החלטה

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על שתי החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 52181-03-23 (כבוד השופט ע' כהן). האחת, מיום 03.12.2023, במסגרתה הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת בקשת המבקשים מיום 30.11.2023 למתן צו כלפי רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים, וכן הטיל עליהם הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה (להלן: החלטת המחיקה). השנייה, מיום 09.12.2023, ועניינה בדחיית בקשת המבקשים מיום 23.03.2023, לרישום הערת אזהרה, עיקול, או צו מניעה על דירה הממוקמת ברחוב הגורן 50 באופקים (להלן: הדירה), וכן בהטלת הוצאות משפט לחובת המבקשים (להלן: ההחלטה בבקשה למתן סעדים זמניים).

עיקרי הרקע הצריך לעניין

1. משיבים 3-2, בני הזוג סרגיי וויקטוריה גרדסקול, נרצחו במהלך אירועי הטרור שבוצעו על-ידי ארגון הטרור חמאס ביום 07.10.2023 (להלן: המנוחים). משיבה 1, טטיאנה דובוביו (להלן: טטיאננה), היא בתם של המנוחים, ומתגוררת באוקראינה (כולם יחד, ייקראו להלן: המשיבים).

2. ביום 15.02.2022 חתמו המנוחים והמבקשים, עורכי דין שעיקר עיסוקם במקרקעין, על מסמך שכותרתו "הסכם מכר". עניינו של המסמך במכר הדירה, הרשומה על שם המשיבים בחלוקה לחלקים שווים (משהמחלוקת בהליך דנן עניינה בשאלה האם מדובר בהסכם מחייב, יכונה להלן: המסמך). טטיאנה, אשר כאמור מתגוררת באוקראינה, לא חתמה על המסמך, ופורטו בו מסמכים עליהם היה עליה לחתום – ייפוי כוח קונסולרי בדבר הסכמה למכירת הדירה; וטופס מס שבח אשר יאומת קונסולרית. עוד נקבע במסמך, כי עורכת הדין אולגה שלמן (להלן: עו"ד שלמן) תחתום על המסמך בשם טטיאנה, על-פי ייפוי הכוח הקונסולרי (להלן: המסמכים הנוספים).

זאת ועוד, לצד תניות נוספות נקבע גם, כי מתוך סך התמורה שהיא 940,000 ש"ח, יפקידו המבקשים שיק בנקאי בסך 200,000 ש"ח בידיה הנאמנות של עו"ד שלמן (להלן: השיק הבנקאי). העברת השיק הבנקאי למנוחים, כך נקבע במסמך, תיעשה בכפוף להמצאת המסמכים הנוספים חתומים, ובכפוף לרישום הערת האזהרה לטובת המבקשים; או בחלוף שלושה ימים ממועד המצאת כל המסמכים הנדרשים חתומים (סעיף 7.2.1 למסמך). עוד באותו היום, 15.02.2022, הופקד השיק הבנקאי בידיה של עו"ד שלמן. למען שלמות התמונה יצוין, כי לאחר דיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 10.09.2023, השיק הבנקאי הושב לידי המבקשים, וזאת מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בטענותיהם.

בנוסף, על-פי המסמך, יתר תשלומי התמורה התעתדו לעבור לאחר החתימה על המסמכים הנוספים (סעיף 7.2 למסמך); המבקשים אינם זכאים לקבל את ההחזקה בדירה עובר לחתימה על המסמכים הנוספים (סעיף 6.1 למסמך); אינם זכאים לרשום את הזכויות על שמם (סעיף 8 למסמך); ואף אינם יכולים לרשום הערת אזהרה לטובתם.

3. ביום 13.03.2022, הודיעה עו"ד שלמן למבקשים, כי עקב המלחמה שפרצה בין רוסיה לאוקראינה ביום 24.02.2022 – אין ביכולתה של טטיאנה לחתום על ייפוי הכוח הקונסולרי, ולכן "[המשיבים] מעוניינים לבטל את העסקה ולהשיב את השיק [למבקשים]". כתוצאה מהאמור, בין הצדדים התגלעה מחלוקת האם המסמך מהווה הצעה בלבד, בפרט בהיעדר חתימת טטיאנה על המסמך ועל המסמכים הנוספים – או שמא מדובר בהסכם מחייב. משהמחלוקת האמורה לא יושבה, אף לאחר חלופת תכתובות בין הצדדים, ביום 22.03.2023 הגישו המבקשים תביעה לאכיפת המסמך; ולמחרת היום, 23.03.2023, הגישו בקשה למתן סעדים זמניים כמפורט לעיל.

4. להשלמת המסד העובדתי יוסף, כי פרט לשיק הבנקאי, המבקשים לא שילמו תשלום כלשהו על חשבון התמורה; לא נרשמה הערת אזהרה לטובתם; והצדדים לא דיווחו על העסקה לרשויות המס. זאת ועוד, אין מחלוקת כי טטיאנה לא חתמה על המסמך או על המסמכים הנוספים שנדרשו, וכי עו"ד שלמן לא חתמה על המסמך בשם טטיאנה.

החלטת המחיקה

5. בהמשך להחלטות קודמות של בית משפט קמא, מהן, בעיקרו של דבר, עלה כי לא ניתן לקדם את ההליכים בתיק דנן ככל שאלו נוגעים למנוחים, אלא אם יומצא צו ירושה בעניינם – ביום 20.11.2023 הגישו המבקשים בקשה למתן צו כלפי רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים, במטרה שאלו יפעלו להוציא ולהמציא את צו הירושה בעניינם של המנוחים (בכפוף לקיזוז ההוצאות בנדון עם טטיאנה; להלן: הבקשה למתן צו). ביום 22.11.2023 קבע בית משפט קמא, כי על טטיאנה להשיב לבקשה האמורה תוך 7 ימים.

6. ביום 30.11.2023 הגישו המבקשים בקשה למתן החלטה בבקשה למתן צו. במסגרתה הובהר, כי חלף זה מכבר המועד להגשת תגובת טטיאנה לבקשה. עוד באותו היום, בית משפט קמא הורה למבקשים לנמק את בקשתם בהתייחס לתקנות 2(4) ו-2(2)(ה) לתקנות סדרי דין בתי המשפט (הוראת שעה – חרבות ברזל) (סדרי דין בבתי משפט ובתי הדין הדתיים הדרוזיים), התשפ"ד-2020 (להלן: התקנות).

7. ביום 01.12.2023, הוגשה מטעם המבקשים תגובה, וזו לשונה:

"1. נוכח האמור בהחלטה מיום 30.11.23, מתבקש דווקא בימ"ש לנמק מדוע זה ניתנו על ידו, מאז 11.10.23 שתיים עשרה החלטות בתיק זה וכולן, או מרביתן, לחובת [המבקשים], כשחלקן או מרביתן, ללא הצורך אפילו בעמדת הצד שכנגד, משל – אין דין אחד לכולם, כשמגיעה העת שעליו ליתן החלטה [בבקשה למתן צו] וכשלא ניתן לסרב לה.

2. אין בכוונת [המבקשים] לנמק כלום וככל שבימ"ש יהיה בדעה שהגיעה העת למתן החלטה [בבקשה למתן צו], יעשה כהבנתו.

3. [המבקשים] כבר הבהירו לבימ"ש שהוא ממעיט בערכם, במקרה הטוב – ושהוא טועה, ומתבטא כלפיהם שלא כראוי (כמו, למשל, אותה אמירה אומללה, שבעמ' 3 בפרוטוקול, מיום 10.9.23, בה התריס כלפי [מבקש 1] 'מה אתה חושב שכולם בבאר שבע מטומטמים') – וימים יגידו".

8. בהמשך לתגובה שלעיל, ביום 03.12.2023 ניתנה החלטת המחיקה, מושא הבקשה דנן, במסגרתה עמד בית משפט קמא על חומרת התנסחות המבקשים, בהיותה לא ראויה מבחינת עזות הפנים כלפי בית המשפט. בפרט, הוברר כי בעל דין "אינו יכול להודיע לבית המשפט שאין בכוונתו לקיים החלטה, ובוודאי שלא באופן בו נוסחו הדברים בתגובה". לגופו של עניין, בית המשפט הדגיש כי בקשת המבקשים מיום 30.11.2023, שעניינה מתן החלטה בבקשה למתן צו – אינה מתיישבת עם התקנות, ולפיכך ניתנה להם ההזדמנות להסביר את בקשתם ואת פרשנותם לתקנות הרלבנטיות. במקום זאת, "בחרו להתנצח באופן לא ראוי עם ההחלטה".

בשים לב לאמור, בית המשפט הורה על מחיקת הבקשה מיום 30.11.2023, וכן קבע כי "אם לא תוגש תשובה על ידי [טטיאנה], ו[המבקשים] יבקשו שתינתן החלטה בהיעדר תשובה, יוודאו הם את הוראות הדין בטרם הגשת בקשה". נוכח "ההתנסחות החריגה בחומרתה כלפי בית המשפט" – על המבקשים הושתו הוצאות לטובת אוצר המדינה, בגובה 2,000 ש"ח.

ההחלטה בבקשה למתן סעדים זמניים

9. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, וקבלת השלמות טיעון מטעמם – ביום 09.12.2023 נדחתה הבקשה למתן סעדים זמניים.

10. ראשית, בית משפט קמא קבע כי לא ניתן לקבוע שהסיכויים שהתביעה תתקבל עולים על הסיכויים שהיא תידחה. זאת, נוכח העובדה שטטיאנה לא חתמה על המסמך ולא הייתה צד למשא ומתן לחתימתו. לפיכך, גם אם ייקבע שהמסמך מהווה הסכם מכר מחייב, עמד בית המשפט על כך שקשה לקבוע כי ניתן יהיה לאכוף את ההסכם, עד אשר תחתום על המסמכים הנוספים. עוד הוטעם, כי הטענה של המבקשים לפיה חתימת טטיאנה היא בבחינת שלב טכני בלבד – מוקשית. שכן, הפסיקה קבעה זה מכבר שהסכמת צדדים להיפגש כדי לחתום על חוזה, מקימה חזקה הניתנת לסתירה, שהם לא התכוונו להתקשר התקשרות מחייבת, אלא לאחר החתימה.

נקבע, כי החזקה האמורה לא נסתרה בענייננו. קביעה זו נסמכה, בין היתר, על תוכנו ונוסחו של המסמך; על התנהגות הצדדים, ובפרט היעדרו של קשר כלשהו בין המבקשים לטטיאנה בטרם חתימה על המסמך והיעדר מעורבותה במשא ומתן. בתוך כך, עמד בית המשפט על העובדה שבמסמך עצמו קבעו הצדדים שהמסמך ממצה את כל הסכמות והצהרות הצדדים ולא יהיה תוקף לכל סיכום, מצג או הבטחה שניתנו קודם לחתימת המסמך (סעיף 1.2 למסמך); ושפרשנות המסמך לא תיעשה בהסתמך על ראיות חיצוניות או נסיבות עריכתו, אלא אך על הכתוב בו (סעיף 1.4 למסמך). ודוק, בית משפט קמא הדגיש כי על פני הדברים, נראה שהמבקשים יתקשו להסתמך על מצגים שלטענתם הוצגו בטרם החתימה על המסמך.

עוד נדחתה טענת המבקשים לפיה טטיאנה קבעה תור בקונסוליה, ומכך נלמדת גמירות דעתה ביחס לעסקה. הודגש, כי כפי שעולה בבירור מעדות המנוח – הרי שטטיאנה קבעה את התור בקונסוליה לפני חתימת המסמך על-ידי הצדדים, כך שטענה לפיה עצם קביעת התור מלמדת על הסכמת לתנאי המסמך (להבדיל מכוונה כללית למכירת הדירה), מוקשית.

זאת ועוד, נקבע כי התנהלות המבקשים לאחר החתימה על המסמך, מחזקת את המסקנה כי הסיכויים שהתביעה תידחה עולים על הסיכויים שתתקבל. שכן, המבקשים לא דיווחו על העסקה למיסוי מקרקעין – אף בחלוף למעלה משנה וחצי לאחר מועד החתימה; לא שילמו מאומה על חשבון התמורה, מלבד השיק הבנקאי שהופקד בידי עו"ד שלמן וטרם הועבר למנוחים. ולא רק זאת, אלא שהם גם נמנעו מלשלם את שכר התיווך למתווך העסקה – תשלום אותו היה עליהם לשלם אם הם האמינו שאכן נחתם הסכם מחייב.

11. שנית, בבחינת מאזן הנוחות, בית משפט קמא קבע כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח שהנזק שייגרם להם אם הבקשה תידחה והתביעה תתקבל, עולה על הנזק שייגרם לטטיאנה אם הבקשה תתקבל והתביעה תידחה. זאת, בפרט, בהינתן שגם אם ייקבע כי אכן המסמך מהווה חוזה מחייב – עדיין הסעד המבוקש בתביעה, קרי – רישום הערת אזהרה, משמעותו שיפור מעמדם של המבקשים ביחס למצב הקיים. שכן, משטטיאנה טרם חתמה על המסמכים הנוספים, הרי שלא בשלו התנאים לרישום האמור. בנוסף, ומבלי לקבוע מסמרות, נדחתה טענת המבקשים לפיה אם לא יינתן סעד זמני, יהיה להם קושי לקבל את השיק הבנקאי ולגבות פיצויים שייפסקו לטובתם בתביעת פיצויים שמתכוונים הם להגיש. בכל הנוגע לשיק הבנקאי, הוא הופקד בידיה של עו"ד שלמן (כך שהחשש הנטען לפיו יהיה קושי לקבלו באם המנוחים יעזבו את הארץ – מוקשה); ומכל מקום הוא הוחזר לידם ביום 10.09.2023, כאמור לעיל. ביחס לטענה הנוגעת לתשלום הפיצויים נקבע, כי התביעה מושא ההליך דנן עניינה באכיפת המסמך ולא בתשלום פיצויים, כך שאין מקום להעניק סעד זמני על מנת להבטיח תשלום פיצויים שניתן וייפסקו בהליך אחר.

12. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי המבקשים השתהו בהגשת התביעה והבקשה דנן והתנהלו בחוסר תום לב. שכן, התכתובת האחרונה בין הצדדים, שלאחריה היה על המבקשים לנקוט בפעולה משפטית מתאימה, נערכה ביום 28.03.2022 – כשנה עובר למועד הגשת התביעה והבקשה למתן סעדים זמניים. במשך תקופה זו, לא הייתה רשומה לטובת המבקשים הערה כלשהי על הזכויות בדירה.

ביחס להתנהלות הדיונית של המבקשים, הוברר כי המבקשים הציגו לבית משפט קמא מצגים לא מדויקים ביחס לעובדות ההליך. כך, המבקשים אישרו, רק בדיון ובתשובה לשאלת בית משפט קמא, כי המסמך לא נשא תאריך וכי למעשה הוסף תאריך למסמך, 15.02.2022, אך לאחר מועד החתימה של המנוחים והמבקשים עליו. הוער, כי חשיבות הגילוי ביחס לאופן הוספת התאריך מתחדדת, בשים לב לטענת המשיבים ועו"ד שלמן, לפיה לא הוסף התאריך מכיוון שהצדדים לא ראו במסמך הסכם מחייב. זאת ועוד, ובהמשך לאמור לעיל בכל הנוגע לחשש של המבקשים מכך שהמנוחים יעזבו את הארץ יחד עם השיק הבנקאי – נקבע כי המבקשים הצהירו הצהרות לא מדויקות ביחס לחשש האמור. ודוק, במקביל להצהרתם על החשש, תוך הדגשה כי השיק "נמסר ושולם להם כתשלום ראשון", הרי שידעו המבקשים שהשיק הבנקאי נמצא בידיה של עו"ד שלמן, ולא של המנוחים. עו"ד שלמן אף הציעה להם במכתביה, מימים 13.02.2022 ו-01.12.2022, להשיב לידם את השיק הבנקאי מכיוון שהמשיבים לא רואים במסמך הסכם מחייב. מכל מקום, הודגש שכנאמנת, אף אם הייתה מעבירה את השיק הבנקאי למנוחים והם היו עוזבים את הארץ, היו יכולים המבקשים להיפרע מעו"ד שלמן. לפיכך, נקבע כי המבקשים הציגו את העובדות בקשר לשיק הבנקאי באופן לא מדויק.

13. אשר על כן, הבקשה למתן סעדים זמניים נדחתה, ועל המבקשים הושתו הוצאות לטובת טטיאנה בסך של 12,500 ש"ח.

14. המבקשים מיאנו להשלים הן עם החלטת המחיקה, הן עם ההחלטה בבקשה למתן סעדים זמניים – ומכאן הבקשה שלפניי; ולצידה, בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטות האמורות, במובן זה שיעוכב מועד תשלום רכיב ההוצאות שנמנה בהחלטות הנ"ל, עד להכרעה בבקשה למתן רשות ערעור בגינן.

טענות המבקשים בהליך דנן

15. אשר להחלטת המחיקה נטען, כי לא נפל פגם באופן תגובתם של המבקשים ביום 01.12.2023; ומכל מקום, כי בית משפט קמא נעדר סמכות לפסוק את ההוצאות שפסק, בהתבסס על פסיקות אליהן הפנו. שכן, לא קדמה התראה לחיוב בהוצאות לאוצר המדינה ולא ניתנה למבקשים זכות טיעון בנדון.

16. בכל הנוגע להחלטה בבקשה למתן סעדים זמניים, בעיקרו של דבר, שבים המבקשים על שטענו בערכאה קמא בנוגע למסמך; ובתוך כך הדגישו כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי מסתברת הקביעה שהמסמך לא מהווה הסכם מחייב. בפרט נטען, כי די בכך שטטיאנה קבעה תור בקונסוליה כדי לבסס את גמירות דעתה; וכך גם נלמד מניסוחה של עו"ד שלמן מיום 24.02.2022, לפיה הם מעוניינים לבטל את העסקה. מכך עולה בבירור כי עו"ד שלמן ידעה שמדובר בהסכם גמור, וכי חתימת טטיאנה על המסמכים הנוספים הוא שלב טכני בלבד. זאת ועוד, הוסף כי טטיאנה לא העידה במסגרת ההליך קמא, ולא מסרה את גרסתה – וכי על עניין זה, לפעול לחובתה. בנוסף, נטען כי אין ממש בקביעת בית משפט קמא ביחס לשיהוי, וכי ממילא זו לא הוכחה די הצורך. עוד הוטעם, כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם, משדחיית הבקשה לסעדים זמניים מעמידה את המבקשים בפני סיכול ההליך העיקרי לאכיפת ההסכם, ככל שהמשיבים ימכרו את הדירה; ומשאין סעד חלופי כדי לאיין את הפגיעה.

17. בשים לב לאמור, התבקש כי תבוטלנה ההחלטות האמורות, "באופן שינתנו למבקשים הסעדים הזמניים שהתבקשו, יבוטלו ההוצאות לטובת אוצר המדינה ולחייב את [טטיאנה] בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בשתי הערכאות".

דיון והכרעה

18. לאחר עיון בהחלטות מושא בקשת רשות הערעור ובבקשה, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה.

19. ראשית, ביחס להחלטת המחיקה, הרי שהמבקשים לא העלו טענות שעניינן בבקשה למתן צו, אף לא כאלו הנוגעות לתקנות ולמידת השפעתן על בקשתם למתן החלטה בבקשה למתן צו. אלא, שכל-כולה של הבקשה לעניין החלטת המחיקה, מבקשת להניח אדנים לטענה כי רכיב ההוצאות נפסק בהיעדר סמכות. הלכה למעשה, אף הסעד שהתבקש ביחס להחלטת המחיקה, הוא כי "יבוטלו ההוצאות לטובת אוצר המדינה".

אשר על כן, מדובר בתקיפת החלטה הנמנית עם סוגי ההחלטות שלא תינתן רשות לערער עליהן, בהתאם להוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו)). ודוק, לפי סעיף 1(8) לצו, לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו". העת לערער על החלטה זו, שמורה לערעור על פסק הדין הסופי, ככל שהמבקשים יחפצו בכך (ראו: רע"א 1835/23 מאיר נ' מדינת ישראל, פסקאות 1 ו-4 (06.03.2023)).

20. ועוד מצאתי להעיר בעניין זה. מבלי להביע עמדה ביחס לפסיקת ההוצאות לטובת אוצר המדינה לגופה – מוצא אני להדגיש, כי מצופה מהמבקשים, הן בכובעם כבעלי דין בהליך דנן הן בכובעם כעורכי דין, לנהוג בהגינות ובכבוד כלפי בית המשפט. על האמור להתבטא באופן ההתנסחות הננקט בכתבי בי-דין; כמו גם בהתנהלות הדיונית הכוללת – המחייבת, בין השאר, יישום החלטותיו והערותיו של בית המשפט. בוודאי ובוודאי, שאין מקום לכל התבטאות כפי זו שהוזכרה על-ידי המבקשים לבקשת בית משפט קמא למתן הנמקה הולמת מטעמם, לפיה "מתבקש דווקא בימ"ש לנמק"; וכן כי "אין [בכוונתם] לנמק כלום". שכן, כידוע, על בעל דין ובא-כוחו:

"לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי [תקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ט-2018; להלן: תקסד"א] [...], וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית" (תקנה 3(ב) לתקסד"א).

זאת ועוד, על עורך דין לשמור, בעמידתו לפני בית המשפט "על יחס כבוד לבית המשפט [...] ותוך שמירה על כבוד המקצוע" (כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), השתמ"ו-1986; וראו גם תקנה 2 לכללים אלו).

חובות אלו, שהן מושכלות יסוד בהתנהלותם הראויה של מי שבא בשעריו של בית המשפט – לא מצאו זכר בהתנהלותם של המבקשים לפני בית משפט קמא, והדברים ברורים ומדברים בעד עצמם. כך, שגם לגופם של דברים, לא מצאתי כי החלטת בית משפט קמא בעניין זה חורגת מסמכותו או מאמות המידה המתוות את דרך התנהלותה של מערכת המשפט.

21. שנית, יוזכר כי ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית בעניין סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים בלבד. שיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית בהחלטות אלו, אם כן, הוא רחב במיוחד (ראו למשל: רע"א 7980/23 ברץ נ' עיריית ירושלים, פסקה 7 (11.02.2024)).

לאחר עיון, לא השתכנעתי כי המקרה שלפניי הוא אחד מן המקרים המיוחדים המצדיקים התערבות בהחלטה האמורה. שכן, בית משפט קמא בחן את הבקשה לסעדים זמניים בהתאם לפרמטרים שהותוו לשם כך בתקנות ובפסיקה (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 479-473 (2021); להלן: רוזן-צבי); ולא מצאתי דופי בהחלטה אליה הגיע בית המשפט בסיומה של הבחינה האמורה. אפרט.

22. בתמצית, בחינת התנהלות הצדדים והמסמך על תנאיו, מלמדים כי יש ממש בקביעת בית משפט קמא לפיה הערכת סיכויי קבלת התביעה, נכון לשלב מקדמי זה, אינם עולים על הסיכוי לדחייתה. זאת, בפרט, בהינתן נימוקיו של בית משפט קמא, לפיהם אפילו אם תתקבל הטענה שהמסמך מהווה הסכם מחייב (ומבלי להביע עמדה ביחס לכך), הרי שעדיין הסעד שהתבקש בתביעה – קרי, אכיפת ההסכם, מעלה קושי. שכן, המסמך כולל תניות מפורשות לעניין הצורך בחתימתה של טטיאנה על המסמכים הנוספים – בטרם אפשרות אכיפת המסמך. למעלה מן הצורך יודגש, כי אין זה מקומה של ערכאה זו, במסגרת דנן, לבחון את הטענות השונות שהעלו המבקשים (כדוגמת קביעת התור לקונסוליה), משל מדובר בערכאה הדיונית; בהינתן שלא עולה טעות גלויה על פני הדברים בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לסוגיות מושא בקשה זו.

23. אף ביחס למאזן הנוחות, איני מוצא כי נפל פגם בדרך הילוכו של בית משפט קמא. זאת, בהינתן הקביעה לפיה הלכה למעשה, עותרים המבקשים לסעד שמשמעותו שיפור מעמדם ביחס למצב הקיים, משטרם בשלו התנאים לאכיפת המסמך (בהנחה ומהווה הסכם מחייב); ומשאין מקום להעניק סעד זמני על מנת להבטיח סעד של פיצויים, שלא התבקש בהליך דנן, שייתכן וייפסקו בהליך אחר שייפתח על-ידי המבקשים. לא רק זאת, אלא שלא מצאתי, אף לא בבקשה שלפניי, נימוקים המלמדים על נטיית מאזן הנוחות לעבר המבקשים – בפרט בהתחשב בממצאים האמורים ביחס לסיכויי התביעה ו'למקבילית הכוחות' בין סיכויים אלו לבין שיקולי מאזן הנוחות (ראו למשל: רע"א 28/24 גני-בר עפר, פיתוח ונוף בע"מ נ' ח.ל.ת החברה לפיתוח ולתיירות נתניה בע"מ, פסקה 14 (18.01.2024)).

24. בנוסף, במסגרת בחינת בקשה לסעדים זמניים, על בית המשפט לשקול את "תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני" (תקנה 95(ד)(3) לתקסד"א). זה מכבר נקבע, כי דרישה זו, מתבטאת בעיקר בחובות הגילוי המוטלות על בעל הדין. כך, עליו לגלות את מכלול העובדות שעשויות להיות רלבנטיות לבקשתו, ואם יש לבעל הדין ספק האם עובדה מסוימת רלבנטית או לא, עליו לגלותה (רוזן-צבי, בעמוד 477). בהינתן האמור, איני מוצא פגם בקביעת בית משפט קמא כי המבקשים התנהלו בחוסר תום לב עת הגישו את התביעה ואת הבקשה לסעדים זמניים; משלא מצאתי מקום להתערב בקביעתו המפורשות לפיה: "המבקשים הציגו לבית משפט קמא מצגים לא מדויקים ביחס לעובדות ההליך". מצגים, אשר רלבנטיים לטענותיהם ולסעדים המבוקשים. ויוזכר, כי זה מכבר נקבע שהתנהלות חסרת תום לב של מבקש הסעד הזמני, מספקת עילה לדחיית הבקשה, רק בשל כך, אף אם יתר השיקולים מתקיימים (ע"א 10013/17 אמסלם נ' קרול, פסקה 4 (20.02.2018)).

25. כמו כן, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי ביחס לשיהוי. די אם יוזכר כי המועד ממנו נבדקת ההשתהות בהגשת הבקשה למתן סעד זמני הוא המועד שבו מתעורר הצורך בסעד הזמני (רוזן-צבי, בעמוד 478). בשים לב לכך, איני מוצא פגם בקביעה שלפיה חלפה שנה מהמועד בו הוברר כי הסכסוך שהתגלע בין הצדדים מצדיק פנייה לערכאות. בפרט, משעה שבמועד האמור לא הייתה רשומה לטובת המבקשים הערה כלשהי על הזכויות בדירה, והחשש שהועלה בבקשה לסעד הזמני – היה יפה אף לשעה ההיא.

26. לבסוף, המפורט בפסקה 19 להחלטה זו, בנוגע לכך שהחלטה בדבר הוצאות משפט נכללת בצו – הוא שמצדיק גם שלא להיעתר במסגרת בקשה למתן רשות ערעור, לבקשת המבקשים לבטל את פסיקת הוצאות המשפט בהחלטה בבקשה למתן סעדים זמניים; ולבקשה לפסוק הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד על טטיאנה.

27. סוף דבר – הבקשה למתן רשות הערעור נדחית אפוא, וממילא נדחית עמה גם הבקשה למתן סעדים זמניים.

משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.