כל הזכויות שמורות לאוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ
www.ozar-law.co.il

הקודקס המקיף לפסיקת בתי-המשפט לעניינים מקומיים

איריס מרקוס, עו"ד

1. שריפת פסולת שבוצעה לאורך זמן גם לאחר שניתנה החלטה ברורה בנושא

חקיקה רלבנטית: סעיפים 45 ו- 47 לחוק אוויר נקי, התשס"ח-2008; סעיף 13ב לחוק שמירת ניקיון, התשמ"ד-1984.

אזכורי פסיקה: רע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון.

ב- צ"א (חי') 24224-04-15 {אורוז שרותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה, תק-של 2015(4), 87576 (2015)} נדונה בקשה לביטול צווי מניעה ועשה מנהליים שהתקבלו אצל המבקש ביום 18.03.15.

המבקש הינו בעל מקרקעין הממוקמים בחלקו הצפוני של הכפר ג'דידה - מכר {להלן: "המקרקעין"}, עליהם נטען כי פועל אתר פסולת בלתי-מורשה.

המשיב הינו המשרד להגנת הסביבה, והממונה על הוצאת צווי מניעה מנהליים שעניינם מניעה או צמצום זיהום ושמירה על הניקיון.

ביום 18.03.15 הוציא המשיב כנגד המבקש צווים מנהליים מכוח סעיפים 45, 47 לחוק אוויר נקי, וסעיף 13ב לחוק שמירת ניקיון.

כפי שעלה מתוכנם של הצווים, הסיבה להוצאתם כנגד המבקש הינה הפעלת אתר בלתי-מורשה לסילוק פסולת בשטח הנמצא בבעלות המבקש. לאתר מפונה ומסולקת פסולת מעורבת הכוללת גזם נקי, חומרי פלסטיק ועוד, כאשר בהמשך היא נטמנת ונשרפת. כתוצאה מהבעירה נפלט עשן שיש בכוחו לגרום לפליטה של מזהמים רעילים המסכנים את בריאות הציבור והסביבה, ומהווים זיהום אויר בלתי-סביר {להלן: "המפגע"}.

צווים דומים הוצאו גם כנגד חברת "אורוז" שירותים בע"מ שהגישה בקשה דומה ואשר נטען כי השליכה פסולת לאותו אתר. בדיון שהתקיים ביום 30.04.15 ניתן בהסכמה צו זמני המורה לחברת "אורוז" שלא להשליך באתר פסולת מסוג כלשהוא. בדיון שהתקיים ביום 02.07.15 הסכימו הצדדים, מבלי להודות בטענות, כי הצווים הזמניים הנ"ל, יהפכו קבועים.

המבקש טען כי במידה והמשיב מבקש לקיים את מטרת הצווים, עליו להגיש בקשה דומה כנגד למעלה ממחצית בעלי המקרקעין הנמצאים בשטח הרשות המקומית ג'דידה - מכר, שחלקם אף נמצאים בסמיכות לבתי מגורים של הכפר להבדיל מהאתר נשוא הצו.

לשיטתו של המבקש למפגע אחראית הרשות המקומית ג'דידה - מכר {להלן: "הרשות המקומית"}, וזאת לאחר שהרשות המקומית חפרה במקרקעין, ובסיום החפירות לא השיבה את המצב לקדמותו.

המבקש טען כי בשטח נפער "בור ענק" {להלן: "הבור"} שכל מה שעובר דרכו נלכד בו, והכל בהתאם לאישור הרשות המקומית שצורף לבקשה. עוד טען כי בואדי הסמוך למקרקעין אירעו סתימות ביוב בקו הביוב של הישובים ירכא - ג'וליס ולכן שפכים גולמיים הציפו את המקרקעין.

המבקש הדגיש כי פנה שוב ושוב לרשות על-מנת שתתקן את המפגע שיצרה, אך ללא הועיל, וכל שהוצע לו היה לכסות ולטמון את הבור על-מנת שהמים והפסולת יזרמו דרכו ולא ייטמעו בו. יתר על-כן המבקש אף פנה למשטרה והגיש תלונה בנושא, פעולה שיש בה כדי להעיד על כוונותיו ותום-לבו.

המשיב טען כי דין הבקשה להידחות. לגרסתו של המשיב סיורים שנערכו במקרקעין העלו כי מתבצעת במקום השלכה של פסולת והטמנתה בבריכת עפר. בהמשך תועדה גם בעירה של אותה פסולת במספר הזדמנויות, כאשר מהמקום נפלט עשן המיתמר אף אל מעבר לשטח.

בסיכומי הדברים, בית-משפט דחה את הבקשה וקבע, כי גם אם אכן אחראית הרשות המקומית על זיהום כלשהוא, ונאמר למשיב כי אין לרשות התנגדות שהמבקש יכסה את חלקת האדמה אשר בבעלותו, כמובן שכוונתה לא היתה כי יעשה זאת באמצעות השלכת פסולת, הטמנתה והבערתה.

2. עבירה של איסור זיהום אוויר בלתי-סביר מרכב - עלה בידי המאשימה להוכיח את היסוד העובדתי ואת היסוד הנפשי של העבירה

חקיקה רלבנטית: סעיפים 3 ו- 63(א)(1) לחוק אוויר נקי, התשס"ח-2008.

ב- ת"פ 1959-10-12 {מדינת ישראל נ' יהודה אריה גוטרמן, תק-של 2013(2), 88887 (2013)} נגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של איסור זיהום אוויר בלתי-סביר מרכב, לפי סעיפים 3 ו- 63(א)(1) לחוק אוויר נקי.

על-פי המתואר בעובדות כתב האישום, בתאריך 15.08.11, בפתח תקווה, גרם הנאשם לזיהום בלתי-סביר של האוויר על-ידי עשן אשר נפלט מצינור הפליטה של רכב המונע במנוע דיזל. במועד הרלוונטי לכתב האישום, ערכי בליעת האור של העשן אשר נפלט מהרכב בבדיקות שנערכו בהאצה חופשית באמצעות ניידת לבדיקת זיהום אוויר עמד על 7.05 יחידות למטר בממוצע, כאשר 3.0 הינו הערך אשר למעלה ממנו זיהום אוויר מרכב המונע במנוע דיזל הינו בלתי-סביר. הרכב הינו משנת ייצור 2002.

מטעם המאשימה העיד מר אליהו מזור, בוחן עשן ורישוי {להלן: "הבוחן"}. הבוחן הסביר כי מדובר בתוצאה גבוהה מאוד באופן יחסי, ופחות מחמישה אחוזים מהרכבים הנבדקים מגיעים לתוצאה כה גבוהה. מדובר בזיהום אוויר שניתן לראותו בעין.

הנאשם העיד בבית-המשפט. לדבריו בחודש יוני עבר מבחן רישוי {טסט}. הרכב נמצא תקין ברמה של 1.2. חודשיים לאחר מכן, נבדק באירוע שבכתב האישום, ונמצאה תוצאה ברמה 7. לדבריו, יתכן שהמכשיר לא היה מכויל. הוא לא טיפל ברכב, וחודש לאחר מכן, עבר שוב בדיקה במשרד התחבורה, והתוצאה היתה 1.3. לכן, לדבריו, קיימת טעות בבדיקה שבגינה הוגש כתב האישום.

עוד טען הנאשם כי אין זה סביר כי בשתי הבדיקות שנערכו לרכבו במכון הרישוי, התוצאות יצאו תקינות, ואילו בבדיקה שנערכה בצד הדרך יצאו תוצאות שונות ברמה של מאות אחוזים. לטענתו, יתכן שהמכשיר לא היה מכויל וזו הסיבה לפערים בין הבדיקות. הנאשם טען כי המאשימה לא הביאה ראיות לכך שהמכשירים נבדקו או שהם היו מכוילים. לדבריו, לא ניתן להוכיח בוודאות כי הוסיף תוסף לרכבו.

בית-משפט קבע, כי עלה בידי המאשימה להוכיח את היסוד העובדתי ואת היסוד הנפשי של העבירה, וזאת בשים-לב לכך שמדובר בעבירה של אחריות קפידה.

3. בדיקות אוויר, חוות-דעת והשוואה לתקנים, הן ראיות הכרחיות להוכחת העבירה בנסיבות העניין - היעדרותם של כל אלו, לצד שתיקת נציגי המאשימה כאמור, מלמד כי המאשימה לא הוכיחה אף לכאורה את טענותיה שבכתב האישום בדבר גרימת זיהום אוויר

חקיקה רלבנטית: סעיף 4 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961.

ב- ת"פ (חד') 15961-09-09 {מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה נ' א.מ.ו.י.ד. השקעות ובניין בע"מ ואח', תק-של 2011(1), 136087 (2011)} נגד הנאשמים הוגש כתב-אישום המייחס להם עבירות על חוק המים, על החוק למניעת-מפגעים, על חוק שמירת-הניקיון, וכן על חוק רישוי-עסקים.

המאשימה טענה בכתב האישום למיקומו של המפעל בחלקו הצפוני של כפר זלפה, וכן טענה היא כי בפעילותו נגרם אבק אשר התפשט בסביבה לעבר השכנים, עצי הזית והצמחיה שבקרבת המפעל.

המאשימה כי בנסיבות אלו גרמה הנאשמת מס' 1 לזיהום אוויר חזק ובלתי-סביר, אשר הפריע או עלול להפריע לעוברים ושבים או לאדם המצוי בקרבת מקום.

כמו-כן, טענה המאשימה כי בנסיבות אלו הפר הנאשם 2 את חובתו כנושא משרה בתאגיד לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה זו של זיהום אוויר חזק ובלתי-סביר.

ב"כ הנאשמים טען כי סעיף 4 לחוק למניעת מפגעים קובע את יסודות העבירה של גרימת זיהום אוויר באופן בו המאשימה נדרשת להוכיח מספר מרכיבים עיקריים מצטברים: כי הנאשם גרם לזיהום האוויר; כי אותו זיהום אוויר חזק או בלתי-סביר "הפריע או עלול היה להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים". כמו-כן, כי אין המדובר בסתם זיהום אוויר אלא "בזיהום חזק או בלתי-סביר".

בית-משפט קבע, כי בדיקות אוויר, חוות-דעת והשוואה לתקנים, הן ראיות הכרחיות להוכחת העבירה בנסיבות העניין. היעדרותם של כל אלו, לצד שתיקת נציגי המאשימה כאמור, מלמד כי המאשימה לא הוכיחה אף לכאורה את טענותיה שבכתב האישום בדבר גרימת זיהום אוויר כהגדרתו בחוק.


כל הזכויות שמורות לאוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ