגבות עדותם או להעידם.
הנאשם טען כי ישב עם שישה חברים בדירה כדי לציין את סיום השירות הצבאי, "היה כיבוד ושתיה ונרגילה וטלוויזיה". לגרסתו, הם לא השמיעו מוסיקה ואין מערכת לשמיעת מוסיקה בדירה. בשעה 01:00 אחרי חצות, הם החליטו לסיים את המפגש, הנאשם פתח את הדלת כדי לצאת מהבית וראה שוטר עומד מולו. השוטר שאל אותו של מי הדירה והנאשם אמר שזאת דירה של אחיו. השוטר אמר לו שהם עשו רעש והוא צריך לרשום לו דו"ח. לפיכך, הלין על כך הנאשם ושאל מדוע לא רושם לו אזהרה כמקובל.
נקבע כי יש לזכות את הנאשם בגין זוטי דברים לפי סעיף 34יז לחוק העונשין.
אין לראות בתגובת הנאשם בעת קבלת הדו"ח כהודאה בעבירה. אדרבא, השוטר הוא שפעל לא בסדר והנאשם השיב בתום-לב, אם פעל לא בסדר, מדוע לא הוזהר? אולם, הואיל והנאשם לא עבר כל עבירה, יש לראות את תגובתו כטעות במצב דברים לפי סעיף 34 יח לחוק העונשין.
המאשימה לא הוכיחה רכיבי העבירה. לא הוכח שהיה רעש חזק ובלתי-סביר. גם לא הוכח שהרעש הפריע משעה שהמתלוננים לא מסרו עדות ולא הובאו להעיד. לא הובאו ראיות לגבי מכשירי שמע בדירה או שאדם שר או צעק או הפעיל כלי נגינה.
בית-משפט קבע, כי אין כל פגם ברשימת הדו"ח כנגד הנאשם בלבד מכוח היותו המחזיק בדירה אשר נתן רשות לאחרים להיות נוכחים בה והיה אחראי למפגש במקום.
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984; סעיף 57 לפקודת בריאות העם-1940; חוק עזר לכפר סבא (שמירה על איכות הסביבה ומניעת מפגעים) התשס"ח-2008; סעיפים 35, 36 44 ו- 63 לפקודת הנזיקין )נוסח חדש(.
ב- ת"א (רמ') 49633-10-12 {דב שפייזמן נ' רחל ציונית, תק-של 2015(1), 102028 (2015)} נדונה תביעה למתן צו מניעה זמני ופסיקת פיצויים בגין שפיכת מי שטיפת רצפות לבור ניקוז בקרבת ביתו של התובע.
התובע, רואה חשבון במקצועו, מתגורר ברחוב יקותיאל אדם 9 בכפר סבא בשכנות לנתבעת.
הנתבעת, פנסיונרית, מתגוררת ברחוב יקותיאל אדם 9 בכפר סבא בשכנות לתובע.
התובע עבר להתגורר בשכנות לנתבעת משנת 2005, ומאז ועד עתה מצויים הצדדים בסכסוכים מתמידים. מההליכים הקודמים ומהתכתבות בין הצדדים ובאי כוחם עלה שהתובע תובע מהנתבעת פיצויים על כל דבר של מה בכך. לדוגמא, כאשר נכדה של הנתבעת שיחק בכדור, והכדור נפל בחצירו של התובע, דרש התובע מהנתבעת שתשלם לו פיצויים על-כך.
במקרה הנדון, טען התובע כי הנתבעת נוהגת לשפוך מים ברשות הרבים, בקטע הרחוב שבחזית ביתו, מרחק פסיעה מהדרך המובילה לשער ביתו, ובמרחק של כ- 15 מ' מפתח ביתה, באמצעות דליים - "מי שפכים" אותם היא מוציאה מביתה {להלן: "השפיכה"}.
במקום השפיכה נקווית שלולית של מים דלוחים ועכורים, באורך של כ- 150 ס"מ וברוחב כ- 80 ס"מ, הצוברת בוץ, לכלוך וזוהמה והינה מפגע אסתטי, היגייני ובטיחותי המתקיים לאורך זמן מאחר והשלולית נספגת ומתייבשת רק לאחר כ- 24 שעות.
היקפי ה"שפיכה" הינם "שפיכה" אחת בכל יום וחצי , בממוצע. לעיתים ביצעה הנתבעת שתי "שפיכות" ביום אחד והן מתבצעות חדשות לבקרים גם בערבי חג, שבתות וחגים.
עוד טען התובע כי הנתבעת מתעלמת מקיומו של בור ניקוז מים ניגרים המצוי ממש בחזית ביתה ומבור כנ"ל המצוי סנטימטרים ספורים מנקודת ה"שפיכה" ומבצעת את ה"שפיכה" דווקא מחוץ לבור הניקוז בחזית ביתו.
לפיכך, טען התובע כי הנתבעת הפרה את חוק מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), את סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון, את סעיף 57 לפקודת בריאות העם, את חוק עזר לכפר סבא (שמירה על איכות הסביבה ומניעת מפגעים) ואת סעיפים 35, 36 44 ו- 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).
לאור האמור לעיל, עתר התובע לבית-המשפט, בין היתר, לאסור על הנתבעת בצו מניעה כללי וקבוע להוציא "מי שפכים" כהגדרתם בחוק העזר לכפר סבא (שמירה על איכות הסביבה ומניעת מפגעים), ונוזל אחר מביתה, ברחוב יקותיאל אדם 9ג' בכפר סבא ושפיכתם ברשות הרבים;
לפסוק לתובע פיצויים בגין נזקים ו/או הפרת ההסכם/פסק-הדין בסך 25,000 ש"ח.
הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה, בין היתר, מהסיבות כדלקמן:
תביעה זו היא חלק מיריבות רבת שנים בין בעלי הדין, וזו תביעה אחת מני רבות שהגיש התובע כנגד הנתבעת, על-מנת להציק לה;
אם אכן עשתה התובעת את אשר נטען בכתב התביעה, מדובר במעשה של מה בכך, המהווה זוטי דברים, אשר אין להגיש בגינם תביעה;
חוסר יכולתו של התובע "לסבול" את שכניו, הוא זה שהניע אותו להגיש תביעתו זו;
הנתבעת הכחישה שנהגה לשפוך מים באופן קבוע, אלא בתדירות נמוכה, וכי הפסיקה את שפיכת המים מיד עם הגשת התביעה;
המים אותם שפכה בעבר, לא היו מי דלוחים, והיו בכמות של עד דלי מים בנפח 10 ליטר, אשר נספגו והתייבשו מהר מאד בתקופת הקיץ;
היתה תקופה בה פתח הניקוז היה סתום, ולא ניתן היה לעשות בו שימוש;
הנתבעת לא הפרה כל הוראת חוק אליה הפנה התובע בכתב התביעה.
בית-משפט דחה את התביעה וקבע, כי כל התביעה מבוססת על סכסוך השכנים שיש לתובע עם הנתבעת, ומטרת התביעה דנן היא להעצים את סכסוך השכנים ולא להשקיטו, כפי שהתחייב גם התובע בהסכם הפשרה. התביעה דנן באה כהמשך לדרישה הבלתי-סבירה מצד התובע שהנתבעת תשלם לו פיצויים על-כך שהנכד של הנתבעת שיחק בכדור בחצר הנתבעת, ותוך כדי משחקו של הנכד נפל הכדור בחצירו של התובע.
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים התשכ"א-1961; תקנה 3(א) ותקנה 17 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) התשנ"ג-1992.
ב- ת"פ (יר') 34516-10-13 {מדינת ישראל נ' אחמד פרחאן, תק-של 2015(1), 2612 (2015)} הנאשם הואשם בגרימת רעש באמצעות מכשירי קול, עבירה לפי סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים ותקנה 3(א) ותקנה 17 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש).
על-פי כתב אישום, ביום 11.10.12 בסמוך לשעה 02:00 אחרי חצות בבית מגורים, גרם הנאשם לרעש חזק באמצעות מכשיר רדיו.
המאשימה העידה עד יחיד, רס"ר אבו שקרה. כן הוגש כראיה מטעם הנאשם דו"ח הפעולה שנערך על-ידי השוטר.
בעדותו בבית-המשפט הוסיף העד שהוא הגיע לבית של השכן המודיע וניתן היה לשמוע את הרדיו בתוך הבית של המודיע. לעניין זיהוי ביתו של הנאשם כמקור המוזיקה מהרדיו, אמר העד שהוא הסתכל בעד החלון וראה שמקלט הרדיו הופעל. לשאלת בית-המשפט לגבי הפסקת הרעש מהרדיו, השיב "אחרי שהוא {הנאשם} פתח את הדלת הסברנו לו את מהות העבירה וביקשנו ממנו להנמיך את הרדיו והוא הנמיך ואחר כך לא היה רעש".
בחקירה נגדית, העד השיב שזה הדו"ח היחיד שרשם מפאת רעש ממקום מגורים. השוטר לא זוכר אם הנאשם, כשפתח לו את הדלת, נראה כאדם שרק קם משנתו. לעניין הפסקת הרעש, השיב לסניגור שאחרי שהוא נתן לנאשם את הדו"ח וביקש מהנאשם להנמיך את הקול מהרדיו, הנאשם נכנס הביתה והופסק הרעש.
הנאשם העיד שהוא ומשפחתו ישנו בבית. הוא הכחיש שהיה רעש מהרדיו בבית. לדבריו הוא אשר שוחח עם היומנאי בטלפון ולא אביו חליל. היומנאי אמר לו שיש אנשים ליד הדלת והוא מיד הלך ופתח את הדלת. הנאשם הכחיש ששמע מוזיקה מרדיו או את דפיקות השוטרים בדלת או את צעקות השוטרים בעד החלון לפני שהתעורר בעקבות שיחת הטלפון עם היומנאי. לדברי הנאשם גם אחרי שהתעורר "לא היתה שום מוזיקה". לעניין בקשת השוטר שהוא יכבה את הרדיו אמר "השוטר לא ביקש ממני ולא דיבר איתי, הוא רק לקח ממני תעודת זהות ואחר כך חזר {עם הדו"ח}.
בסיכומיה ציינה התובעת שהשוטר זכר פרטי האירוע, מעבר מהרשום בדו"ח הפעולה, מפני שזה דו"ח היחיד שנתן השוטר בשל רעש מבית מגורים. היא ביקשה מבית-המשפט לקבוע כמופרכת את טענת הנאשם שעל-אף ששררה דממה בביתו ועל-אף שלא נשמע מוזיקה מרדיו, השוטר מסר לו את הדו"ח. כן טענה, שלמרות, אליבא דגרסת הנאשם, היו עוד שבעה אנשי משפחה בבית היכולים לתמוך בגרסתו של הנאשם, הם לא הובאו להעיד בבית-המשפט והדבר אומר דרשני.
מנגד, בסיכומיו, טען ב"כ הנאשם שהעובדה שרק הנאשם ניגש לפתוח את הדלת לשוטר, מעיד כאלף עדים, שבני המשפחה בבית ישנו אותה עת כטענת הנאשם. לדברי הסניגור, העובדה שהשוטר לא רשם בדו"ח הפעולה אם התרשם שהנאשם קם משינה, היא "מחדל חקירתי משמעותי". לדבריו, גרסת הנאשם היא סבירה ובמקרה דנן, לכל היותר, יש גרסה מול גרסה ויש לזכות את הנאשם. בהקשר זה, לטענתו, יש לראות את הדברים עליהם העיד השוטר שאינם רשומים בדו"ח הפעולה, כגון שנכנס לביתו של המודיע וניתן היה לשמוע את הרדיו מתוך הבית, כעדות כבושה.
בית-משפט הרשיע את הנאשם וקבע, כי יש בתגובת הנאשם לשוטר דווקא להוות חיזוק לראיות נגדו. אם הרעש לא היה מהרדיו בביתו של הנאשם, ההיגיון אומר שהנאשם לא היה מסביר לשוטר מדוע לא שמע את דפיקות השוטר בדלת אלא טוען, גם בפני היומנאי בטלפון וגם בפני עד התביעה, שמקור הרעש לא מביתו.
אם טעה השוטר במסקנתו שרדיו הנאשם מהווה מקור הרעש, סביר להניח שהנאשם היה מזמין את עד התביעה בתוך ביתו כדי השוטר יבין שביתו אינו המקור של הרעש. אי הזמנת השוטר לתוך הבית גם מהווה חיזוק לגרסת המאשימה.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 5 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961; תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
אזכורי פסיקה: רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטים; רע"א 1896/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' אולטרה שייפ מדיקל; רע"א 10910/02 פז חברת נפט בע"מ נ' פרץ; רע"א 3844/10 אסייג נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ.
ב- ת"א (חי') 14324-09-14 {אחמד מחאמיד נ' כארם ג'בארין ואח', תק-של 2014(4), 88698 (2014)} המבקש הגיש תביעה המשיבים על-פי חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), בה עתר למתן צו מניעת מפגע סביבתי, אשר יחייב את המשיבים להפסיק את מפגע זרימת מי הביוב לחצר ביתו ולפצותו על נזקיו.
בכתב התביעה נטען כי בחודשים נובמבר ודצמבר בשנת 2013 זרמו מבתיהם של המשיבים מס' 2-1, שהינם שכניו של המבקש באום אל פחם {להלן: "השכנים"}, מי ביוב שהגיעו אל חצר ביתו והסבו לו נזקים בלתי הפיכים. פניותיו אל המשיבים להפסקת זרימת מי הביוב לא נשאו פרי.
בישיבה אצל המשיבה מס' 3 {להלן: "העירייה"}, בה נכח המבקש, הובטח לו כי "העניין יטופל", מהנדס מטעם המשיבה מס' 4 {להלן: "החברה"} ביקר בביתו והבטיח הבטחה דומה, אולם מעבר לכך לא עשו המשיבים מאומה. עוד צויין בתביעה כי לאחר שמפגע זרימת הביוב נפסק לתקופה מסויימת, הוא שב והתחרש לעיתים.
בסמוך להגשת כתב התביעה הגיש המבקש "בקשה למתן צו מניעה זמני ו/או להמציא לתובע בית מגורים חלופי ו/או לנקות את בית המבקש וחצרו ו/או למנוע באופן זמני את המפגע הסביבתי". בבקשה נטען כי במצב שנוצר אין ביכולתו להמשיך ולהתגורר בביתו ואין באפשרותו לשכור בית חלופי, וכי יש צורך בהפסקה לאלתר של המפגע.
המבקש טען, כי פעל כמצוות סעיף 5 לחוק למניעת מפגעים, והודיע מבעוד מועד על כוונתו להגיש תובענה "לגורמים" ולמשיב מס' 5 {להלן: "המשרד להגנת הסביבה"}.
המשיב מס' 1 {להלן: "השכן"} טען, כי השכן אינו אחראי לנזקים שגרם המפגע; על-פי חוק תאגידי מים וביוב, החברה היא האחראית לפיקוח והפעלת רשת המים והביוב במקום מגורי המבקש; בתצהיר שצורף לבקשה אין פירוט של נזקים שגרם המפגע, ובכתב התביעה אין חוות-דעת להוכחת קיומם של נזקים אשר מונעים מהמבקש שימוש, הנאה וניצול המקרקעין, והמבססים את הטענה כי מקור המפגע הינו בבית השכן; המבקש השתהה במשך למעלה משנה מעת גילוי המפגע עד להגשת הבקשה.
העירייה טענה כי לאור חוק תאגידי מים, אין לעירייה סמכות ואחריות על מערך תשתיות המים והביוב באום אל פחם; החל משנת 2009 הועברו לחברה כל הסמכויות בעניינים הקשורים במערכות המים והביוב; החוק למניעת מפגעים התכוון כי צו על-פיו יינתן רק כנגד הגורם המפגע. במקרה דנן, המבקש לא הניח תשתית עובדתית לביסוס טענה כלשהיא כלפי העירייה.
החברה טענה, כי שלחה לביתו של המבקש צוות מקצועי, בלוויית מהנדס החברה, על-מנת לבחון את המפגע הנטען. בבדיקה התברר כי הביוב של השכנים, המתגוררים במפלס גבוה מבית המבקש, מתנקז לבור ספיגה הנמצא בקרבת גבול מגרשו של המבקש, ובהתמלאו - זורם הביוב למגרש המבקש. מאחר ושכן שלישי מתנגד להעברת צנרת ביוב בחצריו על-מנת לחבר את בתי השכנים למערכת הביוב המרכזית, הציעה החברה לדאוג לניקוז בור הספיגה שבמגרש השכנים באמצעות ביובית שאיבה, ובכך תימנע זרימת ביוב לחצר המבקש.
משפנתה החברה בעניין זה אל המבקש, הוא דחה את הפתרון המוצע ועמד על קבלת דיור חלופי; החברה מסכימה לפעול לסילוק המפגע בדרך של שאיבה של בור ספיגה באופן מחזורי עד לבירור התובענה או עד למציאת פתרון סופי למחלוקת; המבקש לא עמד בדרישות הטכניות לקבלת סעד זמני, ולא צרף התחייבות עצמית לבקשה; הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר; המשיב נמנע מלצרף לבקשה כמשיב את השכן השלישי; הסעד הזמני זהה לסעד המבוקש בתובענה.
המשרד להגנת הסביבה ורשות המים טען, כי לא הוצגו ראיות להוכחת קיומו של המפגע הנטען; לא התקבל אצל המשרד להגנת הסביבה דיווח על המפגע; בבקשה טען המבקש כי השכנים הם האחראים הישירים למפגע, ואין בפיו טענה כלפי הרשויות, ובמיוחד כלפי המשרד להגנת הסביבה, על היותם האחראים הישירים כאמור; החברה היא הגורם המוסמך לטפל במפגע, מכוח חוק תאגידי מים; לעירייה הסמכויות לדרוש סילוק המפגע, מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב), חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית - סמכויות פקחים); פקודת הבריאות וחוק עזר לאום אל פחם (איכות הסביבה, מניעת מפגעים ושמירת איכות הסביבה).
בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי התובענה הינה להוצאת צו לפי סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים. הסעד הזמני המבוקש אינו צו מניעה כי אם צו עשה, הזהה בעיקרו לסעד המבוקש בתובענה. היעתרות לבקשה תייתר את הסעד המבוקש בתובענה. כאשר לא הוכחה דחיפות במתן הסעד הזמני, ואין ידיעה אודות מידת הפגיעה שנגרמה למבקש, אין מקום להורות על צו עשה זמני, בטרם התבררה התובענה לעומקה ובטרם הובאו ראיות על-ידי כל בעלי הדין.
31. מוסיקה חזקה מבית מגורים - עלה בידי הנאשם לעורר ספק סביר ביחס לעובדות הנטענות כנגדו
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק מניעת מפגעים, התשכ"א-1961; סעיף 3(א) לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992.
ב- ת"פ (אשק') 38467-12-13 {מדינת ישראל נ' ניסן גיספן, תק-של 2014(4), 61904 (2014)} על-פי עובדות כתב האישום, ביום 26.06.13, סמוך לשעה 00:15, נשמעה מבית המגורים שבו התגורר הנאשם {להלן גם: "הבית"} מוסיקה חזקה ממערכת הגברה שהיתה במקום.
הנאשם כפר בעבירה שיוחסה לו.
מטעם התביעה העיד הסייר עומר בן טולילה, ומטעם ההגנה העידו הנאשם ושכנה, גב' יהודית ויגדור, שדירתה נושקת לבית במקום מסויים.
ביום 25.06.13 סמוך לשעה 23:56 פנתה גב' יהודית ויגדור למשטרה בשל "מוסיקה רועשת מאוד". הסייר מר בן טולילה הגיע למקום יחד עם שוטרת בשם חן אטיאס, ולטענתו הבחין שמקור הרעש הגיע מביתו של הנאשם.
מר בן טולילה צלצל בפעמון הבית. שלאחר שלא היה מענה בבית, כרז מר בן טולילה מן הרחוב לבעלי הבית, ולאחר מכן ירד הנאשם - חייל משוחרר - והזדהה כבעל הבית.
סמוך לשעה 00:15 {26.06.13} ערך מר בן טולילה לנאשם - ששהה אותה העת על גג הבית יחד עם מספר חברים - דו"ח בגין הרעש. מר בן טולילה העיד כי זיהה בוודאות שמקור הרעש היה ביתו של הנאשם. עם-זאת, בחקירתו הנגדית אישר כי לא נכנס לבית ולא ראה את מקור ומכאן שעדותו בחקירה הראשית לעניין זהוי מקור הרעש, היא נסיבתית.
השוטרת חן אטיאס, שהיתה עדה לאירוע, לא ערכה דו"ח בגין האירוע ולא זומנה להעיד בבית-המשפט.
מנגד, העיד הנאשם שכלל לא היתה מוסיקה בבית באותה וכן שבמועד הרלבנטי שהו בבית אחיו, יחד עם רעייתו ובתם התינוקת. הנאשם מסר שבית הסמוך לביתו, בהמשך הרחוב, משמש למסיבות וערבי קריוקי.
השכנה, גב' יהודית ויגדור העידה מטעם הנאשם כי פנתה למשטרה בשל המוסיקה הרועשת, לאחר שלא הצליחה למצוא בעצמה את מקור הרעש. גב' ויגדור מסרה שבין היתר, הסתכלה לכיוון בית הנאשם וניסתה לבדוק האם מקור הרעש מגיע מבית הנאשם אך הצד של הבית הפונה לביתה היה חשוך ולא הבחינה בסימן למסיבה כלשהיא.
בית-משפט קבע, כי עלה בידי הנאשם לעורר ספק סביר ביחס לעובדות הנטענות כנגדו, הן בשל אישור מר בן טולילה שלא הבחין במו עניו במקור הרעש והן נוכח עדות גב' ויגדור בה לא הוטל ספק, הגם שאף עדותה היתה נסיבתית ולא ישירה. לדבריה, היא ניסתה להתחקות אחר מקור הרעש ולא הבחינה ברעש בלתי-סביר של מוסיקה מכיוון ביתו של הנאשם, למרות שעמדה בסמיכות לבית הנאשם. זאת לצד המנעות המאשימה מזימון עדה שנכחה במקום.
32. אין ספק כי מיקומו של המעבה מכער את הנוף הנשקף מחלון הסלון ופוגע באיכות חייה של התובעת
חקיקה רלבנטית: סעיף 44(א) פקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968.
ב- ת"א (חי') 7347-12-13 {מירי נזמה לוי נ' פרחה קוטובסקי, תק-של 2014(4), 8285 (2014)} נדונה תביעה למתן צו קבוע המורה לנתבעת לסלק מעבה יחידת מיזוג אוויר {מדחס} המוצב על גג דירתה, בסמוך לסלון דירתה של התובעת, בהתבסס, בין היתר, על חוק למניעת מפגעים, ועל עוולת מטרד ליחיד לפי סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין.
התובעת והנתבעת מתגוררות בבניין משותף בדרך הים 170 בחיפה. דירתה של התובעת ממוקמת מעל דירת הנתבעת.
בתחילת שנת 2013 ביצעה הנתבעת תוספת בניה על-ידי הוספת חדר ממ"ד לדירתה, כאשר גג החדר הנ"ל נבנה בצמוד ובסמיכות לסלון ולחדר נוסף בדירתה של התובעת. על גג זה הציבה הנתבעת מעבה יחידת מיזוג אוויר במרחק של כשלושה מטרים מסלון דירתה של התובעת, ומסביב לגג נבנתה גדר נמוכה מבלוקים.
לטענת התובעת, המעבה אשר הוצב ברכוש המשותף של הבניין, גורם לרעש בלתי נסבל, פולט חום, גורם לזיהום אויר, מכער את הנוף הנשקף מחלון הסלון של דירתה ופוגע קשות באיכות חייה.
הנתבעת מנגד הכחישה את טענות התובעת וטענה כי הצבת המעבה על גג חדר הממ"ד נעשה בהסכמתה והרשאתה של התובעת, וכי התביעה דנן הוגשה בעקבות סירובה של הנתבעת לאפשר לתובעת להשתמש בגג חדר הממ"ד.
בית-משפט קיבל את התביעה וקבע כי די בעיון בתמונות אשר הוצגו על-ידי הצדדים, המראות את מיקום המעבה, כדי להוביל למסקנה כי המדובר במטרד ליחיד כהגדרתו בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין. בתמונות הנ"ל נראה המעבה כשהוא ממוקם במרחק קטן מסלון דירתה של התובעת, ואין ספק כי מיקומו הנ"ל מכער את הנוף הנשקף מחלון הסלון ופוגע באיכות חייה של התובעת.
חקיקה רלבנטית: סעיפים 20ב, 20כא ו- 20כב לחוק המים, התשי"ט-1959; סעיף 11 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961; סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.
ב- ת"פ (חי') 9655-07-08 {מדינת ישראל נ' אכרם חסון, תק-של 2014(3), 85705 (2014)} כתב האישום בתיק דנן הוגש כנגד הרשות המקומית "עיריית עיר הכרמל" {להלן: "העירייה"}, שני נושאי משרה של העירייה, שתי חברות פרטיות, אשר התקשרו עם העירייה בהסכם ושני נושאי משרה בשתי החברות הנ"ל. עניינם של כל יתר הנאשמים הסתיים, והכרעת דין דנן מתייחסת לנאשם 3 בלבד, אשר כיהן החל מחודש דצמבר 2003 ובכל מועד רלבנטי לכתב האישום, כראש עיריית עיר הכרמל.
כתב האישום המתוקן כלל שני אישומים, כאשר לנאשם 3 מיוחס האישום השני בלבד, על-כן הכרעת דין דנן לא תתייחס לאישום הראשון. בהתאם לאישום השני, בתחום שיפוט העירייה, בבעלותה, בחזקתה, בשליטתה ובפיקוחה, היה מצוי בתקופה הרלבנטית אתר פיראטי לסילוק פסולת, הידוע כאתר דלית אל כרמל {להלן: "אתר דליה"}.
בהתאם למפורט באישום זה, החל מיום 13.01.04 ולכל המוקדם עד ליום 30.10.06, לא נקבעו באתר דליה סדרי עבודה, על-אף היותו שטח פתוח ברשות הרבים, והושלכו אליו פסולת, כולל פסולת ביתית, בניין, גושית, צמיגים, חומרים מסוכנים, גזם ופסדים, בין היתר על קרקע חשופה, ללא איטום למניעת חלחול. בנוסף - לא הותקנו באתר גידור, שערים, שילוט כדין, ולא ננקטו אמצעים סבירים ויעילים למניעת בעירות של פסולת. עוד נכתב באישום, שהנאשמים התירו הבערת פסולת ולא נקטו באמצעים סבירים ויעילים לשם מניעת הבעירות, שכתוצאה מהן נפלטו עשן, לרבות עשן שחור, גזים, אדים ואבק, שגרמו לזיהום אוויר.
בהתאם לכתב האישום, הנאשם 3 לא פיקח, לא עשה כל שניתן, ולא נקט בכל האמצעים הסבירים לשם מניעת העבירות.
הנאשם 3 טען, שאיחודן של המועצות דליה ועוספיה תחת כיפה אחת, על אפם וחמתם של חלק ניכר מתושביהן, נעשה באופן רשלני ושטחי, ומבלי לתת את הדעת על מצבן הכלכלי הקשה וחובותיהם הרבים, ומבלי לסייע בהסדרת המבנה הארגוני של העיר החדשה, "עיר הכרמל", שהתפרקה תוך מספר שנים לא רב.
הנאשם 3 טען, כי הוא דאג לשכור את שירותיהן של שתי חברות בכדי לנסות ולפתור את בעיית הפסולת.
בית-משפט זיכה את הנאשם 3 וקבע, כי הנאשם 3 עשה ככל יכולתו על-מנת להתמודד עם המפגעים התברואתיים והסביבתיים בדמות אתרי הפסולת של דלית אל כרמל, וכן על-מנת לפקח על קיום ההוראות. בתקופה הנ"ל מונה לעירייה חשב מלווה, וללא חתימתו לא ניתן היה לבצע פעולה תקציבית כלשהי, אף לא תשלום לספקים שפעלו בהתאם לחוזה.
34. המשיבים מפעילים במתחם, ובאופן בלתי-חוקי, עסק של גן אירועים לכל דבר ועניין - ניתן צו מניעה זמני
ב- ת"א (חי') 20633-07-14 {עלי סעד ואח' נ' אסעד כמאל אסעד ואח', תק-של 2014(3), 40820 (2014)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור וימנע המשך הפעלת עסק ו/או גן אירועים ו/או מסעדה ו/או הקמת שטח מסחר במתחם ואף להימנע מקיום אירועי חתונות לאלתר וללא כל דיחוי בחלקות בכפר בית ג'אן.
המבקשים הינם הבעלים של חלקים מחלקה מס' 8 בגוש 19515, הממוקמת בכפר בית ג'אן. בשטחם של המבקשים מצויים שלושה בתי מגורים. לבתים היתר בניה כדין. המבקשים מתגוררים בחלקה הנ"ל. המבקשים אף מפעילים באחד מן הבתים שלושה חדרי אירוח.
המשיבים 1 ו- 2 הינם בעלי זכויות של חלק מהחלקות הנדונות, אשר גובלות בחלקה 8 של המבקשים {להלן יכונו המקרקעין הגובלים הנ"ל: "המתחם"}. המתחם הוא רחב ידיים, בן מספר דונמים, רובו סלול אספלט, ועליו מצויים מבנים/קונסטרוקציות מתכת ואוהל אירועים גדול.
המשיב מס' 3 הינו מי שמחזיק ו/או משתמש במתחם ו/או מפעיל בו, הלכה למעשה, גן אירועים.
המשיבה מס' 4 הינה המועצה המקומית שבשטחה מצויה חלקת המבקשים וכן המתחם.
לטענת המבקשים, המשיבים מפעילים במתחם גן אירועים לכל דבר ועניין, בניגוד לייעוד המקרקעין שהינו ייעוד חקלאי, ללא אישורים ממשטרת ישראל, ללא אישורי כיבוי אש, ללא היתרי בניה, ללא רשיונות עסק, ובניגוד לכל דין אפשרי. מדובר בהפרת חובות חקוקות לרוב ומדובר במטרד חמור, העונה על הגדרת העוולה של מטרד ליחיד בסעיף 44 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).
עוד טענו המבקשים כי הפעלת עסקים במתחם בניגוד לדין על-ידי המשיבים או מי מטעמם, החלה בשנת 2007 או בסמוך לכך, כאשר פתחו במקום עסק לאכסון גז, וכן מכירה וחלוקה של בלוני גז, ללא כל היתר כדין {להלן: "עסק הגז"}. זאת, נוסף לפעילות עסקית אחרת שהתנהלה במתחם {רכבים, שוק}. המבקש מס' 1 {להלן: "המבקש"} פנה בכתב לרשויות ומוסדות שונים, התלונן והתנגד להמשך הפעלת עסק הגז. הטענות בדבר הפעלת עסק הגז בעבר אמנם נטענות על-ידי המבקשים, אולם בבקשה אין מתבקש סעד בהקשר זה והדברים מובאים כרקע לטענותיהם.
בשנת 2011 החלו המשיבים להפעיל במתחם גן אירועים, עסק לקיום חתונות.
המבקשים פנו אל המשיבים, התנגדו להקמת העסק, ודרשו מהמשיבה מס' 4 {להלן: "המועצה"} לפעול על-מנת שלא לאפשר הקמת העסק ו/או המשך הפעלתו.
בהמשך, ולאחר שהמועצה לא פעלה כנגד העסק הבלתי-חוקי שנוהל במקום, הגישו המבקשים מספר עתירות מנהליות לבית-המשפט המחוזי בחיפה במטרה לחייב את הרשויות השונות להפעיל סמכויותיהם על-פי דין.
המבקשים טענו כי קיום חתונות במתחם, מהווה עוולה של מטרד ליחיד ומטרד לציבור וכן מהווה הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של המבקשים וכן הפרעה של ממש להנאה סבירה מהם, בהתחשב במיקומם ובטיבם. המבקשים טענו כי קיום העסק של גן האירועים בלב שכונת מגורים, ולפחות בסמוך מאד אליה, פוגע במבקשים בצורה חמורה, מסב להם מטרד חמור, מאלץ אותם לשנות את אורח חייהם, לעיתים הם נאלצים לעזוב את הבית בסופי שבוע בזמן קיום האירועים, והדבר אף גורם להם לפגיעה בעסקו של המבקש בהשכרת חדרי אירוח.
באשר למטרדי ריח ותברואה, המבקשים טענו כי בגן האירועים נדרשת הכנת מזון לאלפי אנשים המוזמנים לאירועים וכי הריח החריף של הבישול נכנס לביתם של המבקשים, דבר המחייב סגירה מוחלטת של הפתחים, אשר אף היא אינה עוזרת לנטרול הריחות.
המשיב 2 טען כי המבקשים מגישים את הבקשה ומטרידים אותו ואת משפחתו רק בגלל שהתגלה על-פי מדידה שערכו כי המבקש מסיג את גבול החלקה שלהם ובעקבות התראה שנשלחה למבקש על-ידי עו"ד. נטען כי המבקשים מנסים באמצעות הבקשה להפעיל לחץ על המשיב 2 ומשפחתו כדי לוותר להם על הסגת הגבול.
סוף דבר, בית-משפט קבע, כי המשיבים מפעילים במתחם, ובאופן בלתי-חוקי, עסק של גן אירועים לכל דבר ועניין ותומך עוד יותר בעילת מטרד לכאורה, וחשוב מכך - מקים למבקשים לכאורה עילת תביעה נוספת.
ניתן צו מניעה זמני, המופנה כנגד המשיבים 3-1, אשר אוסר הפעלת גן אירועים ו/או מסעדה, במתחם המצוי בכפר בית ג'אן על-גבי המקרקעין האמורים. צו זה אוסר לקיים במתחם זה חתונות כלשהן וכן אירוע אחר כלשהו, בין אם במסגרת פעילות עסקית של גן אירועים ובין אם לפי הנטען מתקיים האירוע מבלי ששולמה תמורה כלשהיא.
35. פעילות משמעותית רבה ושגרתית של קליטת פסולת בניין לצרכיהם של הנאשמים
ב- ת"פ (כ"ס) 16554-11-10 {מדינת ישראל נ' עאטף מסארוה ואח', תק-של 2013(4), 108044 (2013)} הוגש כתב אישום בו נטען כי הנאשמים 2-1 הפעילו עסק של אתר סילוק פסולת לא מורשה בבור גדול שבמקרקעין שבחזקתם, וכן עסק לפינוי והובלת פסולת. כל זאת לפחות במשך 13 חודשים החל מחודש 03/09.
בנוסף נטען כי בחודש 08/05 פסולת באתר היתה בקרבת מי תהום. עוד נטען כי בשני מקרים בחודש 03/09 נצפה באתר עשן, כאשר במקרה השני הדבר נבע משריפת חומרים סינתטיים שביצע הנאשם 1.
בנוסף, לנאשם 2, וכן לנאשמים 4-3, שעבדו כנהגי משאיות בעסק של הנאשמים 2-1, יוחסו השלכות פסולת בניין בתוך האתר. בשני אירועים בחודשים 03-04/09 {לנאשם 2 מעורבות רק באירוע הראשון}, ואילו לנאשם 1 ניסיון לעשות כן בחודש 09/09. נטען כי כמעט כל ההשלכות וניסיון ההשלכה בוצעו באמצעות מספר כלי רכב שהנאשם 2 הינו הבעלים הרשום שלהם.
נטען כי באמור לעיל, ובאופן שבו הופעל האתר, עברו הנאשמים 2-1 עבירות שעניינן עיסוק ללא רישיון, הפעלת אתר לסילוק פסולת ללא התשתיות והדרישות קבועות בדין, גרימת זיהום אוויר חזק או בלתי-סביר וריח חזק ובלתי-סביר, אי נקיטת אמצעים למניעת זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים מאתר פסולת, אי הימנעות מפעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, והשלכה והזרמה לתוך מקור מים או בקרבתו.
בנוסף, ביחס לנאשמים 2-4 נטען כי עברו עבירה של השלכת פסולת בניין ברשות הרבים, ואילו הנאשם 1 עבר עבירה של ניסיון להשליך פסולת בניין ברשות הרבים.
הנאשמים כפרו בכלליות במיוחס להם בכתב האישום. לטענתם, הנאשם 2 אמנם הינו בעל זכויות במקרקעין והבעלים הרשום של כלי הרכב, אך הנאשם 1 לבדו הוא המחזיק בפועל במקרקעין והאחראי הבלעדי לנעשה בהם, כמו גם לשימוש בכלי הרכב. כן נטען כי הרשויות בעצמן, באמצעות קבלנים מטעמן, פינו לצורכיהן לבור, לאחר כרייתו, כמויות נכבדות של פסולת יבשה של הריסות, מבלי שיוחסה להן בגין כך כל עבירה.
בנסיבות אלה הנאשם 1 השליך לחלקו הנותר של הבור, כמות בטלה באלפי מונים של פסולת יבשה. לגבי ההשלכה לתוך מקור מים או בסביבתו, קיימת התיישנות, מה עוד שעובדתית השלכה זו הוכחשה. באשר לנאשמים 4-3, נטען כי ביצעו את הוראות שניתנו להם, ולא ידעו שיש במעשיהם משום עבירה.
בית-משפט קבע, כי בבור התבצעה במשך תקופה של לפחות 13 חודשים כמתואר בכתב האישום פעילות משמעותית רבה ושגרתית של קליטת פסולת בניין לצרכיהם של הנאשמים. כל הטענות לזיקה כלשהיא של הפעילות בבור לרשויות, באופן המגבש הגנה כזו או אחרת {בעיקר הגנה מהצדק}, נדחו מכל וכל.
ב- ת"א (יר') 11477-06 {מרדכי ניסים נ' שי אוחנה, תק-של 2013(2), 50721 (2013)} התובע גר בבניין רב דירות ובקומת הקרקע, בכיוון הפונה אל רחוב ראשי, ישנה שדרה של חנויות ובהן גם חנויות לממכר מזון {פלאפל, סטיקיות וכיוצא באלו}. בדירתו של התובע המצויה בקומה הראשונה, ישנו חלון מעל אחת מאותן חנויות לממכר מזון.
על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע הפעיל עסק של מסעדה אשר הסבה לתובע רעש בלתי-סביר, ריחות עזים ולכלוך. כך גם נטען, כי הותקן סוכך בכניסה אל החנות והוצבה סככה מחוץ לחנות, במקום שעל-פי הנטען, מפריע לתובע ומונע שימוש סביר בדירתו.
המחלוקת בין הצדדים בתובענה הנדונה היא בשאלה, אם אמנם הסב עסקו של הנתבע מטרדים של רעש ריח ולכלוך, כנטען בכתב התביעה.
לאור האמור טען התובע, כי גרימת הרעש עומדת בניגוד לחוק למניעת מפגעים, ולפיכך מהווה הדבר עוולה של הפרת חובה חקוקה ועוולה של מטרד ליחיד. לפיכך עתר התובע לפיצוי כספי בסך של 30,000 ש"ח, אשר לטענתו מהווה אומדן של הנזק שעל-פי טענתו, נתבע הסב לו. כן עתר לצו מניעה קבוע, אשר יורה לנתבע להימנע מהפעלת המסעדה או כל עסק אחר במקום.
הנתבע טען כי הבניין שבו גר התובע ושבו היה עסקו, נבנה בשנות השבעים של המאה הקודמת ובו חמש קומות, בעוד הקומה התחתונה היא קומת מסחר וארבע הקומות העליונות משמשות למגורים. החנות של הנתבע שמשה במשך כחמש-עשרה שנה לממכר מזון {פיצה, סטקייה וכדומה} ובסמוך אליה חנויות נוספות דומות. זה היה המצב במקום עוד בטרם נכנס התובע לגור בדירתו.
לאחר כניסת התובע לדירה ובהתאם לדרישתו, התקין לו בעל עסק קודם חלונות כפולים. בחנות שלו הותקן מפוח לטיהור אוויר, אשר אושר בידי הנדסאי לסינון ולטיפול באוויר, ומערכת זו עומדת בקריטריונים אשר נקבעו למניעת ריחות ועשן. עוד טען כי מלבד התובע, איש לא טען כלפי הנתבע כי החנות מפריעה לו או מטרידה אותו.
בית-משפט דחה את התביעה וקבע, כי לא עלה בידי התובע להוכיח ולו טענה אחת מבין שלל הטענות שטען, ואף לא עלה בידיו להוכיח אף לא מטרד אחד או הפרעה אחת שביקש לייחס לנתבע.
37. הסמכות לדון בתביעה בגין עוולת מטרד לציבור, הינה לבית-המשפט המחוזי
חקיקה רלבנטית: סעיף 5(1) לחוק בתי-המשפט לעניינים מנהליים התש"ס-2000; סעיפים 42 ו- 43 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968.
אזכורי פסיקה: ת"א 4067-04-08 דיאבאת נ' ועדה מקומית לתכנון יזרעלים ואח'.
ב- ת"א (צפ') 14606-10-11 {אגודה שיתופית לשירותים קהילתיים בת יפתח בע"מ ואח' נ' נ.א.ס.א. יזום וניהול פרוייקטים בעמ ואח', תק-של 2013(2), 55058 (2013)} נדונה בקשת הנתבע 2 - מנהל מקרקעי ישראל {להלן: "המנהל"}, לסילוק התביעה על-הסף מחוסר עילה, חוסר יריבות וחוסר סמכות עניינית.
המדובר בתביעה שהוגשה כנגד הנתבעת 1 {להלן גם: "החברה"}, אשר זכתה במכרז מטעם המנהל להפעלת מחצבה בשטחים הסמוכים לישוב יפתח מצפון מערב {להלן: "הישוב"}.
התובעים טענו כי חלק מפעולות החציבה מתבצעות בתחום תכנית ג'/13885 {להלן: "התכנית"}, אשר פקעה עוד בשנת 2008. עוד נטען, כי פעילות החציבה לחצץ, מהווה שימוש במחצבה שלא למטרתה וכי היא גורמת למפגעים ומטרדים כגון רעש, אבק, עקירת עצים וכיוב' וכי פעילות זו של הגריסה, עלולה לפגוע באפשרות הישוב לקלוט תושבים חדשים ולהתרחב.
התובעים טענו, כי המנהל התרשל בכך שהרשה את השימוש במחצבה בתחום התכנית למרות שתוקפה פקע, וכי לאור אי חידוש רישיון העסק של החברה ופעילותה, היתה חובה על המנהל לבטל את חוזה ההרשאה שכרת עם החברה.
הסעדים שהתבקשו הינם צו מניעה המונע מהחברה לבצע פעולות חציבה בתחום התכנית שלטענת התובעים פקעה, וכן להימנע מחציבת אבן שלא לצרכי העברה למפעל לעיבוד שיש ולהימנע מקיום פעילות של גריסה.
ביחס למנהל התבקש צו המורה על ביטול חוזה ההרשאה שניתן לחברה, וכן להימנע מלהתיר בעתיד פעולות חציבה בתחום התכנית ואף להימנע מלהתיר בעתיד פעולות חציבה, אלא-אם-כן לא יפריעו להתרחבות הישוב.
בנוסף, נתבע לחייב את הנתבעים בסכום כללי בגין אי הנוחות והפגיעה באיכות החיים שנגרמת לתובעים.
המנהל, אשר צורף לתביעה על-פי החלטת כב' הרשמת, טען כי כתב התביעה אינו מבסס עילת תביעה - עילת מטרד לציבור מותנית בהגשתה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, או על-ידי אדם שסבל נזק ממון - תנאים שלא התקיימו במקרה דנן. בכל מקרה, נטען כי הסמכות לדון בעילה זו מסורה לבית-המשפט המחוזי.
גם לעניין מטרד ליחיד נטען, כי האחריות בעילה זו, לא יכולה לקום ללא נזק וכי התובעים לא טענו להפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין, אלא טענותיהם התייחסו לנזקים עתידים בלבד. ביחס לטענת הרשלנות נטען, כי בהיעדר טענה לנזק ממשי ומבלי שהנזק כומת, נעדרת התביעה עילה כלפי המנהל.
התובעים טענו, כי קיימת להם עילה כנגד המנהל בגין הפרת חובה חקוקה וכן מכוח המשפט המנהלי ודיני תכנון ובניה. לעניין היעדר כימות של הנזק נטען, כי אם יקבל בית-המשפט את הטענה, יש לאפשר להם לתקן את כתב התביעה וכי בכל מקרה, הנזק הינו משני בעוד שעיקר התביעה הינו צו המניעה. לעניין הסמכות העניינית השיבו התובעים, כי צירוף המנהל כנתבע, נעשה בהתאם להחלטת כב' הרשמת, וכי ככל שבית-המשפט ימצא כי התביעה אינו בסמכותו, עליו להעבירה אל בית-המשפט המוסמך ולא לסלקה על-הסף. בנוסף נטען, כי התביעה נסובה סביב השימוש במחצבה המהווה מטרד ליחיד ולכן קיימת סמכות לבית-משפט דנן.
בית-משפט קבע, כי מאחר שהתביעה לא הוגשה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, ואף לא נטען לנזק ממון, {ולכן יחיד לא יכול להגישה}, אלא רק לנזק כללי שאינו ממוני בגין אי-נוחות ופגיעה באיכות החיים, לא התקיימו התנאים להגשת תביעה בעילה דנן.
אין המדובר רק בטענה למטרדי רעש וזיהום אוויר שניתן להגיש תביעה בגינם, גם על-פי החוק למניעת מפגעים, אלא כעולה מכתב התביעה נטען גם לפגיעה בנוחות או ברכוש תושבי היישוב לרבות מחמת שהמחצבה מונעת את התפתחות הישוב- טענות שהחוק למניעת מפגעים אינו חל עליהן. בנוסף, הסמכות לדון בתביעה בגין עוולת מטרד לציבור, הינה לבית-המשפט המחוזי, לא נתונה לבית-משפט דנן.