פרק ב': אכיפת חוקי הרישוי

1. כללי

האמצעים שבידי הרשות לאכיפת חוקי הרישוי מעוגנים רובם ככולם בהוראות חוק רישוי עסקים וחוקים אחרים שמטרתם שמירה על בטחון הציבור ואיכות החיים.

אמצעים אלה הינם מגוונים ועליהם נמנים, הן אמצעים שבדין הפלילי והן כאלה שהם בדין האזרחי וזאת מכוח שיקולי רשות הרישוי בכל מקרה ומקרה.

הפרת חוקי הרישוי יכולה להיות אף היא בצורות שונות. האחת, הפעלת עסק ללא רישיון. השניה, אי-קיום תנאי הרישיון. השלישית התנהלות העסק באופן המפריע את בריאות הציבור ואיכות חייו או בשל אירועים יוצאי דופן המביאים את אחת הרשויות לפעול נגד העסק. הרביעית, הפרת חוקי המדינה בין על-ידי העסק עצמו ובין על-ידי בעליו או עובדיו.

במקביל לכל אלה עומדת מעל זכותה של רשות הרישוי ורק משיקולים העומדים במיתחם הסבירות והשיקול המקצועי לפעול להפסקת השימוש בעסק וביטול הרישיון עקב צורכי הציבור.

מול כל אלה עומדות לבעל העסק או למבקש הרישיון כל ההגנות בהן דנו לעיל והמייחסות להתנהלות רשות הרישוי כמו גם הגנות ספציפיות כגון "הגנה מן הצדק" העומדת לבעל העסק בפני ההליך הפלילי.

יש להדגיש כי אמצעי האכיפה שבידי הרשות מצויים הן בחוקי הרישוי, הן בפקודת העיריות והן במסגרת הפעלת סמכויות הרשות הכלליות.

ב- עע"מ 2469/12 {מוריס ברמר ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', תק-על 2013(2), 12645 (2013)} דן בית-המשפט בעקרונות יסוד החלים על מדיניות האכיפה של רשות מינהלית בקבעו כי:

"בעניין הביקורת השיפוטית על מדיניות אכיפה של רשות מינהלית נקבע כי:

'אכן, כדי שבית-המשפט יתערב ברמת האכיפה של חוק זה או אחר, צריך שהרשויות המוסמכות יתנערו לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק (...) או יימנעו ממילוי חובתן באופן בלתי-סביר' (בג"צ 6579/99 פילבר נ' ממשלת ישראל, פורסם באתר נבו (01.11.99)...

ואולם, גם כשעסקינן במדיניות אכיפה, שיקול-דעת הרשות מתקיים על רקע החוק ועל רקע הצורך לאוכפו (וראו: בג"צ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, פורסם באתר נבו (09.06.77), פסקה 51 לפסק-דינה של השופטת ארבל (להלן: "עניין פורום הערים העצמאיות")). לרשות חובה לקיים את החוק ולעמוד על קיומו בידי אחרים. כדברי השופט זמיר בעניין שקם (בעמוד 125):

'אכן, אכיפת החוק, כל חוק, היא יסוד מוסד של שלטון החוק (...) פשיטא שחובה זאת (לאכוף את החוק - מ"נ) מוטלת על הרשות המוסמכת' (ראו גם: הסמכות המינהלית א, 76, 84-83).

ככל שעמדתה של רשות מינהלית היא כי אין עוד מקום לאכוף את החוק עליו היא אמונה, אין ביכולתה להתנער מחובת האכיפה, אלא עומדת בפניה האפשרות לפעול לשינוי הדין - וזאת ביתר שאת שעה שמדובר, כמו בענייננו, בחוק עזר. אך כל עוד לא שוּנה החוק, על הרשות לפעול בהתאם למצב המשפטי החל בפועל (ראו: עניין פורום הערים העצמאיות, פסקה 51 לפסק-דינה של השופטת ארבל; דפנה ברק-ארז משפט מינהלי (2010), כרך א, סעיף 4.5 וההפניות שם (להלן: משפט מינהלי א)).

קיימים חריגים אפשריים לחובת הרשות לאכוף את הדין, כגון מקרים בהם הדין הוא אנכרוניסטי ואינו תואם את העמדות החברתיות הקיימות (לדוגמא ניתן להזכיר את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שלא לאכוף את האיסור (טרם ביטולו) על משכב זכר בין בגירים מסכימים וכן האיסורים על הפלות מלאכותיות ועל ניסיון התאבדות (וראו: ע"פ 596/73 מחאיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 774, 775-774 (1974); מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית (2008), 32-31  (להלן: "אכיפה סלקטיבית"); רות גביזון שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק (1991), 62-61; דליה אבן-להב "מנהגה של הרשות המבצעת שלא לאכוף חוק" משפט וממשל ב 477, 494-386 ובפרט ה"ש 50 (התשנ"ה)). חריג מסוג זה לא מתקיים במקרה שלפנינו. העירייה אינה טוענת כי אין מקום לאכוף את חוק העזר בשל אופיה של העיר תל-אביב-יפו. לטענתה היא עושה כן ומטילה קנסות על מי שפותח עסקים בניגוד לחוק העזר. המשיבות הן הטוענות שבשל אופיה של העיר אין לכפות על העירייה אכיפה.

45. מחובת הרשות לדאוג לקיומו של החוק נובע כי מיתחם שיקול-הדעת הסביר של הרשות בשלב האכיפה - רחב ככל שיהיה - מוגבל יותר מאשר מיתחם שיקול-הדעת שעמד בפניה כאשר התקינה את חוק העזר. לאחר התקנת חוק העזר, על הרשות להפעיל את שיקול-דעתה לאור חוק העזר ותכליותיו (ראו: עניין סולודקין, פסקה 23; הסמכות המינהלית א, 133 ו- 136). על דרך-הכלל, על הרשות המינהלית לאכוף את חוק העזר שהתקינה, ואין לה עוד שיקול-דעת רחב בשאלה אם לאוכפו.

46. מטרתה של הפעלת מדיניות אכיפה היא, מטבע הדברים, להביא לאכיפה בפועל של החוק. הפעלת אמצעי אכיפה שאינם אפקטיביים אינה מגשימה תכלית זו. היעדר אכיפה אפקטיבית של החוק משמעו פגיעה קשה בשלטון החוק (ראו: בג"צ 5377/09 רגבים נ' שר הביטחון, פורסם באתר נבו (10.08.11), פסקה ז' (להלן: "עניין רגבים 1"); בג"צ 8806/10 רגבים נ' ראש הממשלה, פורסם באתר נבו (04.09.11), פסקה 7 (להלן: "עניין רגבים 2")). ודוקו: קשה להגיע לדרגה של אכיפה מוחלטת. לא ניתן תמיד להשיג אכיפה מלאה של הדין, ישנה גם שאלה של משאבים (ראו: בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3), 289, 305-304 (1999); עניין שקם, פסקה 8; בג"צ 6243/08 התנועה לשמירת אדמות הלאום נ' שר הביטחון, פורסם באתר נבו (02.12.10), פסקה 23), ואף ספק אם אכיפה מלאה היא תמיד רצויה (ראו: אכיפה סלקטיבית, 42, 49-48). זו אחת הסיבות לזהירות בה נוקט בית-המשפט בהפעילו ביקורת שיפוטית על סדרי עדיפויות של הרשות המינהלית לאכיפת חוק (ראו: עניין שקם, פסקה 8). בבואה לקבוע מדיניות אכיפה, על הרשות לאזן בין האינטרסים הלגיטימיים השונים הנוגעים לעניין, ובהחלט ייתכן כי לאור שיקולים אלה לא יהיה זה אפשרי או ראוי לנקוט במדיניות האכיפה אשר תשיג אכיפה מוחלטת או קרוב לכך. עם-זאת, כאמור, בבואה לנקוט במדיניות אכיפה על הרשות לשאוף לקדם את תכליות החוק ולאוכפו: "קביעת סדרי העדיפויות אינה פוטרת את הרשות מאכיפת הדין ומקיום בקרה עצמית שוטפת"... (עניין רגבים 2, פסקה 7; וראו גם: עניין רגבים 1, פסקה ט; הסמכות המינהלית א, 136)."

באשר להפעלת סמכויות הרשות לאכיפה אומר בית-המשפט עע"מ 2469/12 {מוריס ברמר ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', תק-על 2013(2) 12645 (2013)}:

"מלבד חובת האכיפה, המשפט המינהלי קבע כלי ביקורת נוסף כדי לוודא שעקרונות שהותוו בחוק וסמכויות שהוקנו לרשות המינהלית לא יהפכו לאות מתה, והוא הכרה בקיומה של חובת הרשות להפעיל את שיקול-דעתה (ראו: עניין רגבים 2, פסקה 7; משפט מינהלי א, בסעיף 6.1; יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב, (מהדורה שניה, 2010), 1080-1079, 1088-1087 (להלן: הסמכות המינהלית ב)).

"רשות שנתונה בידה סמכות לשקול ולהחליט, הופקדה בידה לא רק זכות להפעיל את הסמכות, אלא גם החובה לשקול את הפעלתה ולהפעילה כשמוצדק הדבר" (בג"צ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות, פ"ד מז(5), 485, 496 (1993); וראו גם: הסמכות המינהלית ב, 1079). הלכה היא גם כי להענקת סמכות מינהלית לרשות נלווית חובה מתמשכת לבחון את הצורך בהפעלתה, וזאת גם כשהמדובר בסמכות שבשיקול-דעת:

"(...) גם באומרנו כי המושג "רשאים" פירושו הענקת שיקול-דעת - וכך אמנם נאמר - גם-אז המחזיק בשיקול-דעת אינו רשאי, על-פי הלכה ודין, לחדול ושלא לשקול בדעתו כלל אם פלוני במקרה פלוני ראוי כי יזכה במבוקשו. שיקול-דעת - על דרך-הכלל - מתלווה אליו חובה, והחובה היא כי בעל הסמכות יידרש לעניין שבפניו וישקול בדעתו. כנגד חובה זו עומדת זכותו של היחיד כי בעל הסמכות אכן ישקול בדעתו. ראו, למשל: בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד(3), 29, 35 (1983) (מפי כב' השופט אהרון ברק), ובעמ' 45, 48-46 (מפי כב' הנשיא מאיר שמגר); י' זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב' (23), בעמ' 702-700. הרי לפנינו יחס של זכות-חובה גם במערכת הכורכת שיקול-דעת בהוצאת כספים.

(...)

אשר לשימוש בסמכות לגופה, ידענו כי בנסיבות מסויימות ובהתקיים תנאים מסויימים חייב בעל הסמכות לעשות שימוש בסמכותו, שאחרת יסכל את מטרת החוק. כך הוא בכל מקום שבו מעניק חוק סמכות שבשיקול-דעת."

(בג"צ 2344/98 מכבי שירותי בריאות נ' שר האוצר, פ"ד נד(5), 729, 758 (2000))

וכפי שקבע חברי כב' השופט אליקים רובינשטיין בענייני הפעלת סמכות:

"הלכה היא, כי להענקתה של סמכות מינהלית נלוית החובה המתמשכת לבחון את הצורך בהפעלתה, גם אם בסמכות שבשיקול-דעת עסקינן (בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3), 29 (1983), שלפיו כשניתנה לרשות סמכות אין להשאירה "כאבן שאין לה הופכין" (מ"מ הנשיא - כתוארו אז - שמגר, בעמ' 46); בג"צ 2344/98 מכבי שירותי בריאות נ' שר האוצר, פ"ד נד(5), 729, 758 (2000))."

(בג"צ 10440/08 בסרגליק נ' הממונה על הגנת הצרכן במשרד המסחר והתעשיה, תק-על 2009(1), 2783 (2009), פסקה י"ד לפסק-דינו של השופט רובינשטיין (להלן: "עניין בסרגליק"); וראו גם: משפט מינהלי א, בסעיף 6.6).

48. כאשר האמצעים בהם נוקטת הרשות המינהלית אינם נושאים פרי, הימנעות מנקיטה באמצעים נוספים עלולה, בנסיבות מסויימות, להוביל למסקנה כי למעשה הרשות נמנעת ממילוי חובתה להפעיל שיקול-דעת, או כי שיקול-הדעת שהפעילה לוקה בחוסר סבירות. מכל מקום, כאשר מדיניות האכיפה הקיימת אינה מובילה לתוצאה הרצויה, על הרשות המינהלית לכל הפחות לשקול את הפעלתם של אמצעי אכיפה נוספים המצויים בסמכותה. הימנעות משקילת אמצעי אכיפה נוספים בנסיבות אלה עלולה לעלות כדי פגם בהתנהלותה של הרשות המצדיק את התערבותו של בית-המשפט."

2.סוגי סירוב לניהולו של עסק - חידוש או ביטול רישיון

בית-המשפט קיבע בעבר ארבעה סוגים של מקרים, בהם מסרבת הרשות להתיר ניהולו של עסק הטעון רישיון, מן הקל אל הכבד מבחינת חומרת ההחלטה:

אי-היענות לבקשה להוציא רישיון חדש, המתבקש לראשונה;

סירוב להוציא רישיון חדש, כאשר למבקש היה בעבר רישיון ותוקפו פג לפני תקופה מסויימת או לא חודש מסיבה כלשהיא;

החלטה שלא לחדש רישיון, כאשר היה בידי המבקש רישיון באופן רצוף, והחידוש מתבקש עם תום תקופת הרישיון או לפניו;

ביטול רישיון על-ידי הרשות, כאשר הוא עדיין בתוקף.

אשר למקרים מסוג א' ו- ב' קיימת אפשרות לרשות להגיע למסקנתה השלילית על-סמך חשד סביר לאי-התאמתו או כשירותו של המבקש לקבל את הרישיון, או לקיום סיכון לשלום הציבור מניהול העסק הנדון, כאשר ביחס למקרים מסוג ב' בית-המשפט קבע כי היה מסייג זאת רק בכך, שהדבר תלוי, במידה רבה, מסיבה שבגללה לא חודש הרישיון בשעתו.

אשר למקרים מסוג ג', דרושה אינפורמציה רצינית ובעלת משקל ראייתי כדי להצדיק החלטה בכיוון זה, ובאשר למקרים מסוג ד', חייב המידע להיות בעל חומרה רבה ועליו לבוא ממקור מהימן ומשכנע כדי לבסס החלטה שכזו {כך למשל בית-המשפט ב- בג"צ 237/81 דעבול נ' עיריית פתח תקוה רשות הרישוי ואח', פ"ד לו(3), 365 (1982) שיבץ את המקרה שהיה בפניו בקטגוריה ב' מבין הקטגוריות האמורות}.

3. חידוש רישיון

3.1 כללי

הדין בנוגע לאי-חידוש או לביטול רישיון קיים הוא חמור יותר מאשר דינו של סירוב למתן רישיון חדש.

נקבע כי בקשה להעניק רישיון חדש לראשונה אינה דומה לבקשת חידוש רישיון. השיקולים שמתקבלים על הדעת במקרה הראשון אינם טובים באותה מידה במקרה השני. עוד נקבע ששעה שמחליטים על ביטול רישיון או אי-חידושו של רישיון קיים יש לנהוג משנה זהירות ואין לקפח את זכותו של המבקש כשכל מה שניתן לומר נגד החידוש הוא שקיים חשד גרידא {בג"צ 575/76 פזכים בע"מ נ' מנכל משרד הבריאות, פ"ד לא(2), 438 (1977); בג"צ 158/65 יהודה פז ואח' נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד יט(3) 132 (1965)}.

הדרישה לעיון מחדש באישור הרישיון בתום כל שנה לא נקבעה, מן הסתם, כהכבדה ביורוקרטית, ואין הרשות מחוייבת לתת את האישור המחודש באופן אוטומאטי, כחותמת גומי, אלא רשאית היא לעיין, עם תום תקופת הרישיון, בתיקו של בעל הרישיון ושל עסקו, ואם הגיע לידיעתה מידע שלילי אודות האיש או אודות העסק, יכולה היא לשקול, אם לחדש את הרישיון אם לאו.

אמנם, אין הרשות צריכה לבדוק בציציותיו של בעל הרישיון ובעיסוקו בכל פעם מחדש, כפי שמותר היה לה וחייבת היתה לעשות עם הוצאת הרישיון לראשונה. כמו-כן צריכה היא להיות ערה לכך, כי אי-חידוש רישיון הוא דבר חמור, שרק מידע רציני ומשמעותי יכול להצדיקו.

ואולם, המידע, העשוי להצדיק החלטה של אי-חידוש רישיון אינו צריך להשתוות בחומרתו ובמשקלו לחומרתן ולמשקלן של הידיעות, המאפשרות ביטולו של רישיון תקף.

ייתכנו גם מקרי ביניים, בהם מסרבת הרשות להוציא רישיון לאנשים, שזכו בעבר לרישיון, ושמסיבה זו או אחרת אין בידם עוד רישיון בר-תוקף, והם מבקשים עתה הוצאת רישיון מחודש {בג"צ 237/81 יחזקאל דעבול נ' עיריית פתח-תקוה רשות הרישוי, פ"ד לו(3), 365 (1982)}.

3.2 שיקולי רשות הרישוי - כללי

הגם שבית-המשפט ער לזהירות המיוחדת הנדרשת לאי-חידוש רישיון לעומת אי-הענקתו מלכתחילה וכן לצורך, שאי-חידושו ייעשה על-סמך שיקולים רציניים, מותר לרשות הרישוי על-פי מדיניותה לסרב לחדש את הרישיון.

ב- בג"צ 287/85 {אסתר פפר (רייך) נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(4), 306 (1985)} מדובר בבית עסק קטן מידות ששטחו כ- 20 מ"ר, ברחוב אבן גבירול 7 בתל-אביב, בו מנהלת העותרת מזה כחמש-עשרה שנה בית-אוכל.

אין חולק שהרישיון שבידה הוא לניהול מזנון. זהו רישיון קבוע ועומד שאין צורך לחדשו מדי פרק זמן. בד-בבד גם הוענק לעותרת רישיון תקופתי שחודש מדי שנה בשנה למכירת משקאות חריפים.

העותרת הודתה כי היא הגישה במקום גם מאכלי בשר ודגים. השלטונות סברו שבכך היא מפרה את תנאי הרישיון והעמידוה על הפרה זו לדין פלילי. לבסוף, זוכתה בדינה על-סמך טענת סניגורה שאין בדין הוראה האוסרת בישול תבשילי בשר במה שמכונה מזנון.

בינתיים יצאו תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל), התשמ"ג-1983, בהן נקבע במפורש כי במזנון מותר להכין ולמכור לצריכה במקום "משקאות חמים, כריכים, מרקים מירקות או מרקים מוכנים מאבקות וכן חביתות" וכן למכור לצריכה במקום - עוגות, ממתקים, גלידה, משקאות קרים וסלטים", אך אסור להכין במזנון תבשילים, להחזיק או למכור מאכלים המכילים מזון מן החי, לרבות דגים, בשר ועוף, ולמעט נקניק או נקניקיות.

יחד-עם-זאת נאמר בתקנה 74 לתקנות הנ"ל כי המנהל הכללי של משרד הבריאות או מי שהוסמך על-ידו, רשאי לבקשתו של בעל בית אוכל, לפטרו מהוראות תקנות אלה, כולן או מקצתן, לתקופה שיורה.

העתירה הנדונה, סבה אך ורק על אי-חידוש הרישיון למכירת משקאות חריפים.

משרד הבריאות, התנגד לחידוש הרישיון - לטענתו המקום קטן מדי והצפיפות בו רבה, בעיקר כל עוד מתנהלת בו מסעדה ולא רק מזנון.

נקבע כי בנסיבות אלה מותר היה לשר הבריאות על-פי מדיניותו לסרב לחדש את הרישיון למכירת משקאות חריפים במקום.

בית-המשפט ער לזהירות המיוחדת הנדרשת לאי-חידוש רישיון לעומת אי-הענקתו מלכתחילה וכן לצורך שאי-החידוש יעשה על-סמך שיקולים רציניים. מקום הממצה את עצמו על-ידי ניהול מסעדה, מותר לגרוס שאין להוסיף לו גם משקאות משכרים. העתירה נדחתה.

3.3 העסק מהווה מטרד ומפגע

ב- בג"צ 182/75 {"תדיר בע"מ" נ' ראש עיריית פתח-תקוה, פ"ד ל(1), 310 (1975)} דן בית-המשפט בהארכת רישיון וקבע כי יש ורשות הרישוי תידרש להאריך רישיון אפילו לא היתה מוכנה לתיתו. אולם, כאשר המפעל התעשייתי שאת חידוש רשיונו מבקשים מהווה מטרד ומפגע, רשאית הרשות שלא לחדש.

3.4 התנגדות משטרה לחידוש רישיון בנימוק שבעל הרישיון עוסק בסחר בסמים

ב- בג"צ 1360/90 {עובד בכור נ' נצ"מ עזאני ואח', פ"ד מה(1), 525 (1991)} נדונה עתירה בעניין רישיון רוכלות {לניהול דוכן ירקות} בחולון. במקרה דנן, המשטרה התנגדה לחידוש הרישיון שהיה בידי העותר במשך מספר שנים, מאחר שבידיה היה מידע כי העותר עוסק בדוכנו בסחר בסמים.

כן נטען, כי העותר תפס ללא רשות, חדר בתוך בית הסמוך לדוכנו, וכי הוא מטיל חתיתו על דיירי הבית, הפוחדים להתלונן עליו.

לבית-המשפט הוגש מידע, שהיה חסוי בפני העותר, בדבר פעילותו העבריינית של העותר ומעורבתו בסחר בסמים.

בית-המשפט סבור היה שאין לדחות את אמינותו של המידע המודיעני המיייחס לעותר עיסוק בסמים. מאידך גיסא, נאמר, כי ספק רב הוא אם יש בנסיבות הקיימות הצדקה לנתק את הקשר - ולו הרופף - הקיים בין העותר לבין הקיום הכלכלי על יסוד פרנסה חוקית. וכדבריו:

"דומה כי בעת הזאת יהיה בשלילת הרישיון כדי להחמיר את המצב, שהרי העותר יישאר חופשי כדי לעסוק במעשי עבריינות, ומאחר ונתקפחה פרנסתו החוקית יהיה לו גם הסבר ותירוץ לעיסוקים האסורים. כמובן, שאין להסיק מדברינו כי לעולם אין להימנע מאי-הענקת רישיון או מביטול רישיון בשל מעורבות במעשי עבירה, אך כפי שיוסבר בהמשך הדברים, דרושה לשם כך מסקנה חד-משמעית יותר בדבר הקשר בין העיסוק הלגיטימי לבין העיסוק האסור המתלווה אליו. במה דברים אמורים.

על הרשויות המופקדות על אכיפת החוק לנקוט בצעדים כדי למנוע עבריינות ולהעמיד עבריינים לדין, אך אינני סבור כי יש לאסור על עבריין עיסוק בפרנסה חוקית על-ידי שלילת רשיונו הקיים, כל עוד אין ודאות רבה יותר מזו שבפנינו שהעיסוק האמור משמש באופן מהותי למעשי עבריינות או שעצם העיסוק בו מסכן את שלום הציבור."

4. ביטולו של רישיון

4.1 כללי         

בסעיף 7א לחוק רישוי עסקים העניק המחוקק לבית-המשפט סמכות רחבה ביותר, מעבר לסמכות הנתונה בדרך-כלל לבית-המשפט הבוחן מעשה מינהלי שאינה מצטמצמת רק בבדיקת חוקיות המעשה המינהלי.

סעיף 7א לחוק רישוי עסקים מאפשר לבית-המשפט להיכנס לבדיקת עצם סבירות הביטול כלומר, התערבות בשיקול-הדעת של הרשות ובדיקת סבירותו. מדובר כאן בהליך של ערעור להבדיל מעתירה לבג"צ.

ניתן למצוא את הסיבה להענקת סמכות רחבה ויוצאת דופן זאת, בחומרה הרבה שמייחס בית-המשפט בפסיקתו לביטול רישיון, להבדיל מאי-הענקת רישיון או מאי-חידושו. הפגם העיקרי במעשה הרשות הינו הפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי.

סעיף 7א(ג) לחוק רישוי עסקים מורה במפורש כי יש ליתן הזדמנות לבעל הרישיון להשמיע את טענותיו. זכות זאת, אין משמעותה אך הליך פורמלי של הזמנה ושמיעה ועל-כן, אין מקיימים כהלכה את זכות השמיעה, אם אין מפנים את תשומת-לב הפונה למידע שנתקבל בעניינו, ומאפשרים להגיב כראוי.

הליך השימוע המתחייב על-פי חוק רישוי עסקים, היה צריך להתקיים בפני העירייה, שהיא רשות הרישוי, ובנוכחות נציגי המשטרה. אין לסרב לחידושו של רישיון עסק, ומכאן קל וחומר שאין לבטל רישיון קיים, על-סמך עדותו של מודיע, שלא נחקרה ולא נבדקה. הרישיון יוכל להתבטל רק אם נערכה חקירה ודרישה, ונמצא כי קיימות ראיות משכנעות {המ' (שלום בת-ים) 448/87 מנחם מלכה נ' עיריית חולון ואח', פ"מ התשמ"ח(ב), 107 (1987)}.

בביטול רישיון נדרש לצורך הפסקת תוקפו, אקט משפטי של ביטול.

רישיון אשר מוענק על-ידי רשות רישוי כולל לעולם הוראה בדבר משך תוקפו. יכולה זאת להיות תקופה קצובה, יכול גם שמשך התוקף יהיה לצמיתות. לעניין משך התוקף והתנאים המתלווים לרישיון יש ליצור תחימה ברורה בין ההוראה בדבר משך התוקף לבין התנאים המתלווים.

יכול ואי-קיומו של תנאי יביא להחלטה בדבר ביטול תוקפו של הרישיון לפני המועד הקבוע בו, אולם לעולם נדרשת, לגבי רישיון בר-תוקף, פעולת הביטול.

אחת מן העילות לביטולו של רישיון יכולה להיות באי-קיום תנאי שהותנה ברישיון. או אף במועד מאוחר יותר, אולם אי-קיום התנאי אינו מייתר את ההחלטה המשפטית בדבר ביטול הרישיון.

יש ללמוד מנוסח החוק כי אכן מותר להתנות תנאים וכי אי-קיום תנאי הוא עילה לביטול, אך אי-קיום תנאי אינו מייתר את הליכי הביטול. אם נאמר אחרת נרוקן את הסייגים שנקבעו בסעיף 7א בחוק רישוי עסקים בדבר אופן ביטולו של הרישיון מתכנם וממטרתם.

היתר לשימוש חורג היה תנאי שצורף לרישיון. תנאי זה לא נתקיים יותר משהוועדה לתכנון ולבניה סירבה להאריכו, אולם אם ההליך לאי-הארכת ההיתר היה בטל, מאחר ולא ניתנה לבעל ההיתר הזדמנות להשמיע את דבריו, ממילא גם לא ניתן לומר שנתבטל התנאי, ואם לא נתבטל התנאי אין גם עילה לביטול הרישיון {ע"פ (ת"א) 1196/94 מדינת ישראל נ' רדיו גנן בע"מ ומנשה גנן, תק-מח 96(2), 3938 (1996)}.

4.2 נוהלי ביטול רישיון

ב- ע"פ (ב"ש) 434/94 {שמואל בן אדרת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)} נדונה תביעה בעניין נהלי ביטול רישיון. בית-המשפט קבע כדלקמן:

אם בית-המשפט מגיע למסקנה שהרישיון שניתן בזמנו לעסק המתואר בכתב האישום לא בוטל כדין על-ידי המכתב - הרי שהמערער לא עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ומן הדין היה לזכותו. זאת ההלכה - ותפקיד בית-המשפט לבדוק אם היא ישימה לענייננו, דהיינו האם הוכח כי ביטול הרישיון אינו כדין;

קיימת חזקה שאין רשות ציבורית עושה פעולה משפטית מבלי שהוסמכה לכך על-פי דין שבמסגרתו היא פועלת - הכלל ידוע בשם "חזקת חוקיות המעשה המינהלי", וכל עוד חזקה זו לא נסתרה אין לפקפק בסמכותו של מי שחתם על המכתב, לחתום עליו;

הטענה שבילקוט הפרסומים לא נמצאה העברת סמכויות למי שחתם על המכתב, מוטב שלא היתה נטענת, שכן בא-כוח המערער, מתיימר להעיד שהוא חיפש בילקוט הפרסומים ולא מצא שם כתב העברת סמכויות. אין לקבל טענה מסוג זה הנטענת בערכאת הערעור, קיימים דרכים להוכיח את הטענה שבפי בא-כוח המערער, אולם אף אחת מן הדרכים הללו לא מוצתה והטענה לא הוכחה כדבעי ולכן יש לדחותה;

אין לקבל את הטענה שהמשיבה היתה חייבת, במהלך הוכחת אשמת המערער תוך כדי הבאת ראיותה בפני בית-משפט השלום, להוכיח כי מולאו התנאים שבסעיף 7א(א) ו- (ב) לחוק רישוי עסקים;

האמור בסעיפים אלו אינו מיסודות העבירה שבגינה נתן המערער את הדין. הטענות שבפי המערער הן טענות הגנה - שמטרתן לגרום לזיכויו, ומחובתו היה להוכיחן, אם נכונות הן, בבית-המשפט, ומשבחר לא להעיד להגנתו ולא הזמין עדי הגנה - לקח על עצמו סיכון מחושב. טענות ההגנה שלו לא הוכחו ועל-כן יש לדחות את ערעורו.

4.3 פקיעת רישיון

בשלוש דרכים יכול רישיון לבוא לידי גמר.

הדרך הראשונה היא ויתור. בעל רישיון יכול, בדרך-כלל, לוותר על הרישיון, אם לפני שקיבל אותו ואם לאחר שקיבל אותו.

הדרך השניה היא פקיעה. יש נסיבות בהן רישיון פוקע מעצמו. כך, למשל, כאשר רישיון ניתן לתקופה מסויימת והתקופה חלפה או כאשר ניתן רישיון לעשות מעשה מסויים או לצורך אירוע מסויים והמעשה נעשה או הארוע התרחש או כאשר הרישיון הינו אישי ובעל הרישיון נפטר לבית עולמו.

במקרה כזה אין הרשות המוסמכת צריכה לבטל את הרישיון, ואף אינה צריכה להכריז כי הרישיון בטל, אלא הרישיון מתבטל מעצמו ואיננו עוד.

הדרך השלישית היא ביטול. בדרך-כלל רשות שהוסמכה לתת רישיון מוסמכת גם לבטל את הרישיון. אך במקרה זה על הרשות המוסמכת לעשות מעשה כדי לבטל את הרישיון. ביטול רישיון הוא מעשה קשה. הוא פוגע בזכות ומשבש ציפיות. לפיכך צריך עילה טובה כדי לבטל רישיון, יש להקדים שימוע לביטול, וביטול הרישיון חייב להיעשות בדרך בה ניתן הרישיון {ע"פ 2388/97 כהן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 822 (1998)}.

נשאלת השאלה האם קיימת אפשרות של פקיעת רישיון מבלי שננקטו הליכים לביטול הרישיון?

אכן, דבר רגיל הוא שרשות רישוי קובעת תנאים ברישיון. לעניין הנפקות של תנאים ברישיון, יש להבחין בין שני סוגים של תנאים: תנאים מפקיעים ותנאים רגילים.

תנאי מפקיע הוא תנאי בעל חשיבות מיוחדת בהקשר של הרישיון הנדון, עד כדי כך שאם הופר התנאי, נשמט היסוד לרישיון. חומרת ההפרה של התנאי, כיוון שהיא רבה, מכריעה את הזכות של בעל הרישיון.

לפיכך, אם הופר תנאי כזה, הרישיון פוקע מעצמו, ללא צורך לבטלו בהחלטה רשמית.

כנגד זאת, תנאי רגיל, אף שגם הוא מחייב את בעל הרישיון, אינו בעל חשיבות רבה עד כדי כך שהפרת התנאי תפקיע מעצמה את הרישיון. אלא מאי? הפרה של תנאי רגיל עלולה להוות עבירה פלילית, או עילה להוצאת צו הפסקה מינהלי, וכן גם, אם היא חמורה, עילה לביטול הרישיון.

לצורך הדגמה של שני סוגי התנאים, אפשר להביא את התנאים הסטנדרטיים המתווספים, לפי תקנות רישוי עסקים (טופס הרישיון), התשל"ה-1974, לכל רישיון לפי סעיף 4 לחוק רישוי עסקים יש בהם תנאים מפקיעים. כזה הוא התנאי הקובע כי הרישיון "אינו בר-תוקף, אם בעליו העביר עסקו למקום אחר... ", וכן התנאי הקובע כי הרישיון "אינו בר-תוקף עם העברת הבעלות או השליטה בעסק".

אפשר לומר כי אם הופר אחד התנאים האלה, נוצר מצב חדש באופן מהותי, עד כדי כך שהרישיון אינו חל כלל על מצב זה: הרישיון מרשה ניהול עסק במקום בו הוקם, אך לא במקום אחר, והוא מרשה את ניהול העסק על-ידי בעל הרישיון, אך לא בידי אחר. לכן הפרת תנאי כזה מפקיעה, כשהיא לעצמה, את הרישיון. אך יש בין התנאים הסטנדרטיים, הקבועים בתקנות, גם תנאים רגילים.

כזה הוא התנאי הקובע כי שם בעל העסק או האחראי לניהולו יצויינו על גבי תווית בגודל מסויים "שתיקבע בחזית העסק במקום הנראה לעין", וכן התנאי הקובע כי "רישיון זה יש להציג במקום נראה לעין במקום העסק". הפרה של תנאי כזה, אין כוחה עמה להפקיע את הרישיון, ללא צורך בהליכים לביטול הרישיון.

בין שני סוגים אלה של תנאים יש שטח אפור של תנאים שקשה לקבוע אם הם תנאים מפקיעים ואם לאו. הסיווג של תנאי כזה, אם הוא תנאי מפקיע או תנאי רגיל, תלוי גם במהות התנאי, בהקשר של הרישיון הנדון, וגם בנסיבות המקרה {ע"פ 2388/97 כהן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 822 (1998)}.

5. צו הפסקה מינהלי

5.1 כללי

היה לממונה על המחוז, למפקד משטרת המחוז, למפקד כבאות מחוזי, לממונה על איכות הסביבה, לרופא מחוזי או לראש הרשות המקומית יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14, רשאי הוא לצוות בכתב על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות העניין כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק {להלן: "צו הפסקה מינהלי"; ראה גם סעיף 20 לחוק רישוי עסקים}.

צו הפסקה מינהלי יעמוד בתקפו שלושים יום מיום נתינתו, אם לא בוטל לפני כן על-ידי מי שהוציא אותו או על-ידי בית-המשפט; בתום התקופה של שלושים יום רשאי מי שנתן את צו ההפסקה המינהלי לבקש את הארכת תוקפו בבית-משפט השלום או בבית-המשפט לעניינים מקומיים שבתחום שיפוטו נמצא העסק שלגביו ניתן הצו; הוגשה לבית-המשפט בקשה להארכת תוקפו של צו הפסקה מינהלי, יעמוד הצו בתוקפו למשך שבעה ימים נוספים, כל עוד לא החליט בית-המשפט החלטה אחרת; הוראות סעיף זה לא יגרעו מסמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 17. {סעיף 20 לחוק תיקון תשע"ח}

הרואה את עצמו נפגע על-ידי צו הפסקה מינהלי רשאי לבקש את ביטולו בבית-משפט השלום או בבית-המשפט העירוני, שבתחום שיפוטו נמצא העסק שעליו ניתן הצו; לא יבטל בית-המשפט צו הפסקה מינהלי אלא-אם-כן הוכח לו שהעסק פעל כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו לפי חוק זה, או אם התקיימה אחת מעילות המשפט המינהלי שמצדיקה את ביטול הצו; הגשת הבקשה לא תעכב את ביצועו של הצו, כל עוד לא החליט בית-המשפט החלטה אחרת. בקשה לפי סעיף-קטן (א) תידון במעמד שני הצדדים בתוך שבעה ימים מיום הגשת הבקשה. {סעיף 21 תיקון תשע"ח}

מי שאינו מקיים צו הפסקה מינהלי, צו לפי סעיף 23 או הוראה מהוראותיהם, דינו - מאסר שמונה עשר חודשים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, ואם הוא תאגיד, דינו - כפל הקנס האמור; היתה העבירה עבירה נמשכת, רשאי בית-המשפט להטיל קנס נוסף, בשיעור הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין לכל יום שבו נמשכה העבירה. {סעיף 25 תיקון תשע"ח}

5.2 צו הפסקה מינהלי - עקרונות יסוד

"צו הפסקה מינהלי" {סעיף 20 לחוק רישוי עסקים}, תוקפו מוגבל לשלושים יום בלבד {אלא אם קודם לכן בוטל על-ידי מי שהוציאו או על-ידי בית-המשפט שנדרש לו לפי סעיף 22 לחוק רישוי עסקים}.

אם הוגש כתב אישום תוך שלושים יום רשאי מוציא הצו להאריכו ב - 30 ימים נוספים {ואז ממילא רשאי בית-המשפט הדן בכתב האישום להוציא צו הפסקה שיפוטי שיעמוד בתקפו עד לסיום ההליך - סעיף 17 לחוק רישוי עסקים}.

מסגרת דיונית זו, וסד הזמנים שבצידה, מעידים על אופיו הארעי והמינהלי של הצו. אפילו נאמר כי ניתן היה לראות את ההליך כהליך פלילי - או אז אין המבקש רשאי לערער על החלטת ביניים שקיבל בית-המשפט המחוזי במסגרת ההליך שבפניו {ע"פ 4739/99 שלמה שמש נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 333 (1999)}.

סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, אליו מפנה סעיף 20 לחוק רישוי עסקים עוסק, בעיקרם של דברים בהפעלת עסק ללא רישיון או היתר זמני בעסק טעון רישוי או בניגוד לרישיון וביתר שניתנו.

כידוע, דרך המלך לטיפול בעברייני רישוי היא הגשת כתב אישום לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, ובמקרים המתאימים הגשת בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים להוצאתו של צו שיפוטי להפסקת העיסוק בעסק.

הסמכות להוצאתו של צו הפסקה מינהלי היא איפוא חריג, שנועד לעצירה מיידית של עסק הפועל ללא רישיון עוד טרם קיומו של הליך משפטי שעשוי להיות ממושך.

הואיל ומדובר בסמכות דרקונית העלולה לפגוע בזכויות היסוד של הפרט ובחופש העיסוק שלו עוד טרם הורשע או אף הועמד לדין יש להשתמש בה בזהירות ורק במקרים דחופים בהם גובר האינטרס הציבורי על האינטרס הפרטי, היינו - מקרים בהם מתעורר צורך דחוף הקשור בחוק רישוי עסקים, למשל: סגירתו של עסק חדש שנפתח ללא רישוי, מניעת מטרד, או חשש לסכנה לשלום הציבור, בריאותו או בטחונו {ע"א 394/82 מייזלר נ' המועצה המקומית נשר, פ"ד לז(4), 42 (1983); ב"ש 11179/08 חב' עמ.אס.אב השקעות נ' ראש עיריית ת"א, פורסם באתר נבו (12.10.08); ב"ש (אשק') 1313/05 סולטן אנרגיה בע"מ נ' ראש עיריית אשקלון, פורסם באתר נבו (27.06.05); ב"ש (ר"ג) 26/04 גולד ניהול מסעדות נ' עיריית רמת-גן, פורסם באתר נבו (27.10.07); ב"ש (חי') 3611/07 חווית שוני בע"מ נ' לשכת בריאות חדרה, פורסם באתר נבו (08.07.07); ד"ר אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות, כרך א', 471; בג"צ 265/65 סרולוביץ' נ' הממונה על מחוז ירושלים, פ"ד יט 3, 69, 70 (1965)}.

צו הפסקה מינהלי נתון לביקורת שיפוטית מכוחו של סעיף 22 לחוק רישוי עסקים, ואף שבית-המשפט אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית ואינו מחליף את שיקול-דעתה, שומה עליו לבחון אם הרשות פעלה בגדרי סמכותה והאם יישמה את כללי המשפט המינהלי בהם היא מצווה, לרבות איסוף מידע רלוונטי ושקילתו, תום-לב, שוויון, סבירות, הימנעות מניגודי עניינים ומאפליה וכיוצא בזה עקרונות יסוד ידועים {ע"פ (חי') 2107/01 עמר נ' סגן ראש העיר, פורסם באתר נבו (21.06.01}.

אשר לסוגיית השימוע במסגרת צווים אלה: קיימות דעות לכאן ולכאן. ב- ב"ש (הרצ') 48/09 {רפי חיים נ' ראש עיריית הרצליה, פורסם באתר נבו (14.06.09)} ו- ר"פ (ת"א) 4867/09 {בנון נ' עיריית תל-אביב-יפו (טרם פורסם)}, קבע בית-המשפט כי  נוכח משמעותו הפוגענית של הצו המינהלי, מזה, ובשים-לב ליסודיותה של זכות הטיעון במשפט הישראלי, מזה, קמה לרשות המינהלית חובה לקיים שימוע בטרם הוצאת הצו, וזאת למעט חריגים בהם קיימת דחיפות בהוצאתו של הצו.

לעניין זה יפים הם דברי בית-המשפט ב- בג"צ 1661/05 {המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(2), 481 (2005)}, בדבר זכות הטיעון וחשיבותה:

"נסכים, כמובן, כי זכותו של היחיד להשמיע טענותיו לפני הרשות בטרם תתקבל החלטה העלולה לפגוע בו - זכות נעלה היא; זכות היא שיסודה בהגינות הנדרשת ביחסי אנוש, והיא עימנו מקדמת דנא. עמד על-כך בית-המשפט כבר לפני שנים ארוכות בפרשת ברמן (בג"צ 3/58, 9 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב(2), 1493 (1958) וכה היו (בין השאר) דבריו של כב' השופט משה זילברג (שם, 1506, 1508):

'רעיון זה (הרעיון של מתן הזדמנות להשמעת טענות) אינו אלא עקרון 'הצדק הטבעי' של האזנה לשני הצדדים ... מקור העיקרון של שמיעת הנפגע העתיד לפני היפגעו - בדברי הקדוש-ברוך-הוא אל אדם הראשון לפני גרשו אותו מגן עדן (בראשית, פרק ג', פסוקים ט', י"א).

המשתזר ועולה מכל האמור, כי לפי הכלל הנקוט במשפט המקובל זה מאות בשנים, לא יורשה גוף אדמיניסטרטיבי - ואפילו אדמיניסטרטיבי טהור (לא מעין-שיפוטי) - לפגוע באזרח פגיעת גוף, רכוש, מקצוע, מעמד וכיוצא בזה, אלא-אם-כן ניתנה לנפגע הזדמנות הוגנת להשמעת הגנתו בפני הפגיעה העתידה. היקף החובה וצורת ההזדמנות תלויים יהיו, כמובן, במסיבות הקונקרטיות של העניין הנדון'."

הדברים יפים לעניינו של צו הפסקה מינהלי שיש בו גם פגיעה בזכות יסוד אחרת של הפרט - חופש העיסוק שלו, ומשנמצא כי לא התקיימה זכות השימוע במקום שחובה היתה לקיימה, דינו של האקט המינהלי - כולו או חלקו - להתבטל .

הוא הדין, כמובן, אם לא קויים כלל אחר מכללי המשפט המינהלי, והכול, בשים-לב לנסיבות ולקיומו של צורך ציבורי דחוף אחר {בר"ש (ר"ג) 30291-11-09 רם זלניק נ' עיריית רמת גן, פורסם באתר נבו (06.12.09); צ"א (חד') 14661-06-13 המצודה סושי וגריל בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-של 2013(2), 70497 (2013)}.

5.3 חובת השימוע בהליך על-פי סעיף 20 לחוק הרישוי

סקירת חובת השימוע מובאת באורח מעמיק ב- ב"ש (הרצ') 48/09 {רפי חיים נ' ראש עיריית הרצליה, תק-של 2009(2), 26609 (2009)}. מזכות הטיעון, העומדת לפרט, נגזרת חובתה של הרשות - בעת שהיא פועלת באופן הפוגע באותו פרט - לערוך שימוע שבמסגרתו ימצה הפרט את זכותו לטעון בפניה בטרם תפעל באופן שייפגע בו. חובת השימוע הינה, איפוא, חובה בסיסית של הרשות, והיא חלה גם במקום שלא נקבעה במפורש בחוק {ראה י' זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב' (ירושלים, תשנ"ו-1996), 793 ואילך, וכן בפסיקה המצוטטת שם}.

מעבר לכך שקיום שימוע מעניק למי שהרשות מבקשת לפעול נגדו {להלן: "הנפגע"} הזדמנות לנסות לשכנע את הרשות בצדקת עמדתו, היינו למצות את זכותו לטעון בפניה, יש בשימוע אף כדי לסייע לרשות עצמה, כמו גם לחזק את שלטון החוק.

הנפגע הוא הקרוב לעניין והבקיא בפרטיו, ברי כי ביכולתו להביא בפני הרשות מידע ונתונים שאינם בידיה, כמו גם לסייע לה לתקן טעויות, אם קיימות, במידע שבידיה ובכך להביא לשיפור החלטתה, תהא לבסוף כאשר תהא.

כמו-כן, בקיום השימוע מפגינה הרשות הלכה למעשה שהיא משרתת הציבור ולא אדוניתו.

חוק רישוי עסקים אינו מתנה את הוצאתו של צו הפסקה מינהלי, כמו גם את הוצאת שאר הצווים המינהליים לפיו, בעריכת שימוע. במקרה הנדון, לא הובאה בפני בית-המשפט הלכה מחייבת בנושא זה, ועמדותיהם של בתי-המשפט לעניינים מקומיים חלוקות.

ב- ב"ש 73/06 {בן שימול נ' ראש עיריית הרצליה ואח' (החלטה מיום 27.12.06 - לא פורסמה)} קבעה כב' השופטת א' לוי, כי לנוכח העובדה שאין זכות בדין לניהול עסק ללא רישיון, הוצאת צו הפסקה אינה שוללת זכות כלשהיא מהנפגע אלא מהווה ניסיון לסילוק העובדות אותן קבע בשטח על דעת עצמו. לפיכך, אין לנפגע זכות טיעון בטרם קבלת ההחלטה המינהלית וממילא אין לרשות חובה לערוך שימוע.

לעומת-זאת, בהחלטתו ב- ב"ש (יר') 1066/02 {מחצבות בית מאיר בע"מ ואח' נ' מועצה אזורית מטה יהודה, פורסם באתר נבו (04.09.02)}, יצא כב' השופט כרמי מוסק מנקודת המוצא לפיה, מחד גיסא, הוצאת צו הפסקה מינהלי אינה מותנה בעריכת שימוע, אך, מאידך גיסא, יש לעשות שימוש בצו כזה רק במקרים בהם מוצדק לשלול שימוע מהנפגע {שם, בפסקה 14 להחלטה}.

לבסוף, פסקה כב' השופטת יסכה רוטנברג ב- ר"פ (ת"א) 4867/09 {בנון נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו (החלטה מיום 08.06.09 - טרם פורסמה)}, כי ככלל, ובהיעדר נסיבות מיוחדות וחריגות, על הרשות לערוך שימוע בטרם הוצאת צו הפסקה מינהלי. כב' השופטת נימקה מסקנתה זו בהלכה הכללית לפיה זכות הטיעון קיימת לנפגע מהמעשה המינהלי. כב' השופטת ציינה עוד, כי חוק רישוי עסקים קובע מספר הליכים אפשריים לשם אכיפתו, כאשר הדרך הרגילה היא הגשת כתב אישום בגין עבירה לפי הוראות סעיף 14, שבמסגרתה ניתן גם לבקש מתן צו הפסקה שיפוטי לפי הוראות סעיף 16. לעומת-זאת, אם בחרה הרשות לפעול כנגד הנפגע בדרך של צו הפסקה מינהלי "יש לאפשר לבעל העסק, במסגרת מימוש זכות הטיעון, לשכנע כי נסיבות העניין אינן מצדיקות עשיית שימוש בסמכות המינהלית אלא די באפשרות ליתן צו שיפוטי אם לאחר בירור ההליך הפלילי ואם במהלכו".

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון, מקובלת עליו עמדתה של כב' השופטת יסכה רוטנברג. הסמכות להוצאת צו הפסקה מינהלי היא סמכות דרסטית, במסגרתה הרשות רשאית לסגור עסק - עד כדי שבירת מטה לחמו של בעליו - וזאת עוד בטרם הוגש כתב אישום נגדו וממילא בטרם נערך בירור משפטי כלשהוא בעניינו.

נסיבות אלה, מתבקש כמעט מאליו כי הרשות תאפשר לנפגע לטעון בפניה את טענותיו. ברי, כי במסגרת הוצאת צו הפסקה מינהלי - כמו גם במסגרת פעולות מינהליות רבות אחרות - הרשות מבקשת, ובדין, לפעול כנגד מפירי חוק למיניהם.

ואולם, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לשלול מהנפגע את זכות הטיעון, בין בטענה שכלל אינו מפר את החוק ובין בטענה כי עניינו אינו מצדיק שימוש בסמכות הדרסטית של הוצאת צו הפסקה מינהלי. מכאן, שאין לפטור את הרשות - גם במקרים של הוצאת צו הפסקה מינהלי - מחובתה הכללית לערוך שימוע.

נקבע כי היקף חובתה של הרשות לערוך שימוע נגזר ממהות העניין ומנסיבותיו. כאשר עסקינן בהוצאת צו הפסקה מינהלי דומה כי ראוי לקבוע כללים כדלקמן:

ראשית, צו הפסקה מינהלי, מעצם טיבו, נועד לפעולה דחופה לצורך הפסקה ארעית של עיסוק ללא רישיון עסק. ודוק: חובת השימוע אינה מחייבת את הרשות לשמוע את הנפגע אלא אך ליתן לו הזדמנות לטעון את טענותיו; ואם נמנע הנפגע מלנצל את ההזדמנות שניתנה לו, יצאה הרשות ידי חובתה. בנוסף, במקרים בהם העסק יוצר סיכון מיידי לשלום הציבור או לבריאותו, הרשות תוכל להימנע כליל מעריכת השימוע, או, לחלופין, לערכו רק לאחר הוצאת הצו.

שנית, כיוון שהסמכות להוצאת צו הפסקה מינהלי לפי הוראות סעיף 20 לחוק רישוי עסקים נתונה למספר מצומצם של בעלי תפקידים בכירים, שמטבע תפקידם הינם עמוסים בעבודה, אין מניעה כי אותם בעלי תפקידים יסמיכו מי מטעמם לערוך את השימוע.

האם, במקרה דנא, חרף העובדה שלא ניתנה למבקש הזדמנות לטעון את טענותיו עובר להוצאת צו ההפסקה, מן הראוי לקבוע שהצו עומד בתוקפו? כאמור, צו הפסקה מינהלי, מעצם טיבו וטבעו, נועד למקרים בהם טובת הציבור דורשת פעולה דחופה לצורך הפסקת עיסוק ללא רישיון עסק. במקרה דנא, כפי שעלה במהלך חקירתו הנגדית של מנהל מחלקת הרישוי, לא ניתן לומר כי קיימים בעסק סיכונים מיוחדים. אכן, נדרש אישור שירותי כיבוי אש {מחשש שריפה} ואישור המחלקה לאיכות הסביבה {מחשש לזיהום הסביבה}, אך לא מדובר בסיכונים חריגים או מיידיים.

אם אמנם קיימים בעסק סיכונים המצדיקים הוצאת צו הפסקה מינהלי, לא ברור השיהוי הניכר שבהתנהלות הרשות. מאידך גיסא, אם לא קיימים סיכונים כאמור, לא ברורה ההצדקה לילך בדרך של הוצאת צו הפסקה מינהלי דווקא, שככלל ראוי להשתמש בו במקרים דחופים.

לפיכך, המסקנה המתבקשת היא, איפוא, שבמקרה דנא יש לקבוע כי צו ההפסקה בטל.

5.4 סכנה לבריאות הציבור

ב- צ"א (חד') 14661-06-13 {המצודה סושי וגריל בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-של 2013(2), 70497 (2013)} הוצא צו ההפסקה, מטעמים שבסכנה מיידית לבריאות הציבור. בית-המשפט קבע כי הצו הוצא בדין וקבע:

"מן הטעמים שנמנו בצו ההפסקה וממצאי דו"ח הביקורת שעל יסודו ניתן הצו עולה כי הצו נחוץ לשם הגנה על בריאות הציבור, קרי, לתכלית שלשמה הוקנתה הסמכות המעוגנת בסעיף 20 לחוק רישוי העסקים. קיים קשר סיבתי בין הוצאת הצו לבין האינטרס של הגנה על שלום הציבור ובריאותו. נוכח ממצאי דו"ח הבדיקה מחד גיסא, והיעדרו של בעל העסק לא רק מן המסעדה עצמה אלא מישראל במועד שבו נערכה הביקורת מאידך גיסא, התקיימו טעמים שהצדיקו את פעולת הרשות באפיק המינהלי הקבוע בסעיף 20 לחוק - חלף האפיק השיפוטי שהותווה בסעיף 14 ו- 17 בחוק. ודוק: כאמור לעיל הסתיר ורשבסקי בתצהירו את דבר היעדרו מהמסעדה בזמן עריכת הביקורת שבעקבותיה הוצא הצו, כמו גם בתקופה הסמוכה שקדמה לביקורת. ממילא לא ביאר ורשבסקי בתצהירו אם בהיעדרו היה בנמצא בר-סמכא אחר מטעם העסק שעמו ניתן היה לבוא בדברים בקשר עם ממצאי דו"ח הביקורת. אין למצוא פגם בכך שהביקורת נערכה ביום 04.06.13 ואילו הצו הוצא ביום 06.06.13. מדובר במסגרת זמנים סבירה. ודאי שאין בה כדי להצדיק את ביטול הצו או לאיין את הטעמים שביסוד הוצאתו. אני קובעת איפוא שבמועד הוצאתו ניתן הצו על-סמך תשתית עובדתית מספקת שהצדיקה את הוצאתו על-פי המתווה הקבוע בסעיף 20 לחוק רישוי עסקים."

ב- רע"פ 6645/11 {ששון שרה נ' משרד הבריאות, תק-על 2011(3), 4203 (2011)} דחה בית-המשפט את העתירה בקובעו:

"ואכן, לגופם-של-דברים, מכתב המפקח המחוזי לבריאות הסביבה המסכם את הביקורת שנערכה ביום 15.08.11 קובע, כי נפלו, בין היתר, הפגמים הבאים בתחזוקת המכולת: "בכל שטח המכולת ללא יוצא מן הכלל שורר מצב של זוהמה הכולל רצפות, קירות, תקרות, מדפים, מקררים, חלון ראוה ואזור המכירה; לקוחות יושבים, שותים ומעשנים בתוך המכולת על דרגשים ועל הסחורה; ניכר כי במכולת לא מבוצעות שום עבודות ניקיון או סדר". עיינתי בפרוטוקול עדותו בבית-משפט השלום של ד"ר גדילביץ', הרופא האזורי, מיום 21.08.11, שתיאר את הביקור במקום מיום 15.08.11 - ביקורו השני במקום - והנה מתוך דבריו:

"אני מגיע לביקורת, אני רואה מצב שאין לי מילה אחרת מלומר, זוהמה מוחלטת. זה כולל, למעשה, את כל המכלת כולה. ז"א לא היה מקום נקי אחד. אתה יודע מה זה לא הגזמה, מקום שאוכל לשים עליו כף יד שיהיה נקי, לא על הרצפה, לא על הקירות, מדפים או תקרה. מכלת כולה מזוהמת ומטונפת.

הביקורת הזו היא ביקורת המשך לפיקוח על העסק. התלוו אלינו השוטרים שביקשו לבוא לביקורת. פעם ראשונה בכל הקריירה שלי שבה הלכתי לביקורת, יחד עם משטרת ישראל. היה להם את הסיבות שלהם. לא על-פי בקשתי. שאלתי מדוע? הם ענו לי שהם חושדים שיש פה מכירות סמים. שוב, לא על-פי בקשתי, ביקשו להצטרף.

העניין של מדפים, עם כל המזונות. אתה רואה כחלק מהתמונות, אם אדוני ירצה אצביע בדיוק. המדפים אמורים להיות נקיים, השחור זה טינופת. לא רק שהיא נראית, היא גם מרגישה ומריחה טינופת. הפלס הנוזל הנראה במקרר, אומר שהמקרר הרוס. אבל בתוכו מה שצילמתי את הפלס, יש בירות. למעלה יש דברי חלב. זה המקרר השני, אותו דבר. הפירות רקובים. צילמתי את הענבים. ההמשך הוא שאני מעולם, הנושא של צו סגירה הוא כאוב, הוא קשה ביותר. אנו כמעט אף פעם לא מגיעים, לעיתים נדירות בשנה. אני מדבר עם בנאדם. נושא השימוע אני דיברתי עם מר ששון בערך חצי שעה בניסיון להסביר לו על המימצאים, למה המקררים צריכים להיות נקיים, והמדפים גם כן. השיחה נעשתה כדי להסביר לו. התגובה היתה אין בעיה, אתה רוצה שאתקן, תן לי שלושה חודשים. לא מקובל עלי. המדובר על מזון ומזון רגיש שנמכר לאנשים מיידית. זה מזון שהוא נצרך איך שהוא נקנה. דברי חלב לא נעברים עיבוד, אלא אנשים קונים איך שהם קונים. כל זיהום באחסון מתורגם לפגיעה בריאותית. הדרישה שלי שהמקום יהיה נקי, שהמקום יהיה מסודר, ושהמקום יהיה בנוי בצורה ראויה. תמונות 4 או 5, אני צילמתי שם. המקום הרוס. יש חורים בתקרה, ברצפה. משהו בלתי-נסבל" (עמודים 6-5 לפרוטוקול הדיון מיום 21.08.11).

אכן, המבקש טען כנגד מעורבות המשטרה בפרשה, אך לא היה בידו לערער בחקירה נגדית את הממצא העובדתי, ואיני נדרש לתמונות שלגביהן יש מחלוקת אלא לעדות הישירה של הרופא. בבדיקה חוזרת ביום 01.09.11 (לאחר החלטתו של בית-משפט השלום) שערכה לשכת הבריאות, על-ידי מפקח מחוזי לבריאות הסביבה ומהנדסת אזורית למזון, שוב נמצאו ממצאים קשים, שלא אפרט, אך אינם שונים במהותם משל הרופא בעדותו. קשה להלום כי כך ראוי שיתנהל עסק, בוודאי ובוודאי לא עסק שעניינו מכירת מוצרי מזון, והדברים מקבלים משנה תוקף לאחר שנתברר כי בבדיקה שנערכה כשנה קודם לכן נקבע כך: "נמצאו מקקים חיים ומתים בעסק, כן נמצאה (נמצאו) נגיעות של מכרסמים; הכיור אינו מחובר למערכת הביוב; צפיפות וזוהמה שררו בכל העסק". על-כן נראה, כי לא נפלה טעות בשיקול-דעתו של המשיב בהחלטתו להוציא את צו הסגירה לאחר ששיפור מסויים שהושג נסוג אחור, ואין פגם בקביעות בתי-המשפט הקודמים להותיר את הצו על כנו."

5.5 פגיעה בביטחון הציבור

ב- עת"מ (נצ') 45376-03-12 {הישאם סלאמה ואח' נ' מועצה מקומית טורעאן ואח', תק-מח 2012(2), 1107 (2012)} בדחותו את בקשת העותר להתלות את הצו קובע בית-המשפט:

"9. המשיבים המציאו לעיוני צילומים, אשר נערכו מעת לעת באזור עסקם של המבקשים. מצילומים אלה עולה, כי המבקשים נוהגים כראות עינם, כאילו התחייבותם בבית-משפט השלום מחודש מרץ אשתקד אינה אלא נייר חסר ערך. הצילומים מלמדים, כי המבקשים ממשיכים דרך קבע להניח על המדרכה שמול עסקם חומרי בניין שונים. כך למשל ניתן ללמוד מן הצילומים המצורפים להתראה מיום 10.12.11, בה נראית המדרכה חסומה לחלוטין בחומרי בניין וגרוטאות למיניהם שמקורם באריזות חומרי בניין. צילומים אלה נערכו ביום 01.11.11. צילומים נוספים נערכו במועדים שונים שמאז השימוע ועד היום, כגון 07.01.12, 22.02.12, 27.02.12, 17.03.12, 22.03.12. בכל הצילומים האמורים, רואים אנו כי המדרכה חסומה, בין חלקית ובין באופן מלא על-ידי מיטלטליהם של המבקשים.

לא ברורה לי גישתם של המבקשים, הסבורים כי הינם יכולים לעשות ברכוש הציבור כבשלהם. המבקשים נוהגים ביד רמה, כאילו הכביש והמדרכה נועדו אך ורק לצורכי ניהול עסקם ולא לכל צורך אחר. טענתו של בא-כוחם, כאילו עד היום לא התרחש אסון, לאו טענה היא. מדרכה נועדה לשימושם של הולכי רגל ולא לכל צורך אחר. העובדה שעד היום לא התרחש אסון, אך מזל היא ולא מעבר לכך. חסימת המדרכה, פרט לכך שהיא גורמת להולכי רגל לכתת רגליהם לכביש שנועד לכלי רכב מנועי, אף גורמת לסיכונים של ממש להולכי הרגל, העלולים להיתקל בציוד פוגעני. חובתה של רשות מקומית לדאוג לתקינותם של דרכים, מעברים ומקומות בהם מהלכים הולכי רגל. תפקיד זה הינו תפקיד סטטוטורי. על-כן, איני מבין את טענתו של בא-כוח המבקשים, הטוען כי מילוי תפקיד זה מקורו ברצון להתנכל למבקשים.

לטעמי, אין המבקשים יכולים להיבנות מכך כי בעבר חסמו, משך שנים, את הדרכים שנועדו לשימושו של הציבור.

יתר-על-כן, איני מקבל את טענתו של המבקש מס' 1, לפיה, הרשות גם היא מאפשרת חניה של כלי רכב על המדרכות מול בית המועצה. עצם העובדה כי החוק מופר במקום אחד, אינה מאפשרת לאחרים להפר אותו במקום אחר. במיוחד אמור הדבר, שעה שההפרה גורמת סיכון של ממש להולכי הרגל.

10. בנסיבות אלה, סבורני, כי הרשות הקלה מעל ומעבר שעה שקבעה תנאים המאפשרים למבקשים לעשות שימוש בכביש ובמדרכה - שימוש אשר יש בו משום גרימת סיכון להולכי הרגל.

ברגע שהמבקשים אינם מקיימים ולו את התנאים המקלים שהושתו עליהם, מובן כי הרשות לא תוכל להמשיך ולהעניק להם רישיון לפגוע בשלומו של הציבור.

על-פי סעיף 1(א) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, מטרותיו של החוק הינן בין היתר שמירה על איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים, מניעת סכנות לשלום הציבור, וכן בטיחותו של הנמצאים במקום העסק או בסביבתו.

במקרה שלפנינו, רואים אנו כי המבקשים יצרו מטרדים וסיכונים שאינם עולים בקנה אחד עם מטרתו של החוק. בנסיבות אלה, צודקים המשיבים בפועלם לסלק את המטרדים והסיכונים. איני רואה בפעילותם זו משום התנכלות, או שימוש במטרות זרות כנגד ניהול עסקם של המבקשים.

לטעמי, המבקשים הם שנהגו בחוסר נקיון-כפיים, תוך יצירת מפגעים לציבור."

5.6 קיוסק - שעות פתיחת העסק

ב- ב"ש (הרצ') 86/09 {יוחנן אמיר נ' ראש עיריית הרצליה, תק-של 2009(4), 5100 (2009)} נדונה בקשה שעניינה בצו ההפסקה. נאמר בצו ההפסקה כי כי המבקש עוסק בעסק טעון רישוי מסוג קיוסק. עוד מצויין בצו ההפסקה כי המבקש עסק בעסק גם בימי מנוחה, וגם לאחר השעה 22:00 בימים שאינם ימי מנוחה. בית-המשפט קבע כדלקמן:

"10. ודוק: ככל שהמבקש מבקש לשנות את שעות פתיחת העסק, הנקובות ברישיון העסק, עליו לפנות לרשות הרישוי; וככל שרשות הרישוי תדחה בקשה כזו מטעמים שאינם מוצדקים רשאי המבקש להביא את שיקול-דעת הרשות לבחינה שיפוטית באמצעות הגשת עתירה מינהלית. ואולם, כל עוד שעות הפתיחה על-פי רישיון העסק לא שונו בהליכים מינהליים כאמור, המבקש אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולפתוח את העסק מעבר לשעות הנקובות ברישיון גם אם הוא מחזיק באמתחתו הסכם עם הדיירים הכולל הסכמה לפתיחת העסק מעבר לשעות הנקובות ברישיון.

11. העולה מן המקובץ הוא, אם-כן, שדין הבקשה להידחות. יחד-עם-זאת, אין מקום לאשר את צו ההפסקה כמות-שהוא. במה דברים אמורים: צו ההפסקה דנא, בניגוד לצווי ההפסקה הקודמים, אינו מורה על סגירת העסק בשעות שמעבר לשעות הנקובות ברישיון העסק בלבד, אלא על סגירתו המוחלטת של העסק. כאמור ברישא להחלטה זו, הוראה זו מנומקת בצו בכך שהמבקש המשיך להפר את תנאי הרישיון בדבר שעות פתיחת העסק חרף הליכים מינהליים ופליליים שננקטו כלפיו באותו עניין; ודברים דומים מופיעים גם בתגובה הכתובה שהוגשה מטעם המשיבה, בה מצויין כי מדובר במבקש החוזר לסורו ושב ומפר את תנאי הרישיון.

12.  ואולם, צו הפסקה מינהלי, מטבע ברייתו, הינו אמצעי מנהלי ואינו בגדר סנקציה עונשית. מכאן, שצו מינהלי אינו אמור לשמש כעונש - או מעין מקדמה על חשבון העונש - בגין הפרות של תנאי הרישיון בעבר, אלא אמור לשמש כמכשיר מינהלי לצורך הבטחת אכיפת החוק מכאן ואילך. בנסיבות אלה, חרף התנהגותו של המבקש בעבר ופתיחת העסק בניגוד לתנאי הרישיון - התנהגות שאמנם ראויה לגינוי - אין הצדקה להורות על סגירתו המוחלטת של העסק במסגרת צו הפסקה מינהלי.

13. אשר-על-כן אני דוחה את הבקשה, מאשר את צו ההפסקה וקובע כי הוא ייכנס לתוקף היום - תוך שתחולתו תוגבל לשעות שמעבר לשעות הנקובות ברישיון העסק, והכל בהתאם להוראות חוק העזר. מובהר בזה למבקש, ככל שהדבר טעון הבהרה, כי אסור לו, באיסור מוחלט, לפתוח את העסק מעבר לשעות שנקבעו בחוק העזר."

5.7 פאב - צו הפסקה ארעית

ב- ב"ש (ת"א) 2132/09 {אורן טל נ' רון חולדאי, תק-של 2009(1), 30564 (2009)} נדונה בקשה לביטול צו הפסקה ארעית של עיסוק בעסק של פאב וצריכת משקאות משכרים. בית-המשפט קבע כדלקמן:

"4. מדובר בצו מינהלי, וככזה קיימת לגביו חזקת התקינות. הנטל להוכיח כי נפלו בצו פגמים המצדיקים ביטולו רובץ על המבקש. עוד יש להדגיש כי מדובר בסמכות מינהלית ובית-משפט לא ימיר שיקול-דעתו בשיקול-דעת הרשות המוסמכת.

בחנתי את עדויות הצדדים ואת הראיות שהוגשו והגעתי למסקנה כי אין נימוק בעטיו יש להורות על ביטול החלטתו של ראש העיר להוציא את הצו.

5. מהבקשה לרישיון שהוגשה עולה שמדובר בעסק של פאב בו מוגשים משקאות משכרים לשם צריכתם במקום, ובו גם מושמעת מוזיקה וריקודים ויש גם הופעות אומנים. עסק שכזה הוא עסק עתיר קהל ובו פוטנציאל רב לחיכוכים. לא יכול להיות ספק בדבר החשיבות שבפיקוח המשטרה וכיבוי אש על עסק מסוג זה, כמו גם על-פיקוחה של הרשות לאיכות הסביבה, למניעת מטרדי רעש מהעסק. כפי שהובהר בנימוקי הצו, לאור העובדה שעד למועד הוצאת הצו לא הוגשה בקשה לרישיון עסק, אין כל פיקוח על הנעשה בעסק, ולא ניתן להבטיח את ביטחונם של באי העסק.

אכן ביום 18.02.09, לאחר שהצו הוצא והעסק נסגר בחותם עופרת, הוגשה הבקשה לרישיון, אך אין די בעצם הגשת הבקשה כשלעצמה כדי להצדיק את ביטול הצו. הבקשה הוגשה רק עתה ושום גורם טרם הספיק לבחון את הנעשה בעסק. בנסיבות אלו אין די, בשלב זה, בהגשת הבקשה כדי להצדיק את ביטול הצו.

6. יש להוסיף כי העסק כבר נסגר בעבר פעמיים על-ידי המשטרה מאחר והצפיפות בו היתה רבה. המבקש שב וטען כי בעלי העסק למדו את הלקח ועתה הם פועלים ללא ליאות לשם קבלת הרישיון והם גם השקיעו לשם כך כספים רבים. ייתכן ועתה הפנימו בעלי העסק את חובתם לעסוק בעסק ברישיון, אך אין די בהצהרות אלו כדי להבטיח את שלומם ובריאותם של באי העסק, ויש לאפשר לרשויות המוסמכות לבחון תחילה את העסק.

7. המבקש טען כי סגירת העסק עתה תסב לבעליו נזק עצום ותפגע במוניטין. טענות אלו אינן קלות ערך אך לא ניתן להעדיף את האינטרס הפרטי של בעלי העסק על האינטרס הציבורי והבטחת שלום הציבור ובטחונו.

8. לאור האמור לא מצאתי לנכון להורות על ביטול הצו.

הצו הוצא למשך 30 יום, בהתאם לאמור בסעיף 21 לחוק. בשלב זה ולאור העובדה שהבקשה לרישיון הוגשה רק ביום 18.02.09 אין בפני כל נתונים מכוחם ניתן לשקול קיצור התקופה שכן כאמור טרם בוצעה בעסק כל ביקורת של הגורמים המוסמכים. לאור זאת בשלב זה אינני מוצאת לנכון להורות על קיצור תקופת הצו.

עם-זאת אני קובעת דיון נוסף בבקשה לעוד שבעה ימים על-מנת לאפשר למבקש לשוב ולטעון פעם נוספת לעניין תקופת הצו."

5.8 הגשת משקאות משכרים במסעדה, לצריכה במקום והשמעת מוזיקה תחת כיפת השמים

ב- ב"ש (ת"א) 11179/08 {חב' עמ.אס.אב השקעות בע"מ נ' ראש עיריית תל-אביב, תק-של 2008(4), 4752 (2008)} נדונה בקשה לביטול צו ראש העיר שהוצא על-ידי ראש העיר מכוח סמכותו לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים. בנימוקי הצו נאמר כי "מן הביקורת עולה כי העסק מתנהל ללא רישיון בניגוד לסעיף 4 ו- 14 לחוק. עסק עתיר קהל הפועל תחת כיפת השמיים במיתחם גני התערוכה הישנים ללא רישיון עם סירובי משטרה, הנדסה לעסקים והרשות לאיכות הסביבה." בבטלו את הצו קבע בית-המשפט:

"מקובלת עלי טענת המשיב כי מדובר בצו מינהלי אשר קיימת לגביו חזקת התקינות, והנטל להוכיח כי נפלו בצו פגמים המצדיקים ביטולו רובץ על המבקשת. כן מקובלת עלי הטענה שבית-משפט לא ימיר שיקול-דעתו בשיקול-דעת הרשות המוסמכת ובחינתו של בית-המשפט תעשה מנקודת מבטו של המשפט המינהלי.

עם-זאת, אני סבורה כי במקרה זה נפלו בצו פגמים המצדיקים להורות על ביטולו.

8. מתברר כי העסק מתנהל כבר תקופה ארוכה ללא רישיון, והבקשה לרישיון הוגשה עוד ביום 18.09.07, מש/5. בגין ניהול העסק ללא רישיון הוגש נגד בעלת העסק ומנהליו כתב אישום, ועל-פי האמור בכתב האישום המתוקן ביום 02.10.07 נוהל העסק ללא רישיון. ביום 15.04.08 הודו הנאשמים באמור בכתב האישום המתוקן, הורשעו, נשמעו הטיעונים לעונש ומתן גזר-הדין נדחה ליום 17.06.08. עקב בקשת דחיה שהוגשה נדחה מתן גזר-הדין, תחילה ליום 01.07.08 ולאחר-מכן ליום 04.11.08. הצו המינהלי הוצא כאמור ביום 24.09.08 ובנימוקי הצו נאמר שביום 02.10.07 הוגשה תביעה בגין ניהול העסק ללא רישיון. אין בנימוקי הצו כל איזכור להתקדמות בהליכים הפליליים, ומכאן לכאורה שראש העיר לא היה מודע, טרם החלטתו על הוצאת הצו, לכך שהנאשמים כבר הורשעו בגין ניהול העסק ללא רישיון, שהטיעונים לעונש כבר נשמעו, ושהצדדים ממתינים למתן גזר-הדין אשר צפוי להינתן ביום 04.11.08...

כבר נקבע בפסיקה כי "כל החלטה סבירה ראוי לה שתהיה מושתתת על כל העובדות הרלוונטיות הדרושות לקבלתה" (בג"צ 2205/97 ח"כ מאסלה נ' שר החינוך והתרבות ואח', פ"ד נא(1), 33 (1997)), ואם לא נלקחו בחשבון כל השיקולים הרלוונטיים עלולה ההחלטה המינהלית להיפסל. אני סבורה שהעובדה שהמבקשת ומנהליה כבר הורשעו בדין, הטיעונים לעונש נשמעו וגזר-הדין עתיד להינתן ביום 04.11.08, היא עובדה חשובה ורלוונטית שהיה על ראש העיר לשוקלה טרם החלטתו להוציא את הצו.

9. יתרה-מזאת. צו לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים הוא צו חריג ודרסטי והשימוש בו אינו נעשה כדבר שבשגרה. אמנם מלשון הסעיף עולה לכאורה שסמכותו של המשיב להחליט על הוצאת הצו קיימת כל אימת שיש לו יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, אך הפסיקה קבעה כי יש לעשות שימוש בסמכות זו בזהירות ורק במקרים חריגים וראויים בהם לא ניתן להמתין לקיום ההליך הפלילי הרגיל. כך למשל נעשה בסמכות זו שימוש במקרים בהם היה חשש שקיימת סכנה לשלום הציבור, בריאותו או בטחונו, כדי למנוע המשך קיומם של מפגעים חמורים, במקרים בהם היה מדובר בעסק חדש שהוקם תוך הפרה בוטה של הוראות החוק, ומובן כי אין מדובר ברשימת מקרים ממצה.

בענייננו, כאמור, ההליך המשפטי קרוב לסיומו. הטיעונים לעונש כבר נשמעו ובמסגרתם עתרה המאשימה לצו הפסקת עיסוק שייכנס לתוקפו ביום 01.07.08 ואם עד מועד זה יהא בידי הנאשמים אישור של כיבוי אש, משטרה ואיכות הסביבה עתרה לצו שייכנס לתוקפו ביום 15.10.08. המאשימה לא הגישה במסגרת ההליך הפלילי בקשה לסגירה מיידית של העסק לפי סעיף 17 לחוק, ואף לא הגישה בקשה להקדמת מתן גזר-הדין הגם שעוד ביום 16.06.08 נקבע מועד מתן גזר-הדין ליום 04.11.08. לא הוכח במסגרת העדויות שבאו בפני שנתגלו לאחרונה ממצאים חדשים וחמורים לגבי אופן התנהלות העסק, ממצאים אשר לא היו קיימים עד כה. להיפך מר זילברבלט העיד שהוא ערך בעסק ביקורות לאורך תקופה ארוכה, החל משנת 2007, ולאורך כל התקופה מצב העסק מבחינת הרעש לא היה תקין (עמ' 2 לפרוטוקול). בנסיבות אלו מן הראוי היה להמתין למתן גזר-הדין ולא להורות על סגירת העסק בצו מינהלי, שהוצאתו שמורה רק למקרים חריגים ודחופים.

ב"כ המבקשת טען, כטענה מקדמית, שבמקרה בו הוגש כתב אישום, נוהל הליך פלילי והוא נמצא לקראת סיומו אין מקום להוצאת צו הפסקה מינהלי, אלא יש להגיש בקשה לפי סעיף 17 לחוק. לטענתו הוצאת צו מינהלי בנסיבות מעין אלו נוגדת לרוח החוק, אינה תקינה ואף אינה חוקית. אינני סבורה כי תמיד, בכל מקרה ובכל הנסיבות, לא קיימת למשיב סמכות להוצאת צו הפסקה מינהלי שעה שמתנהל הליך פלילי. ההליכים הפליליים מתמשכים לא אחת ובמקרים ראויים, כגון כאשר הדבר דרוש למניעת מפגע חמור או סכנה מיידית לציבור, אין לשלול את סמכותו של המשיב להוציא צו כאמור. עם-זאת, במקרה שכזה על ראש העיר להשתכנע כי לא ניתן להמתין לסיומו של ההליך המשפטי, ולמתן צו הפסקת עיסוק שיפוטי בהתאם לסעיף 16 לחוק. אין לשכוח כי הסמכות הקבועה בסעיף 20 לחוק אינה סמכות ענישתית אלא מניעתית ואם בעלי העסק חטאו הם יבואו על עונשם במסגרת ההליך הפלילי. בענייננו לא הובהר לי מדוע סבור המשיב שלא ניתן להמתין לסיומו של ההליך הפלילי, וכאמור נראה כי עובדה זו כלל לא הובאה לידיעתו.

10. ברצוני להוסיף עוד זאת. ב"כ המשיב טען כי יש לשדר מסר ברור לפיו העירייה עושה הכל לשם השלטת שלטון החוק. אכן חופש העיסוק אינו כולל בחובו זכות לעסוק בעסק בניגוד לחוק. אין ספק שהעובדה שהמבקשת ממשיכה ועוסקת בעסק תקופה ארוכה בניגוד לעמדת הרשויות ולמרות הסירובים המהותיים שניתנו לעסק, לרבות סירוב משטרה, היא חמורה, ואל לה למבקשת להסיק מהחלטה זו שעומדת לה הזכות להמשיך ולהפר את החוק. על-כן סברתי שהדרך הראויה במקרה זה היא הגשת בקשה להקדמת מועד מתן גזר-הדין וכך הצעתי לצדדים. הצעה זו לא צלחה ובנסיבות אלו אין לי אלא להורות על ביטול הצו מהטעמים המפורטים לעיל."

ב- ב"ש (חי') 3611/07 {חווית שוני בע"מ נ' ד"ר וולניק אירנה - לשכת הבריאות חדרה, תק-של 2007(3), 1798 (2007)} נדונה בקשה לביטול צו הפסקה ארעית לעסק שהוא מסעדה ומשקאות משכרים. בית-המשפט ביטל את הצו וקבע:

"4. הוצג לעיוני על-ידי ב"כ המבקשת רישיון לניהול עסק זמני ואשר היה בתוקף מיום 27.02.05 ועד ליום 31.12.06, כאשר מהות העסק באותו רישיון היה מסעדה + משקאות משכרים+ ארועים.

5. עוד הוצג על-ידי ב"כ המבקשת רישיון לניהול עסק זמני שהינו בתוקף מיום 06.04.07 ועד ליום 06.10.07. רישיון זה, מאפשר למבקשת להפעיל ארועים תחת כיפת השמיים, כאשר הפריט בתוספת החוק הינו 7.7 ה.

6. ב"כ המשיבה טענה שהרישיון הזמני לניהול עסק בוצע שלא באישורם ולא היתה כל פניה אליהם להוצאתו.

7. ב"כ המבקשת הציג לעיוני מכתב מטעם ראש המועצה המקומית בנימינה, בו הוא מאשר את דבר הוצאת רישיון העסק, כן הוא מאשר כי בעבר הוצאו רשיונות וביקש בסוף מכתבו כי באם יוצאו בעתיד צווי הפסקה מינהליים הרי שהם יוצאו בשיתוף פעולה עם ראש המועצה ובידיעתו.

8. בתי-המשפט פסקו לא אחת שהשיקול העומד מאחורי צו הפסקה מינהלי הוא סכנה תכופה ומידית לשלום הציבור, כאשר אל מול האינטרס הציבורי יש לשקול גם את האינטרס הפרטי של בעל המקום וכן יש לשקול את התוצאה של סגירת גן הארועים מבחינה תדמיתית וכלכלית, על-כן, יש לדקדק עם הרשות דקדוק יתר בטרם אישור צו הסגירה.

9. המדובר בהליך מהיר ומידי, המוצא על-ידי הרשות. היה על הרשות להגיש כתב אישום כנגד המבקשת, באם התנאים מאפשרים זאת ועד היום לא הוגש כל כתב אישום. המבקשת מקיימת ארועים מזה שנים ובעתיד הקרוב רשומים ארועים. סגירת המקום תסב נזק לא רק למקום ולתדמיתו אלא גם לאותן זוגות שמתכוונים להתחתן במקום והנזק הכללי העלול לצמוח כתוצאה מסגירה מינהלית של גן ארועים, עולה על התועלת שתצמח למשיבה, באם ייסגר המקום זאת במיוחד לנוכח העובדה שרופאת הנפה אישרה וגם כך ב"כ המשיבה שעל המבקשת לבקש אישור לפני כל ארוע.

10. הרופאה הנפתית אישרה שחלק מהליקויים טופלו ויש לאפשר למבקשת להשלים את תיקון כל הליקויים.

11. סלולה הדרך בפני המשיבה להגיש כתב אישום ובקשת סגירה אגב אותו כתב אישום, שלא בדרך מינהלית. בית-המשפט שידון בכתב האישום ובבקשת הסגירה יברר את העובדות עד תום לאחר שהתמונה תיהיה שלמה בפניו.

12. סוף דבר, אני מחליט לבטל את צו הסגירה המינהלי שהוצא למבקשת. אין בביטול זה בכדי לחסום את הדרך בפני המשיבה להגיש כתב אישום ולבקש את סגירת המקום בהתאם לחוק."

6. צו מניעת פעולות - סעיף 22א לחוק רישוי עסקים

סעיף 22א לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

"22א. צו מניעת פעולות (תיקונים: התשנ"ח (מס' 2), התשע"א)

נעשו במקום פלוני פעולות הכנה לניהול עסק או לפתיחתו, או לשימוש במבנים, בחצרים או במקרקעין לצורך ניהול עסק טעון רישוי, בלי שניתן רישיון, היתר זמני או היתר מזורז, או בסטיה מרישיון או מהיתר כאמור, רשאי בית-משפט השלום או בית-המשפט לעניינים מקומיים, ליתן צו ולפיו על המנויים בסעיף 14 או על בעל זכות בנכס או מי מטעמם, להימנע מפעולה באותו מקום במבנים, בחצרים או במקרקעין (בחוק זה: "צו מניעת פעולות"); בית-המשפט רשאי לתת צו כאמור בכפוף לתנאים שימצא לנכון בנסיבות העניין."

ב- צ"א (חד') 14661-06-13 {המצודה סושי וגריל בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-של 2013(2), 70497 (2013)} הוגשה בקשה לביטול צו הפסקה מינהלי שהוגשה לפי סעיף 22(א) לחוק רישוי עסקים שהוצא נגדה ביום 06.06.13 בידי רופאת הנפה בלשכת הבריאות הנפתית חדרה אצל המשיבה. הצו הורה על הפסקת הפעילות בעסקה של המבקשת למשך 30 יום. העסק הינו מסעדה ואשר מופעלת על-ידי המבקשת בנמל קיסריה.

בית-המשפט קבע כי הסמכות להוציא צו הפסקה מינהלי מעוגנת בסעיף 20 לחוק רישוי עסקים {להלן: "צו הפסקה מינהלי"}.

צו הפסקה מינהלי נתון לביקורת שיפוטית מכוחו של סעיף 22 לחוק רישוי עסקים, ואף שבית-המשפט אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית ואינו מחליף את שיקול-דעתה, שומה עליו לבחון אם הרשות פעלה בגדרי סמכותה והאם יישמה את כללי המשפט המינהלי בהם היא מצווה, לרבות איסוף מידע רלוונטי ושקילתו, תום-לב, שוויון, סבירות, הימנעות מניגודי עניינים ומאפליה וכיוצא בזה עקרונות יסוד ידועים.

במקרה דנן הוצא צו ההפסקה, מטעמים שבסכנה מיידית לבריאות הציבור. אין בכך כדי לשנות מן המסגרת הנורמטיבית שחלה על הוצאת הצו מחד גיסא ועל הביקורת השיפוטית שלה הוא נתון מאידך גיסא.

ההוראה בחוק המסמיך מחייבת כי במועד חתימת צו ההפסקה, כמו גם במועד הפעלת שיקול-הדעת של הגורם הרלוונטי שעל ידו הוצא הצו, יתקיים יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14 לחוק.

על-מנת לגרום להפסקת פעילות של העסק על-אתר באמצעות צו הפסקה מינהלי נדרש בנוסף כי תהא דחיפות מיוחדת בהפסקת הפעילות שלא באמצעות הגשת כתב אישום ובקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, בדרך הקבועה בסע' 14 ו- 17 לחוק רישוי עסקים. עוד נדרש כי בין המטרה של שמירה על בריאות הציבור לבין הפסקת פעילות העסק בצו מינהלי תתקיים זיקה של סיבתיות, באופן שהצו אכן דרוש ונחוץ להגנה על האינטרס הציבורי.

נקבע כי הצו במקרה דנן היה נחוץ לשם הגנה על בריאות הציבור, קרי, לתכלית שלשמה הוקנתה הסמכות המעוגנת בסעיף 20 לחוק רישוי העסקים. קיים קשר סיבתי בין הוצאת הצו לבין האינטרס של הגנה על שלום הציבור ובריאותו. נוכח ממצאי דו"ח הבדיקה מחד גיסא, והיעדרו של בעל העסק לא רק מן המסעדה עצמה אלא מישראל במועד שבו נערכה הביקורת מאידך גיסא, התקיימו טעמים שהצדיקו את פעולת הרשות באפיק המינהלי הקבוע בסעיף 20 לחוק - חלף האפיק השיפוטי שהותווה בסע' 14 ו- 17 בחוק.

7. צו לפי סעיף 24 לחוק רישוי עסקים

סעיף 24 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

"24. ביצוע צו (תיקונים: התשנ"ח (מס' 2), התשע"ח (מס' 2))

בצו לפי סעיפים 16, 17, 20, 22א או 22ב, מותר להורות למשטרה או לכל מי שפורש בו להיכנס לחצרים שעליהם ניתן הצו ולהרחיק מהם כל טובין שבהם, ומותר לנקוט כל אמצעים, לרבות שימוש בכוח באופן סביר הדרוש בנסיבות העניין, כדי להבטיח ציות להוראות הצו."

מטרתו של סעיף 24 לחוק רישוי עסקים היא, לאפשר לגורמי האכיפה להסתייע במשטרת ישראל בקיום צווי בית-משפט.

ב- עפ"א (ת"א-יפו) 80140/01 {מדינת ישראל נ' דאנס בר, תק-מח 2001(2) 7008 (2001)} נפסק כי צו לפי סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים ולפי סעיף 24 לחוק רישוי עסקים מאפשרים לרשות המקומית לפעול באופן מעשי להפסקת העסק וסגירתו, לאחר הזהרה למפעיל החדש ובעזרת המשטרה שתהיה מחוייבת להגיש עזרה למדינה מכוח הצו שיינתן על-פי סעיף 24 לחוק רישוי עסקים.

ב- עמ"ק (נת') 3298/06 {מדינת ישראל נ' זייפר בע"מ ואח', תק-של 2007(4) 22524 (2007)} בכתב האישום טענה המאשימה כי מאז יום 19.12.05 עוסקים הנאשמים בעסק של גז - אחסונו ומכירתו, חומרי גלם לבניה, מוצרי בניה מוגמרים - אחסונם ומכירתם, חומרים מסוכנים לקיחים ורעילים - אחסונם ומכירתם, ללא רישיון עסק על-פי חוק רישוי עסקים. המאשימה יחסה לנאשמים עבירה שעניינה ניהול עסק ללא רישיון עסק כדין.

הנאשמים הודו בעבירות הנ"ל והורשעו על-פי הודאתם.

בית-המשפט גזר על הנאשמים צו סגירה לגבי העסק נשוא כתב האישום ככל שנוגע לעסק חומרי גלם לבניה, מוצרי בניה מוגמרים אחסונם ומכירתם וכן חומרים מסוכנים לקיחים ורעילים - וביצועו נדחה למשך 24 חודשים מיום גזר-הדין. מוצא צו סגירה לעסק נשוא כתב האישום ככל שנוגע לעסק של גז - אחסונו ומכירתו בעסק נשוא כתב האישום וביצועו נדחה למשך 6 חודשים מהיום.

בית-המשפט דן את נאשמת 1 לתשלום קנס בסך של 50,000 ש"ח. וכל אחד מהנאשמים 3 ו- 4 לתשלום קנס בסך של 15,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתם.

בנוסף, נאשמת 1 באמצעות מנהלה נאשם 4 תחתום על התחייבות על-סך 25,000 ש"ח להימנע מלעבור אותן עבירות. ההתחייבות תיכנס לתוקפה ככל שנוגע לעסק נאשמת 1 שעניינו גז - אחסונו ומכירתו בעוד 6 חודשים מהיום, וככול שנוגע לעסק נאשמת 1 שעניינו עסק של חומרי בניה, מוצרי בניה מוגמרים אחסונם ומכירתם וכן חומרים מסוכנים לקיחים ורעילים תיכנס היא לתוקפה בעוד 24 חודשים מהיום. ההתחייבות תיחתם היום ואם לא תיחתם ייעצר מנהל הנאשמת 1 מר זייפר ברק למשך 30 יום.

כל אחד מהנאשמים 3 ו- 4 יחתום על התחייבות על-סך 25,000 ש"ח להימנע מלעבור אותן עבירות. ההתחייבות שתיחתם על-ידי כל אחד מהנאשמים 3 ו- 4 תכנס לתוקפה ככל שנוגע לעסק נאשמת 1 נשוא כתב האישום - שעניינו גז - אחסונו ומכירתו בעוד 6 חודשים מהיום וככול שנוגע לעסק נאשמת 1 נשוא כתב האישום עסק שעניינו - חומרי גלם לבניה, מוצרי בניה מוגמרים וכן חומרים מסוכנים לקיחים ורעילים - אחסונם ומכירתם תיכנס היא לתוקפה בעוד 24 חודשים מהיום. ההתחייבות תיחתם על-ידי נאשם 4 היום בבית-המשפט ואם לא תחתם יעצר נאשם 4 למשך 30 יום. ההתחייבות תיחתם על-ידי נאשם 3 תוך 7 ימים מהיום ואם לא תיחתם יעצר נאשם 3 למשך 30 יום.

ב- חע"מ (ק"ג) 51098-05-10 {עיריית קריית מלאכי נ' דוד בבילה, תק-של 2010(3), 91923 (2010)} בקבלו את הבקשה קבע בית-המשפט כי הנאשם הפר את צו הסגירה שניתן על-ידי בית-המשפט במסגרת גזר-הדין מיום 28.10.08.

לכאורה, על-פי האמור בבקשה שהוגשה, הנאשם ממשיך ומנהל במקום את העסק למרות שצו הסגירה נכנס לתוקף ביום 24.07.09.

על-כן, משהוגש כתב אישום, בין היתר, בשל עבירה לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, מוסמך בית-המשפט לתת צו לפי סעיף 16 לחוק, דהיינו, צו הפסקת עיסוק וצווים נוספים, כמפורט באותו הסעיף.

צו של בית-משפט הוא צו ועל אדם ירא חוק לקיים אותו ככתבו וכלשונו ואין עליו להפעיל שיקול-דעת, לעשות דין לעצמו ולהחליט אם בנסיבות העניין, ראוי שהוא יציית לצו, אם לאו. כל עוד לא שונה הצו, עומד הוא בתוקפו והמפר צו בית-משפט, מגלה זלזול בוטה בשלטון החוק.

במקרה הנדון, המדובר הוא בהפעלת עסק ללא רישון, על-פי כתב האישום, משנת 2005, ובהפרת צו במשך למעלה משנה.

המשך הפעלתו של העסק, אותו פוקדים אנשים רבים, ביניהם סוחרים, קונים רבים, אנשים נשים וטף, ללא רישיון עסק, כאשר משמעות הדבר, ללא פיקוח הגורמים האמונים על-כך, לרבות משטרת ישראל, מהווה סכנה לציבור, ובית-המשפט מצווה ליתן ידו בסיוע למניעת סכנה כאמור.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי יש ליתן צו כמבוקש.

עוד נקבע כי מטרתו של סעיף 24 לחוק היא, לאפשר לגורמי האכיפה להסתייע במשטרת ישראל בקיום צווי בית-משפט. בנסיבות העניין שבהם מדובר באדם שלכאורה מפר צו שיפוטי במשך תקופה של למעלה משנה, יש מקום להעתר לבקשת המאשימה להסתייע במשטרת ישראל לצורך אכיפת הצו המבוקש. יש לקוות כי לא יהיה צורך בהפעלת כוח כלל על-ידי גורמי האכיפה, וכי יכבד הנאשם את צו בית-המשפט.

לפיכך, התיר בית-המשפט למשטרה ולמאשימה להשתמש בכל האמצעים, לרבות שימוש בכוח סביר, כפי שיהיה דרוש בנסיבות העניין, כדי להבטיח את ביצועם של הצווים האמורים.

8. צו מכוח סעיף 23 לחוק רישוי עסקים - סגירת עסק של מכירת משקאות משכרים

סעיף 23 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

"23. סגירת עסק של מכירת משקאות משכרים (תיקון התש"ע)

(א) קצין משטרה בדרגת רב-פקד ומעלה רשאי לצוות בכתב על סגירה לאלתר של חצרים שבהם עוסקים במכירת משקאות משכרים, אם נוכח שהדבר דרוש לשמירת שלום הציבור או להחזרת שלום הציבור שהופר; צו לפי סעיף-קטן זה תקפו יהיה לתקופה שפורשה בו, ובלבד שלא תעלה על שלושים יום.

(א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף-קטן (א), קצין משטרה בדרגת רב-פקד ומעלה, שהוסמך לעניין זה בהתאם לנוהלי משטרת ישראל, רשאי לצוות בכתב על סגירה לאלתר של חצרים כאמור בסעיף-קטן (א), לתקופה שיורה, ובלבד שלא תעלה על 15 ימים, אם מצא כי התקיימו שניים אלה:

(1) קיים חשד סביר כי בחצרים נעברה עבירה לפי סעיף 14 בשל הפרת חובה לפי סעיף 2(א1), או שנעברה עבירה לפי סעיף 193א לחוק העונשין (בסעיף זה: "עבירה");

(2) למחזיק החצרים או לבעל העסק, אם הוא ידוע וניתן לאתרו בשקידה סבירה, ניתנה התראה בכתב במהלך השנתיים שקדמו למועד ביצוע העבירה; התראה כאמור תימסר לאחר שהתעורר חשד סביר כי בחצרים נעברה עבירה, ובה יידרש מחזיק החצרים או בעל העסק לנקוט צעדים למניעת הישנות העבירה, וכן תובא לידיעתו אפשרות סגירת החצרים לפי הוראות סעיף זה במקרה של הישנות העבירה.

(א2) ניתן צו סגירה לפי סעיף-קטן (א1), ובתוך שלוש שנים מיום פקיעת הצו התעורר חשד סביר לביצוע עבירה נוספת באותם חצרים, רשאי קצין משטרה כאמור באותו סעיף-קטן, לצוות על סגירת החצרים לאלתר, לתקופה שלא תעלה על 30 ימים אף בלא מסירת התראה כאמור בסעיף-קטן (א1)(2).

(א3) לצורך ביצוע צו סגירה שניתן לפי סעיף זה רשאית המשטרה להשתמש בכוח סביר.

(א4) על צו סגירה שניתן לפי סעיף זה, יחולו הוראות סעיף 22 כאילו היה צו הפסקה מינהלי

(ב) סמכות לפי סעיף זה אינה גורעת מסמכויות אחרות לפי חוק זה."

ב- ע"א (רשל"צ) 58327-07-14 {רימונים קייטרינג בעמ נ' משטרת ישראל/תחנת מודיעין, תק-של 2014(3), 37111 (2014)} נדונה בקשה דחופה להורות על ביטול צו סגירה מינהלי אשר ניתן לבית עסקה של המבקשת.

כנגד המבקשת, אשר מנהלת אולם שמחות תחת השם "בלו-מון", המצוי ברחוב השדרה המרכזית 15 במודיעין {להלן: "בית העסק"}, הוצא ביום 28.7.14 צו סגירה מינהלי לתקופה של 14 יום.

ברקע ההחלטה, מספר ביקורות אשר נערכו בבית העסק ובמסגרתם נמצאה הפרה של תנאי רישיון העסק על דרך של כשלי אבטחה, וזאת שעה שבאותן ביקורות לא היה מאבטח במקום או שהיה מאבטח, אלא שזה לא היה חמוש, בהתאם להוראות.

נוכח הפרות אלו ניתן צו הסגירה, כאשר ניתנה למבקשת ארכה של יום לצורך קיומו של אירוע ברית מילה במקום, וזאת כנגד הצגת מסמכים והמצאת סידורי אבטחה כנדרש.

במסגרת הודעת הערעור טענה המבקשת, בין היתר, כי צו הסגירה הומצא מכוח סעיף 23 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 {להלן: "חוק רישוי עסקים"}, ואולם עניינו של סעיף זה הוא במכירת אלכוהול לקטינים ולא עוסק כלל בהפרות כגון אלו הנטענות כנגד המבקשת בהליך הנוכחי. נוכח כך, ומבלי להידרש לנימוקים אחרים, יש לדעת המבקשת להורות על ביטול הצו.

מנגד, המשיבה התנגדה לביטול הצו וטענה כי עסקינן בהחלטה מינהלית, שאין מקום להתערב בה נוכח פסיקתו של בית-המשפט העליון. עוד טענה המשיבה כי נערכו בעניינה של המבקשת שלוש ביקורות שונות, ואף נערך שימוע, אך לא היה באלו, כדי להביא את המבקשת לתקן את דרכיה, ואין מקום בנסיבות אלו להתערב בהחלטה המינהלית.

עוד טענה המשיבה כי מדובר בצעדים מניעתיים ולא עונשיים, וכי יש להבטיח את שלום הציבור, במיוחד בעת הזו, שעה שאנו מצויים במצב בטחוני רגיש.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות.

בניגוד לטענות המבקשת, עומדת למשיבה הסמכות להוציא תחת ידה צו סגירה מינהלי, מכוח הוראות סעיף 23 לחוק רישוי עסקים, וזאת מכוח פסיקתו של בית-המשפט, כמו גם תכליתו של החוק.

אומנם, סעיף 23 לחוק רישוי עסקים עוסק במכירת אלכוהול לקטינים. עם-זאת, בית-המשפט המחוזי כבר קבע כי למעשה די בעובדה כי נמכר במקום אלכוהול על-מנת שניתן יהיה להחיל את הסעיף, ואין חובה כי יתקיים קשר סיבתי בין מכירת האלכוהול לבין העבירה הנטענת. {ע"ח 30373-04-11 אדרל ייזום והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (28.04.11); ע"פ (חי') 4972-03-09 סטנוף נ' מדינת ישראל,  פורסם באתר נבו (16.03.09); ב"ש (חי') 3406/07 אריק ש. תואנתי פור סבן בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (17.08.07)}.

עיון בפסקי-הדין מלמד כי החלטות אלו נתנו תוך מתן הדעת, בין היתר, למטרות החוק, ואלו כוללות את הצורך לשמור על ביטחון הציבור, כפי הנקוב בסעיף 23 עצמו.

ב- רע"פ 5079/14 {סאמי ערביאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2014(3), 3213 (2014)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה ב- ע"ח 1827-07-14, מיום 13.07.14, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על החלטתו של בית-משפט השלום בעכו ב- צ"מ 48385-06-14, מיום 30.06.14.

ביום 24.06.14, ניתן צו סגירה נגד המכולת "ערביאן דראג סטאר" {להלן: "המכולת"}, שנמצאת בשפרעם בבעלותו של המבקש. מצו הסגירה עולה, כי ביום 21.06.14, נמכרו במכולת שתי משקאות משכרים לקטינים, בניגוד לחוק.

לאור האמור, ומכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 23(א)(א1) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 {להלן: "חוק רישוי עסקים"}, הורה קצין משטרה על סגירת המכולת למשך 15 ימים, החל מיום 23.06.14 {להלן: "צו הסגירה"}.

המבקש פנה לבית-משפט השלום בעכו בבקשה לבטל את צו הסגירה, וביום 30.06.14, נעתר בית-משפט השלום חלקית לבקשתו. בהחלטת בית-משפט השלום צויין, כי הוגש בעבר נגד המבקש כתב אישום בגין מכירת משקאות משכרים לקטינים, ונפתחו נגדו שלושה תיקים נוספים בגין ביצוע מעשים דומים. עם-זאת, ציין בית-משפט השלום, כי צו הסגירה עלול להביא להתמוטטות המכולת, הפועלת מזה כ- 40 שנים, הגם שמדובר בצו סגירה זמני בלבד. בנסיבות אלו, קבע בית-משפט השלום, כי צו הסגירה יבוטל, בכפוף להפקדת 2,500 ש"ח במזומן; הפקדת התחייבות של המבקש בסך 10,000 ש"ח. נקבע, כי ערבויות אלו יחולטו, במידה שתוך שנה מיום מתן ההחלטה, יעבור המבקש עבירה שעניינה מכירת משקה משכר לקטין.

המשיבה ערערה על החלטתו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בחיפה, וביום 13.07.14 קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה. בנוסף, הדגיש בית-המשפט המחוזי, כי אין זו הפעם הראשונה שעולים חשדות למכירת משקאות משכרים לקטינים במכולת. לאור האמור, קיבל בית-המשפט המחוזי את הערעור, אך הורה על קיצור תקופת סגירת המכולת ל- 10 ימים בלבד, החל מיום 20.07.14.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. טענתו העיקרית של המבקש היא כי הופעתו של הקטין, לו נמכרו המשקאות המשכרים, היא מטעה, ועל-סמך מראהו לא ניתן לומר שהוא אינו בגיר.

בית-המשפט שלערעור קבע כי דינה של הבקשה להידחות. הלכה היא כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה במשורה ואך במקרים מהם עולה שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, וכן במקרים חריגים בהם קיימים שיקולי צדק כלפי המבקש או קיים חשש מפני עיוות דינו. הבקשה במקרה הנדון אינה מעלה כל שאלה משפטית או סוגיה ציבורית כאמור, וטענותיו של המבקש תחומות לגדרי עניינו הפרטני. בנוסף, נקבע כי לא קיימים במקרה דנן שיקולי צדק כלפי המבקש או כי קיים חשש מפני עיוות דינו, המצדיקים היעתרות לבקשה.

לאור האמור, נקבע כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. צו הסגירה יבוצע כאמור בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

ב- ע"ק (כ"ס) 20945-06-13 {אריק-אריאל בן עזר נ' מדינת ישראל, תק-של 2013(2), 70880 (2013)} נפסק כי המסגרת הנורמטיבית לצו בו עסקינן הינה סעיף 23 לחוק רישוי עסקים כשאין מחלוקת שהסעיף חל על העסק בו עסקינן נוכח העובדה שעסק זה עוסק במכירת משקאות משכרים.

השאלה הנשאלת במקרה זה הינה האם קמה העילה לסגור עסק מהסוג האמור והמדובר בעילה המפורטת בסיפת הסעיף, ואשר אינה מתייחסת לעבירות הקשורות באלכוהול דווקא, או עבירות הקשורות בסמים מסוכנים על-פי הפקודה דווקא, אלא לעילה כללית של שמירת שלום הציבור או החזרת שלום הציבור שהופר.

נקבע כי עולה תמונה שהעסק נשוא הצו משמש מזה חודשים רבים בתדירות גבוהה למכירה של חומרים מסממים, בין הוצאו מחוץ לחוק, בין אם לאו, כאשר המכירה לא מתבצעת דווקא באופן ישיר, אלא שהעסק מהווה כתובת למי שמבקשים לצרוך חומרים מסממים אלה וכשהם מגיעים לעסק הם מופנים למי שמספק עבורם את החומרים המסממים. עוד יאמר כי בלא מעט מקרים אותם צרכנים של החומרים המסממים היו קטינים.

בית-המשפט קבע כי העילה הנרחבת של סעיף 23, יכולה אף לכלול מכירת חומרים מסממים גם אם אלה עדיין לא הגיעו לכלל הכרזתם כסמים מסוכנים בפקודה. ככל שהדבר נעשה בנסיבות המהוות את הפרת שלום הציבור. נוכח כמות הרבה של המקרים, התדירות שלהם, האפיון של החומרים המסממים אשר דומה בהשפעתו לסמים מסוכנים באופן פורמלי, והעובדה שבחלק ניכר מהמקרים דובר בקטינים, כמו גם התחכום שבביצוע המכירה על דרך תיווך, כל אלה גם יחד מגיעים לכדי רושם כללי שהמשך פעילות העסק עשויה לפגוע באופן ניכר בשלום הציבור.

הנה-כי-כן קמה עילה לסגירתו של העסק המדובר. אמנם מדובר בפעם ראשונה ודרך-כלל מדיניות בית-משפט זה הינה לאפשר צעדים מדורגים ולאו דווקא נקיטת האמצעי החריג של סגירת העסק, ולתקופה המירבית. יחד-עם-זאת, במקרה זה מדובר בשורה רבה מדי של מקרים עם מאפיינים לחומרה בדמות המכירה לקטינים והתחכום, כך שהסאה גדשה זה מכבר וברור שלצד החזות התמימה של קיוסק המדובר בעסק המהווה הלכה למעשה תחנה לממכר חומרים מסממים.

בדין הופעלה סמכות ובדין נקבעה התקופה המירבית. למען הסר ספק יודגש כי אין כל אפשרות במקרה זה לסיכול הפעילות המפרה את שלום הצבור באמצעות הוצאת מוצרים כאלה ואחרים מהעסק וזאת לנוכח התחכום שלאחרונה נעשה עת המוצרים המסממים לא נמכרים מתוך העסק, אלא שכאמור העסק מהווה כתובת לצרכנים הפוטנציאלים של מוצרים אלה, באופן של הפנייתם למי שמספק להם בפועל את המוצרים.

נוכח כל האמור, בהחלט יש מקום למתן צו סגירה ל- 30 ימים כאשר בשים-לב לכך שהצו ניתן ביום 10.06.13 הרי שמועד תוקפו יהיה עד ליום 09.07.13. יוער כי הטעות בכך שבמקור הצו היה עד ליום 10.07.13 איננה פוסלת אותו מעיקר ולא מדובר במקרה של בטלות מוחלטת אלא בטלות יחסית כך שתקופת הסגירה מצומצמת לתקופה המירבית על-פי חוק.

סוף דבר, נקבע כי העסק נשוא הבקשה ישאר סגור עד ליום 09.07.13.

9. תפיסת מיטלטלין וכל חפץ לרבות מרכולתו של רוכל וכניסה לחצרים

סעיפים 26, 27, 27א, 27ב, 27ג, 27ד, 28 ו- 29 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובעים כדלקמן:

"26. חפץ העלול להתקלקל

ניתן צו לפי חוק זה לסגירת חצרים של עסק שיש בו בעל-חיים או שיש בו מצרך העלול להתקלקל אם לא יימכר מיד, רשאי מי שהוסמך לבצע את הצו לפי סעיף 24 או מי שהוא הסמיכו לכך:

(1) למכור אותם במכרז פומבי או במחיר המקובל באותו יום, ובלבד שנתן תחילה למי שהחזיק בחצרים בסמוך לפני סגירתם הזדמנות סבירה להוציאם מן החצרים;

(2) להשתמש במצרכי מזון שבמלאי העסק להזנת בעל-החיים.

27. דמי המכר של חפץ העלול להתקלקל

(א) בית-המשפט יחליט, על-פי בקשת אדם התובע טובת הנאה בחפץ שנמכר לפי סעיף 26, למי מגיעים דמי המכר, והוא גם רשאי לפסוק מתוכם סכום כסף לכיסוי הוצאותיו של מי שביצע את המכירה.

(ב) לעניין זה, בית-המשפט:

(1) במכירה בעקבות צו סגירה שניתן לפי סעיף 16 - בית-המשפט שנתן את הצו;

(2) בכל מקרה אחר - בית-משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים החצרים הנדונים.

27א. אמצעים להפסקת עבירות של רוכל (תיקון התשל"ח)

(א) היה לרשות רישוי, או למי שהיא הסמיכה לכך, יסוד סביר להניח כי רוכל עבר עבירה לפי סעיף 14 או שלא קיים הוראת חוק עזר לפי סעיף 11ג, רשאית היא או מי שהסמיכה לכך:

(1) אם הרוכל אינו מזדהה בתעודת זהות כאמור בחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 - לעצרו ולהביאו לתחנת המשטרה לשם זיהויו;

(2) לתפוס את המרכולת שבידי הרוכל וכן כל כלי ואבזר המשמש את הרוכל בעיסוקו, לרבות כל כלי ואמצעי המשמש להובלת המרכולת, לנשיאתה, להצגתה לראוה או להחסנתה (להלן: "חפצי רוכל"); נתפסו חפצי רוכל כאמור, ימסור לרוכל מי שביצע את התפיסה הודעה בכתב, חתומה בידו, על התפיסה, המציינת את מהות העבירה שעבר הרוכל לדעת מבצע התפיסה והמפרטת ככל האפשר בנסיבות העניין את החפצים שנתפסו.

(ב) המפעיל את סמכותו לפי סעיף זה רשאי להשתמש לשם כך במידה סבירה של כוח אם הרוכל מתנגד למעצר או לתפיסת חפציו.

(ג) המבקש להפעיל את סמכותו לפי סעיף זה מכוח הסמכה לפי סעיף-קטן (א), לא יעשה כן אלא לאחר שהציג את כתב הסמכתו אם נדרש לכך.

27ב. מועד לאישום רוכל שחפציו נתפסו (תיקון התשל"ח)

לא הגישה רשות הרישוי לבית-המשפט, תוך 30 יום מיום שנתפסו חפצי רוכל, כתב אישום נגד הרוכל על העבירה ששימשה עילה לתפיסה, תחזיר לרוכל את חפציו שתפסה.

27ג. בקשה לביטול תפיסה (תיקון התשל"ח)

רוכל הרואה עצמו נפגע בתפיסת חפציו וטרם הוגש נגדו כתב אישום, רשאי לבקש מבית-המשפט המוסמך לדון בעבירה שבשלה נתפסו החפצים לבטל את התפיסה; הוגש כתב האישום, רשאי הרוכל לבקש את ביטול התפיסה מבית-המשפט שאליו הוגש כתב האישום; בית-המשפט רשאי לבטל את התפיסה או לאשרה, עם או בלי שינויים.

27ד. חפצי רוכל שנתפסו (תיקון התשל"ח)

(א) חפצי רוכל שנתפסו יישמרו בידי רשות הרישוי, על חשבון הרוכל, עד אשר יקבע בית-המשפט מה ייעשה בהם; לרשות הרישוי זכות עכבון בחפצים כערובה לתשלום הוצאות התפיסה והשמירה, כשהיא זכאית להן על-פי קביעתו של בית-המשפט.

(ב) הורשע הרוכל בעבירה שבשלה נתפסו החפצים, רשאי בית-המשפט, בנוסף לכל עונש אחר שיטיל, לצוות על חילוט החפצים, כולם או חלקם; זוכה הרוכל בפסק-דין שאין עליו עוד ערעור או בוטל כתב האישום, יוחזרו לו החפצים.

(ג) נתפסו חפצים פסידים של רוכל, רשאית רשות הרישוי או מי שהיא הסמיכה לכך למכרם במכירה פומבית או במחיר המקובל ביום המכירה; דמי המכר, בניכוי הוצאות התפיסה, השמירה והמכירה, יבואו, לכל עניין, במקום החפצים.

28. הסמכת מפקחים (תיקונים: התשנ"ד (מס' 2), התשנ"ח (מס' 2), התשע"א, התשע"ב (מס' 2), התשע"ח (מס' 2))

(א) שר שקביעתו של עסק כטעון רישוי נעשתה בהתייעצות עמו (בסעיף זה - השר המסמיך), רשאי להסמיך מבין עובדי משרדו מפקחים לעניין חוק זה שיהיו נתונות להם הסמכויות לפי סעיף 28א, כולן או חלקן, וכן רשאי הוא להסמיך מפקחים בסמכויות כאמור מבין אלה:

(1) עובד מעובדי המדינה שהוא עובד משרד אחר - בהסכמת השר הממונה על אותו משרד;

(2) עובד מעובדי רשות מקומית - בהסכמת ראש הרשות המקומית שהוא עובד בה.

(ב)         (1) ראש רשות מקומית רשאי להסמיך מבין עובדי הרשות המקומית מפקחים לעניין חוק זה שיהיו נתונות להם הסמכויות לפי סעיף 28א, כולן או חלקן, בתחומה של הרשות המקומית.

(2) שר הפנים רשאי להסמיך מבין עובדי משרדו מפקחים לעניין חוק זה שיהיו נתונות להם הסמכויות לפי סעיף 28א, כולן או חלקן, בתחומה של רשות רישוי הנמצאת מחוץ לתחומה של רשות מקומית כאמור בסעיף 5(א)(2), ורשאי הוא להסמיך כמפקחים כאמור גם עובדים כאמור בסעיף-קטן (א)(1), בדרך האמורה באותו סעיף-קטן.

(ג) נציב כבאות והצלה רשאי להסמיך מבין עובדי הרשות הארצית לכבאות והצלה, מפקחים לעניין חוק זה שיהיו נתונות להם הסמכויות לפי סעיף 28א, כולן או חלקן.

(ד) לא יוסמך מפקח כאמור בסעיפים-קטנים (א) עד (ג) אלא-אם-כן מתקיימים בו כל אלה:

(1) הוא לא הורשע בעבירה שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי, לדעת הגורם המסמיך כאמור באותם סעיפים-קטנים, לפי העניין, לשמש מפקח;

(2) הוא קיבל הכשרה מתאימה בתחום הסמכויות שיהיו נתונות לו לפי סעיף 28א, כפי שהורה:

(א) השר המסמיך - לעניין מפקח שהוסמך לפי סעיף-קטן (א);

(ב) שר הפנים - לעניין מפקח שהוסמך לפי סעיף-קטן (ב);

(ג) השר לביטחון הפנים - לעניין מפקח שהוסמך לפי סעיף-קטן (ג);

(3) הוא עומד בתנאי כשירות נוספים כפי שהורו כל אחד מהשרים האמורים בפסקה (2), לפי העניין, ככל שהורו.

28א. סמכויות מפקחים (תיקון התשע"ח (מס' 2))

(א) לשם פיקוח על ביצוע ההוראות לפי חוק זה רשאי מפקח -

(1) לדרוש מכל אדם למסור לו את שמו ומענו ולהציג לפניו תעודת זהות או תעודה רשמית אחרת המזהה אותו;

(2) לדרוש מכל אדם הנוגע בדבר למסור לו כל ידיעה או מסמך שיש בהם כדי להבטיח את ביצוען של הוראות לפי חוק זה או להקל את ביצוען; בפסקה זו, "מסמך" - לרבות פלט, כהגדרתו בחוק המחשבים, התשנ"ה-1995;

(3) לבצע בדיקות, לערוך מדידות או ליטול דגימות של חומרים, וכן למסור את הבדיקות, המדידות והדגימות למעבדה, לשמור אותן או לנהוג בהן בדרך אחרת;

(4) להיכנס למקום, לרבות לכלי תחבורה כשהוא נייח, ובלבד שלא ייכנס למקום המשמש למגורים בלבד, אלא על-פי צו של בית-משפט; לעניין זה, "כלי תחבורה" - לרבות כלי שיט וכלי טיס .

(ב) הסמכויות לפי סעיף-קטן (א) יהיו נתונות גם לשוטר, לשם פיקוח על ביצוע ההוראות לפי חוק זה; ואולם אין בהוראות סעיף-קטן זה כדי לגרוע מסמכויותיו של שוטר לפי כל דין.

(ג) הסמכות לפי סעיף-קטן (א)(4) תהיה נתונה גם לבעל מקצוע שהוסמך לפי סעיף 6ב או 6ג, כשהוא פועל מכוח הוראות סעיף 6ו ולצורך מילוי תפקידו לפי הסעיף האמור, לשם פיקוח על קיום תנאי הרישיון ודרישות לפי חוק זה, ובלבד שהוא ילווה בידי מפקח.

28ב. זיהוי מפקחים (תיקון התשע"ח (מס' 2))

מפקח לא יעשה שימוש בסמכויות הנתונות לו לפי חוק זה, אלא בעת מילוי תפקידו ובהתקיים שניים אלה:

(1) הוא עונד באופן גלוי תג המזהה אותו ואת תפקידו;

(2) יש בידו תעודה החתומה בידי מי שהסמיכו, המעידה על תפקידו ועל סמכויותיו, שאותה יציג על-פי דרישה.

28ג. כניסה למיתקן המוחזק על-ידי גוף ביטחוני (תיקון התשע"ח (מס' 2))

(א) בסעיף זה:

"גוף ביטחוני" - אחד הגופים המנויים בהגדרה "מערכת הביטחון";

"התאמה ביטחונית" - כמשמעותה בסעיף 15 לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002;

"מערכת הביטחון" - כל אחד מאלה:

(1) משרד הביטחון ויחידות הסמך של משרד הביטחון;

(2) צבא הגנה לישראל;

(3) יחידות ויחידות סמך של משרד ראש הממשלה, שעיקר פעילותן בתחום ביטחון המדינה;

(4) מפעלי מערכת הביטחון כמשמעותם בסעיף 20 לחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים, התשנ"ח-1998, שאינם יחידות כאמור בפסקה (3), ושר הביטחון הודיע עליהם לגורם המוסמך להסמיך מפקחים לפי חוק זה;

(5) משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר והרשות להגנה על עדים.

"קצין בכיר" ו"קצין מוסמך" - כהגדרתם בסעיף 10 לחוק הגנת הסביבה (סמכויות פיקוח ואכיפה), התשע"א-2011.

(ב) בלי לגרוע מהוראות פרק ב', לא ייכנס מפקח למיתקן המוחזק על-ידי גוף ביטחוני, אלא-אם-כן נקבעה לו התאמה ביטחונית מתאימה לכך ובהתאם לכללי אבטחת המידע של הגוף הביטחוני; גוף ביטחוני יביא לידיעת המנהל הכללי של כל גורם המוסמך להסמיך מפקחים לפי חוק זה את כללי אבטחת המידע האמורים.

(ג) בלי לגרוע מהוראות פרק ב', ועל-אף האמור בסעיף 28א(א)(4), קצין בכיר או קצין מוסמך רשאי לעכב את כניסתו המיידית של מפקח למיתקן המוחזק בידי גוף ביטחוני, אם מצא כי התקיים אחד מאלה:

(1) כניסתו באותה העת תשבש פעילות מבצעית או מודיעינית, חקירה פלילית, או תרגיל או אימון רחבי היקף או שנעשה בהם שימוש באמצעי לחימה;

(2) מתרחשת במקום פעילות עוינת;

(3) מתקיימת במיתקן פעילות שמפקח אינו רשאי להיחשף לה מטעמים של ביטחון המדינה או יחסי החוץ של מדינת ישראל.

29. הפרעה (תיקונים: התשנ"ח (מס' 2), התשע"א)

(א) המפריע לאדם שהוענקה לו סמכות לפי חוק זה והתקנות על-פיו, לרבות תנאי רישיון על-פיו, או שהוטל עליו תפקיד על-פי אלה, להשתמש בסמכות או למלא את התפקיד או המונע זאת ממנו, דינו - מאסר שנה אחת.

(ב) המסרב להראות את הרישיון, ההיתר הזמני או ההיתר המזורז של העסק למי שנכנס לחצרים מכוח סעיף 28, דינו - מאסר שלושה חדשים."

ב- ת"פ (ת"א) 10259/02 {מדינת ישראל נ' איתן שרעבי, תק-של 2007(3), 12777 (2007)} הנאשם הורשע בתיק זה וניתן לו צו לסגירת עסקו בתוקף מיום 15.03.04.

כעולה מן המסמכים שהוגשו לבית-המשפט, מאותו מועד ואילך, נערכות פעולות חוזרות ונשנות, שתכליתן סגירת העסק והפסקת העיסוק בעסק ללא רישיון.

כנגד המבקש ננקטו הליכים משפטיים נוספים בגין אי-קיום הצו, הוא הורשע בגין הפרת הצו ב- ת"פ 02050013127 והוגש נגדו כתב אישום נוסף בגין אי-קיום הצו השיפוטי ב- ת"פ 02060010329.

המבקש טען כי פעולות התפיסה וההחזקה נעשות שלא כדין. לטענתו, מלשון הצו עולה כי בית-המשפט התיר למשיבה להרחיק טובין אך לא לתפסם ולהחרימם. עוד טוען המבקש כי עם חתימת העסק בחותם עופרת בוצעה החלטת בית-המשפט במלואה ואין לבצע פעולות אכיפה נוספות בחצרי המבקש.

בית-המשפט קבע כי טענת מיצוי ההליכים עם הסגירה בחותם אינה מקובלת.

כעולה מניסוחו של הצו ומן האמור בסעיפים 16 ו- 24 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 {להלן: "חוק רישוי עסקים"} האמצעי של סגירה בחותם הוא רק אמצעי אחד, ואין בביצועו כדי לייתר את יתר הפעולות הנדרשות, אם נדרשות, לצורך הבטחת ציות לצו. בהקשר זה אעיר, כי מהתנהלותו של המבקש עד כה עולה כי העובדה שעסקו נחתם בחותם עופרת ביום 09.05.04 וביום 10.10.05 לא מנעה ממנו להמשיך ולנהל את עסקו תוך הפרה בוטה ומתמשכת של הצו השיפוטי, ודי בכך כדי להמחיש את האבסורד בטענה שהחותם ממצה את האכיפה.

לפיכך, נקבע כי בהתאם לתכלית החוק והצו שהוצא מכוחו מוסמכת המשיבה להמשיך ולנקוט פעולות לאכיפת הצו בהתאם להוראות הצו ולגדרותיו.

אשר לסוגיית תפיסת הטובין והחזקתם, אף בנושא זה סבר בית-המשפט כי המשיבה פעלה בנסיבות העניין בסמכות וזאת לאור לשון החוק והצו ותכליתו.

מבחינת תכלית הצו, צו הפסקת העיסוק וסגירת העסק, נועד למנוע המשך עיסוק ללא רישיון עסק, תוך סיכון בריאות הציבור ושלומו, הן בחצרים נושא כתב האישום, והן על-ידי המבקש. סעיף 24 לחוק רישוי עסקים מסמיך לבצע לשם קידום מטרה זו כל פעולה סבירה בנסיבות העניין, ואין לקבוע כי פעולות של תפיסה והחזקה אינן מהוות אמצעי סביר להבטחת קיום הצו בנסיבות מתאימות.

במקרה הנדון, לאור מהות העסק ומהות העיסוק בתחום של רוכלות, הרי שחשיבותם של הטובין עשויה אף לעלות על חשיבותו של מקום העסק. עסק של רוכלות הוא מטיבו נע ונד, וניתן לעסוק בו על נקלה במקומות עסק שונים. לעומת-זאת לא ניתן לעסוק בו ללא ציוד להפעלת העסק וללא מוצרי מזון. לפיכך, בכל הנוגע לעסק מסוג רוכלות, סבר בית-המשפט כי התפיסה וההחזקה של הטובין מהוות אמצעי סביר בנסיבות העניין, להבטחת הציות לצו.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט המשיבה תהא רשאית להמשיך ולהחזיק בטובין.

10. צווי בית-משפט מכוח סעיפים  16 ו- 17 לחוק רישוי עסקים

10.1 כללי

סעיפים 16 ו- 17 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובעים כדלקמן:

"16. אמצעים נוספים (תיקונים: התשמ"ח, התשנ"ח (מס' 2), התשע"א)

הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 14 או לפי הוראה בחיקוק אחר הקובעת כללים בדבר עיסוק בעסק הטעון רישוי לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל:

(1) לצוות על הפסקת העיסוק בעסק, לחלוטין או לתקופה שיקבע, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק;

(2) לצוות על הנשפט להימנע באותו עסק מכל פעולה שיפרט בצו;

(3) לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא-אם-כן בידי אותו אדם רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין כדין לניהול עסק זה.

17. סמכות בית-המשפט אחרי הגשת כתב אישום

הוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף 14, רשאי בית-המשפט שאליו הוגש כתב האישום לתת צו כאמור בסעיף 16, ותקפו יפקע עם ביטול כתב האישום, או עם מתן גזר-הדין, או במועד שבו זוכה הנאשם זיכוי סופי, או בכל מועד קודם שנקבע בצו."

סעיפים 16 ו- 17 לחוק רישוי עסקים מקנים לבית-המשפט סמכות להורות על הפסקה מידית של העיסוק בעסק. סעיף 16 לחוק רישוי עסקים מקנה סמכות להורות כך עם מתן גזר-הדין וסעיף 17 לחוק רישוי עסקים מקנה סמכות דומה עם הגשת כתב אישום.

נעיר כי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים קובע כי הפרת צו שניתן מכוח סעיפים 16 או 17 לחוק רישוי עסקים היא עבירה פלילית שהעונש בגינה הוא שנתיים מאסר וקנס.

כדי להיטיב לעמוד על תכליתו של סעיף 17 לחוק רישוי עסקים ועל אמת-המידה למתן הצו המנוי בו, מן הראוי להקדים ולעמוד על תכליתו של סעיף 16 לחוק רישוי עסקים כאמור להלן.

סעיף 16 לחוק רישוי עסקים מסמיך את בית-המשפט ליתן צו שמטרתו למנוע המשך הפעלה של עסק המנוהל ללא רישיון, וזאת במועד גזר-הדין ובנוסף לכל עונש שיטיל {ייקרא להלן: "צו הפסקת עיסוק"}.

פסיקת בתי-המשפט עמדה על-כך שמטרתו של צו זה אינה רק עונשית אלא בעיקר מניעתית. צו סגירה איננו בגדר עונש מן העונשים שבית-המשפט מוסמך להטילם. זו היא סנקציה מיוחדת במינה שמטרתה להפסיק פעם ולתמיד את המשכת ביצוע העבירה של ניהול עסק ללא רישיון או תוך הפרת תנאי הרישיון.

השימוש באמצעי זה, בין אם הוא בעל אופי אדמיניסטרטיבי או בעל אופי שיפוטי, שונה מסמכות הענישה הרגילה {ע"פ 242/65 היועץ המשפטי נ' חברת מלון "רות" בע"מ, פ"ד יט(3), 415, 418 (1965); בש"פ 738/89 קולנוע דקל בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מג(3), 759, 762 (1989); רע"פ 3329/05 חברת קו המים אירועים בחוץ מכמורת בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (04.07.05), פסקה 7}.

צו הפסקת עיסוק נועד איפוא להרתיע אדם המפעיל עסק ללא רישיון או בחריגה מתנאיו - עבירה פלילית כשלעצמה - מלהוסיף לעשות כן.

משהורשע אדם בהפעלת עסק ללא רישיון ובמועד ההרשעה אין בידיו רישיון בתוקף, מן הראוי להגביר את ההרתעה באמצעות ציווי על הפסקת עיסוק ועל-כן ככלל יש לכלול בגזר-הדין צו הפסקת עיסוק.

בצד האמור, מאפייניו של הליך רישוי עסקים מוליכים למסקנה שהשימוש בסמכות לפי סעיף 16 מחייב הפעלה של שיקול-דעת המצריך איזון בין כמה שיקולים מתחרים. ובמה דברים אמורים?

תחום רישוי העסקים בישראל מעורר קשיים לא מבוטלים שאחד העיקריים שבהם הוא פרק הזמן הממושך שנדרש להשלמת הליך הרישוי, כמו גם הקושי לקבל רישיון עסק - בחלק מהקטגוריות - קודם להפעלתו בפועל {ראה, למשל, דו"ח הוועדה לבחינת רישוי עסקים בישראל 17-15 (2006); יניב רונן רישוי עסקים בישראל: סקירת המצב הקיים והצגת דרכים לשיפורו (הכנסת - מרכז המחקר והמידע, 2007); משרד הפנים, המינהל לשלטון מקומי, האגף למינהל מוניציפאלי, המחלקה למחקר והאגף לרישוי עסקים ואתרי רחצה מחקר בנושא רישוי עסקים (2007)}.

רפורמה שגובשה לאחרונה בתחום זה ביקשה ליתן מענה חלקי לקושי האמור באמצעות יצירת "מסלול רישוי מזורז לעסקים המתאפיינים בכך שרמת הסיכון בהפעלתם נמוכה ושתהליכי הרישוי לגביהם פשוטים באופן יחסי".

המסלול נועד לאפשר "למבקשי רישיון עסק, לקבל בתוך פרק זמן קצר, היתר חוקי להפעלת העסק, במקביל לקיומו של הליך הבדיקה הרגיל, הנדרש לצורך קבלת רישיון העסק" {דברי ההסבר לפרק ב' להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט-2009, ה"ח הממשלה 348)}.

ביום 18.11.10 התקבלה בכנסת הצעה זו {חוק רישוי עסקים (תיקון מס' 27), התשע"א-2010, ס"ח 40}, ומאז שהתיקון נכנס לתוקף ניתן לקבל היתר מזורז להפעיל עסקים שנקבעו בצו ככאלה שרישוים אינו עלול לפגוע במטרות המפורטות בסעיף 1(א) לחוק רישוי עסקים, וזאת על-סמך הצהרה של בעל העסק כי התנאים למתן רישיון מתקיימים בו {ראה סעיפים 6א1 ו- 7ב1 לחוק רישוי עסקים}.

ברם, להבדיל מקטגוריה אחרונה זו, הליך רישוי של עסק שלא ניתן לקבל לגביו "היתר מזורז" עלול להיות ממושך, וכל עוד לא ניתן רישיון חל איסור על הפעלת העסק. הקושי הטמון במצב זה ברור. אלא שכידוע, כאשר עסק פועל בלא שניתן לו רישיון כדין, לרבות במצב של הפרה לכאורה של איזה מהתנאים למתן רישיון עסק, מוקנה לרשויות אכיפת החוק שיקול-דעת רחב לקבוע סדר עדיפויות לעניין העמדה לדין פלילי לפי הכללים המקובלים {בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485, 514-507 (1990); בג"צ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3), 550, 749-747 (2008)}.

הקשיים הטמונים בהליך הרישוי, ובעיקר מקרים שבהם הליך הרישוי נמשך זמן רב מסיבות שאינן תלויות במבקש הרישיון, מקרינים על שיקול-הדעת המוקנה לבית-המשפט בשאלה אם ליתן צו הפסקת עיסוק לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים.

תכליתו המניעתית של הצו מוליכה למסקנה שככלל יש להורות על הפסקת עיסוק בעסק כל אימת שלא ניתן רישיון. אולם בד-בבד עם מתן הצו, נדרש בית-המשפט להפעיל שיקול-דעת בקובעו את מועד כניסתו של הצו לתוקף.

לשם כך יש לאזן בין מידת הנזק שייגרם לבעל העסק ולצדדים שלישיים כתוצאה מהפסקת העיסוק לאלתר, לבין מידת הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מהמשך הפעלתו ללא רישיון לפרק זמן נוסף אשר מטרתו ליתן לבעל העסק או לצדדים שלישיים שהות להתארגנות, או לחלופין לאפשר את מיצויו של הליך הרישוי.

בתוך כך יביא בית-המשפט בחשבון, בין היתר ומבלי למצות, את מידת הפגיעה בתכליות המנויות בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים, את התנהגות הצדדים ואת קיומם של הליכי השגה על החלטה שלא ליתן רישיון, ככל שמתנהלים כאלה.

בית-המשפט מוסמך לדחות את ביצוע הצו לפרק זמן סביר, ואף להוסיף לדחותו מעת לעת לבקשת מי מהצדדים {או שניהם}, בהתחשב במכלול נסיבות העניין {בר"ם 6085/03 אביוב נ' ועדת הערר המחוזית, פורסם באתר נבו (24.09.03); ניסן שריפי "הסמכות לעכב ביצוע של צו סגירה לעסק" מקרקעין ט(1), 3 (2010)}. האיזון בין השיקולים המתחרים נדרש להוביל לתוצאה סבירה ומידתית.

השיקולים המנחים במתן צו לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים ומועד כניסתו לתוקף יפים, בשינויים המחוייבים, גם לגבי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, שכן מטרתם של שני הצווים זהה: למנוע הפעלת עסק ללא רישיון הפוגעת בתכליות החוק.

אלא שבשונה מסעיף 16 לחוק רישוי עסקים, צו הפסקת עיסוק זמני ניתן לפני שהוכחה אשמתו של הנאשם. בשלב זה של ההליך הפלילי נהנה הנאשם מחזקת החפות, והשאלה אם יש מקום להרשיעו בעבירה של הפעלת עסק ללא רישיון או בחריגה מתנאיו טרם התבררה והוכרעה.

ככל שההליך הפלילי יסתיים בזיכויו של הנאשם, הנזק שייגרם לו ולצדדים שלישיים כתוצאה מהצו עלול להיות רב וחסר תקנה.

הבדל זה בין הצווים מסיט את נקודת האיזון הראוי לכיוונו של הנאשם ומחייב את בית-המשפט להקנות משקל מוגבר לזכויותיו החוקתיות להליך הוגן ולחופש עיסוק. הבדל זה משליך על עיצוב אמת-המידה למתן צו הפסקת עיסוק זמני לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים: כתנאי למתן סעד שברגיל מותנה בהרשעה כבר בשלב הגשת כתב האישום - שומה על המאשימה להראות שהצו דרוש למניעת פגיעה ממשית ומוחשית באינטרס ציבורי חשוב המגולם במטרות החוק, וכי לא ניתן להשיג את מטרת הצו באמצעי מידתי יותר.

כך, למשל, עילה למתן צו עשויה לקום אם הפעלת העסק יוצרת סיכון ממשי לציבור {ע"פ (מחוזי נצ') 25350-10-11 מפעלי ברודני בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, תק-מח 2012(1), 750 (03.01.12)}, גורמת למטרד ולפגיעה באיכות הסביבה {עפ"א (מחוזי מר') 32373-04-12 דבוש נ' מועצה אזורית לוד, פורסם באתר נבו (14.01.13)} או פוגעת באופן בוטה בשלטון החוק {ע"פ (מחוזי חי') 6672-04-11 עיריית חיפה נ' בן שמואל, פורסם באתר נבו (14.04.11); ת"פ (שלום חד') 30724-12-12 מדינת ישראל נ' מול השופט, פורסם באתר נבו (08.01.13)} והכל כשלא ניתן להשיג את מטרת הצו באמצעי מידתי יותר.

כמו-כן יש ליתן משקל מתאים לשאלה אם מדובר בעסק שניתן לו רישיון בעבר, ושבעליו מואשם בהפרת תנאי מתנאיו או שמא מדובר בעסק שלא ניתן לו רישיון כלל. ככל שבעל העסק החל בהפעלתו בלא לפעול לקבלת רישיון עסק כלל, תפעל עובדה זו לחובתו, שכן אין מקום ליתן יד לתופעה של עסקים הפונים לקבלת רישיון עסק רק לאחר שננקטים כלפיהם הליכים פליליים - התנהלות הפוגעת בשלטון החוק {ע"פ (מחוזי חי') 10131-02-09 מגרסות יופי נוף בע"מ נ' עיריית קריית אתא, פורסם באתר נבו (22.02.09); ת"פ (שלום יר') 8493/03 מדינת ישראל נ' בן אלי, פורסם באתר נבו  (26.01.10)}.

בית-המשפט יציב על כף המאזניים את השיקולים שעליהם עמדנו לעיל, תוך מתן משקל הולם לעובדה שהנאשם טרם הורשע בדין.

המסגרת העיונית להכרעה בבקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים דומה במאפייניה לזו הנוהגת בבקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, בשינויים המחוייבים.

כלומר, על המאשימה להניח תשתית ראייתית לכאורה למיוחס לנאשם בכתב האישום ולקיומה של "עילת הפסקת עיסוק מיידית" - עליה לשכנע כי נקודת האיזון בין מידת הנזק שייגרם לבעל העסק ולצדדים שלישיים כתוצאה ממתן הצו לבין מידת הנזק שעלול להיגרם לציבור כתוצאה מהמשך הפעלת העסק ללא רישיון עד לסיום המשפט - מטה את הכף להעדיף את אינטרס הציבור; וכי לא ניתן להשיג את מטרת הצו באמצעי מידתי יותר.

במסגרת מלאכת האיזון מוקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב. לעניין דרך בחינתה של התשתית הראייתית הנדרשת למתן הצו, ניתן להקיש, בשינויים המחוייבים, מההלכה הנוהגת לגבי תשתית ראייתית לצורך מעצרו של נאשם עד תום ההליכים.

לאור הנ"ל, רמת ההוכחה הנדרשת אינה זו הנוהגת בהליך העיקרי - היינו: מעבר לכל ספק סביר, אלא די בבחינת כוח ההוכחה הגולמי הטמון בחומר החקירה. בית-המשפט נדרש לבחון אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט - תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל - יוביל בסופו-של-דבר להרשעת הנאשם {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 147-146 (1996)}.

לצורך מתן צו לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים לא יסתפק בית-המשפט בבחינת התשתית הראייתית הלכאורית להוכחת המיוחס לנאשם בכתב האישום, אלא יוסיף ויבחן במשקפיים אלה אם הונחה תשתית מספיקה לביסוס עילת הפסקת עיסוק מיידית כאמור.

10.2 הגשת חומר מודיעיני במעמד צד אחד במסגרת בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים

נשאלת השאלה האם במסגרת בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, יש מקום לאפשר הגשה במעמד צד אחד של חומר מודיעיני שאינו חלק מחומר הראיות שבתיק הפלילי, אשר ממנו ניתן ללמוד על העילה המצדיקה מתן צו סגירה?

בקשה למתן צו הפסקת עיסוק זמני לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים היא חלק מההליך הפלילי.

לא נמצא טעם מבורר לחרוג מההסדרים הסטטוטוריים ולהחיל בהליך זה דין שונה מזה שחל בהליכי ביניים אחרים בפלילים כגון בקשה למעצר עד תום ההליכים, שבו ככלל לא ניתן להציג חומר חסוי כאמור למעט במיתחם מצומצם ומוגדר, היינו ביחס "למידע שהוא רלוונטי לעניין מעצרו הנמשך של הנאשם, אשר אינו קשור במישרין להוכחת העבירות עצמן", כגון בקשר לכוונת הימלטות, ומתוך הבאה בחשבון "שלא ניתנה אפשרות לנאשם ולבא-כוחו להתייחס למידע זה ולנסות להפריכו" {בש"פ 597/93 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פ"ד מז(1), 340, 344 (1993); בש"פ 6184/10 מדינת ישראל נ' אברהם, פורסם באתר נבו (31.08.10)}.

10.3 מה בין בקשה לצו ביניים המורה על מתן היתר זמני בהליך מינהלי לבין צו ביניים בהליך פלילי?

נשאלת השאלה האם במקרה של צו מכוח סעיפים 16 או 17 לחוק רישוי עסקים ניתן להחיל את ההלכה הפסוקה מכוח החלטות בית-המשפט העליון בהן נקבע כי ככלל יסרב בית-המשפט להושיט סעד המורה על שימור מצב קיים העומד בניגוד לחוק? {ראה, למשל, בר"ם 8247/08 עיריית תל-אביב-יפו נ' פרג אירועים בע"מ, פורסם באתר נבו (18.12.08), פסקה 35; בר"ם 3488/12 פרג אירועים בע"מ נ' מנהל הרשות לאיכות הסביבה, פורסם באתר נבו (08.05.12), פסקה 3}.

התשובה לכך שלילית. החלטות אלו נסבו על בקשה לצו ביניים במסגרת עתירה מינהלית נגד החלטה של רשות הרישוי שלא ליתן רישיון עסק זמני.

בהקשר האמור כבר קבע בית-המשפט כי "אי-מתן רישיון עסק אין משמעו בהכרח סגירת (העסק). ודוק: יש להבחין בין הנזק שייגרם כתוצאה מכך שלא יינתן למשיבה היתר זמני להפעלת (העסק) לבין הנזק שייגרם מסגירתו. העתירה וההליך שלפניי נסבים על הנזק הראשון בלבד, ולגביו המשיבים לא הניחו תשתית לכך שייגרם להם נזק בלתי-הפיך. מנגד, מתן היתר זמני למשיבה בגדר צו ביניים מעורר לכאורה קושי במישור החוקיות מהטעמים שעליהם עמדתי באופן שמטה את הכף שלא לתיתו על רקע אמות-המידה למתן צווי עשה זמניים שעליהן עמדנו. (...) נזכיר, בצד האמור, כי ככל שהמבקשת תנקוט בהליכים לסגירת (העסק) (פליליים או מינהליים), יהיו אלה כפופים לביקורת שיפוטית, ובמסגרתם שמורות למשיבים כל הטענות שהעלו בהליך שלפניי, הנוגעות, בין היתר, להליכי התכנון שננקטו ולשלב שבו הם מצויים..." {בר"ם 7509/13 עיריית נצרת עילית נ' מפעלי ברודני בע"מ, פורסם באתר נבו (14.11.13); רע"פ 133/13 עבדי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (09.01.13), פסקה 16}.

לשון אחר: אין דינו של צו ביניים המורה על מתן רישיון זמני בהליך מינהלי כדינו של צו הניתן במסגרת ההליך הפלילי. אי-מתן צו ביניים שיורה על מתן רישיון זמני בהליך של עתירה מינהלית, אין משמעו - מניה וביה - מתן צו לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, קודם שהסתיים ההליך הפלילי {רע"פ 4384/13 מדינת ישראל נ' מיאו והאו בע"מ, פורסם באתר נבו (03.03.14)}.

10.4 צו סגירה מכוח סעיף 16 לחוק - הלכה פסוקה

10.4.1 הפיצול שנוצר בין ההליך פלילי לבין ההליך המינהלי-התכנוני - השפעתו על עיכוב ביצוע צו הסגירה

ב- רע"פ 133/13 {צ'יקו עבדי נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 1170 (2013)} בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט כי יש לדחות גם את טענתו של המבקש בנוגע לחוסר הסבירות, לכאורה, הקיים לטענתו בשל הפיצול שנוצר בין ההליך פלילי לבין ההליך המינהלי-התכנוני. אכן, במסגרת ההליך המינהלי, בו טוען המבקש נגד שיקול-דעתן של הרשויות השונות {ובמיוחד נגד החלטתה של ועדת-המשנה}, מן הראוי להמתין להכרעתה של ועדת הערר המחוזית. לעומת-זאת, במסגרת ההליך הפלילי, שבו ניתן פסק-דין לפני למעלה מארבע שנים - אין לשאלה מדוע אין בידי המבקש רישיון עסק משמעות מכרעת.

בגדרי הליך זה, השאלה המרכזית היא האם יש בידי המבקש רישיון עסק, אם לאו. היות שאין מחלוקת כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית, הרי שבדין הוצא כנגדו צו הסגירה, וזאת ללא תלות בקיומו או בתוצאותיו של ההליך התכנוני או המינהלי.

המבקש לא השכיל להצביע על טעם המצדיק מתן רשות ערעור על-פי המבחנים שנקבעו בהלכת חניון חיפה - ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור. גם לגופם-של-דברים אינני סבור שנפלה שגגה בהחלטותיהם של בתי-המשפט קמא.

נוכח האמור, נקבע כי בקשת רשות הערעור, והבקשה שכותרתה "בקשה בהולה למתן סעד זמני בערעור" - נדחות.

10.4.2 אי-קבלת אישור מכבי האש

ב- רע"פ 8068/08 {משה עובדיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(4), 3796 (2008)} נדחתה בקשת המבקש לעיכוב צו הסגירה חרף העובדה שמדובר ברישיון לצמיתות. בית-המשפט קבע:

"מעבר לנדרש יצויין כי אין זה ברור כלל על מה מלין המבקש. ככל שטענותיו מכוונות נגד ההרשעה גופה, בשל היות הרישיון שבידיו רישיון לצמיתות, אין לשמוע טענות אלו בשלב זה. המבקש הורשע על-פי הודאתו, לאחר שכתב האישום הוקרא והוסבר לו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים. יתרה-מכך, מנסיבות האירוע עולה כי הרישיון שניתן למבקש היה כרוך בתנאי מהותי כי יהיה בידו אישור ממחלקת כיבוי האש וכי אישור זה לא היה בידיו. המבקש אף מודה בעובדות אלו בגדר בקשתו. משכך, אין למבקש להלין אלא על עצמו על תוצאות מחדליו. משהורשע כאמור המבקש בעבירה על-פי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, בדין הפעיל בית-המשפט לעניינים מקומיים את סמכותו על-פי סעיף 16 לאותו חוק ונתן צו להפסקת פעילות העסק במקום עד שתוסדר בעיית רישיונו של המבקש. עוד יצויין כי מהבקשה עולה כי המבקש אינו חולק כלל, בפני לכל הפחות, על סמכותו זו של בית-המשפט לעניינים מקומיים. משכך אין זה ברור גם מהו הסעד האופרטיבי שנתבקש בגדר הבקשה.

טרם אסיים דברי אציין, כי ככל שיש למבקש טענות נגד התנהלותה של מחלקת כיבוי האש, אשר אינה צד כלל להליכים שבפני ואין אני קובע דבר באשר לדרישותיה, אין זה המקום לדון בהן ואין להן השלכה על העניין שבפנינו. אשר-על-כן, נדחית הבקשה לרשות ערעור."

10.4.3 מסעדה - בקשה לעיכוב ביצוע לרגל קיום אירוע רב משתתפים

ב- פ"א 17480-05-13 {מ. אזולאי שרותי הסעדה בע"מ נ' עיריית חיפה, תק-מח 2013(1), 3132 (2013)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע צו סגירה. בית-משפט קמא נתן גזר-דין במסגרתו הורה, בין היתר, על מתן צו סגירה לפי סעיף 16(ג) לחוק רישוי עסקים למסעדה בחצרים נשוא כתב האישום.

המבקשת מפעילה את המסעדה הנ"ל ופנתה בבקשה לביטול חלק מפסק-הדין. המבקשת הגישה, ערעור על גזר-הדין וביחד עם הערעור בקשה לעיכוב ביצוע צו הסגירה. לטענת המבקשת ביצוע צו הסגירה יגרום לה לנזקים כבדים ובין הייתר יפגע באירועים האמורים להתקיים במסעדה הנ"ל הערב בהשתתפות כ- 60 סועדים, אירועים שהוזמנו מראש.

בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט כי פסק-הדין ניתן עוד ביום 08.04.13. צו הסגירה היה אמור להיכנס לתוקפו ביום 30.04.13. המבקשת הגישה בקשה לביטול חלקי של גזר-הדין ביום 01.05.13, לאחר המועד בו היתה המסעדה הנ"ל אמורה כבר להיסגר. מדובר בשיהוי קיצוני שדי בו כדי לדחות את הבקשה על-הסף, לפחות ככל שהדבר נוגע למתן צו במעמד צד אחד.

מהאמור בבקשה ובמסמכים שצורפו לה עולה כי רק ביום 01.05.13, לאחר המועד בו היה אמור צו הסגירה להיכנס לתוקף, פנתה המבקשת באמצעות אנשיה למשיבה בבקשה להסדיר את רישיון העסק למסעדה הנ"ל. עד היום לא הוצא רישיון מאחר ולבית העסק הנ"ל חסרים אישורים מהותיים. מדובר עם כן בניסיון לקבל הכשר של בית-משפט להפעלת עסק ללא רישיון וזאת עד שיוסדר הרישיון, במועד שאינו ידוע כעת.

בתי-המשפט כבר התריעו פעמים רבות על התופעה של הנצחת פעילות עסקית ללא רישיון בחסות הליכים משפטיים מתמשכים וקראו שלא ליתן יד לתופעה זו. בית-המשפט העליון הבהיר כי תופעה זו של הנצחת בניה בלתי-חוקית, שימוש חורג או הפעלת עסקים ללא רישוי לאורך זמן בדרך של הארכת מועדים לביצועם של צווים שיפוטיים, מערערת את בסיס קיומם של מוסדות האכיפה ואת שלטון החוק.

בנסיבות אלו, וכאשר המבקשת מאשרת כי אין לעסק הנ"ל רישיון כחוק, ורק לאחר חלוף המועד שנפסק לכניסתו לתוקף של צו הסגירה פנתה למשיבה בבקשה למתן רישיון, אין כל מקום ליתן צו זמני במעמד צד אחד לעיכוב ביצועו של הצו שהורה עוד ביום 08.04.13 על סגירתו של העסק, מסעדה, הפועלת ללא רישיון גם כעת. לפיכך, נקבע כי הבקשה למתן צו זמני במעמד צד אחד נדחית.

10.4.4 סעיף 16 מכשיר למניעת עקיפת החוק על-ידי השכרה לאחרים

ב- עפ"א (ת"א-יפו) 40959-02-12 {מדינת ישראל נ' גבריאל מצסה, תק-מח 2012(1), 15247 (2012)} לאחר עיון בטיעוני הצדדים, ובתיק בית-משפט קמא, הגיע בית-המשפט למסקנה לפיה דין הערעור להידחות.

בית-המשפט נדרש לנושא צו הסגירה על-פי סעיף 16(3) לחוק ב- עפ"א 29857-01-12 עיריית תל-אביב נ' אסתר דין, פורסם באתר נבו (29.02.12) {להלן: "עניין דין"}.

באותו מקרה, אוזכר פסק-דינה של כב' השופטת שיצר ב- עפ"א 80250/07 מוצטפא ממדוח נ' מדינת ישראל, שם נפסק בין היתר:

"הפרקטיקה לפיה משכירים מי שכנגדם צווי סגירה וצווי פינוי למינהם את הנכס לאחרים - השתרשה, ויש להלחם בה בכל תוקף. לא במקרה ניתנים צווים מכוח סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים. יש להדגיש שתכלית הסעיף היתה כמופיע בדברי ההסבר להצעת החוק להסמיך את בית-המשפט שהרשיע אדם בעבירה של ניהול עסק בחצרים מסויימים, לאסור בכלל על ניהול עסק טעון רישוי באותם חצרים, כיוון שרבים המקרים שבעלי עסק עוקפים את חובת סגירת העסק על-פי צו סגירה שיפוטי על-ידי העברת הבעלות או החזקה בעסק. התכלית שבתיקון הסעיף הוסברה היטב והיא, למעשה, קיום צווים של בית-משפט.

אני סבורה שזאת תכלית ראויה ומהותית לשמירת שלטון החוק והיא גוברת על פני אינטרס של אדם פרטי זה או אחר, שאם רומה או הוטעה על-ידי מי שהעביר לו את אותה חזקה - תרופתו היא בתביעה כנגד אותו אחר."

לעניין זה גם יפים הדברים שנאמרו על-ידי כב' השופט אליהו מצא ב- בג"צ 6913/01 אינטרנשיונל בר 109 בע"מ ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח', פורסם באתר נבו (13.09.01), שם נקבע:

"...סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים מסמיך את בית-המשפט, אגב הרשעת אדם בניהול עסק ללא רישיון, "לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני כדין...". כך פעל בית-המשפט המחוזי בעניינם של השוכרים הקודמים, ואין לנו כל יסוד לפקפק בצדקת פסק-דינו.

בית-המשפט הוסיף והורה, למשטרה ולמפקחי עיריית תל-אביב-יפו, בהתאם לסעיף 24 לחוק, לאכוף את הצו באמצעים שונים, אך זאת רק לאחר תום שלושים ימים ממתן אזהרה למפעיל הנוכחי של העסק. פרק זמן זה נועד, בין היתר, לאפשר לעותרים לפנות לרשויות המוסמכות ולשכנען כי בידם רישיון או היתר זמני להפעלת העסק, המונעים את הפעלת הצו נגדם. כעולה מעתירתם, הם לא פעלו כן. יתרה-מזאת, העותרים אף אינם טוענים כי יש בידם רישיון או היתר כאמור, ומעתירתם עולה כי אין בידם רישיון או היתר. מכאן, שאין כל עילה למנוע מהמשיבים מלקיים את צו הסגירה, אשר ניתן כדין על-ידי רשות שיפוטית מוסמכת."

בפסק-הדין בעניין דין, קיבל בית-המשפט את עמדת המערערת - מדינת ישראל ולפיה, תכלית סעיף 16(3) לחוק שהיא בין היתר למנוע מצב של עקיפת חובת סגירת העסק על-פי צו סגירה שיפוטי על-ידי העברת בעלות או חזקה בעסק, היא לא התכלית היחידה, וכי אין לקבל את הטיעון ולפיו, בכל מצב שבו העברת החזקה בעסק היא אינה פקטיבית, יש להימנע ממתן צו סגירה לעסק עצמו.

באותו עניין נקבע כי העובדה שצד ג' הוא לא חלק מהתיק הפלילי שהתנהל בבית-משפט קמא, אין בה כשלעצמה, משום הצדקה לכך, שלא יינתן צו סגירה לעסק אשר מנוהל ללא רישיון וכי קביעה ולפיה הצו ייכנס לתוקף לא באופן מיידי אלא בחלוף תקופה מסויימת. באותו מקרה התקבל הערעור.

נקבע כי במקרה דנן, אין מקום להתערב בשיקול-דעתו של בית-משפט קמא, אשר לא מצא לנכון ליתן צו כלפי צד ג'.

סעיף 16 לחוק רישוי עסקים קובע, כי בית-משפט רשאי בנוסף לכל עונש, להטיל צו שיפוטי כפי שנקבע באותו סעיף.

אין מדובר בחובה אלא ניתן לבית-המשפט שיקול-דעת בעניין.

כאשר ערכאת ערעור מתערבת בעניין המסור לשיקול-דעת הערכאה הדיונית, יש לעשות זאת במשורה וכאשר הנסיבות מצדיקות זאת.

לא בכל מקרה שבו סבורה ערכאת הערעור, כי ניתן היה להגיע להחלטה אחרת מכוח שיקול-דעת המסור לבית-משפט קמא, יש מקום להתערב בהחלטה אשר ניתנה.

התערבות ערכאת הערעור צריכה להיעשות מקום שבו היא סבורה כי נפלה טעות עובדתית או משפטית בהחלטת הערכאה הדיונית.

במקרה דנן, המשיבה פתחה בהליך משפטי - פלילי נגד אותו צד ג' אשר נמצא בחצרים ויש ליתן להליך המשפטי להתנהל כסדרו.

מתן צו בשלב הנוכחי אשר יופנה לצד ג' - הנאשם בתיק הפלילי, משמעותו, העמדת צד ג' בפני עובדה מוגמרת ולפיה למרות שעדיין לא ניתן לו יומו, בהליך שהמשיבה בחרה ליזום ולנקוט נגדו, אזי הוא צריך לסגור את העסק.

סוף דבר, נקבע כי אין מקום להתערב בשיקול-דעתו של בית-משפט קמא אשר החליט שלא לקבל את בקשת המערערת להוצאת צו שיפוטי על-פי סעיף 16(3) לחוק.

10.4.5 עיכוב צו שניתן לפני שלוש שנים - מעמדו של בעל הנכס

ב- עפ"א (ב"ש) 47205-11-10 {מלונות מור נעמה בע"מ נ' מועצה מקומית מצפה רמון, תק-מח 2011(1), 18186 (2011)} דחה בית-המשפט את הבקשה בקובעו:

"10. זכות העמידה - ספק גדול בעיני אם למערערת, אשר לא היתה צד להליך המקורי, צו הסגירה לא ניתן בעניינה, וגם כיום אינה בעלת העסק, אלא רק בעלת המבנה, יש זכות לעתור לשינויו. ספק זה מתחזק נוכח העובדה שביחד עם צו הסגירה, הוצא גם צו לפי סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים, שאסר על הנאשמים להעביר את הבעלות או החזקה בעסק אלא לגוף או אדם המחזיקים ברישיון עסק. צו זה לא הפריע לנאשם מר משה מזרחי (שהוא גם מנהל המערערת), להעביר את הפעלת המלון לאישיות משפטית אחרת, חברת קפה ג'ון בע"מ, אשר אין חולק כי אינה מחזיקה ברישיון כדין לניהול עסק, ולטעון באותה נשימה כי לא ניתן לבצע את הצו, בהיותו מכוון נגד חברה אחרת.

11. אני מקבלת את קביעת בית-משפט קמא, לפיה אין בחילופי המחזיקים כדי להשפיע על תוקף צו הסגירה. קל וחומר בעניין שבפנינו, שעה שמדובר בחילופי מחזיקים שנעשו בניגוד לגזר-הדין, ומקימים מניעות מלהעלות טענה זו.

12. בנוסף, איני סבורה כי ניתן בנסיבות העניין לעתור לעיכוב ביצוע נוסף של הצו, שעה שעתירה כאמור כבר נדחתה, וההחלטה הפכה לחלוטה. הנאשם מזרחי בחר שלא לערער על פסק-דינו של כב' השופט צלקובניק, ולכן, היה עליו לציית לצו הסגירה, ולסגור את המקום, ולא להגיש בקשות חוזרות באותו עניין.

13. לפיכך, לטעמי ניתן היה לסלק את הבקשה על-הסף, מבלי להידרש לה לגופו-של-עניין.

14. גם לגופו-של-עניין דין הערעור להידחות. על-מנת שבית-משפט יעכב ביצועו של גזר-דין, אשר ניתן לפני יותר משלוש שנים, יש צורך להראות שינוי נסיבות משמעותי, דהיינו כי ההיתר, ולכן גם רישיון העסק, בהישג יד. כאן המקום להבהיר כי עסקינן בהיתר בניה שלא ניתן לקבל על-פי התכנית החלה, בניגוד לטענות ב"כ המערערת. את הבניה במלון ניתן להכשיר רק לאחר שינוי התכנית החלה, והמערערת בתחילת הדרך. מאידך, מדובר בעסק שמזה עשר שנים פועל ללא רישיון, ומזה עשר שנים מתנהלים נגדו הליכים, ורק לאחרונה נקט בעליו בהליך הנדרש לשינוי התכנית.

15. טענות בדבר התנכלות מהנדס המועצה למנהל המערערת - מעבר לכך שמדובר בטענות שנטענו על דרך הסתם, ללא ראיה, אין הן כלל בסמכותו של בית-המשפט במסגרת הליך זה. אין לבית-המשפט היושב כערכאה דיונית פלילית, כלים להעריך את הפגמים הנטענים בהתנהגות הרשות. המקום להעלות טענות אלה, הוא במסגרת ההליך המינהלי (ראה לעניין זה ע"פ 80074/99 ו- 80091/99 (ת"א) ג'רבי ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (14.03.00); רע"פ 2591/00 ג'רבי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (24.05.00)).

16. בשורה התחתונה, המצב התכנוני הוא כפי שפורט לעיל, ושינוי התכנית כפי שקבע בית-משפט קמא רחוק מהעין.

17. מכל הטעמים דלעיל, אני דוחה את הערעור.

תשומת-לב רשויות האכיפה לכך שמדובר בצווים שמזה חודשים ארוכים ביצועם לא עוכב, ואין להשהות עוד את אכיפתם."

10.4.6 מסעדה/בית קפה/מקום למכירת חומוס

ב- ע"פ (חי') 35777-04-10 {ש. זייד ובניו הנדסה ומדידות בע"מ, ואח' נ' עיריית חיפה, תק-מח 2010(2), 12751 (2010)} נדון ערעור שהוגש על-ידי בעלת הנכס על החלטות בית-משפט לעניינים מקומיים בחיפה, לפיהם הוצא צו סגירה לעסק לממכר מזון {מסעדה/ בית קפה/ מקום למכירת חומוס}.

במסגרת הליך פלילי ניתן פסק-דין לפיו העסק נוהל ללא רישיון. בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט כי דין הערעור להידחות במובן זה שהצו האוסר על הפעלת העסק יישאר בעינו כל עוד לא יוסדר רישוי לעסק הפועל בכתובת הנ"ל וזאת, בהתאם להוראות חוק רישוי עסקים.

המערערת 1 לא היתה צד להליך הפלילי  שב- ת"פ 814/08. מכאן, שגזר-הדין אשר ניתן כנגד מחמיד ספואת אינו חל עליה במובן זה שאין היא מחוייבת בקנס שנגזר על אותו נאשם.

מטרתו של סעיף 16 לחוק רישוי עסקים הינה למנוע תופעה בה יוחלפו מפעילי עסקים הפועלים ללא רישוי וזאת, כדי לעקוף גזרי דין אשר ניתנים כנגד מפעיל זה או אחר אשר הורשע בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, בדרך של העברת העסק לניהול על-ידי אחר.

המערערת לא ביקשה לבטל את הצו מחמת חוסר סמכות להוצאתו, אלא ביקשה לעכב את ביצועו לצורך הסדרת הליך הרישוי, כפי שצריך היה להיעשות ובכך יש גם לראותה כמי שמנועה לטעון היום כנגד תקפות הצו או להעלות טענות שעניינן היעדר ידיעה בדבר ההליכים להוצאת צו הסגירה.

צד הפונה לבית-המשפט בבקשה כי יינתן צו שמשמעותו מתן אפשרות להפעלת העסק, צריך להיות בעל רישיון להפעלת העסק בהתאם למבוקש. כל עוד אין רישוי להפעלת העסק, משמע כי לא ניתן להפעילו ועל העסק להישאר סגור עד שיוסדר הליך הרישוי.

כל עוד לא יוסדר רישיון להפעלת עסק בכתובת הנ"ל, או בין אם עסק זהה לעסק שפעל-שם בעבר ובין אם עסק חדש, לא ניתן לאשר פתיחתו והפעלתו של עסק ללא רישוי.

אשר-על-כן, הערעור נדחה במובן זה שהצו אשר הוצא על-ידי בית-משפט קמא לסגירת העסק יישאר בעינו כל עוד לא יומצא רישיון כחוק להפעלת העסק בכתובת נשוא ההליך.

10.4.7 ניהול עסק במכולה - זמן רב ללא רישיון - אי-אזכורו של סעיף 16 לחוק רישוי עסקים בכתב האישום אינו פוגע בסמכות בית-המשפט להשית את צו הסגירה

ב- עפ"א (נצ') 139/08 {אלון בראשי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(2), 15810 (2008)} בחן בית-המשפט את השאלה על סמכות בית-המשפט להשית את צו הסגירה כאשר הדבר לא הוזכר בכתב האישום וקבע, אגב סקירת הפסיקה, כי:

"ב- רע"פ 3329/05 (חברת קו המים אירועים בחוף מכמורת בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (04.07.05)) התייחס בית-המשפט העליון לסמכותו של בית-המשפט לנקוט באמצעים הנוספים, ולטענה שהעלה ב"כ המערערים בפנינו, בקובעו:

"עוד טוענת המבקשת כי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים הושמט מסעיפי החוק שפורטו בכתב האישום. הוראה זו מאפשרת לבית-המשפט הדן בעבירות על החוק להטיל, בנוסף לכל עונש, גם צווים להפסקת עיסוק ואמצעים נוספים. אי-איזכורה של הוראה זו בכתב האישום פגע במבקשת, לטענתה, במובן זה שלא צפתה מראש כי ינתן נגדה צו סגירה ולכן לא נערכה כראוי להתגונן כנגד אפשרות זו, אפשרות הפוגעת בזכות הקנין שבידיה.

אין יסוד גם לטענה זו. ראשית ייאמר, כי האמצעים הנוספים המוטלים מכוח סעיף 16 לחוק רישוי עסקים על מי שמנהל עסק ללא רישיון ומורשע בכך אינם בגדר עונש, ולכן, לכאורה, אין צורך באיזכור סעיף זה בכתב האישום, המדבר בעבירות ספציפיות המיוחסות לנאשם. נאשם מוחזק כמי שיודע שאם יורשע בעבירה על-פי חוק רישוי עסקים הוא צפוי לא רק לעונש אלא גם לאפשרות הטלתם של אמצעים נוספים, ובהם צו להפסקת העיסוק המתנהל בלא רישיון או בחריגה מרישיון, ואין הדבר טעון איזכור בכתב האישום."

לפיכך, לא היה באי-איזכורו של סעיף 16 בהוראות החיקוק בכתב האישום בכדי למנוע מבית-המשפט קמא להורות על סגירת העסק.

בהחלטה ב- בש"פ 738/89 קולנוע דקל בע"מ ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו,  פ"ד מג(3), 759, 762-761 (1989)), חזר בית-המשפט העליון על דברים שנפסקו ב- ע"פ 242/65 היועץ המשפטי נ' חברת מלון "רות" בע"מ ואח', פ"ד יט(3),  415 (1965), לפיהם, צו סגירה איננו בגדר עונש מן העונשים שבית-המשפט מוסמך להטילם, "זו היא סנקציה מיוחדת במינה שמטרתה להפסיק פעם ולתמיד את המשכת ביצוע העבירה של ניהול עסק ללא רישיון או תוך הפרת תנאי הרישיון".

ההוראה להפסקת הפעלתו של עסק, אשר לגביו נקבע כי הוא מתנהל שלא כדין, הינה תוצאה מתבקשת של קביעה זו, כאשר ממילא, מודע הנאשם לכך שהמשך פעילותו מהווה עבירה פלילית.

10.4.8 מאפיה - בקשה לעיכוב ביצוע במסווה של בקשה להיתר זמני - ניהול עסק ללא רישיון זמן רב. רכישת העסק בידיעה על המצב

ב- בש"א (חי') 2055/07 {מטר תינה חנאן נ' עיריית חיפה ואח', תק-מח 2007(3), 5380 (2007)} דחה ביתה משפט את הבקשה בקובעו כי גם לגופם-של-דברים אינו סבור שיש מקום ליתן סעד למבקשת.

בהתאם לחוק רישוי עסקים, אין לנהל עסק טעון רישוי, בטרם נתקבל רישיון עסק כדין. המבקשת התעלמה מהוראות הדין. המבקשת ידעה כי העירייה מתנגדת למתן רישיון עסק, ולמרות זאת רכשה את העסק מידי בעליו הקודמים, והיא מפעילה במקום את המאפיה ללא רישיון תקופה ארוכה.

תופעה זו של ניהול עסקים ללא רישיון ובטרם קבלת רישיון ואחר כך הפעלת לחץ למנוע את סגירת העסק בשל הנזקים העלולים להיגרם, הינה תופעה פסולה. מי שפעל שלא כדין, אינו יכול להתלונן על-כך כי משנתפס, עלול להיגרם לו נזק מהפסקת הפעילות.

10.4.9 אחסנה ועיבוד עץ - סמכות השתת צו הסגירה על-פי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים

ב- ע"פ (חי') 764/05 {חיאדרי מוחמד נ' עיריית חיפה, תק-מח 2006(1), 7778 (2006)} קבע בית-המשפט כי אין להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא לעניין פירוש סעיף 10.16(ג) לצו רישוי עסקים, אשר מיישם את מטרתו של החוק.

כמו-כן, מאחר ובית-משפט קמא הרשיע את המערער גם בעבירה על-פי פריט 10.16(א) - עיבוד עץ - אין זה משנה האם הורשע המערער גם בעבירה על-פי פריט 10.16(ג) משום שבכל מקרה משמעות ההרשעה בשני הסעיפים זהה.

המערער הודה בפני בית-משפט קמא כי במקום העסק מתבצע עיבודו של העץ. בפני ערכאה זו טען המערער כי לא כל עיבוד הוא דומה, כי יתכן שמשמעות המונח עיבוד כפי שביטא אותו המערער הינה שונה ממשמעות המונח על-פי הצו וכי כאשר מדובר בעיבוד של כ- 10% מכמות העץ הדבר שונה.

בית-המשפט קבע כי אין לקבל טענות אלו. הצו לא קבע קריטריונים מהו אחוז העץ שצריך להיות מעובד על-מנת לעמוד בתנאי החוק. קביעת קריטריון שכזה איננו מתיישב עם מטרת החוק, שהרי כל עיבוד עץ גורם לאותה סכנה ואין זה משנה איזה אחוז מכמות העץ המוחזק במקום העסק מעובד לעניין הסכנה הנובעת מפעולת העיבוד.

הפירוש המתיישב עם מטרת החוק הינו כי כל עיבוד עץ מהווה עיבוד לעניין פריט 10.16(א) לצו ועל-כן אין להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא, אשר הרשיע את המערער בעבירה לפי פריט 10.16(א).

בסיכומו דל דבר, קבע בית-המשפט כי יש לדחות את הערעור והורה על סגירת בית העסק שבנדון עד לא יאוחר מיום 06.04.06.

10.4.10 קבלת "חומר חקירה" במסגרת דיון על ניהול עסק ללא רישיון

ב- ע"פ (חי') 333/05 {מחצבי אבן בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(3), 12443 (2005)} בדחותו את הערר קבע בית-המשפט לצורכי הדיון בערר, מוכן הוא לצאת מנקודת הנחה כי "חומר חקירה" כולל גם חומר המצוי בידי הרשויות שענייננו נוגע לטענה של הגנה מן הצדק כפי שפורשה לאחרונה בהרחבה ב- ע"פ 4855/02, ע"פ 4909/02 ו- ע"פ 4917/02 {מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ' ואח', פ"ד נט(6), 776 (2005) (להלן: "פרשת בורוביץ'")}.

יחד-עם-זאת, לנגד עיני עומדת קביעתו של בית-המשפט העליון בפרשת בורוביץ' כי: "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה... מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר".

במקרה דנן הועלו אמנם טענות בדבר אכיפה בררנית וחוסר סבירות וכיוצא בזה טענות אך לא הונחה כל תשתית ראייתית עובדתית לטיעונים הכלליים שהועלו על-ידי העוררים. בית-המשפט קבע כי  נראה לכאורה כי המשיבים פתחו במסע דייג, מתוך תקווה ספקולטיבית למצוא בים הפרוטוקולים, התיקים, הרשימות, ההתכתבויות והדוחות, "דג זהב" שיסייע להם בטענותיהן הכלליות דלעיל.

נקבע כי קבלת בקשות לעיון בתיקים, במסמכים ובהתכתבויות, בפרט "הסטוריות", על-סמך טענות סתמיות של אכיפה בררנית, שיקולים זרים, או חוסר סבירות שיקוליה של התביעה, עלולה לעכב קשות את דיונו היעיל של ההליך הפלילי, שלא מסיבה ראויה. בפרט נכונים הדברים כאשר המסמכים אינם מצויים בידי התביעה ויש צורך בפניה לגורמים אחרים על-מנת ללקטם.

במקרה הנדון לא הונחה בפני תשתית, אפילו לא תשתית קלושה לביסוס טיעוניהם של העוררים. לפיכך, כדין דחה איפוא בית-המשפט קמא את בקשת העוררים לקבל המסמכים נשוא הערר.

בסיום נקבע כי היה ובית-המשפט ישתכנע כי אכן נעלם חומר חקירה שהיה אמור להימצא בידי התביעה, אזי אפשר שיהיה בכך להביא לידי יצירת ספק סביר באשמת המשיבה. הכל תלוי בטיב הראיות שיונחו בפני בית-המשפט קמא.

10.4.11 צו האוסר על העברת העסק למי שאין בידו רישיון מיצוות סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים

ב- רע"ס (נת') 29299-08-11 {עיריית נתניה נ' צפריר יפת, תק-של 2011(2), 86637 (2011)} הרשיע בית-המשפט את הנאשם ואף השית עליו, בין היתר, אף צו על-פי סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים.

במקרה דנן אין מחלוקת כי הנאשם מנהל עסק של שרברבות ועושה כן ממען מגוריו.

אין מחלוקת כי בבעלות משפחתו של הנאשם ובשימושו מחסן המצוי בחלק האחורי של בניין המגורים.

המחלוקת שבין הצדדים נסבה בעיקרה על השאלה בדבר השימוש שנעשה במחסן.

המאשימה טענה כי המחסן שימש את הנאשם במועדים הרלוונטים, ובכלל זה במועד ביצועה של ביקורת מטעם מחלקת רישוי עסקים שנערכה במקום, לאחסון ציוד עסקי של הנאשם, ובכלל זה דודי שמש וקולטים חדשים המשמשים אותו בעסקו.

הנאשם טען כי תכולת המחסן כפי שנצפתה במהלך הביקורת היתה מקרית. הנאשם נהג לאחסן את הציוד הדוודים והקולטים במכונית מסחרית גדולה ששמשה אותו לצורך התקנות, ביום הביקורת נמכר הרכב הנ"ל ולפיכך פונה. התכולה שפונתה מהרכב עתידה היתה להיות מועברת לאחסון אצל שותפו דאז, והיתה במקום לפרק זמן קצר תוך כדי העברתה כאמור.

בית-המשפט קבע כי בכל הנוגע למועד בו נערכה הביקורת ולפרק הזמן הסמוך לו, עדיפה היא גרסת המאשימה על פני גרסתו של הנאשם, וזאת בשים-לב למשקלם המצטבר של השיקולים אשר הובאו בפניו

לפיכך, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

כאשר מטרת הצו הזמני הינה מניעתית, על בית-המשפט לבחון האם בית העסק יוצר סיכון לציבור בהמשך פעילותו ללא רישיון, מהי עצמת הסיכון והאם ראוי ליתן צווים מגבילים כבר עתה, או שמא יש להשאיר נושא זה בידי בית-המשפט שידון בתיק העיקרי. מובן, איפוא, שאין די בכך שבית העסק פועל ללא רישיון על-מנת להורות על סגירתו בהתאם לסעיף 17 לחוק, אלא זהו תנאי בלעדיו אין. הוא תחילתו של הליך אך אינו סופו. בכך שונה ההליך לפי סעיף 17 לחוק מזה שלפי סעיף 16. בגזר-הדין רשאי בית-המשפט להורות על סגירת עסק ללא רישיון, אף אם אין נשקפת ממנו מסוכנות. לא כך הוא בהליך לפי סעיף 17 לחוק {ראה: ע"פ 25350-10-11 מפעלי ברודיני בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, תק-מח 2012(1), 750 (03.01.12)}.

10.4.12 סמכות להורות על דחיית המועד לתחילת תוקפו של צו סגירה

ב- ת"פ (ק"ג) 1277-08 {מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה נ' קומפוסט בס בע"מ, תק-של 2012(3), 76304 (2012)} קיבל בית-המשפט את טענת המאשימה לפיה אין לו סמכות לדון בדחיית המועד לתוקפו של צו הסגירה.

נקבע כי צו לסגירת  עסק, שניתן לפי חוק רישוי עסקים, כמו גם צו הריסה שניתן לפי חוק התכנון והבניה, אינם בגדר "עונש" לפי חוק העונשין.  סעיף 16 לחוק רישוי עסקים מסמיך את בית-משפט, בין היתר, להורות על הפסקת עיסוק בעסק, בנוסף לכל עונש שיטיל. אין לראות בצו המורה לנאשם לסגור עסק, משום "עונש" אשר בית-משפט מוסמך לדחות את המועד לביצועו לפי סעיף 87 לחוק העונשין. כך נקבע ב- ע"פ (ב"ש)  133/79 {מדינת ישראל נ' חיים ממן, פורסם במאגרים משפטיים (1979)} וכן ב- ע"פ (ב"ש) 5021/08  {חב' מינילנד בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - עיריית אילת, פורסם במאגרים משפטיים (2008)} אשר אליו התייחסו הצדדים במסגרת טיעוניהם.

נקבע בפסקי-הדין האמורים כי הואיל וצו סגירה לפי חוק רישוי עסקים אינו עונש, הרי שמי שניתן גזר-הדין וציווה בית-משפט על מתן אורכה לביצוע צו סגירה, הוא סיים בכך את מלאכתו ואין לו סמכות להיזקק לבקשה נוספת, למתן אורכה נוספת לסגירת העסק.

קיימת פסיקה שונה, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, ב- ת"פ 8493/03 {מדינת ישראל נ' דניאל בן אלי, פורסם במאגרים משפטיים (2010)}. אך עם-זאת, מצא בית-המשפט לנכון לאמץ את אשר נקבע בפסקי-הדין האמורים של בית-משפט המחוזי הנכבד בבאר-שבע.

סעיף 207 לחוק התכנון והבניה כותרתו "מועד לביצוע הצו". הסעיף מורה ש"בית-משפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 ו- 206 ובכל עת לאחר-מכן, לקבוע את המועד לביצוע, ורשאי הוא להאריך מועד שנקבע, אם ראה טעם לעשות כן".

המחוקק מצא לנכון להסמיך מפורשות את בית-משפט להאריך מועד שקבע לביצוע צו הריסה למשל, אם הוא ראה טעם לעשות כן. אין הוראה דומה בחוק רישוי עסקים. בכך, גילה המחוקק את דעתו לכך שלא קיימת סמכות להאריך מועד שנקבע בגזר-דין לסגירתו של עסק, לאחר מתן גזר-הדין ועל-פי בקשה נוספת של נאשמים.

הנאשמים עצמם טענו כי אין הם באים כאן מכוח חוק רישוי עסקים או חוק התכנון והבניה אלא מכוח ההסכמה שבמסגרת גזר-הדין, הסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה. לאותה הסכמה תוכן מסויים והוא כי המאשימה תשקול בחיוב לתת הסכמה לדחיה, אם תידרש ארכה נוספת בנסיבות שאינן תלויות בנאשמים ואם הנאשמים יוכיחו שפעלו בשקידה ראויה על-מנת למצוא אתר חלופי וכן אם תקופת האורכה שתתבקש לא תהיה חריגה.

הנאשמים טענו כנגד הדרך  שבו היא יישמה המאשימה את אותה ההסכמה, דהיינו, כי היא לא רואה במאמצי הנאשמים משום שקידה ראויה, כי היא סבורה שאין המדובר בנסיבות שלא תלויות בנאשמים  וכי היא סבורה שהאורכה המבוקשת היא חריגה.

נקבע כי זהו מקרה מובהק של תקיפת שיקול-דעתה של רשות מינהלית, שיקול-דעת אשר מוגבל, במקרה הזה, בתנאי הסדר הטיעון, וכי המקום לדון ולבחון את אופן הפעלת שיקול-הדעת, הוא בבית-משפט לעניינים מינהליים.

בסיכומי הדברים, קיבל בית-המשפט את טענת המאשימה לפיה, בית-משפט זה אינו מוסמך לדון בבקשה למתן אורכה של שנתיים לפינוי אתר קומפוסט והורה על מחיקתה של בקשת הנאשמים.

ב- חע"מ (נת') 70348-09 {הרואה בקפה בע"מ ואח' נ' מועצה אזורית עמק חפר, תק-של 2012(2), 53109} נדונה בקשה בכתב שהוגשה ביום 13.05.12 לדחיית כניסה לתוקף של צו סגירה שיפוטי שניתן ביום 30.03.11, והארכת מועד כניסתו לתוקף בשנה נוספת.

בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט כי בהתאם לגזר-דין מיום 30.03.11, הוצא צו סגירה לגבי העסק נשוא הבקשה וביצועו נדחה ל- 12 חודשים מיום מתן גזר-הדין.

מנימוקי הבקשה עולה כי המבקשים "פעלו ופועלים במרץ רב לצורך קבלת רישיון עסק", הכל כמפורט בבקשה בכתב על נספחיה ובתגובה.

המשיבה התנגדה מהטעמים המפורטים בתגובה בכתב, כמו גם בשים-לב למועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה השיפוטי שהינו פסק-דין חלוט עליו לא הוגש ערעור.

בית-המשפט לא שוכנע כי בפניו טעם דיוני ו/או מהותי להעתר לבקשה ולפיכך דחה אותה.

ביום 30.03.11, בהתאם להסדר טיעון הודו המבקשים בכתב אישום מתוקן והורשעו בין השאר בעבירה שעניינה ניהול עסק ללא רישיון עסק.

בגזר-הדין שניתן באותו יום אימץ בית-המשפט את עיסקת הטיעון, בין השאר הוצא צו סגירה שביצועו נדחה ל- 12 חודשים.

המבקשים לא קיימו את צו הסגירה השיפוטי, המשיכו לנהל את העסק נשוא גזר-הדין ללא רישיון עסק גם בחלוף המועד שנקבע, 30.03.12.

הבקשה הנדונה בפני בית-המשפט הוגשה בחלוף כחודשיים ממועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה השיפוטי, אשר ניתן לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, המהווה תוצאה ישירה של הרשעה בדין הבאה בנוסף לכל עונש אחר ולכן בית-המשפט אינו יכול לעכב את ביצועו או לדחותו פעם נוספת.

בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט כי הבקשה לדחיית מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה השיפוטי - נדחית.

10.4.13 צו מניעה למניעת סגירת עסק של מועדון - ביטול עיכוב צו הסגירה

ב- רע"א 5891/00 {ש.א.י. מועדונים בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4), 401 (2000)} המבקשת ומנהליה הורשעו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים וזאת על-פי הודאתם, בעבירה של עיסוק בעסק של מועדון ומכירת משקאות משכרים ללא רישיון.

בעקבות ההרשאה האמורה ניתן צו סגירה, ולאחר שחלפה הארכה שניתנה למבקשת, הגישה המבקשת תביעה שעניינה הצהרה על קיום חובתן של הרשויות להעניק לה את האישורים הנדרשים לצורך קבלת רישיון עסק.

במסגרת התביעה האמורה המבקשת ביקשה עיכוב ביצוע לצו הסגירה שהוצא במשפט הפלילי עד לגמר המשפט.

בית-המשפט דחה את הבקשה לנוכח העובדה כי מדובר בהחלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת בפסד דין חלוט בהליך פלילי שאין עוד זכות ערעור, ואין ליתן צו ביניים בהליך אזרחי אשר מטרתו לעקוף צו סגירה חלוט שניתן בהליך פלילי.

גם בהנחה כי בית-המשפט בהליך אזרחי עשוי להיזקק לבחינת מדיניות הרשות המוסמכת לעניין סירובה לתת רישיון עסק, הרי מקום שהוצא צו סגירה לעסק בהליך פלילי שהוא חלוט, יש לבצע צווים אלה בלא קשר ותלות להליך האזרחי. רק נסיבות נדירות ביותר, אם בכלל, עשויות להניע את בית-המשפט לעכב במסגרת הליך אזרחי את ביצועם של צווי סגירה שניתנו במסגרת הליך פלילי חלוט ונסיבות כאלה בוודאי לא נתקיימו כאן.

10.5 בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים - הלכה פסוקה

10.5.1 דחיית בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים שהוגשה עשרה חודשים לאחר הגשת כתב האישום

ב- רע"ס (קריות) 56766-09-11 {מועצה מקומית כפר ורדים נ' משה פרנץ ואח', תק-של 2012(3), 24422 (2012)} דחה בית-המשפט בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים בקובעו:

"לא יכולה להיות מחלוקת כי דרך המלך לטיפול במי שמפעיל עסק ללא רישיון היא הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי בהתאם לסדרי הדין הפליליים הנהוגים. אם בית-המשפט מגיע לאחר שמיעת ראיות הצדדים, למסקנה כי הנאשם ניהל והפעיל עסק ללא רישיון, רשאי הוא בהתאם לסמכותו בסעיף 16 לחוק רישוי עסקים, להורות על סגירת העסק.

זהו למעשה הכלל החל בכל הקשור למי שמפעיל עסק ללא רישיון, כאשר החריג לכך הינו מתן צו סגירה שיפוטי טרם סיום ההליך. מדובר, איפוא, בסעד זמני הניתן עד הכרעה בתיק העיקרי/הפלילי כשמטרת הצו הינה מניעתית ולא עונשית. מניעתית, שכן עסקינן בסעד המיועד להסיר באופן זמני מטרד, סכנה או מפגע הנובעים מהפעלת העסק ללא רישיון, ולא עונשית, שכן מדובר בנאשמים (משיבים) שטרם הורשעו.

במסגרת זו בוחן בית-המשפט קיומה או היעדרה של תשתית ראייתית לכאורה לנטען בכתב האישום וקיומה של עילה לסגירת העסק עד תום ההליכים. ודוק, אין די בניהול עסק ללא רישיון בכדי שתהיה הצדקה למתן צו סגירה ויש לבחון אילו סיכונים קיימים באי-סגירתו של העסק עד תום ההליכים.

בבוא בית-המשפט לבחון בקשה למתן צו כאמור, עליו לאזן בין זכותם של המשיבים לחופש העיסוק ולחופש הקניין, אל המול הסכנה הנשקפת מניהול העסק עד להכרעה במשפט. השיקולים אשר אמורים להנחות את בית-המשפט אינם שיקולי ענישה ועליו לבחון את התוצאות הנובעות מאי-סגירתו המיידית של העסק.

ולענייננו אומר בתמצית כי נימוקיו של המשיבים לדחיית הבקשה, ולפחות מרביתם, מקובלים עלי.

מדובר בבקשה המוגשת כ- 10 חודשים לאחר הגשת כתב האישום ולאחר שכבר בוטל צו הפסקה מינהלי שהוצא על-ידי המבקשת. אילו היתה דחיפות מיוחדת או עילה להפסקה מיידית של הפעילות במקום, ובטרם תתברר אשמתם של המשיבים, יש להניח כי המבקשת היתה פונה בבקשה מתאימה זה מכבר. השיהוי בהגשת הבקשה מלמד, לטעמי, כי אין עילה לסגירת העסק עד תום ההליכים.

מעבר לכך, בירורה של הבקשה נוכח המחלוקת הנטושה בין הצדדים, מחייב שמיעת הראיות ובנסיבות שנוצרו, בהן קבוע התיק להוכחות ליום 9.9.12, אין הצדקה לשמיעה כפולה של הראיות, הכל כשלא שוכנעתי בדחיפות המצדיקה את הפסקת הפעילות של העסק."

{יש לציין כי בסיכומו-של-דבר זוכו הנאשמים מן העבירה של ניהול עסק ללא רישיון}

10.5.2 "קפה-בר" במסגרת דיון לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים

ב- ת"פ (קריות) 59522-06-13 {מדינת ישראל נ' צפורה כהן, תק-של 2013(3), 40601 (2013)} בקבלו את הבקשה לסגירת העסק קבע בית-המשפט כי דרך המלך לטיפול במי שמפעיל עסק ללא רישיון היא הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי בהתאם לסדרי הדין הפליליים הנהוגים.

אם בית-המשפט מגיע לאחר שמיעת ראיות הצדדים, למסקנה כי הנאשם ניהל והפעיל עסק ללא רישיון, רשאי הוא בהתאם לסמכותו בסעיף' 16 לחוק, להורות על סגירת העסק. החריג לכך הינו מתן צו סגירה שיפוטי טרם סיום ההליך. מדובר, איפוא, בסעד זמני הניתן עד הכרעה בתיק העיקרי/הפלילי כשמטרת הצו הינה מניעתית ולא עונשית.

במקרה הנדון, אין למעשה מחלוקת אמיתית אודות כך שהעסק נשוא הבקשה התנהל מזה 13 שנה ללא רישיון עסק כדין. המשיבה נחקרה ומסרה כי היא שכרה את המקום בו נמצא העסק מזה 13 שנה וכי היא הבעלים שלו והעובדת כמעט יחידה בו. המשיבה טענה אומנם בחקירתה כי יש בידה רישיון עסק אך דומה כי היא עצמה לא התכוונה לכך.

המשיבה לא הציגה כל ראיה, ואף לא ראשית ראיה, לכך שיש בידה רישיון עסק כדין כשהכלל לפי סעיף 30 לחוק הוא כי הטוען שבידיו רישיון או היתר זמני, עליו הראיה. המשיבה לא טענה לקיומו של רישיון עסק ואף ציינה כי הדרישה הראשונה, של העירייה, לרישיון עסק התקבלה אצלה ביום 25.06.13 וכי הבקשה למתן רישיון הוגשה עוד באותו יום, מה שמלמד כי עד אז לא היה בידי המשיבה כל אישור רלוונטי לניהול העסק.

מכאן כי קיימת תשתית ראייתית, מעבר ללכאורית, לכך שהעסק מתנהל ללא רישיון עסק כדין.

השאלה הנוספת והעיקרית, אותה בחן בית-המשפט הינה אם קיימת עילה למתן הצו המבוקש. לשאלה זו השיב בית-המשפט בחיוב.

ב"כ המשיבה חלק על האופן בו הגדירה המבקשת את העסק וסיווגה אותו ולשיטתו מדובר ב"קיוסק" ולא בבית קפה ו/או מסעדה ו/או מקום המוכר משקאות משכרים לצריכה במקום ההגשה, מכאן שאישור משרד הפנים ו/או המשטרה אינו נחוץ הואיל ו"שמירה על שלום הציבור", אינה נמנית עם מטרת רישוי עסק מסוג "קיוסק".

בית-המשפט לא קיבל טיעון זה, אף לא ברמה העובדתית. מכירת משקאות משכרים בעסק אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת, שכן גם המשיבה עצמה בתגובות שהגישה לא הכחישה מכירתם של אלה {אם כי טענה כי מדובר בבירה בלבד}.

בתיק החקירה נמצאים 3 דו"חות פעולה של שוטרים סמויים שהגיעו לעסק, רכשו בירה, הבחינו בסוגים אחרים של משקאות משכרים במקרר ואחד מהם אף התיישב באחד השולחנות ושתה מהבירה שרכש, מה שסותר את טענת ב"כ המשיבה בדבר מכירת משקאות משכרים מסוג בירה בלבד ואת הטענה כי מכירתם אינה נעשית לצורת צריכה במקום ההגשה. אף בתגובה שהגישה המשיבה, לא הוכחש שישנם מקרים בהם לקוחות יושבים ושותים את המשקה שרכשו, ויש להניח כי הדבר מתאפשר נוכח הימצאותם של כסאות ושולחנות במקום.

10.5.3 בקשה המוגשת בהתאם לסעיף 17 לחוק רישוי עסקים תואמת במידה רבה בקשות המוגשות אגב כתבי אישום בעניינים פליליים אחרים שעניינן הגבלת זכות מזכויותיו של נאשם עד לגמר ההליכים

ב- עמ"א (קריית ביאליק) 1450-08-13 {עיריית נשר נ' דהן דני, תק-של 2013(3), 64082 (2016)} סקר בית-המשפט את מהותה של בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים בקובעו:

חוק רישוי עסקים כולל מספר סמכויות הנתונות לבית-המשפט ולגורמים מינהליים שונים {תוך בקרה מינהלית של בית-המשפט} להפסקת פעילותו של עסק הפועל ללא רישיון או בניגוד לחוק.

בקשה המוגשת בהתאם לסעיף 17 לחוק תואמת במידה רבה בקשות המוגשות אגב כתבי אישום בעניינים פליליים אחרים שעניינן הגבלת זכות מזכויותיו של נאשם עד לגמר ההליכים, כשהמובהקת בהן היא הבקשה למעצר עד תום ההליכים. ראו סקירת הגישות השונות המשוות הליך זה לבקשת מעצר עד תום ההליכים בהחלטת כב' רשם בית-המשפט העליון ב- רע"פ 4384/13 מדינת ישראל נ' מיאו והאו בע"מ, פורסם באתר נבו (18.08.13). {השוו: בר"ש (שלום נצ') 2054-09-11 עיריית נצרת עלית נ' מפעלי ברודני בע"מ, תק-של 2011(3), 62004 (25.09.11); ע"פ 25350-10-11 מפעלי ברודני בע"מ נ' עיריית נצרת עלית, תק-מח 2012(1), 750 (03.01.12)}

בחינתן של הראיות לכאורה אינה צריכה להיות שונה מהבחינה הנעשית לגבי בקשת מעצר עד תום ההליכים וניתן להחיל עליה את הכללים המוכרים שנקבעו בהחלטה בעניין זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 149-147 (1996)), במובן זה כי די בקיומן של ראיות שקיים סיכוי סביר שיביאו לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק. אין טעם מבורר שיש בו ליצור אבחנה בין הדיון בבקשת מעצר אגב-אישום לבין דיון בבקשת סגירה אגב אישום. כתב האישום המוגש בגין עבירות על חוק רישוי עסקים אינו שונה מכל כתב אישום אחר, ופעולת הרשות בהעמדת הנאשם לדין על-ידי הגשת כתב אישום דומה לפעילותה של כל רשות תביעה אחרת. שכן, נאספים חומרי חקירה על-ידי נציגי הרשות שמובאים לתובע עירוני אשר מעיין בראיות ומחליט אם להגיש כתב אישום.

כמו-כן, בהיבט המעשי של דיון בבקשה לפי סעיף 17 לחוק, אין מקום לאפשר חקירת עדים ושמיעת ראיות משאין הדבר דרוש כלל. הנטל מוטל על המבקשת להצביע על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום ועל עילת קיומה של עילת סגירה ועליה לעמוד בנטל זה. בחינה זו נעשית בהסתמך על המסמכים וחומרי החקירה שעליהם התבססה הרשות לשם הגשת כתב אישום והכללים שנקבעו בעניין זאדה תקפים גם מקרה דנן.

כן יש להתחשב בשיקולים הקשורים במפעילו של העסק ובזכויותיהם של צדדים שלישיים ולפגיעה שתיגרם להם בעקבות מתן הצו, אם כי משקלם של שיקולים אלה הנו מצומצם. גם טענות הקשורות בהתנהלות הרשות מקומן לא נפקד ממכלול השיקולים שיש לשקול. יש לזכור כי עסקינן בסמכות מינהלית המופעלת על-ידי רשות מקומית שפעולותיה נהנות אמנם מחזקת התקינות אולם גם פעולות אלה טעונות ביקורת שיפוטית.

מן הכלל אל הפרט, קבע בית-המשפט כי דין הבקשה דנן להתקבל.

נקודת המוצא היא כי עסקינן בעסק המתנהל ללא רישיון כדין. יום בהיר אחד - החליט המשיב כי שוק יופעל, תלה שלט המבשר על בוא היריד, הצטופפו דוכנים, הובאו סחורות ומרכולת, הגיע ההמון ונהיה שוק בטבורה של עיר.

המשיב טוען כי השוק המנוהל על-ידו כלל אינו עסק. אין בידי בית-המשפט לקבל טיעון זה.

השוק במתכונת המנוהלת על-ידי המשיב הנו עסק טעון רישוי, שכן הוא נפל לגדר מספר פריטים שבתוספת לצו.

השוק המדובר הינו עסק חדש, שהחל לפעול לפני פחות מחודשיים, והוא התקיים פעמים בודדות. לעובדה כי המדובר בעסק חדש יש משמעות רבה. אי-מתן הצו, משמעו מתן אפשרות למשיב להמשיך ולנהל עסק ללא רישיון ושלא כדין. מצב זה אין לאפשר.

סוף דבר, בית-המשפט שקל אם קיימת חלופת סגירה, אולם נראה כי לאור מצבור השיקולים, התוצאה המתבקשת היא, כי יש לאסור את הפעלת השוק.

לפיכך, נעתר בית-המשפט לבקשה וניתן צו האוסר על הפעלת העסק-השוק המתואר בבקשה.

10.5.4 דחיית בקשה למתן אורכה לסגירת העסק על-פי צו שניתן מכוח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים

ב- ת"פ (חד') 30724-12-12 {דוד מלכה ואח' נ' מדינת ישראל, תק-של 2013(2), 16243 (2013)} נדונה בקשה בה עותרים המבקשים להאריך את מועד כניסתו לתוקף של הצו שניתן שאסר על המבקשים לנהל את המזנון המתנהל בבניין עיריית חדרה.

המבקשים עותרים להאריך את מועד כניסת הצו לתוקף "עד לסיום ההליך המשפטי שממילא מועד סיומו קרוב". בית-המשפט דחה את הבקשה.

10.5.5 מתן צו זמני מכוח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים תוך איזון מול חופש העיסוק

ב- ת"פ (חדרה) 6131-11-12 {משטרת מרחב חוף/מטה מרחב חוף - חיפה נ' הכל מכל, תק-של 2012(4), 88220 (2012)} קבע בית-המשפט כי כאשר מטרת הצו הזמני הינה מניעתית, על בית-המשפט לבחון האם בית העסק יוצר סיכון לציבור בהמשך פעילותו ללא רישיון, מהי עצמת הסיכון והאם ראוי ליתן צווים מגבילים כבר עתה, או שמא יש להשאיר נושא זה בידי בית-המשפט שידון בתיק העיקרי.

מובן, איפוא, שאין די בכך שבית העסק פועל ללא רישיון על-מנת להורות על סגירתו בהתאם לסעיף 17 לחוק, אלא זהו תנאי בלעדיו אין. שונה ההליך לפי סעיף 17 לחוק מזה שלפי סעיף 16. בגזר-הדין רשאי בית-המשפט להורות על סגירת עסק ללא רישיון, אף אם אין נשקפת ממנו מסוכנות. לא כך הוא בהליך לפי סעיף 17 לחוק.

במקרה דנן אין חולק כי למקום אין רישיון עסק. למשיבים לא ניתן אישור מטעם המשטרה וכן מטעם משרד הבריאות. מדובר בעסק המנוהל מתוך רכב נייד, בעוד שלטענת המאשימה מדובר בעסק נייח וקבוע.

בית-המשפט קבע כי מדובר בעסק נייח וקבוע. העובדה כי המכירה מתבצעת מתוך משאית, היכולה עקרונית לנוע, אינה משנה את מהות העסק, שהנו קבוע. המשיבים הודו שאינם מוכרים בכל מקום אחר זולת במקום נשוא הבקשה. למשאית מחוברת במה גדולה עם מדרגות המשמשת להגעת הציבור למשאית. המשאית מחוברת למקור חשמל חיצוני ונמצאת במקום למשך כל שעות הפעילות ואף מעבר לכך.

ניתן להקביל את העסק הנדון למבנה יביל, אשר מוצב במקום דרך קבע, אך ניתן לשנע אותו, באם יהיה צורך בכך. אפשרות זו אינה הופכת אותו למבנה שאינו מוצב דרך קבע. מכאן שהיעדר אישור רלוונטי בעניין כיבוי אש הנו בעל זיקה ממשית לסיכון.

נקבע כי סירובו של משרד הבריאות ליתן אישור למשיבים נובע מבעיות רבות שנצפו במקום הקשורות לתנאים תברואיים ירודים. המקום אינו מחובר לרשת מים, אין בנמצא בור ספיגה ראוי, בביקורות נמצאו בו בשר ודגים שאינם ראויים למאכל אדם ואף ריח רע של מים עומדים. נראה כי סירובו של משרד הבריאות ליתן אישור לקבלת רישיון עסק קשור בסכנה אפשרית שהמקום יוצר ביחס לבריאות הציבור.

בית-המשפט בחן את השאלה האם מסוכנות זו מצדיקה הוצאת צו בהתאם לסעיף 17 לחוק וקבע כי יש להשיב על השאלה, האם יש צורך להצביע על סיכון מיידי ומוחשי וכן מהי עוצמתו.

נקבע כי ככל שמדובר בעסק בהיקף נרחב יותר, או בהפרה בוטה או בזלזול מתריס בשלטון החוק, אין צורך בהוכחת מסוכנות ממשית, אלא די במסוכנות במדרג נמוך ולהיפך.

אין המדובר במקרה הנדון בעסק רחב היקף, אך קיימים היבטים רבים המשקפים מסוכנות מצידו של בית העסק. כמו-כן, יש להוסיף כי במקום נמצאו משקאות משכרים בכמות ניכרת, דבר המעיד לכאורה על מכירת משקאות משכרים ללא רישיון מתאים. מנגד, בהיבט התעבורתי לא מצא בית-המשפט מסוכנות של ממש. המקום קיים 21 שנה ללא טענה להפרעה לתנועה וכן קיים בסמוך לו דוכן של הוועד למען החייל לגביו לא נטענה טענה דומה.

בית העסק פועל במקום משך 21 שנה וזאת ללא רישיון. מדובר בנתון מטריד ומדאיג ביחס לאכיפת חוקי רישוי עסקים. היעדר אכיפה משך שנים כה רבות מהווה תמריץ לאחרים לפעול באופן דומה. בנוסף הדבר מהווה אפליה ברורה ביחס לאזרחים שומרי חוק אשר פועלים לקבלת רישיון מראש. אי-הוצאת רישיון הנה עבירה כלכלית במהותה, אך כזו שיוצרת סיכון לציבור. מי שמקפיד להקדים רישיון לפתיחת בית העסק, דוחה את פתיחת בית העסק במספר חודשים לפחות, דבר הגורם לדחיית תחילת ההכנסות. מי שבז לחוק אינו דוחה את פתיחת העסק ואינו מפסיד את ההכנסות בתקופה זו. בנוסף, עמידה בתנאי הרישיון לרוב מחייבת הוצאה כספית לצורך עמידה בדרישות הרשויות השונות שאמונות על ביטחון הציבור. מי שבז לחוק ואינו פועל עם רישיון עסק, חוסך לעצמו אף הוצאות אלו והכל על חשבון בריאות הציבור ושלומו. מטעמים אלו נדרשת אכיפה נמרצת בנושא ועד כה הדבר לא נעשה.

בסיכומי הדברים, קבע בית-המשפט כי גורמי הסיכון הרבים בצירוף השנים הרבות בהם לא ניסו כלל המשיבים להוציא רישיון עסק, מביאים למסקנה לפיה קיימת הצדקה להורות על הפסקת פעילות העסק כבר בשלב זההמשך פעילותו של העסק, במתכונת כפי שפעל עד כה עלולה לגרום סיכון לציבור.

מנגד יש להביא בחשבון כי סגירת העסק מהווה פגיעה קשה בחופש העיסוק של המשיבים. אכן, חופש העיסוק הנה זכות חוקתית ועל-אף שחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, קדם לחוק יסוד: חופש העיסוק, יש לפרשו וליישמו ברוח חוק היסוד. לפיכך, נבחנה אפשרות פגיעה מידתית יותר במשיבים, מאשר סגירת העסק, כגון הגבלת המכירה למוצרים או הגבלת שעות הפעילות של העסק לשעות שאינן שעות לילה {בהן עלולה להתעורר ביתר שאת סכנה של מכירת אלכוהול}. בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי זהו האיזון הראוי בנסיבות העניין, לא כל שכן לאור מחדלה של הרשות כל השנים.

אשר-על-כן, בית-המשפט אסר מכירה בבית העסק של כל מוצר זולת: שתייה קלה ארוזה מראש וממקור מאושר, ממתקים ארוזים מראש וממקור מאושר, גלידה, שלגונים וקרחונים ארוזים מראש ממקור מאושר, עוגיות ללא קרם ארוזות מראש וממקור מאושר וכן חטיפים שונים ארוזים מראש וממקור מאושר;

העסק יהיה פתוח בין השעות 05.00 - 22.00 בלבד;

המקום יצרך חשמל המופק מגנרטור בלבד, אלא אם יחובר למקור חשמל מאושר מטעם חברת החשמל;

בית העסק לא יזרים כל שפכים, אלא לבור ספיגה מאושר או לרשת הביוב העירוני.

10.5.6 בקשה להורות למשיב להפסיק את העיסוק בעסק העוסק במיון, קילוף, שטיפה, אריזה, אחסון, הובלה והפצה של תפוחי אדמה ובצל, אותו הוא מנהל

ב- רע"ס (רמ') 6762-08-10 {מועצה אזורית לוד נ' אברהם דאבוש, תק-של 2012(1), 50091 (2012)} בית-המשפט קיבל את הבקשה להפסקת שימוש וקבע כי לא די בכך שבעל עסק עבר עבירה, בכדי שתהיה הצדקה להוצאת צו הפסקה לפי סעיף 17 אלא יש לבחון אילו סיכונים נובעים מאי-סגירתו של העסק.

על בית-המשפט לאזן את זכויות היסוד הכרוכות בבקשה זו. מצד אחד חופש העיסוק של המשיבים ופרנסת המשפחות התלויות בהמשך הפעלת העסק, ומן הצד האחר את הצורך בשמירה על בטחונו של הציבור והחובה של בעל העסק לדאוג לנמצאים בסביבתו.

במקרה דנן העיד וייס כי ביולי 2010 הגיע למקום העסק ומצא את אותה בלילה במפעל ובביוב, וכי המשיב ראה עימו את הבלילה ולא הכחיש כי מדובר בבלילה שהגיעה מהמפעל שלו. כן העיד כי במתקן השאיבה של המשיב היו תפוחי אדמה גולמיים, שאריות של בצל, וכי המתקן של המשיב משבית את מערבת הביוב בארבעה ישובים אזור. עוד העיד כי כאשר הסתובב במקום עם המשיב, הודה המשיב כי אין הדבר תקין, כי הוא איננו יודע מדוע זה קרה וכי הוא שכר את שירותיו של יועץ ביוב כדי לשפר את מערכת הסינון, דבר אשר אמור לסייע לשיפור המצב.

בית-המשפט קבע כי די בראיות שהוצגו לפניו, הכוללות עדויות העדים שנכחו במקום, תמונות, ודברי המשיב אשר מחזקים את הראיות הקיימות נגדו, כדי ללמד על-כך שהפעלת העסק גורמת לסיכון לסביבה בתשתית הלכאורית הנדרשת בהליך זה.

10.5.7 צו מניעה למניעת סגירת עסק של מועדון - ביטול עיכוב צו הסגירה

ב- רע"א 5891/00 {ש.א.י. מועדונים בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4), 401 (2000)} המבקשת ומנהליה הורשעו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים וזאת על-פי הודאתם, בעבירה של עיסוק בעסק של מועדון ומכירת משקאות משכרים ללא רישיון.

בעקבות ההרשאה האמורה ניתן צו סגירה, ולאחר שחלפה הארכה שניתנה למבקשת, הגישה המבקשת תביעה שעניינה הצהרה על קיום חובתן של הרשויות להעניק לה את האישורים הנדרשים לצורך קבלת רישיון עסק.

במסגרת התביעה האמורה המבקשת ביקשה עיכוב ביצוע לצו הסגירה שהוצא במשפט הפלילי עד לגמר המשפט.

בית-המשפט דחה את הבקשה לנוכח העובדה כי מדובר בהחלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת בפסד דין חלוט בהליך פלילי שאין עוד זכות ערעור, ואין ליתן צו ביניים בהליך אזרחי אשר מטרתו לעקוף צו סגירה חלוט שניתן בהליך פלילי.

גם בהנחה כי בית-המשפט בהליך אזרחי עשוי להיזקק לבחינת מדיניות הרשות המוסמכת לעניין סירובה לתת רישיון עסק, הרי מקום שהוצא צו סגירה לעסק בהליך פלילי שהוא חלוט, יש לבצע צווים אלה בלא קשר ותלות להליך האזרחי. רק נסיבות נדירות ביותר, אם בכלל, עשויות להניע את בית-המשפט לעכב במסגרת הליך אזרחי את ביצועם של צווי סגירה שניתנו במסגרת הליך פלילי חלוט ונסיבות כאלה בוודאי לא נתקיימו כאן.

10.5.8 עשיית דין עצמי על רקע הוצאת צו סגירה

ב- ע"פ (ת"א) 1756/92 {דרורי גדעון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 92(3), 1001 (1992)} בית-המשפט בחן האם צו שהוצא על-ידי בית-המשפט, מכוח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, הוצא כדין.

קיים הבדל בין סגירת עסק בתום שמיעת הראיות לבין מתן צו בשלב הראשוני, עם הגשת כתב האישום, שכן מדובר בצו זמני עם בירור הראיות.

המערערים עשו דין לעצמם, זלזלו בהוראות החוק ויצרו עובדות בשטח, ואף נגרמו להם הוצאות כבדות בשל כך. אך למעשה הם הם שהביאו הצרה על ראשם. היה עליהם לדאוג לקבלת רישיון עסק והיתרים על-פי חוקי התכנון עוד קודם להפעלת העסק. הם ידעו שאין תוקף להפעלת העסק ללא אישור הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית, באשר מדובר בקרקע חקלאית. בנוסף, לא הציגו בקשה לשימוש חורג, שהיתה נחוצה.

לו היה בידיהם רישיון כדין, ייתכן שהיה ניתן לבדוק את נושא הרעש במקום בעזרת מומחים ולמצוא פתרונות מעשיים להקטנת ההפרעה ומניעת הטרדה מהשכנים, אך נושא הרעש הוא נלווה לנושא הרישיון שהוא העיקר, בנסיבות המקרה.

כלל נקוט הוא מלפני בית-המשפט כי לא יזכה לסעד מי שעושה דין לעצמו. לא מדובר כאן בעסק המתנהל מזה זמן רב ולפתע התעוררו הרשויות לסגרו, אלא בעסק חדש, שמלכתכילה נפתח רק על בסיס המלצה חסרת בסיס של מהנדס העיר. מי שהולך בדרך זו, אל יצפה להתחשבות והבנה מצד בית-המשפט שינהג עמו לפנים משורת הדין.

ב- רע"פ 9336/99 {יניב ראובן ואח' נ' עיריית חיפה, תק-על 99(4), 115 (1999)} נדון עיכוב ביצוע החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים שפירושו המשך פעילות הפאב ללא רישיון עסק, וללא אישור הגורמים המוסמכים, אשר על-פי חוות-דעתם המקצועית פעילותו של הפאב במתכונתו הנוכחית כרוכה בסיכון משמעותי לציבור.

בנסיבות אלו, אין הפגיעה האפשרית בפרנסת המבקשים יכולה לשקול כנגד החשש הטמון בסיכון חיי אדם.

 

 

11. מקומות רחצה

11.1 סעיף 2 לחוק עזר לגליל העליון (שמירת הסדר, הניקיון והבטיחות בגנים ובנהרות), התשנ"ג-1992

ב- חע"ק (ק"ש) 35128-03-13 {מועצה אזורית גליל עליון נ' נוה כרמי ואח', תק-של 2014(2), 9813 (2014)} נבחנה החלת הוראת הסעיף על המקרה וכקביעת בית-המשפט:

"בהתאם לסעיף 1 לחוק העזר התיבה "נהר" הנזכרת בסעיף 2 לעיל כוללת את נחל שניר (חצבאני) בו נמצאו כאמור הנאשמים.

 מכאן, כי האיסור על השהייה במקום בו נמצאו הנאשמים נקבעה במסגרת חוק העזר עצמו.

אכן, חוק העזר הסמיך את ראש המועצה לסטות מן האיסור הגורף הקבוע בסעיף ולהתיר שהייה בזמנים מוגדרים ואולם, ברי כי תקיפה של חוקיות האיסור צריכה להיות מכוונת כנגד דבר החקיקה האוסר על השהיה, דהיינו, כנגד הקביעה המצויה ברישא של סעיף 2 דלעיל.

לנאשמים לא מיוחסת הפרה של הוראות החוק הנגזרת מקביעתו של ראש המועצה כלל ועיקר.

לו היה החוק מתיר את השהייה במקום ואילו קביעת ראש המועצה היתה זו האוסרת על השהייה, או אז היה מקום להיזקק לטענת ב"כ הנאשמים לעניין חוקיות פעולתו של ראש המועצה אולם, אין אלו פני הדברים במקרה דנן.

מטעם זה, אף לא מצאתי ממש בטענות ב"כ הנאשמים לעניין נפקות הצבת השילוט במקום במסגרתו מפורסמת החלטתו של ראש המועצה לעניין השעות בהן מותר לשהות במקום שכן, איסור השהייה במקום הינו מכוחו של סעיף 2 לחוק אשר פורסם ברשומות ולא מכוח השילוט שמטרתו להתיר שהייה ולא לאסור.

יחד-עם-זאת אעיר, כי לא הוצגה כל ראיה אשר יש בה כדי ללמד כי המועדים הנזכרים בשלטים המצויים על גדות הנחל, אכן נקבעו על-ידי ראש המועצה.

בפני בית-המשפט לא הוצגה כל ראיה לעניין נסיבות קבלתה של החלטה.

העובדה כי הוצבו שלטים המציינים את תוכנה כביכול של החלטה זו, אין בה כדי להוות תחליף לקיומו של תיעוד ביחס לעצם קבלת ההחלטה עצמה ובכלל זה תוכנה ומועד קבלתה.

ודוק, אף מלשון הסעיף עולה, כי החובות המוטלות על ראש המועצה הינן הן לקבל את ההחלטה והן לפרסמה בדרך הנזכרת בסעיף.

אולם, משהאיסור כאמור נקבע במסגרת הסעיף עצמו ולא במסגרת החלטתו של ראש המועצה, אזי לא מצאתי כי יש בפגם זה כדי לסייע לנאשמים...

על רקע האמור לעיל, אפנה לבחון את טענות ב"כ הנאשמים לעניין תוקפו של סעיף 2 לחוק העזר.

הטענה הראשונה אשר הועלתה על-ידי ב"כ הנאשמים לעניין זה הינה, כי ארבעת החוקים אשר מכוחם הותקן חוק העזר, אינם מסמיכים את המועצה להגביל את חירות התנועה באזור הנחל.

אכן, עיקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית הינו "עקרון חוקיות המינהל" הקובע, כי רשות מינהלית נהנית רק מאותן סמכויות אשר הוענקו לה מכוח הדין.

...

עיון בחוק העזר מעלה, כי חוקק הוא מכוח הוראותיהם של ארבעה דברי חקיקה ראשית כדלקמן:

(א)  סעיפים 22, 23 ו- 24 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש).

(ב) סעיף 19 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון").

(ג) סעיף 6 לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ה-1964 (להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה").

(ד) חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים").

לא מצאתי, כי יש בהוראות סעיף 19 לחוק שמירת הניקיון ובהוראות חוק רישוי עסקים הסמכה כלשהיא להגבלת התנועה הקבועה בסעיף 2 לחוק העזר.

ההוראות סעיפים 22, 23 ו- 24 לפקודת המועצות המקומיות, הינן הוראות כלליות ואף בהן אין הסמכה המתירה את הגבלת התנועה הקבועה בסעיף 2 לחוק העזר.

שונים הם פני הדברים ביחס להוראות סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה הקובע כדלקמן:

"רשות מקומית רשאית, באישור שר הפנים, לקבוע בחוק עזר הוראות להסדרת הרחצה בים, בנהר, באגם או בבריכת שחיה ובכללן הוראות בעניינים הבאים, הכל במידה שלא נקבעו להם הוראות בחוק זה או בצו על-פיו..."

בהמשך, מונה הסעיף בשורה של סעיפי-משנה מספר עניינים אותם רשאית המועצה להסדיר במסגרת חוק העזר.

ודוק, אין ברשימה זו רשימה סגורה וזאת לנוכח השימוש בתיבה: "ובכללן" דהיינו, מחוקק-המשנה הוסמך לחוקק חוקי העזר הנוגעים להיבטים נרחבים של מקומות רחצה.

עוד יצויין בהקשר זה, כי עיון בסעיפי-המשנה מעלה, כי כוללים הם הוראות אף ביחס למיתחם המצוי מחוץ למים (ראה לעניין זה הוראות סעיפי-המשנה (1), (2), (3), (7), (8) ו- (9)).

בהתאם לפסיקת בית-המשפט בעניין הפטקה ואביאל דלעיל, הרי שיש לפרש את חקיקת-המשנה באופן שהיא באה לקיימה ולא לבטלה, לנוכח העיקרון שמחוקק-המשנה פעל במסגרת הסמכות שהוענקה לו.

לפיכך סבורני, כי הוראות סעיף 2 לחוק אינן חורגות מן ההסמכה המצויה במסגרת הוראות סעיף 6 לחוק הסדרת מקומות רחצה ואין חולק, כי גדת הנחל בה שהו הנאשמים הינו מקום רחצה.

הגם שלא נשמעה טענה לעניין זה באופן מפורש אעיר אגב אורחא, כי ביחס להוראות סעיף 2 לחוק העזר עשויה להתעורר שאלה בדבר מידתיות האיסור הגורף על שהייה בגדות הנחלים הקבוע ברישא של הסעיף.

בהקשר זה אעיר, כי אין חולק למעשה כי האיסור על השהייה בגדות הנחלים מוגבל לשעות שבין השקיעה לזריחה כעולה מטיעוני הצדדים.

בכל אופן, עניין זה מצריך בירור מעמיק בכל הנוגע לאיזון בין זכויות הציבור בכלל ובין האינטרס עליו ביקשה המאשימה להגן במסגרת סעיף זה ולדברים פנים לכאן ולכאן."

11.2 סעיף 10(א) לחוק עזר לאילת (רחצה על שפת ים), התש"מ-1980

ב- עמ"ק (אילת) 1101/00 {מדינת ישראל - עיריית אילת נ' זמיר יוסף, תק-של 2006(4), 13285 (2006)} הכניס הנאשם רכב ועגלה לשפת הים מעבר לשטח המגודר.

בהרשיעו את הנאשם קבע בית-המשפט כי הנאשם תאר עובדות שיש בהן משום הודייה במעשה העבירה, והשאלה העומדת לדיון הינה פרשנותם הלשונית והתכליתית של הוראות החוק הרלבנטיות.

חוק זה דן באיסור נהיגה בחוף הים, אך אין חולק כי הרכב נשוא האישום היה מצוי בחניה.

חוק העזר נועד לשמירת סביבת שפת הים ממפגעים שונים ולשונו רחבה יותר מחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים מבחינת האינטרסים המוגנים.

משכך, שני חוקים אלו אינם עומדים בסתירה זה לזה, רכבו של הנאשם לא היה בעת נהיגה, ודי בכך כדי להביא לדחיית טענותיו של הנאשם.

כמו-כן, הגדרת חוף ים בחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, כוללת שתי חלופות ורק השניה (סעיף 1(2)) עוסקת בחוף מוכרז.

זאת ועוד - שימת-הלב נדרשת לחוק הסדרת מקומות רחצה התשכ"ד-1964, אשר אינו דן רק בחוף רחצה מוכרז אלא במקומות רחצה ובכללם חוף מוכרז.

גם חוק העזר אינו מגביל את תחולת הוראותיו על חופים מוכרזים. בית-המשפט קיבל את עמדתה של המאשימה כי האינטרס הציבורי שבבסיס חוק העזר גורס הגנה מתבקשת על נופשים בכל חופי העיר אילת - בין שמוכרזים ובין שאינם מוכרזים.

הוראות חוק זה, והתקנות שהותקנו מכוחו {תקנות איסור נהיגה ברכב בחוף הים (הכשרת מפקחים), התשס"ג-2002} עוסקות בהסמכה מאת שר הפנים בשיתוף גופי אכיפה כגון הרשות לשמירת הטבע והגנים. לפיכך, תעודות הסמכה הנטענות הינן מאת שר הפנים ולא כטענת הנאשם.

בית-המשפט קבע כי באשר לטענת הנאשם ביחס לפגיעה בזכותו היסודית לחופש עיסוק בדיג, לא הוכח כי לנאשם רישיון דיג וכי הוא עוסק בכך באופן חוקי.

לפיכך, בית-המשפט לא מצא כיצד התבצעה פגיעה בחופש העיסוק של הנאשם אף אם היה בידו רישיון דיג, שכן או אז רשאי הנאשם לדוג דגים אך ללא סיכונם של הנופשים בחוף הים.

לפיכך, קבע בית-המשפט כי הנאשם עושה בחוף ציבורי כבשלו ובניגוד להוראות הדין החל. בית-המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה נשוא כתב האישום, לאחר שהשתכנע מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו.

11.3 המחדל הנוגע לאי-ההקפדה על מניעת כניסתם של הקטינים בחזרה לבריכה - אחת מחובותיו של מחזיק בבריכה היא לוודא כי לאחר סגירתה, תימנע כניסת אנשים לתחומה

ב- ת"פ (יר') 4039/04 {מדינת ישראל נ' נאצר עבד רבה, תק-של 2006(1), 20358 (2006)} הרשיע בית-המשפט את הנאשם ובגזרו את הדין קבע כי עיקרו של המחדל במקרה הנדון, נוגע לאי-ההקפדה על מניעת כניסתם של הקטינים בחזרה לבריכה. אחת מחובותיו של מחזיק בבריכה היא לוודא כי לאחר סגירתה, תימנע כניסת אנשים לתחומה. דין זה קבוע בתקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה), התשס"ד-2004.

תקנות אלה לא היו בתוקף בעת המקרה נשוא גזר-דין זה. עם-זאת, הן מבטאות את רמת הזהירות המינימלית הנדרשת ממי שמנהל בריכת שחיה, גם בעת המקרה, וכך אף עולה מעובדות כתב האישום, בהן הודה הנאשם.

מחדלו של הנאשם לעניין זה מורכב משני מרכיבים. האחד נוגע לכך, שכאשר סגר את הבריכה לא דאג לנעילה של הפתחים הרלוונטיים במקום. אגב, על-פי תיאורו של הנאשם אין זה ברור כלל, כי במקום היו מעיקרו של דבר סידורים מתאימים לביצועה של נעילה כזו. המחדל השני נוגע לחוסר תשומת-לב ביחס למתרחש, עד ליציאת הילדים מאזור הבריכה.

במצב זה, חלה על הנאשם חובה מוגברת לפקח על-כך, שלא תהיה כניסה בלתי-מורשית לבריכה. אין די, לעניין זה, באזהרה מילולית לילדים.

במקרה הנדון, הילדים בקבוצה בה היה המנוח היו מלווים בידי מבוגרים. אלה נשאו באחריות לדאוג לשלום הילדים. אך עם-זאת, אין באחריות המלווים אין כדי לגרוע מאחריותו של הנאשם, אשר הוא המחזיק בבריכה.

עם-זאת, יש בעצם קיומם של מלווים כדי להפחית מחומרת מחדלו של הנאשם, שכן על פני הדברים, המלווים, מעצם תפקידם, היו אמורים לפקח על הילדים, ולוודא כי ההנחיה שנתן בדבר איסור לחזור לבריכה אמנם מבוצעת. יש בעובדה זו כדי להחליש במידת מה את עוצמת הזיקה בין מחדלו של הנאשם ובין התוצאה הקשה שאירעה.

לכך מתווספת העובדה, שבמקום לא היו מתקני ההצלה והעזרה הנדרשים על-פי הדין. מחדל זה הוא בעל משמעות דווקא נוכח הטענה, כי לנאשם היתה הכשרה בתחום ההצלה, הגם שלא היה בעל ההסמכה הנדרשת בישראל על-פי הדין שהיה בתוקף באותה עת. אכן, לא ניתן לשלול את האפשרות, כי אם היה במקום הציוד הנדרש על-פי חוק, היה גדל הסיכוי של הנאשם להציל את חייו של המנוח.

בסיכומי הדברים, בית-המשפט קבע כי עונש של מאסר על-תנאי, כפי שהוצע על-ידי בא-כוח הנאשם, הינו עונש ההולם את המקרה הנדון. עונש מסוג זה אינו הולם את חומרת האחריות שנטל על עצמו הנאשם. עונש מסוג זה אינו הולם את הפרתן של הנורמות הנגזרות מאחריות כבדה זו. הוא אף אינו הולם את התוצאה החמורה, אך הצפויה, שנגרמה כתוצאה מן ההפרה האמורה.

עם-זאת, בית-המשפט סבר כי אין מקום להטלת עונש מאסר לריצוי בין כותלי הכלא, כפי שביקשה המדינה. מכלול הטעמים לקולא, הביא את בית-המשפט לכלל מסקנה כי עונש של מאסר בדרך של עבודות שירות הינו עונש הולם ואפקטיבי דיו במקרה זה. יש לזכור, כי גם בעבודות שירות, ובוודאי לתקופה ממשית, יש פגיעה של ממש בנאשם. עונש זה גודע את מהלך חייו הרגיל של הנאשם. עונש זה מחייב את הנאשם להתמודד באופן יומיומי עם המעשה שעשה ועם תוצאותיו. גלומה בו גם פגיעה כלכלית שאינה זניחה. לפיכך, סבר בית-המשפט כי עונש מסוג זה מבטא איזון ראוי בין הגורמים שבצד החומרה, ובין הנתונים שבצד הקולא במקרה הנדון.

11.4 תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחייה), התשנ"ד-1994

ב- ת"פ (כ"ס) 3221/06 {מדינת ישראל נ' קאסם בן אחמד מוחמד, תק-של 2008(3), 22113 (2008)} הרשיע בית-המשפט את המציל בבריכה בקבעו כי:

משקיבל את גרסתו של הנאשם שהמים בבריכה היו עכורים והוא אף התריע על-כך בפני מפעיל הבריכה והוא הודה שממקום מושבו לא ניתן היה לראות מה מתרחש בקרקעית הבריכה, גם אם היה עומד על שפת הבריכה לא היה רואה מה קורה בקרקעית, קמה אחריותו של הנאשם.

הנאשם לא דרש מהמרחצים לצאת מן הבריכה, הוא הסתפק בהודעה למפעיל הבריכה ומעבר לזה לא עשה דבר בקשר להוצאת המתרחצים. מהותה של עבודת המציל מחייבת שדה ראיה על כל המתרחצים והאפשרות לראות את כל המתרחש בבריכה לרבות בתוך המים.

נקבע כי אין חולק כי האחראי לניקיון המים וצלילותם הוא מפעיל הבריכה. בנקודה זו תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה), התשנ"ד-1994 הן בעוכריו. גם הבדיקה שביצע לא התאימה לתקן וחרגה ממנו.

התביעה בחרה שלא להעמידו לדין. ככל הנראה בשל הגרסה שאימצה התביעה בכתב האישום.

בית-המשפט קבע כי הנאשם התנהג באופן רשלני בדרך של מחדל, בשמירה על המתרחצים ולטביעה של הנער וזאת מהנימוקים הבאים:

תפקידו היה לשמור על בטיחותם של המתרחצים בבריכה;

לדבריו, המים היו עכורים, באופן שלא ראה את המתרחש במים;

הוא התריע על-כך בפני מפעיל הבריכה, אבל גם כשנוכח לדעת שמפעיל הבריכה לא עשה דבר, הוא לא נקט בשום פעולה;

הנאשם היה ער לסיכונים שבשהיית המתרחצים במים עכורים ושלא יוכל לסייע להם בעת מצוקה ולמרות זאת לא הוציא את המתרחצים מהבריכה ולא דרש מהם באמצעות מערכת הכריזה לצאת מהבריכה;

הנאשם הודה שהיה עושה שימוש בעזרת מערכת הכריזה כדי להתריע על סכנות אחרות, ודווקא בנסיבות האלה נמנע מכך.

במקרה דנן, לא נקט הנאשם באמצעי הזהירות המתבקשים ביחס לסיכון שנוצר, לא הבחין בנער שטבע מבעוד מועד ומשה אותו מקרקעית הבריכה רק לאחר שאחד המתרחצים הפנה את תשומת-ליבו לכך. הנער הוצא מן המים כאשר עדיין יש לו דופק, הטיפול הרפואי שקיבל לא סייע לו וכך מצא את מותו.

סיכומו-של-דבר, הנאשם הורשע בעבירה אשר יוחסה לו.

11.5 גביית דמי כניסה לחוף, מבוססת על סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964

ב- בג"צ 8375/03 {אדם טבע ודין נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פ"ד נח(2), 97 (2003)} נדחתה על-הסף עתירת העותרת.

בית-המשפט קבע כי עתירה זו עוסקת בהחלטתן של המשיבות 3-1 לגבות תשלום בכניסה לחוף "הקשתות" בקיסריה, חוף אשר נמצא בתחום שיפוטה של המשיבה 1. הגביה התבצעה למעשה על-ידי המשיבה 4. העותרת טענה כי הגביה נעשתה שלא כדין.

הטענה המרכזית של העותרת, הנוגעת לגביית דמי כניסה לחוף, מבוססת על סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964 {להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה"}. נקבע שם, כי רשות מקומית רשאית לקבוע בחוק עזר הוראות בעניין הסדרת רחצה, לרבות לגבי גביית דמי כניסה. חוק עזר כאמור, טעון אישורו של שר הפנים. במקרה דנן, טענה העותרת, כי לא קיבלה המשיבה 1 חוק עזר בנושא. המשיבות 2 ו- 3 צורפו לעתירה מאחר שפעלו בעניין במשותף עם המשיבה 1.

התוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 {להלן בהתאמה: "התוספת" ו"חוק בתי-משפט מינהליים"} קובעת את מסגרת הסמכות של בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות בתחומים שונים. לעיתים, הגדרת התחום נעשית על-פי סוג העניין ולעיתים על-פי זהותה של הרשות המינהלית שקיבלה את ההחלטה.

פרט 8(א) לתוספת גודר את סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים על-פי זהותו של הגוף המחליט, ללא התייחסות לסוג העניין.

המשיבה 1 הינה רשות מקומית ואכן פרט 8(א) אינו כולל בגדרי סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים החלטות של רשות מקומית הטעונות אישורו של שר הפנים. לפיכך, במקרה מעין זה לא ניתן היה להשיג על חוק העזר בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים.

עם-זאת, תמצית טענתה של העותרת היה כי המשיבה 1 לא הלכה במסלול הקבוע בחוק, קרי - קבלתו של חוק עזר. משמע, אין מדובר בהחלטה של רשות מקומית הטעונה אישורו של שר הפנים, וממילא נתונה הביקורת עליה בגדרי סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים.

החלטתו של השר בעניין אישור המעשה של הרשות המקומית נתונה לפיקוחו של בית-המשפט הגבוה לצדק. כמובן, שהקניית סמכות לבית-המשפט לעניינים מינהליים לא גרעה מסמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק {ראו בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993); בג"צ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5), 950 (2002)}.

בעבר התעוררה השאלה כיצד לנהוג מקום שבעל דין מעוניין להשיג על מעשה מינהלי שנדרש לשתי החלטות של רשויות מינהליות שונות, שרק אחת מהן נתונה לביקורתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. נפסק, כי במקרה מעין זה יש לבחון מהי הטענה הדומיננטית, האם מכוונת היא כנגד החלטתה של הרשות המינהלית האחת או של זו האחרת {בג"צ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח-תקווה, פ"ד נא(5), 385 (1997)}. אם הטענה הדומיננטית מופנית נגד החלטתה של הרשות המינהלית הנתונה לביקורתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, אין מניעה לצרף אף את הרשות האחרת כמשיבה בעתירה בפני בית-המשפט האמור. ההסדר שבפרט 8(א) לתוספת הולך בדרך שונה. על-פיו, אין צורך לבחון את השאלה מהי הטענה הדומיננטית. כל החלטה של רשות מקומית הטעונה אישורו של שר הפנים אינה בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים.

במקרה הנדון, העותרת אף טענה כי המשיבה 4 פועלת בלא רישיון עסק וכי על-מנת להבטיח תשלום דמי כניסה לחוף הוקמה גדר בלא היתר. עניינים אלה - ענייני רישוי עסקים וענייני תכנון ובניה - נתונים אף הם לסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים מכוח פרט 7 ופרט 10 {בהתאמה} של התוספת. מכאן, שהעתירה כולה יכולה להידון בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. המקרה אינו בעל אופי ייחודי או עקרוני עד שיצדיק בירור בבית-המשפט הגבוה לצדק.

כמו-כן, יש אף לזכור, כי היה והעותרת לא תצלח בבית-המשפט לעניינים מינהליים, פתוחה הדרך בפניה לערער בפני בית-משפט זה בכובעו האחר, כבית-משפט לערעורים.

לפיכך, נקבע כי דין העתירה להידחות על-הסף.

11.6 תנאי בטיחות

ב- ע"א 145/80 {שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)} נקבע כי אין כל מניעה לכך שחקיקת רישוי תקבע כתנאי לרישוי הוראות בטיחות לטובת הנפגע.

תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה), התשל"ג-1973 נועדו להבטיח תנאי תברואה ובטיחות ראוים בבריכה, דהיינו, לשמור על טובת הכלל, לרבות ההוראות הבאות להבטיח הביטחון במימי הבריכה שנועדו לשמור על האינטרסים של המתרחץ היחיד.

11.7 חוקים המסדירים

ב- בג"צ 46/82 {ש' קנצפולסקי נ' עיריית תל-אביב ואח', פ"ד לו(4), 713 (1982)} נקבע כי סעיפים 6(א)(6) ו- 7 לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964, מכוונים בראש ובראשונה להסדרת עניין השיט בים עצמו והבעיות הנלוות אליו במישירין, במטרה לוודא שלא ייפגעו בטיחותם, בריאותם או נוחותם של מפעילי כלי השיט האמורים ושל המתרחצים בים. אין בהוראות אלה כדי לפגוע בסמכות העירייה להוציא הוראות ולהתקין תקנות, על-סמך סמכויותיה האחרות, שמגמתן להבטיח את הביטחון, הנוחיות, והניקיון בשפת הים.

בהיות השטח של שפת הים שטח ציבורי פתוח לקהל, הרי על-פי הסמכויות הכלליות הנתונות בפקודת העיריות (נוסח חדש), רשאים המשיבים לגרום לסילוקם של כל החפצים שהונחו בחוף ללא היתר, ובמיוחד כאשר הדבר נעשה בנסיבות, שיש בהן משום פגיעה בנוחיותם של תושבי הסביבה.

סמכותו של ראשי העיר שלא להתיר את ניהול העסק האמור נובעת מהיותו "רשות רישוי" על-פי חוק רישוי עסקים, ואין כל פסול בהחלטתו לאסור השכרת כלי שיט בחוף הומה מאדם, כמו חוף הילטון, כאשר ההחלטה מבוססת על טעמי בטיחות והשמירה על רווחתם וטובתם של המתרחצים ויתר המבלים בחוף.

11.8 מניעת סכנת פגיעת סירות

ב- בג"צ 197/81 {אילת פרידמן נ' ראש עיריית אילת, פ"ד לו(2), 425 (1982)} נפסק כי מניעת הסכנה של פגיעת סירות במתרחצים וריכוז העסקים של השכרת סירות במקום אחר לשם יעילות הפיקוח נוכח קירבת המקום לגבול, הם שיקולים רלבנטים, אשר הרשויות הנוגעות בדבר רשאיות לשקול בתחום שיקול-דעתן המקיף.

העושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות חוק, במטרה שהרשות תיכנע לדרישותיו, לא יזכה לסעד ב- בג"צ.

ייתכנו מקרים יוצאים-מן-הכלל, בהם יעדיף בג"צ את שיקול טובתו של העותר על השיקול, שהוא בא באי-נקיון כפיו, ומן הראוי לבחנם לגופם בטרם באים לנעול שערי בג"צ מחמת אי-נקיון-כפיים.

11.9 תביעת רשלנות בנזיקין

ב- ע"א 4597/91 {קיבוץ אפיקים נ' חי כהן ואח', פ"ד נ(3), 111 (1996)} נפסק כי אפילו אין הבריכה דנן נחשבת למקום רחצה מוכרז על-פי צו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחיה מוכרזות), התש"ל-1970, אין בכך כדי להביא למסקנה, כי האחרון אינו חייב בסימון ושילוט הולמים בבריכה.

עצם העובדה כי דבר חיקוק פלוני, המטיל חובה לנקוט באמצעי זהירות, אינו חל על מזיק אלמוני, אינה מחייבת את המסקנה כי אותו מזיק אלמוני פטור מנקיטת אמצעי הזהירות המנויים באותו החיקוק.

החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר. לפיכך, בענייננו אין כל מניעה לקבוע כי על הקיבוץ חלה חובת סימון ושילוט, כפי שאכן קבע בית-המשפט המחוזי, אף בהנחה שהחיקוקים הרלבנטים אינם חלים על הקיבוץ.

12. רשות הכבאות

12.1 כללי

מעורבות שירותי הכבאות הינה בשלושה מישורים: האחד, במתן אישור כבאות כתנאי לקבלת רישיון עסק. השני, במעקב וביקורת של עסקים קיימים ומילוי הוראות כיבוי. השלישי, כל מישורי ההתערבות כמפורט בחוק שיפורטו להלן.

מעצם תכליתו של חוק רישוי עסקים הברורה על פניה ועולה מסעיף 1  שבחוק עולה כי חוק רישוי עסקים נועד להבטיח שורה של תנאים שכולם נועדו לתכלית הציבור ובהם קיום הדינים הנוגעים לכבאות {ראה סעיף 1(7) לחוק רישוי עסקים}.

אכן, מטרתו של חוק רישוי עסקים היא להבטיח כי תושבי המדינה ייהנו מבטחון בריאותי, סביבתי, אישי ותברואי. אין צורך להכביר מילים על חשיבותו של ביטחון זה על כל רבדיו, שאלמלא היה קיים, היה נתון הציבור בסכנה מתמדת של מחלות, מפגעים סביבתיים ואף סכנה אישית לגופו ובטחונו.

12.2 מקורות החובה להתקנת אמצעי כיבוי ופיקוח

חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב-2012 מקנה לשירותי הכבאות סמכויות רבות מכוח חוק זה וכן מכוח תקנות שקדמו לחוק.

אולם, אין במסגרת סמכויות אלו, סמכות לסרב להיתר בניה התואם תכנית. בעיות כיבוי הקיימות מיתחם חייבות לבוא לידי פתרון במסגרת הסמכויות הרבות המוקנות לשירותי הכבאות, אך לא על-ידי סירוב לבקשה להיתר בניה תואמת תכנית.

נציין בהקשר זה, כי לשירותי הכבאות סמכויות גם בתחום הרישוי, כאשר לאחר אישור הבקשה להיתר הבניה, נבדקת הבקשה להיתר ביחס לתקנות המחייבות עמידה בסטנדרטים הנדרשים-לבטיחות באש.

אולם, בהקשר זה של היתרי בניה, סמכויות רשויות הכיבוי הינן בהתאמת הבקשה להיתר וההיתר לדרישות הספציפיות הקבועות בדין, ואין לרשויות הכיבוי סמכות לסרב באופן גורף לבקשה להיתר בניה, אלא רק ליתן הוראות להתאמתה לדין.

כלומר, גם אם לדעת שירותי כבאות בעיות במיתחם בו נבנה האתר כי אז את הבעיות הכלליות השוררות במיתחם לעמדת שירותי הכבאות יש לפתור באמצעות הסמכויות הרחבות המוקנות במסגרת החוק {לרבות הוצאת צווים מינהליים} לרשויות הכיבוי ואילו ככל שקיימת בעיה ספציפית במבנה נשוא הבקשה להיתר, אין מקום לסירוב לבקשה להיתר, אלא יש ליתן הוראות מתאימות להתאמת המבנה וזאת במסגרת הנוהל הרגיל של הוצאת אישור כיבוי אש לאחר אישור הבקשה להיתר.

החוק נכנס לתוקפו ביום 08.08.12 ולפיו הוקמה, החל מיום 07.02.13, רשות ארצית לכבאות והצלה. אולם, אין זה המקור היחיד. בנוסף לו, מוקנית לרשות הכבאות גם סמכות שברשות להורות על התקנת אמצעי כיבוי, היא הסמכות הנובעת מעצם תפקידיה של רשות הכבאות "להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דליקות בתחומה ולמניעת דליקות או התפשטותן של דליקות לתחומה או מעבר לתחומה, וכן להצלת נפש ורכוש", סמכות המוסדרת בסעיף 4 לחוק {לעניין סמכות שבחובה וסמכות שברשות ראה בג"צ 1605/94 טלסינימה בע"מ ואח' נ' שרת התקשורת, פ"ד נב(3), 803, 814-813 (1998); בג"צ 653/83 מבע מוציאים לאור בע"מ נ' סגן נציב מס הכנסה, פ"ד לט(3), 29, 34 עד 35 (1985)}.

סמכות רשות הכבאות להורות על התקנת אמצעי כיבוי, מצויה גם בחוקי עזר המותקנים, בין היתר, בנוסף להוראות החוק, בחוקים נוספים כגון חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, צוויהם ותקנותיהם.

לא ניתן, איפוא, לומר, כי רשות הכבאות מוסמכת לחייב בהתקנת אמצעי כיבוי אש רק מכוח תקנות שהותקנו על-פי חוק שירותי הכבאות וקביעה כזו גם אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, עם הקמת רשות כבאות ועם תכליתו של חוק שירותי הכבאות.

הרשות מוסמכת גם מוסמכת להורות על התקנת אמצעי כיבוי, על-פי שיקול-דעתה, לשם מילוי תפקידיה במניעת שריפות ובכיבויין ולכל הצרכים והמטרות שבחיקוים הנ"ל וככל שהורתה על התקנתם, מחוייבת היא בביצוע ביקורות לגביהם והגוף המבוקר מחוייב בתשלום אגרה בגין ביקורות אלה.

12.3 סמכות רשות הכבאות לקביעת אמצעי כיבוי - סמכויות חובה וסמכויות רשות

סעיפי החוק דנים בסמכות שבחובה של רשות הכבאות לקבוע אמצעי כיבוי על-פי תקנות שיותקנו, ובהיעדר תקנות אלה אין הרשות חייבת להורות על התקנת אמצעי כיבוי.

גם אם אין חובה, לרשות הכבאות סמכות שברשות להורות על התקנת אמצעי כיבוי, וזאת מעצם תפקידיה של רשות הכבאות "להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דליקות בתחומה ולמניעת דליקות או התפשטותן של דליקות לתחומה או מעבר לתחומה, וכל להצלת נפש ורכוש" {סעיף 2 לחוק שירותי כבאות; ת"א (מחוזי חי') 1102/06 איגוד ערים אזור חיפה שירותי כבאות נ' רפאל בע"מ, פורסם באתר נבו (02.10.10)}.

12.4 תקנות כיבוי אש

סעיף 147 לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב-2012 קובע כדלקמן:

"147. הוראות מעבר לעניין תקנות

(א) תקנות שהותקנו לפי חוק שירותי הכבאות כנוסחן ערב פרסומו של חוק זה, המפורטות להלן, יעמדו בתוקף עד להתקנת תקנות חדשות לפי חוק זה בעניינים המוסדרים בהן, אלא-אם-כן בוטלו או שונו קודם לכן בידי השר:

(1) תקנות שירותי הכבאות (אמצעי כיבוי במוזאונים), התשמ"ז-1986;

(2) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבניין מסחרי), התשל"ב-1971;

(3) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי-חולים), התשל"ב-1972;

(4) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי מגורים), התשל"ב-1972;

(5) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי ספר), התשל"ב-1972;

(6) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי עינוג), התש"ל-1969;

(7) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי תפילה), התשל"ב-1972;

(8) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי מלון), התשל"ב-1972;

(9) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במחסנים), התשל"ב-1972;

(10) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במפעלי תעשיה או מלאכה), התשל"ב-1972;

(11) תקנות שירותי הכבאות (אספקת מים וברזי כיבוי), התשל"א-1971;

(12) תקנות שירותי הכבאות (מינוי והעסקה של כבאים), התשכ"ט-1969;

(13) תקנות שירותי כבאות (מינוי והעסקה של כבאים-מתנדבים), התשמ"ו-1986;

(14) תקנות 2 ו- 3 לתקנות שירותי הכבאות (הדרגות והתקן של יחידות הכבאים), התשל"ו-1976;

(15) תקנות שירותי הכבאות (העסקת כבאים במשמרות), התשמ"א-1981;

(16) תקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), התשל"ה-1975.

(ב) תקנות שהותקנו לפי חוק שירותי הכבאות כנוסחן ערב פרסומו של חוק זה, המפורטות להלן, יעמדו בתוקף עד ליום כינון הרשות, אלא-אם-כן בוטלו או שונו קודם לכן בידי השר:

(1) תקנות שירותי הכבאות (הדרגות והתקן של יחידות הכבאים), התשל"ו-1976, למעט תקנות 2 ו- 3 לתקנות האמורות;

(2) תקנות שירותי הכבאות (הסדרים ותנאים לעזרה הדדית), התשכ"ב-1962;

(3) תקנות שירותי הכבאות (חקירת דליקה וגורמיה), התשל"ב-1972;

(4) תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי), התשכ"ה-1964;

(5) תקנות שירותי הכבאות (סמכויות מפקד שירותי הכבאות), התשל"ט-1978;

(6) תקנות שירותי הכבאות (סמכויות מפקח כבאות ראשי), התשל"ב-1972;

(7) תקנות שירותי הכבאות (פעולות משותפות), התשכ"א-1960.

(ג) תקנות והוראות שנקבעו לפי חוק שירותי הכבאות כנוסחן ערב פרסומו של חוק זה, המפורטות להלן, יעמדו בתוקף כל עוד לא בוטלו בידי השר:

(1) תקנות שירותי הכבאות (משמעת), התש"ם-1980;

(2) הוראות שירותי הכבאות (משמעת), התשמ"א-1980.

(ד) בכפוף להוראות סעיף-קטן (ג)(2), נהלים שקבע מפקד כבאות ראשי לפי חוק שירותי כבאות, יעמדו בתוקפם עד לקביעת נהלים על-ידי הנציב לפי חוק זה.

(ה) סמכות הנתונה לרשות כבאות בתקנות המפורטות בסעיפים-קטנים (ב) ו- (ג) נתונה לרשות הכבאות וההצלה, והנציב יקבע את בעל הסמכות; הודעה על קביעה כאמור תפורסם ברשומות.

(ו) בטלו תקנות המפורטות בסעיף-קטן (ב) עקב החלפתן בהוראות מכוח חוק זה, יפרסם על-כך השר הודעה ברשומות."

תקנות אלה עדיין בתוקף וכמצויין בהן הן הותקנו גם בתוקף סעיף 9 לחוק רישוי עסקים.

12.5 ההלכה הפסוקה

ב- עפ"א (מרכז) 42086-05-14 {אילות השקעות בנכסים (רחובות מערב) 1992 בע"מ נ' עיריית כפר סבא, תק-מח 2014(2), 28195 (2014)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט לעניינים מקומיים בכפר סבא מיום 01.05.14 במסגרתו דחה בית-משפט קמא, בקשת המערערת לביטול צו הפסקה מינהלי, וניתן תוקף של צו שיפוטי.

במקרה הנדון, המערערת הינה בעלים של "קניון ערים", ברחוב כצנלסון כפר סבא. מעל הקניון נמצאות דירות מגורים, למעשה, הקניון הינו חלק מבית משותף. בקניון מצויות מסעדות. הוצאת אדי הטיגון וכלל הריחות ממטבחי המסעדות נעשה באמצעות מנדף. המנדף עצמו עובר דרך פיר טכני.

קצהו של המנדף מסתיים אל מחוץ גג הבית המשותף.

המערערת ביקשה לבצע עבודות בחלק העובר דרך הפיר הטכני, ולא בחלק החיצוני של המנדף וזאת עקב שינוי התקן הישראלי למנדפים בשנת 2012, שמטרתו, הפיכת המנדף הקיים לבטיחותי יותר.

הפעולות שביצוען מבוקש הן:

שטיפת הארובה הקיימת משאריות שומן, סגירת החיבורים בין חוליות הארובה {הקיימת} בדרך של ריתוך, ולא באמצעות ברגים שהוא המצב הנוכחי; התקנת פתחי גישה לתחזוקה וניקוי בארובה הקיימת; עטיפת הארובה הקיימת ביריעה קרמית שנועדה לבודד את הארובה במצב של שריפה, קרי, ליצור בידוד אש למשך שעתיים לפחות מעת פרוץ שריפה; הוספת מתזים על צנרת הכיבוי האוטומטי הקיימת ועוברת בפיר הטכני; חסימת מעברי אש ועשן בפיר הטכני הקיים, בחומרי חסימה רכים סביב המנדף הקיים.

מהנדס עיריית כפר סבא, הוציא צו הפסקה מינהלי לעבודות בהיותן עבודות הטעונות היתר בניה ומתבצעות ללא היתר.

המערערת הגישה בקשה לבית-משפט קמא לביטול הצו המינהלי, הבקשה נדחתה ללא קיום דיון במעמד הצדדים.

לפיכך, הגישה המערערת ערעור. הערעור התקבל והחזיר התיק לבית-משפט קמא למתן החלטה לאחר שמיעת ב"כ הצדדים.

התקיים דיון בפני בית-משפט קמא ובסופו-של-יום נדחתה בקשת המערערת לביטול צו הפסקה מינהלי. מכאן הערעור לבית-המשפט.

בנימוקי הערעור, המערערת ציינה כי בית-משפט קמא טעה בניתוח הוראות סעיף 145(א)(2) לחוק התכנון, התשכ"ה-1965 {להלן: "החוק"}.

מדובר בשינוי פנימי ברכוש המשותף. החוק לא קובע כי כל שינוי ברכוש המשותף לא יהווה שינוי פנימי אלא רק שינוי הפוגע ברכוש המשותף.

עוד טענה המערערת כי לא כל תיקון הוא בגדר עבודת בניה וכי אם היה מדובר בפעולה החורגת מתוך הפעולות השגרתיות של תחזוקה, היה על המשיב להצביע על היתר אחד שנתן בעבר לפעולה שכזו. אך המשיב בחר שלא להציג מקרים מסוג זה.

עוד נטען לאכיפה בררנית שכן זה המקרה היחיד בו הוצא צו הפסקה מינהלי לעבודות תיקון בהתאמה של מינדף קיים שכן ברחבי העיר כפר סבא במהלך השנים הוקמו וקיימים מנדפים, ואם הוקמו ללא היתר, היה על המשיב לפעול להריסתם, או להגיש כתבי אישום.

המשיב ביקש לדחות את הערעור.

בית-המשפט בדחותו את הערעור קבע כי עולה מתוך הבקשה בפני בית-משפט קמא, מתוך הודעת הערעור, מתוך הפעולות הנדרשות לביצוע, כי אין מדובר בתחזוקה שוטפת כלל ועיקר. מדובר בשינוי נדרש כתוצאה משינוי תקן בטיחות בשנת 2012 והתאמת המינדף הקיים למינדף הנדרש על-פי תקן אחרון זה.

רק אישור גורמים מקצועיים יכול להבטיח כי אין פגיעה ברכוש המשותף. האדם הסביר אינו יכול לקבוע זאת. ועל-כן, על פניו, ההנחה כי מדובר בשינוי פנימי מותר, אין לה מקום.

לפיכך, קבע בית-המשפט שלערעור כי לא מצא כי טעה בית-משפט קמא בקביעתו לעניין זה, ובנסיבות העניין החלטת המשיב בעצם הוצאת צו הפסקה מינהלי, סבירה.

לעניין אכיפה סלקטיבית, קבע בית-המשפט כי המדובר בטענה בעלמא שנטענה לגבי פעילות העירייה באכיפת היתרים לגבי מנדפים מזה עשרות בשנים, אינה רלוונטית. אנו מדברים על תקן משנת 2012 ותו לא.

על יסוד כל האמור לעיל הערעור נדחה.

ב- ע"פ (יר') 46332-02-14 {ח.א. דיזל האומן (2009) בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2014(2), 21410 (2014)} נדון ערעור על גזר-הדין שגזר בית-המשפט לעניינים מקומיים נגד המערערים 1-2 ביום 15.01.14 {המערער 3 שהה בחו"ל בעת הדיונים בבית-משפט קמא, כך שגזר-הדין נשוא הערעור רלוונטי רק למערערים 1-2}, והחלטה שניתנה בבקשה לעיכוב ביצוע, מיום 20.02.14. בהחלטות אלו ניתן צו סגירה לתחנת דלק הפועלת ללא רישיון מזה עשר שנים.

הסעדים המבוקשים בערעור הם: ביטול צו הסגירה; ביטול הקנסות שהוטלו על מערערים 1-2, ולחלופין, להקטין את סכומם באופן משמעותי; ולהורות לעירייה לזרז את הליכי הרישוי, על כל המשתמע מכך.

ביום 25.08.13 הוגש נגד המערערים {להלן גם: "הנאשמים"} כתב אישום, בו הואשמו על-כך שבשטח הנמצא ברחוב דרך חברון בירושלים, עסקו בעסק של תחנת דלק ורחיצת כלי רכב {להלן: "העסק"} ללא רישיון עסק, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 {להלן: "החוק"}. המערערת 1 הואשמה בהיותה בעלת העסק, בעוד שמערערים 2-3 הואשמו בתור המנהלים בפועל של העסק.

במסגרת ההליך, עתרה המאשימה לסגירה מידית של העסק. הוגשה חוות-דעת מאת המשרד להגנת הסביבה, לפיה, העסק מצוי באזור רגישות גבוהה ביותר לזיהום מי תהום, ופעילות התחנה מזהמת את הקרקע, והיא מהווה סכנה לזיהום מי תהום. אי-לכך, מתחייבת המסקנה כי התחנה מהווה סכנה לבריאות הציבור ועל-כן, יש לפעול לסגירתה המיידית.

ביום 10.12.13 הורשעו המערערים בית-משפט קמא על-פי הודייתם, וכן הוצגה הסכמה עונשית שכללה צו לסגירת העסק "שביצועו יידחה בחודש כדי לאפשר לנאשמים לבצע את תכנית השיקום וכן להתקדם בהליכי הרישום".

בגזר-הדין סקר בית-משפט קמא את השתלשלות העניינים, ועמד על הקושי שבהמשך פעילות התחנה המזהמת, הפועלת ללא רישיון - ומכאן, שגם ללא פיקוח של כיבוי אש ומשרד הבריאות - ועל הסכנה לציבור הנגרמת מכך. בית-משפט קמא גזר עונש של קנס וצו סגירת עסק, וקבע כי כך נעשה לרובם המכריע של העסקים המורשעים בכך שהם פועלים ללא רישיון.

במכלול השיקולים מצא בית-המשפט כי יש לדחות את ביצוע הצו, אך לעשות כן לתקופה מינימלית אשר יספיק לשיקום הנזק בהליך מזורז. אם ישקמו הנזק כליל במועד יהווה הדבר שיקול משמעותי בבקשה של הנאשמים להוסיף ולדחות את ביצוע הצו, ועם-זאת הבקשה תישקל לגופה אם וכאשר תוגש.

המשיבה התנגדה לבקשה, בציינה כי העסק הוקם במקום במנוגד לייעוד הקרקע במקום, ולכן אין אפשרות לקבל רישיון עסק בשנים הקרובות, אם בכלל.

לאחר דיון שהתקיים בבקשה לעיכוב ביצוע, דחה בית-משפט קמא את הבקשה, בהחלטה מיום 20.02.14 {להלן: "ההחלטה"}, וקבע, בין היתר, כי המדובר בנזק סביבתי של ממש, שעלול לפגוע בבריאות הציבור. השילוב שבין שני האלמנטים, תדלוק ועסק של שטיפה, מקים אינטרס ציבורי דומיננטי להפסקת פעילות העסק.

על החלטה זו ועל גזר-הדין, הוגש הערעור דנן.

בערעור, טענו המערערים כי בית-משפט קמא, בשבתו כבית-משפט לעניינים מקומיים, חסר סמכות לדון בכתב אישום הכולל אישומים לעבירות איכות הסביבה וזיהום הקרקע, על-פי חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992, וכי המשיבה היתה צריכה להגיש את כתב האישום בעילות אלו לבית-משפט השלום.

כמו-כן, טענו המערערים להתיישנות, לטענתם העבירה התיישנה, שכן העסק קיים מעל עשר שנים במיקומו הנוכחי, ומעולם לא נדרשו לסגירתו. לטענתם, העסק צמוד לכביש ראשי ובולט לעין, כך שקיומו היה ידוע משך כל התקופה האמורה ללא שננקט כל הליך נגדו, ונראה כי מבחינת המשיבה ניתן היתר מכללא להפעלתו.

המערערים טענו אף לאכיפה בררנית, הן בתחום רישוי העסקים והן בתחום זיהומי הקרקע מדְלקים, שכן קיימות בירושלים תחנות רבות, כולל תחנת דלק של עיריית ירושלים בגבעת שאול, אשר אינן בעלות רישוי ו/או תחנות דלק בעלות רישוי אשר מזהמות באופן חמור אף יותר מתחנת הדלק של המערערים ולא ננקטו כנגדם צעדים כלשהם.

עוד טענו המערערים לשיהוי של המשיבה, אשר השתהתה בהגשת כתב האישום לאורך שנים רבות.

בנוסף, טענו המערערים כי יש לקבל את הערעור מהטעם של הגנה מן הצדק, שכן המשיבה פעלה בדרך שאינה מקובלת ושלא בתום-לב. במשך שנים רבות בהן קיים העסק, המשיבה הרשתה למערערים להמשיך לנהל את עסקם ללא כל עסקה ותוך התעלמות ממנו ואי-מתן שירותים מינימאליים, ובהתנהגות זו יצרה הסתמכות מצד המערערים כי ניתן להם להמשיך ולהפעיל את העסק באותם תנאים גם להבא.

כמו-כן, טענו המערערים כי צו הסגירה יפגע קשות בחופש העיסוק ובמקור פרנסתם היחיד. יתרה-מזאת, המערערים מעסיקים בתחנה עובדים נוספים, ועבודה זו היא מקור פרנסתה יחידי גם להם.

מנגד, טענה המשיבה כי לא זו בלבד שבית-משפט קמא נתן למערערים אורכות נדיבות לשם תיקון הליקויים, המערערים לא ניצלו את פרק הזמן שניתן להם, ונכון למועד זה, הליקויים עדיין לא תוקנו, והמשמעות היא שזיהום הקרקע טרם טופל.

באשר לטענת המערערים בדבר אכיפה בררנית באזור בו נמצא העסק, טענה המשיבה כי בית העסק היחיד הנוסף שקיים באותו מיתחם הוא עסק של שיש, שגם לו אין רישיון עסק; והעובדה היא כי אף נגדו פתחה העירייה בהליכים, והוא עומד להתפנות מהמקום כיון שאין לו רישיון עסק ואין יכולת תכנונית במקום.

באשר לטענת השיהוי, טענה המשיבה כי העסק של המערערים הינו תחנה פיראטית, ומשך זמן רב לא היה מוכר למשיבה; ומיד לאחר שגילו הגורמים הרלוונטיים את הבעייתיות בעסק, פעלה המשיבה במלוא המרץ להפסיק את הפעילות.

בית-המשפט בדחותו את הערעור, קבע כי הטענות הכלליות אשר טענו המערערים, בדבר חוסר סמכות בית-המשפט לדון בזיהום, אכיפה בררנית והגנה מן הצדק, נדחו בבית-משפט קמא בהחלטה מיום 15.01.14. בית-משפט קמא ציין כי מדובר בטענות מקדמיות, אשר לא ניתנות להעלות לראשונה לאחר שהנאשמים כבר הורשעו לפי הודייתם. לא הוגשה בקשה לחזרה מהודאה, וממילא שאין להיענות לבקשה כזו.

בית-משפט קמא גם דחה את הטענות לגופן, כתב האישום אינו עוסק בזיהום, וזו טענה של המאשימה שרלבנטית לשאלת כניסת תוקפו של צו הסגירה לתוקף. משלא ננקטו הליכים באישום של גרימת זיהום, לא ניתן לטעון שערכאה זו אינה מוסמכת לדון משום שבית-המשפט לעניינים מקומיים הוא הערכאה המוסמכת לדון באישום של הניהול עסק ללא רישיון, שהוא האישום דנן. באשר לטענת אכיפה בררנית והגנה מן הצדק, אלה נטענו ללא כל ביסוס עובדתי, וכידוע הנטל על הטוען.

נקבע כי דין הטענות הכלליות מטעם המערערים להידחות.

לעניין צו סגירת העסק, אין חולק כי העסק פועל מזה שנים ללא רישיון, באופן בלתי-בטיחותי, ויוצר סיכון לאדם ולסביבה. בית-משפט קמא נתן למערערים מספר אורכות, המגיעות לסך של מספר חודשים, על-מנת שיתקנו את הליקויים בעסק היוצרים סיכון. אין מקום לטענה מצד המערערים כי בית-משפט קמא טעה בכך שלא העניק להם מסגרת זמן רחבה יותר.

בית-משפט קמא נתן אורכות לצו סגירת העסק, וזאת מתוך התחשבות בחופש העיסוק של המערערים והתחשבות בעובדה כי העסק מהווה מקור פרנסתם ופרנסת העובדים במקום, ברם בתנאי כי הליקויים יתוקנו. חרף האמור, המערערים לא פעלו לסילוק הסיכון עובר למתן החלטת בית-משפט קמא ביום 20.02.14, ועל-כן, בדין היא ניתנה. אף במהלך הליך הערעור, לא גילו המערערים במעשיהם כי בכוונתם לפעול באופן מיידי לתיקון הליקויים המסכנים את הציבור והסביבה, וגישה זו רק מחזקת את המסקנה כי לא ניתן להתיר לעסק זה להמשיך לפעול, ללא רישיון עסק, כאשר בכל יום הסיכון קיים ואף מחמיר עוד ועוד.

לפיכך, קבע בית-המשפט שלערעור כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית-משפט קמא, ודין הערעור נגד הצו לסגירת העסק להידחות. צו סגירת העסק, שניתן בבית-משפט קמא בגזר-הדין מיום 15.01.14, ייכנס לתוקף החל מיום 15.06.14, ויחולו עליו הוראות בית-המשפט לעניינים מקומיים כמפורט בגזר-הדין.

13. תברואה

13.1 איסור לעסוק בעסקי ההדברה

ב- צ"א (ת"א) 33362-05-18 {המשרד להגנת הסביבה תא נ' עדיאל שגן ואח', תק-של 2018(2), 83491 (2018)} נדונה בקשה למתן צו סגירה של עסק לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים ובנוסף עתירה להתליית רישיון מדביר לפי סעיף 33 לחוק הסדרת העיסוק בהדברה תברואית ולפי סעיף 15א לחוק החומרים המסוכנים. הבקשה הוגשה סמוך לאחר הגשת כתב אישום נגד המשיבים.

על-פי עובדות כתב האישום היו המשיבים בעלים של עסק למתן שירותי הדברה שפעל תחת השם "בר הדברות" ולעיתים "זמן הדברות". כתב האישום מייחס ביצוע העבירות למשיבים וכן לשני עובדים שלהם.

המבקשת טענה כי העיסוק בהדברה נעשה שלא כדין, ללא רישיון עסק כדין, תוך שימוש ופיזור חומרים מסוכנים שחלקם אסורים לשימוש ובחלקם נעשה שימוש בניגוד להוראות, מקים חשש ממשי לפגיעה חמורה ביותר בציבור ובסביבה עד כדי מוות.

המבקשת טענה כי תכלית הצווים המבוקשים מניעתית.

בית-המשפט קבע, כי קיימות ראיות לכאורה למכביר ובעוצמה גבוהה לנטען בכתב האישום בכל הנוגע לעבירות על חוק רישוי עסקים ועל תקנות רישוי עסקים (הדברת מזיקים). התשתית הראייתית מצביעה על המשיבים כעל מי שעוסקים במשך שנים בעסק להדברה מבלי להקפיד על כללים בסיסיים של מיגון, אחסנה ואזהרת הלקוחות מפני הסיכונים. המדבירים סומכים על נסיונם המקצועי ופחות על התוויות והוראות השימוש בחומרי ההדברה כפי שנקבעו על-ידי היצרנים. עם-זאת, כתב האישום כולל גם עבירות לפי חוק החומרים המסוכנים ולפי תקנות החומרים המסוכנים (רישום תכשירים להדברת מזיקים לאדם) תשנ"ד-1994. בחומר שהוגש לעיונו של בית-המשפט לא היתה חוות-דעת המתייחסת לחומרי ההדברה כאל חומר מסוכן כהגדרתו בחוק החומרים המסוכנים.

בית-המשפט שוכנע שהמשך פעילות העסק עלולה לסכן את הציבור ועוצמת הסיכון אינה מאפשרת סעד מתון יותר מאשר סגירתו.

בית-המשפט הורה על צו לסגירת העסק בר הדברות והעסק זמן הדברות עד לתום ההליכים המשפטיים.

בנוסף, בית-המשפט אסר על המשיבים לעסוק בהדברה בין בעצמם ובין בסיוע לאחרים אלא אם יעמדו בשני התנאים הבאים במצטבר: חתימה על ערבות עצמית בסך 10,000 ש"ח לקיום התנאים הקבועים בחוק הסדרת העיסוק בהדברה תברואית, התשע"ו-2016 ובתקנות רישוי עסקים (הדברת מזיקים), התשל"ה-1975; התייצבות מעסיק בעל היתר הדברה בתוקף בבית-המשפט אשר יחתום על ערבות צד ג' לקיום התנאים הנ"ל בסך 10,000 ש"ח ויצהיר כי הוא מסכים להעסיק את המשיבים או מי מהם בתפקיד סיוע לו ומסכים לפקח על כך שיקיימו את הוראות החוק והתקנות.

13.2 צו סגירה מהרופא המחוזי של משרד הבריאות בשל מקרי הרעלת מתנול

ב- צ"מ (ב"ש) 1737-06-18 {אורן יעקובוב נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-של 2018(2), 63857 (2018)} נדונה בקשה לפי סעיף 22(א) בחוק רישוי עסקים {להלן: "החוק"}, במסגרתה עתר המבקש לבטל צו סגירה עליו הורה רופא המחוז במסגרת סמכותו לפי סעיף 20 בחוק.

צו הסגירה ניתן ביום 31.05.18 לעסק מסוג מרכול, שבבלות המבקש, ואשר נמצא בבאר-שבע {להלן: "העסק" או "המרכול"}.

הרקע לדברים, הוא הפרה שהפר המבקש את החוק בכך שניהל את העסק ללא רישיון ולאחר שהרופא המחוזי של משרד הבריאות {להלן: "הרופא"} התרשם שקיימת סכנה מיידית לבריאותו של הציבור.

במהלך חודש מאי האחרון התגלו שני מקרי הרעלת מתנול בבית-החולים סורוקה ועלה חשד שהרעלה זו מקורה בשתיית משקה אלכוהולי של וודקה. בעקבות מידע וחקירה התגלה העסק כמקום שבו, לפי בנו של אחד המתלוננים, נרכשו בקבוקי משקה שכזה. משרד הבריאות ערך בעסק ביקורת ונמצאו על גבי מדפי העסק 53 בקבוקים של וודקה, זהים לבקבוק שנרכש על-ידי אחד מנפגעי ההרעלה. על פניו עוררו הבקבוקים חשד כי אינם תקניים, זאת נוכח שנעדרו מהם סימני זיהוי יצרן כפי הנדרש, מילויים לא היה אחיד, מי עיבוי הצטברו בדופן פנימית של צוואר הבקבוק וסימונם היה שלא לפי התקן.

יצויין כי בסופו-של-דבר נמצא גם כי באותם בקבוקים שנלקחו מהעסק, קיים מתנול בריכוז הגבוה פי 1,341 מהמותר.

עוד לפני קבלת תוצאות בדיקות המעבדה, ועל-סמך החשד הנובע מתפיסת הבקבוקים כאמור, זומן המבקש לשימוע. הוא התבקש לספק חשבוניות ומסמכים על-מנת לאתר את מקור הזיוף, אך לא היה שיתוף פעולה, זאת ככל העולה מהליך השימוע.

בסופו של הליך השימוע, מצא הרופא כי בעסק נמכרו משקאות חריפים מזוייפים וכי הדבר מסכן במיישרין את בריאות הציבור. הרופא התרשם כי למבקש, כבעל העסק, אין כל ידע או הקפדה בנושא ניהול תקין של תחומי תברואת המזון, הוא חסר ידע ומודעות ואין לו כוונה לשינוי התנהלותו. עוד הובא בחשבון כי העסק מתנהל ללא רישיון עסק.

משכך, הורה הרופא על צו הפסקה מינהלי לפי סעיף 20 בחוק.

המבקש טען, כי בצו ההפסקה נפלו פגמים בתאריך הכותרת, הוא נערך באופן מפלה כיוון שלעסקים אחרים דומים לא הוצא צו הפסקה, מדובר בסנקציה חמורה הפוגעת בקניינו של המבקש ובפרנסת משפחות נוספות וכי אין מדובר בהליך עונשי.

בית-המשפט קבע שהרופא היה מוסמך להורות על הצו, שיקול-דעתו היה סביר בנסיבות העניין, ואף התבקש, זאת במיוחד כאשר נמצאו הממצאים והתגלתה ההתנהלות המסכנת של המבקש, ובמיוחד על רקע שאין רישיון עסק למקום.

אף שנכון היה בית-המשפט לבחון ביחד עם המבקש והרופא את האפשרות לצמצם את תוקפו של הצו, הרי שהרושם הוא שהמבקש לא מסוגל בעצמו להבטיח את מילוי התנאים וקשה לתת בו אמון שיפקח על אחרים. המבקש לא הקל על בית-המשפט לתת בו אמון נוכח שלא הקפיד קלה כחמורה על קיומו של הצו, ובכלל זה, לכל הפחות אפשר ללקוחות להיכנס למקום ואפשר שימוש במתקני העסק.

הבקשה נדחתה. צו ההפסקה המינהלי יעמוד על כנו בהתאם לתקופה הקבוע בחוק ומצופה כי המבקש ינצל את התקופה כדי להסדיר את כל הליקויים ולהבטיח קיומם של התנאים להבטחת בריאותו של הציבור, שלומו ובטיחותו.

13.3 בקשה לסעד זמני שעניינו דחיית ביצועו של פסק-דין לפינוי משחטה

ב- ת"א (ת"א) 51843-04-18 {אוריאל - יסכה בע"מ ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל ואח', תק-של 2018(2), 77940 (2018)} נדונה בקשה לסעד זמני שעניינו למעשה דחיית ביצועו של פסק-דין מוסכם וחלוט לפינוי מקרקעין השייכים למדינה ובה מפעילים המבקשים משחטה רחבת היקף ללא רישיון עסק וללא היתרי בניה. זאת לאחר שכמעט וחלפה התקופה של ארבע שנים שניתנה למבקשים לצורך השלמת הפינוי, אשר הוגדר, בהסכמה, כ"ודאי וללא כל תנאי".

המבקשים מפעילים משחטה בשטחה המוניציפלי של עיריית אור יהודה {המשיבה 2}, מזה שנים. אין חולק כי המקרקעין, שבהם פועלת המשחטה היא של המדינה, ומנוהלת בידי רשות מקרקעי ישראל {המשיבה 1}.

בשנת 2013 מצאו עצמם המבקשים כתיאורם ניצבים מול צמד מהלכים שהיה בהם להביא לסגירת המשחטה, לרבות המרכז הלוגיסטי שהם מפעילים במקום: מהלך של העירייה לשלילת רישיון העסק ולהפסקת פעילות המשחטה; והליך פלילי שנקטה המדינה {המשיבה 3} בקשר עם בניה בלתי-חוקית רחבת היקף במקום.

להתמודדות עם הפעילות במישור רישיון העסק, אך על רקע שילובה עם ההליך הפלילי, הגישו המבקשים עתירה מינהלית לבית-המשפט לעניינים מינהליים. זו הובילה למעין "גישור" בין המבקשים והמשיבות כולן, וזה הוביל בתורו להסכם לפינוי מושהה עד מאד של המשחטה. לדידם של המבקשים, ההסכם כלל "פשרות כואבות", והכל מתוך תכלית עיקרית של "הבטחת רציפות פעילות המשחטה ומניעת פיטורי מאות עובדים".

ארבע השנים שנועדו לאפשר למבקשים להבטיח את רציפות פעולת המשחטה ואת פרנסתם של עובדיה בדרכן להסתיים ביום 30.06.18. ברם לטענת המבקשים משחטה חלופית אינה מוכנה, חרף מה שהגדירו המבקשים כ"עבודות אינטנסיביות".

מכתבים שונים של המבקשים, לטענתם, לא הועילו, ומכאן תובענתם, הקוראת בין יתר הסעדים המרובים בה לעיכוב הפינוי עד לחודש ינואר 2021. בגדרה - הבקשה לסעד זמני, לעיכוב הפינוי עד החלטה אחרת בהליך העיקרי, עיכוב מימוש הבטוחות, ועוד הכרוך באלה.

בית-המשפט קבע, כי סיכויי התביעה קלושים, כך לכאורה. מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. שיקולים של שיהוי וחוסר תום-לב אף הם פועלים משמעותית לחובתם. יש להצר על כך שהמבקשים, שבפסק-הדין ניתן להם בהסכמתם פרק זמן של ארבע שנים על-מנת שיהיה בידם להקים אתר חלופי, להבטיח את רציפות פעילותם, ובעיקר למנוע פגיעה בעובדיהם {כך טענתם שלהם}, מתייצבים רגעים אחדים טרם מועד הפינוי לכאורה, ומבארים כי אתר חלופי אין, ולא יהיה בזמן הקרוב, ומכאן הארכה המבוקשת, כסעד זמני. כך הם מבקשים לגלגל לפתחן של הרשויות את האחריות לסגירתו הקרובה של המשחטה תוך פגיעה אפשרית בעובדיה ובקשורים בה, אף שהיא שהסגירה היא תולדה של פסק-הדין המוסכם {כמו גם גזר-הדין המוסכם בהליך הפלילי, שנשמט מן הבקשה}, שהמבקשים הם צד לו, ושל חלוף השנים הרבות מאז. הבקשה נדחתה.