פרק ג': דוגמאות ותקדימים

1. בקשת רשות ערעור על דחיית ערעור שהוגש לאחר שלוש שנים - בעל עסק לאיסוף גרוטאות ורכבים

ב- רע"פ 3082/17 {שמואל בנימין כץ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2018(2), 3054 (2018)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים 2-1 על גזר דינו של בית-משפט השלום אשר ניתן בעניינו של מבקש 3.

המשיבה הגישה כתב אישום מתוקן נגד מבקש 3, הכולל שני אישומים. במסגרת האישום הראשון נטען כי מבקש 3 החזיק והשתמש, בלא שניתנה לו זכות כדין, במקרקעין באזור, בצמוד לכביש 44 {להלן: "המקרקעין"}. החלקות נמצאות בבעלות רשות הפיתוח ומיועדות לשימושו של בית הספר החקלאי מקוה ישראל לפי חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל, התשל"ו-1976. חלקה אחת נמצאת בבעלות פרטית.

עוד נטען כי המקרקעין מצויים במרחב התכנון של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז תל-אביב, ועל-פי תכנית בת תוקף החלה על המקרקעין, ייעודם הינו שטח ציבורי פתוח המיועד לשימוש חקלאי ולשימושים נוספים.

על-פי עובדות האישום הראשון, בסמוך ליום 20.01.10, במועד שאינו ידוע למשיבה במדויק, הציב מבקש 3 על הגדר המקיפה את המתחם שני שלטי פרסום על גבי קונסטרוקציית פלדה. לצורך ניהול העסק האמור השתמש מבקש 3 במבנים רבים המצויים על המקרקעין שהוקמו ללא היתר בניה כדין. באישום זה הואשם מבקש 3 בבניה ושימוש במקרקעין ללא היתר ובסטיה מתכנית מתאר בקרקע חקלאית, עבירה לפי סעיפים 204(א) ו-(ג), 208(2),(6) ו- (7) לחוק התכנון והבניה, כנוסחו טרם תיקון מס' 116 מיום 25.10.17 {להלן: "החוק" ו- "תיקון מס' 116" בהתאמה}.

באישום השני נטען כי מבקש 3 הורשעבבית-משפט השלום בגין ניהול עסק של איסוף גרוטאות רכב, מחזורן ומכירתן ללא רישיון עסק או היתר זמני כדין. בין העונשים שהוטלו עליו באותו תיק, הוצא נגדו צו סגירת עסק. בהמשך, הורשע מבקש 3 בגין ניהול עסק של אחסנת עיבוד ופירוק מתכת ומוצריה וגרוטאות מתכת ללא רישיון עסק או היתר זמני כדין. בגין הרשעה זו הוצא נגדו צו סגירת העסק וצו פינוי של כל חפץ המצוי בתחומו. ברם, מבקש 3 הפר את צווי הסגירה והפינוי שהוצאו נגדו והמשיך בהפעלת העסק. באישום זה הואשם מבקש 3 באי-קיום צו בית-משפט, עבירה לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים.

מבקש 3 הורשע על-פי הודאתו במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. בהמשך לכך, נגזר דינו. בגזר-הדין התייחס בית-המשפט, בין היתר, להרשעותיו הקודמות ולהודאתו במיוחס לו והשית עליו את העונשים הבאים: קנס בסך של 175,000 ש"ח או 175 ימי מאסר תמורתו; צו להריסת כל  הבניה מושא כתב האישום בהתאם למפורט בו {להלן: "צו ההריסה"}; צו לפיו עליו להפסיק את העיסוק בעסק המתואר בכתב האישום, ולא להעבירו לאחר, אלא אם לאותו אדם ישנו רישיון או היתר זמני כדין לניהול עסק.

שני הצדדים ערערו על פסק-הדין. בית-המשפט המחוזי קבע כי העונש אשר הושת על מבקש 3 נוטה מאוד לקולא ועל-כן דחה את ערעורו וקיבל את ערעור המשיבה כך שהקנס הוחמר והועמד על-סך של 300,000 ש"ח.

בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד מתן פסק-דינו של בית-משפט השלום, המבקשים 2-1, שלא היו צד להליך שהתנהל בבית-משפט השלום, ואשר טענו כי הם מחזיקים בזכויות במבנה היסטורי שהוקם במקרקעין כדין, הגישו לבית-המשפט המחוזי ערעור על פסק-הדין. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור. פסק-דין זה הוליד את הבקשה דנן.

לטענת שלושת המבקשים, בקשתם מעוררת שאלות בעלות חשיבות החורגת מעניינם הפרטי. נטען כי בית-משפט השלום השית צו הריסה שיפוטי גם על המבנה ההיסטורי בו מחזיקים המבקשים 2-1, וזאת בניגוד להסדר הטיעון שהוסכם בין המבקש לבין המשיבה, כאשר עובר למועד מתן גזר-הדין, בית-משפט השלום לא פנה אל המבקש על-מנת לוודא שהודאתו, הכוללת פגיעה בהגנת ההתיישנות, היא הודאת אמת. נטען כי מאחר שהמבנה ההיסטורי הוקם עובר לשנת 1920 של המאה הקודמת, על עבירת הבניה חלה תקופת ההתיישנות.

בית-המשפט קבע כי לא היה כל מקום לדון בבקשה זו, בכל הנוגע לעניינו של מבקש 3. משלא ניתנה ארכה לצורך הגשת בקשת רשות ערעור, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הפך איפוא לגביו לחלוט - ולא ניתן עוד לערער עליו.

גם באשר לעניינם של המבקשים, חרף ניסיונותיהם של המבקשים להציג את בקשתם ככזו המצדיקה קבלת רשות ערעור לפני בית-משפט, בית-המשפט קבע, כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה החורגת מעניינם הפרטני, ודי בכך על-מנת לדחותה. הבקשה נדחתה.

2. בקשה למשפט חוזר - ניהול עסק מיצים טבעיים ללא רישיון

ב- מ"ח 6255/17 {אסתר ביטרן נ' מדינת ישראל, תק-על 2017(4), 7722 (2017)} נדונה בקשה לקיום משפט חוזר, לפי סעיף 31 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) {להלן: "חוק בתי-המשפט"}, בהרשעתה של המבקשת בעבירת ניהול עסק טעון רישיון ללא רישיון, בניגוד לסעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים {להלן: "חוק רישוי עסקים"}.

נגד המבקשת הוגש, בבית-המשפט לעניינים מקומיים, כתב אישום המייחס לה עבירה של ניהול עסק טעון רישוי ללא רישיון, לפי חוק רישוי עסקים. על-פי כתב האישום, עסקה המבקשת בהכנה ומכירה של מיצים טבעיים ודברי מאפה וכן תה וקפה, בדוכן רחוב המצוי בתחום עיריית תל-אביב-יפו {להלן: "העסק"}. בדיון שהתקיים בנוכחות המבקשת, הודיע בא-כוח המבקשת דאז כי המבקשת מודה בכתב האישום, בכפוף למחיקת המילה "הכנה", וביקש כי המועד לטיעונים לעונש יידחה, כדי "להגיע לפתרון שיהיה מוסכם על שני הצדדים". באותו יום הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים את המבקשת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום. נשמעו טיעונים לעונש. המבקשת לא התייצבה לדיון זה עקב מצב רפואי, אולם בתה נכחה באולם. באותו יום גזר בית-המשפט על המבקשת קנס בסך 5,000 ש"ח וכן נתן צו לפיו עליה להפסיק את העיסוק בעסק, לא לנהל בחצרים נשוא כתב האישום עסק כלשהו הטעון רישוי, אלא אם קיבלה רישיון עסק או היתר זמני כדין, ולא להעביר את הבעלות או ההחזקה בעסק מבלי לקבל לכך היתר כדין.

לאחר שגזר-הדין הפך חלוט, הגישה המבקשת, באמצעות בא כוחה הנוכחי, בקשה לחזרה מהודיה וביטול הכרעת דין וגזר-דין, המבוססת על מסמך שכותרתו "סיכום ייעוץ", שערך הפסיכיאטר ד"ר מיכאל שפרינץ {להלן: "המסמך" ו"ד"ר שפרינץ", בהתאמה}. במסמך נכתב כי המבקשת סובלת מבעיה רפואית כרונית שבעטיה היא מקבלת משככי כאבים ואף מטופלת באמצעות קנאביס רפואי. עוד נכתב במסמך, כי תרופות אלה משפיעות על מצבה הקוגניטיבי של המבקשת ומשכך היא בעלת "שיפוט לקוי" ואף אינה מסוגלת לדאוג לענייני רכושה. כן צויין, כי הפגיעה הקוגניטיבית קיימת מזה חצי שנה. על בסיס האמור במסמך, טען בא כוח המבקשת, כי קיים חשש ממשי שההודאה לא ניתנה מרצונה החופשי של המבקשת וכי היא לא הבינה את התוצאות המשפטיות הנובעות ממתן ההודאה, ועל-כן יש מקום לאפשר למבקשת לחזור בה מהודייתה.

בית-המשפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשה. בית-המשפט עמד על השלב המאוחר בו הוגשה הבקשה - לאחר הכרעת הדין; לאחר גזר-הדין ואף לאחר שפסק-הדין הפך חלוט.

המבקשת הגישה בקשה לעיון חוזר, אליה צורף אותו מסמך, שכותרתו שונתה ל"חוות-דעת". בקשה זו נדחתה אף היא.

בבקשה דנן למשפט חוזר המבקשת טענה כי הורשעה על בסיס הודייתה בלבד, מבלי שהוצגו ראיות כלשהן, ומבלי שבית-המשפט לעניינים מקומיים דן בנסיבות המיוחדות של המקרה. עוד נטען כי ההנחה לפיה ההודיה ניתנה מרצון היתה שגויה ולמעשה התעורר חשש אמיתי להודאת שווא, שניתנה במצב נפשי לקוי, ודינה להתבטל. עובדות חדשות אלה מעוררות חשש של ממש, כך נטען, כי למבקשת נגרם עיוות דין, הנעוץ במצבה הקוגניטיבי. עובדות אלה, לשיטתו, עשויות אף להביא לביטול כתב האישום.

בית-המשפט קבע כי אין מקום לאפשר למבקשת לחזור מהודייתה בשלב זה, במסגרת בקשה למשפט חוזר. זאת, בראש ובראשונה, בשל השלב המאוחר בו הועלתה הטענה להיעדר כשירות לעמוד לדין - לאחר הכרעת הדין; לאחר גזר-הדין; ולאחר שפסק-הדין כולו הפך חלוט, מבלי שהוגש ערעור. זאת ועוד, בבקשה גלומה הטענה כי בא כוחה הקודם של המבקשת היה מודע למצבה הקוגניטיבי הירוד {כנטען} של המבקשת, בעת שהודתה בכתב האישום. היינו, כפי שטען היועץ המשפטי לממשלה, מדובר למעשה בטענה של כשל בייצוג. אלא שטענה זו - אף כי במקרים מסויימים עשויה להביא לקיומו של משפט חוזר - נטענה ללא ביסוס של ממש ואף מבלי שהובאה תגובתו של הסנגור הקודם, ודי בכך כדי להצדיק דחייתה.

בנוסף, מבחינה מהותית, בית-המשפט קבע כי לא בוסס חשש ממשי לכך שנגרם למבקשת עיוות דין בהרשעתה ובגזירת דינה. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.

3. בקשת רשות ערעור על אישור תובענה ייצוגית - אי-התקנת שירותים בסניפי דואר

ב- רע"א 3138/17 {חברת דואר ישראל בע"מ ואח' נ' אחמד אבו אל היג'א, תק-על 2017(3), 6550(2017)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שקיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המשיב נגד המבקשות.

המבקשת 1 היא חברה ממשלתית לשירותי דואר המפעילה מאות סניפי דואר ברחבי הארץ. המבקשת 2 היא חברה בת של המבקשת 1 האחראית על מתן השירותים הכספיים שמציעה המבקשת 1 ללקוחותיה.

ראשיתו של ההליך בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המשיב נגד המבקשות בה טען כי במסגרת עבודתו הוא נזקק באופן שוטף לקבלת שירות מן המבקשות וכי כאשר ביקר בסניפיהן גילה שהן אינן מאפשרות ללקוחותיהן גישה לשירותים ציבוריים. עוד הוסיף המשיב וטען כי מניעת הגישה לשירותים ציבוריים גרמה לו לחוסר נוחות וכי לעיתים הוא נאלץ לרכוש מוצרים בחנויות סמוכות לסניפי הדואר כדי שיתאפשר לו לעשות שימוש בשירותים שבבעלותן.

על-מנת לעמוד על ממדי התופעה ביקר המשיב בחמישה סניפי דואר של המבקשות ולטענתו בכולם נענה כי אין שירותים במקום או שהשירותים בסניף אינם זמינים לציבור הרחב. המשיב טען כי התנהלות זו נוגדת את ההוראות למתקני תברואה {להלן: "הל"ת"} שהוצאו מכוח תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970; הוראות חוק רישוי עסקים {להלן: "חוק רישוי עסקים"}; והוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התשנ"ח-1998 {להלן: "חוק השוויון"}, כי היא מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) {להלן: "פקודת הנזיקין"} והתעשרות שלא כדין לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979 {להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט"}.

עוד ציין המשיב כי המבקשות מפעילות למעלה מ- 700 סניפי דואר וכי הוא מבקש לנהל תובענה ייצוגית בשם כל הלקוחות שביקרו בסניפים אלו ב- 7 השנים שקדמו להגשתה של בקשת האישור.

בתשובתן לבקשת האישור טענו המבקשות, בין היתר, כי המשיב לא הצליח להצביע על חובה חקוקה כלשהי שהופרה על ידן וכי אף לא אחד ממקורות החוק שצוינו על ידו מטיל עליהן חובה להתקין שירותים בסניפי דואר ולאפשר לציבור הרחב לעשות בהם שימוש.

בית-המשפט קמא קיבל את בקשת האישור והתיר למשיב לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשות. עוד קבע בית-המשפט קמא כי אף אם בוצעו תיקונים שונים בהל"ת במהלך השנים, הרי שבכל מקרה לא חל שינוי לגבי עצם הצורך בקיום סידורים תברואתיים מינימאליים במבנים שהוראות אלו מתייחסות אליהם.

בית-המשפט הוסיף כי אין מקום לאשר את עילות התביעה הנוספות שהועלו על-ידי המשיב לפי חוק רישוי עסקים וחוק עשיית עושר ולא במשפט וכי לאור הודעת הנציבות לפיה תכנית ההנגשה שהתקבלה מטעם המבקשות עומדת בדרישות חוק השוויון, הוא אינו רואה לנכון להיזקק לעילה זו ואף מתייתרת השאלה האם למשיב יש עילת תביעה אישית בנושא זה.

מכאן בקשת רשות הערעור דנן.

בבקשת רשות הערעור טענו המבקשות כי הטעות המרכזית בהחלטתו של בית-המשפט קמא נעוצה בכך שאישר את התביעה כייצוגית חרף העובדה שלא הוכח ביחס לאף סניף דואר כי הוא אינו עומד בתנאי ההל"ת.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן יש לקבל את הערעור ולדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המשיב. לדעתי אין מנוס ממסקנה זו משום שהמשיב לא הציג תשתית ראייתית ומשפטית לביסוס אפשרות סבירה כי השאלות שמעוררת בקשת האישור תוכרענה לטובת הקבוצה המיוצגת.

הערעור התקבל והחלטתו של בית-המשפט קמא בוטלה.

4. ערעור על גזר-דין - אי-החזקת רישיון להפעלת תחנת מעבר לפסולת

ב- רע"פ 3602/17 {צבי כהן נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה טייבה ואח', תק-על 2017(3), 5317 (2017)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו נדחו ערעורי הצדדים על גזר דינו של בית-משפט השלום אשר במסגרתו הושת על המבקש, בגין הרשעתו בעבירות לפי חוק התכנון והבניה {להלן: "חוק התכנון והבניה"} ולפי חוק רישוי עסקים {להלן: "חוק רישוי עסקים"}, קנס בסך 30,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתו, לצד התחייבות בסך 60,000 ש"ח למשך שנתיים להימנע מביצוע עבירה מהעבירות שבהן הורשע. לצד בקשתו זו הגיש המבקש בקשה להוספת ראייה.

המבקש הוא אחד ממנהליה של חברת מפעלי מחזור שרונים בע"מ {להלן: "החברה"}, שהיא המשיבה 3 בבקשה דנן. המשיבים 7-4 נמנים אף הם על מנהליה של החברה ובעלי התפקידים בה. נגד המבקש, החברה, והמשיבים 7-4, הוגש כתב אישום מתוקן שייחס להם עבירות לפי חוק התכנון והבניה ולפי חוק רישוי עסקים. בכתב האישום נטען שהנאשמים הפעילו במקרקעין המצויים במרחב תכנון טייבה "תחנת מעבר לפסולת" כהגדרתה בתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ח-1998 {להלן: "התחנה"}.

על-פי המתואר, הפעלת התחנה היוותה סטיה מהייעוד התכנוני של המקרקעין, שיועדו לשימוש חקלאי, ואף חרגה מהיתר בניה שהוצא לנאשמים בשנת 2003. בכתב האישום תוארו עבודות בניה שבוצעו במקרקעין לאורך השנים, ללא היתר כדין ותוך עבירה על חוק התכנון והבניה. נוסף על כך, תואר, כי החל מחודש אוגוסט 2008 והלאה הנאשמים מפעילים את התחנה ללא רישיון עסק תקף - ובכך עוברים על חוק רישוי עסקים.

בית-משפט השלום קבע שהנאשמים אכן מפעילים את התחנה כמתואר; ששימוש זה נוגד את יעוד הקרקע על-פי התכנית החלה; ושהפעלת התחנה אינה חוסה תחת היתר הבניה משנת 2003.

עוד נמצא כי בשנים 2008-2003 החברה קיבלה מידי שנה רישיון להפעלת התחנה, וככל הנראה קיבלה גם היתר לשימוש חורג במקום. אולם, בתאריך 01.08.08 פקע תוקפו של הרישיון וניסיונותיה של החברה לחדשו לאחר מכן סורבו.

בשים-לב לאמור התקבל האישום הנוגע לפעילות ללא רישיון עסק, והאישומים בעבודות בניה שבוצעו ללא היתר התקבלו בחלקם בלבד. בית-המשפט דן באשמם של המנהלים השונים בחברה, ובנוגע למבקש קבע כי זה שימש "מנהל פעיל" בחברה בסופו-של-דבר, הורשע המבקש, יחד עם חלק מהנאשמים האחרים.

על המבקש הוטל קנס בסך 30,000 ש"ח {או 90 ימי מאסר תמורתו} וחתימה על התחייבות בסך של 60,000 ש"ח לבל יעבור במשך שנתיים עבירה מן העבירות שבהן הורשע.

לצד זאת, ניתנו נגד המבקש, וחלק מהנאשמים האחרים, צו הריסה לבניה שנבנתה ללא היתר וצו סגירה ואיסור עיסוק בחצרים.

המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי על פסק-הדין, לרבות על ההחלטה לדחות את בקשתו לביטול הרשעתו. המשיבות הגישו אף הן ערעור, שהופנה בעיקרו כלפי קולת העונשים שהושתו על המבקש ועל אחד הנאשמים האחרים.

בית-המשפט המחוזי החליט לדחות את שני הערעורים ולהותיר על כנו את גזר-הדין, בקבעו כי אין בנמצא כל הצדקה להתערב בו. מכאן הבקשה דנן.

המבקש טען שיש לקבל את בקשתו, ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור כך שתבוטל הרשעתו, ומציג שני נימוקים עיקריים לעמדתו זו.

בית-המשפט קבע, כי הבקשה דנן אינה נמנית על אותם מקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה עקרונית בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, משום שהיא אינה מעוררת סוגיה כללית כלשהי ואינה מקימה חשש לעיוות דין או חוסר צדק ייחודי. לפיכך, הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

5. ערעור על מועד פינוי מיכל אמוניה

חקיקה רלבנטית: סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

ב- רע"פ 2841/17 {חיפה כימיקלים בע"מ נ' עיריית חיפה ואח', תק-על 2017(3), 4498 (2017)} המערערת הפעילה מזה שנים את מסוף האמוניה הארצי, הממוקם בנמל חיפה {להלן: "המסוף"}, שאליו היתה מגיעה מדי כחודש אוניה שנשאה בקירבה כ- 16 אלף טון אמוניה {להלן: "אונית אמוניה", או "האוניה"}. חלק נכבד ממטען זה היה מוזרם מדי חודש מהאוניה למיכל האמוניה, הנמצא אף הוא בחיפה בקירבת מקום ומוחזק על-ידי המערערת {להלן: "המיכל"}.

מיכל זה שימש כמאגר של האמוניה, שהוא חומר גלם הדרוש לתעשיות ופעילויות שונות בישראל {בתחומי הכימיה, המזון, הבריאות ועוד}, ובמיוחד לתעשיית הדשנים, שהמערערת היא הפעילה המרכזית בה בארצנו.

בשל הסיכון הרב הנובע כאמור מהפעילות שבמסוף, במיכל ובאוניה, ומגבלות דיני התכנון והבניה - המיכל לא קיבל היתר בניה. המערערת לא קיבלה גם רישיון עסק לניהול פעילויותיה בחיפה ולפיכך הוגש נגדה בשנת 2011 כתב אישום פלילי, בגדרו היא הואשמה בניהול של מסוף האמוניה {לרבות המיכל} ללא רישיון.

עם סיום פרשת התביעה, טענה המערערת כי אין להשיב לאשמה, ואולם טענה זו נדחתה.

זאת ועוד, ניתנה החלטה בבית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, לבקשת עיריית חיפה, שהורתה למערערת להפסיק את פעילותה במסוף ובמיכל - ולרוקן את המיכל.

כנגד ההחלטה האחרונה המערערת הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה אשר  דחה את השגותיה, לאחר שגם המשרד לאיכות הסביבה, שהאריך עד לתאריך 01.06.17 את היתר הרעלים שהוצא למערערת מכוח חוק החומרים המסוכנים {להלן: "חוק החומרים המסוכנים"}, קבע כי מערך האמוניה, אותו מפעילה המערערת בחיפה, מעמיד את הציבור ואת הסביבה בסיכון שאינו קביל הן בשיגרה והן במקרה של אסונות טבע.

המערערת החלה לרוקן בהדרגה את המיכל, ואולם כאשר נותרה במיכל כמות של כ- 360 טון אמוניה - המערערת טענה כי המשך הוצאת האמוניה ממנו מצריך היערכות מיוחדת והפעלת אמצעים נוספים שלא היו מצויים ברשותה באותו מועד, ולפיכך היא קיבלה מבית-המשפט המחוזי ומהמשרד להגנת הסביבה אורכה מסויימת לצורך זה.

המערערת הגישה בקשה דחופה לעיון חוזר בהחלטה מבכל הנוגע למועד השלמת ריקונו הסופי של המיכל.

בית-המשפט המחוזי קבע כי הדרך העדיפה לריקון המיכל היא באמצעות משאבה טבולה וכי ניתן לקצר מאוד את לוחות הזמנים שצוינו על-ידי המערערת ועל-ידי המשרד להגנת הסביבה בהקשר זה. על-כן אנו קבענו כי המועד לריקון הסופי של המיכל יחל בתאריך 31.07.17.

המערערת הגישה בקשה להחשת מתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, או למתן עיכוב ביצוע של ההחלטה בדבר קביעת מועד סופי לריקון המיכל בתאריך 31.07.17.

בית-המשפט קבע כי אין מקום להאריך את רישיון הרעלים שלה מעבר לתאריך 31.07.17, אלא לשם החזקת האמוניה במיכל עד לריקונו המלא, וזאת למצער עד אשר תשלים את הריקון הסופי והמוחלט של המיכל בבטיחות ובביטחון הנדרשים, ובאישור המשרד להגנת הסביבה וגורמי הביטחון. הערעור נדחה.

6. בקשת רשות ערעור שניה על פסילת שופט - הפעלת תחנת מעבר לפסולת

ב- רע"פ 914/17 {חכמון אהרון בע"מ ואח' נ' עיריית נתניה, תק-על 2017(2), 7658 (2017)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי במסגרתו התקבל באופן חלקי ערעור על החלטתו, על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

על-פי עובדות כתב האישום, המבקשים 2-1 הורשעו בעבירת ניהול עסק מסוג תחנת מעבר לפסולת {להלן: "העסק"} ללא רישיון, וצווּ לסגור את העסק עד ליום 08.07.03.

חרף האמור, בביקורת שנערכה בעסק ביום 13.12.07 נמצא כי המבקשים לא קיימו את צו בית-המשפט והמשיכו בניהול העסק ללא רישיון. יוער כי לעסק ניתן היתר הפעלה זמני ביום 08.03.04, אך זה פקע ביום 08.03.05. המבקשים הורשעו בעבירות שייוחסו להם. עובר להרשעה זו, דחה בית-המשפט לעניינים מקומיים את בקשת המבקשים לפסילת השופטת {בדימוס}.

המבקשים ערערו על ההחלטה בדבר פסלות השופטת, על הרשעתם ועל גזר דינם לבית-המשפט המחוזי.

בבקשה דנן, המבקשים גרסו כי נגרם להם עיוות דין חמור, וכי החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים שלא לפסול את עצמו מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית וציבורית.

כמו-כן טענו המבקשים כי אין להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית בנסיבות עניינם. עוד טענו המבקשים קמה להם הגנה מן הצדק לנוכח פגמים בהליך רישוי העסק, ולאור האכיפה הבררנית אשר ננקטה נגדם, משלא הוגשו כתבי אישום דומים נגד עסקים רבים הפועלים ללא רישיון עסק כדין בסביבת העסק.

בית-המשפט פסק כי התנאים לקבלת ערעור שניה אינם מתקיימים בעניינם של המבקשים.

אשר לפגם בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, התקבלו קביעותיהן של הערכאות הקודמות, שלפיהן חלה בענייננו דוקטרינת השופט דה-פקטו.

גם באשר להגנה מן הצדק, נקבע כי מסקנתם של בית-המשפט המחוזי ושל בית-המשפט לעניינים מקומיים, שלפיה אף אם הונחה תשתית עובדתית ביחס לטענת האכיפה הבררנית, התחשבות בה כשיקול לקולה בגזירת העונש מהווה אמצעי מתון ומידתי יותר לריפוי הפגם מאשר ביטול כתב האישום - מבוססת כדבעי ומעוגנת היטב בדין. הבקשה נדחתה.

7. דיון בבקשה לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד

ב- ע"פ 2498/17 {ישר קפה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2017(2), 388 (2017)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי אשר דחה, ללא שקיים דיון במעמד הצדדים, בקשה לעיכוב ביצוע צו הפסקת עיסוק שניתן על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים במסגרת גזר-הדין בעניינם של המשיבים.

המשיבים הורשעו בבית-המשפט לעניינים מקומיים בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון לפי סעיפים 4, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 {להלן: "חוק רישוי עסקים"}, לאחר שזומנו לדיון כדין אך לא התייצבו. באותו היום נגזר דינם של המשיבים, במסגרתו הוטל קנס על כל אחד מהמשיבים, ובנוסף ניתן צו הפסקת עיסוק לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים. בקשת המשיבים לביטול הכרעת הדין וגזר-הדין, שניתנו כאמור בהיעדר התייצבות מטעם המשיבים, נדחתה.

המשיבים הגישו ערעור לבית-המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע צו הפסקת העיסוק. הבקשה נדחתה מבלי שבית-המשפט המחוזי קיים דיון במעמד הצדדים. כלפי החלטה זו הוגש הערעור דנן. ביום 20.03.17 בית-המשפט הורה על עיכוב ביצוע ארעי.

בית-המשפט קבע, כי יש להחזיר את הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע לבית-המשפט המחוזי, שיחליט בה לאחר שיקיים דיון במעמד הצדדים.

בית-המשפט לא ראה לקבל את עמדת המדינה לפיה הכלל הקבוע בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), כי "לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו" אינו חל בנסיבות המקרה דנן לנוכח אופיו של ההליך. צו הפסקת העיסוק שעליו הורה בית-המשפט לעניינים מקומיים נכלל במסגרת גזר-הדין בעניינם של המשיבים; הוא נושא אופי עונשי, גם אם יש לו תכליות נוספות; וככלל מדובר בצו בעל משמעות מרחיקת-לכת מבחינת המשיבים. ההחלטות השונות שאליהן הפנתה המדינה עוסקות בסיטואציות שונות לחלוטין, ובית-המשפט לא מצא בהן תימוכין כלשהם לטענה כי אין הכרח לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע צו הפסקת עיסוק.

הערעור התקבל. הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע הוחזר לבית-המשפט המחוזי אשר יחליט בה לאחר שיקיים דיון במעמד הצדדים.

8. בקשה לפסילת שופט

ב- ע"פ 2194/17 {חיפה כימיקלים בע"מ נ' עיריית חיפה, תק-על 2017(1), 13358 (2017)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט לעניינים מקומיים שלא לפסול עצמו.

המשיבה הגישה כתב אישום כנגד המערערת בגין עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי. לאחר סיום פרשת התביעה בתיק, העלתה המערערת טענת "אין להשיב לאשמה" בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) . בטרם ניתנה החלטה בטענה זו, המשיבה הגישה בקשה לצו הפסקה לעיסוק בעסק לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים {להלן: "צו ההפסקה"}.

בית-המשפט קיבל את הבקשה לצו ההפסקה באופן זמני עד לדיון שנקבע למחרת בנוכחות הצדדים. בתום הדיון למחרת היום, הותיר בית-המשפט את הצו על כנו, עד החלטה שעתידה היתה להינתן ביום 12.02.17. ביום 12.02.17, בהיעדרה של המערערת ובנוכחות המשיבה, הקריא בית-המשפט את החלטתו לאשר את צו ההפסקה. בנוסף לכך מסר בית-המשפט את החלטתו לדחות את טענת "אין להשיב לאשמה" של המערערת.

על בסיס החלטות אלו של בית-המשפט ואופן ניסוחן הגישה המערערת בקשה לפסילת שופט. בית-המשפט דחה בקשה זו, בקבעו כי אין בהחלטותיו כדי להעיד על חשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים. על החלטה זו הוגש הערעור דנן.

המערערת טענה כי החלטותיו והתבטאויותיו של המותב בעניין צו ההפסקה ובעניין טענת "אין להשיב לאשמה" מעידות על כך שדעתו ננעלה כנגדה בשאלות המצריכות הכרעה בתיק.

בית-המשפט קבע, כי אין בהחלטותיו של בית-המשפט כדי להצדיק את פסילתו, וזאת מבלי להביע עמדה על ההחלטות לגופן. הערעור נדחה.

9. דחיית בקשה לעיכוב ביצוע הריסת רמפה

ב- בר"מ 2276/17 {סופר קופיקס בע"מ נ' עיריית תל-אביב, תק-על 2017(1), 12785 (2017)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים אשר  בקשה לעכב את ביצוע הריסתה של "רמפה" המשמשת בית עסק בתל-אביב-יפו.

המבקשת מפעילה "סופרמרקט" ברחוב בן-יהודה בתל-אביב-יפו. בסמוך למבנה, על המדרכה, הקימה המבקשת רמפה לצורך הנגשתו של בית העסק לבעלי מוגבלויות. המשיבה, עיריית תל-אביב-יפו {להלן: "העירייה"}, מסרה למבקשת דו"ח התראה שבו זו נדרשה לסלק את הרמפה מאחר שהוקמה ללא היתר על שטח ציבורי לפי חוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון) {להלן: "חוק העזר העירוני"}.

המבקשת הגישה עתירה מינהלית נגד הדרישה לסלק את הרמפה, ובצדה בקשה לצו ביניים שעניינה עיכוב החלטת העירייה בעניין עד להכרעה בעתירה. בבקשה נטען כי בניית הרמפה נדרשה על-ידי העירייה על-מנת להתאים את בית העסק לבעלי מוגבלויות בהתאם להוראות דין שונות.

כמו-כן, נטען כי מאחר שהבניה משמשת בית עסק, היה על העירייה לדרוש את הסרתה מכוח חוק רישוי עסקים {להלן: "חוק רישוי עסקים"} ולחלופין מכוח דיני התכנון והבניה, ובכל מקרה לא לפי חוק העזר העירוני.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לצו ביניים. בהחלטה נקבע כי סיכויי העתירה נמוכים ביותר, וכי גם מאזן הנוחות לא מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה. בית-המשפט המחוזי קבע כי המבקשת בנתה את הרמפה בשטח ציבורי ללא היתר כדין, ורק בדיעבד פנתה לקבל אישור לכך מהעירייה. בית-המשפט המחוזי הוסיף כי מדובר בעשיית דין עצמי, וכי אין מקום להמשך קיומו של צו ביניים אשר יאפשר ל"'חוטא' לצאת 'נשכר'". בית-המשפט המחוזי אף קבע כי העירייה זכאית לנקוט בכל דרך שתבחר להסרת המפגע.

באשר לטענה כי הקמת הרמפה נדרשה על-ידי העירייה, קבע בית-המשפט המחוזי כי כל שדרשה העירייה הוא עמידה בתנאים הקבועים בחוק רישוי עסקים. אכן, אחד התנאים שיש לעמוד בהם, כך נקבע, הוא מציאת פתרון נגישות לבעלי מוגבלויות, אולם פתרון זה צריך להיות מאושר על-ידי הגורמים המקצועיים בעירייה ולעמוד בדרישות הדין האחרות. מכל מקום, כך נקבע, "חל איסור מוחלט על בניה בשטח ציבורי תוך קביעת עובדות בשטח".

הבקשה דנן נסבה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי. המבקשת חוזרת על הטענות שהעלתה בבית-המשפט המחוזי, תוך התמקדות בטענה כי סירובה של העירייה לאשר את הרמפה נוגדת הוראות דין המחייבות בתי עסק לערוך התאמות לצורך נגישות של בעלי מוגבלויות.

בית-המשפט קבע, כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומפורטת והמבקשת לא הצביעה על טעמים טובים להתערב בה. הבקשה נדחתה.

10. ערעור על דחיית עתירה להורות לחדול מפעולות

חקיקה רלבנטית: סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

ב- עע"מ 3128/16 {מילאנו הנדסה אזרחית בע"מ נ' עיריית יבנה, תק-על 2017(1), 12653 (2017)} הערעור דנן נסב על דחיית עתירה מינהלית בה ביקשה המערערת להורות לעיריית יבנה, המשיבה, לחדול מפעולות המונעות מן המערערת פעילות באתר נושא ההליך. זאת ככל שפעילות זו לא נאסרה עליה בצו הזמני מיום 02.08.15, שניתן על-ידי בית-משפט השלום מכוח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים. צו זה ניתן במסגרת הליך פלילי המתנהל נגד המערערת בגין פעילותה באתר ללא רישיון כדין.

עיריית יבנה טענה כי המערערת פועלת במקום ללא רישיון מזה מספר שנים וכי פעילות זו מפריעה לסביבה ומערימה קשיים בהיבט התכנוני.

בית-המשפט לא מצא עילה להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית-המשפט קמא. הערעור נדחה.

11. עסק ובו מכונות מזל בלתי-חוקיות טעון רישוי עסק

חקיקה רלבנטית: סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

אזכורי פסיקה: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור; רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל; רע"פ 4965/16 נ.ש.מ.ע אחזקות בע"מ נ' מדינת ישראל; רע"פ 1778/14 ואקנין נ' עיריית תל-אביב-יפו.

ב-  רע"פ 212/17 {אברהם אורי נ' עיריית חיפה, תק-על 2017(1), 4069 (2017)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-משפט לעניינים מקומיים.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של התעסקות ללא רישיון בעסק טעון, לפי סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 {להלן: "חוק רישוי עסקים"}, בצירוף סעיף 14 לחוק רישוי עסקים.

על-פי עובדות כתב האישום, המבקש עסק בעסק שעניינו מקום לעריכת משחקי קלפים וניהול מזנון, בתחום שיפוטה של עיריית חיפה. המבקש הורשע בבית-המשפט לעניינים מקומיים בעבירת ניהול "משחקים" וזוכה מעבירת ניהול מזנון, לאחר שמיעת ראיות. בית-המשפט לעניינים מקומיים גזר על המבקש קנס בסך 1,500 ש"ח; חתימה על התחייבות בסך 3,000 ש"ח; וצו הפסקת עיסוק ואי-העברות בעלות או חזקה לאחר.

בערעורו לבית-המשפט המחוזי, המבקש גרס כי שגה בית-המשפט לעניינים מקומיים בקבעו, כי עסק ובו מכונות מזל בלתי-חוקיות, היינו משחקים אסורים, טעון רישוי עסק.

בית-המשפט המחוזי עמד על ההוראות הרלוונטיות בחוק רישוי עסקים ובצו רישוי עסקים, וקבע כי חרף שמדובר במכונות מזל בלתי-חוקיות, היות שהעסק אכלס קהל מהמרים, היה עליו לפעול לקבלת רישיון. נקבע כי העובדה שקיימת פעילות בלתי-חוקית בעסק אינה פוטרת את העסק מקבלת רישיון, וקבלת הרישיון אינה מכשירה את הפעילות הבלתי-חוקית. על יסוד האמור, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש.

בבקשה דנן, המבקש חוזר על טענותיו בבית-המשפט המחוזי בנוגע לפרשנות הראויה, לשיטתו, לחוק רישוי עסקים ולצו רישוי עסקים - לדידו, שגה בית-המשפט המחוזי כשקבע שעסק שבו מתקיימים "משחקים" לא חוקיים מחוייב ברישיון עסק, ולפיכך לא היה מקום להרשיעו.

בית-המשפט קבע, כי בית-המשפט המחוזי נדרש לטענותיו של המבקש בערעור, לרבות טענותיו בנוגע לרישוי העסק, ובית-המשפט לא ראה לנכון להתערב בהכרעתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה. הבקשה נדחתה.

12. בקשה לאכיפה בררנית מקומה בהמשך הדרך הדיונית

חקיקה רלבנטית: סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

אזכורי פסיקה: רע"פ 1956/14 צבי כהן ואחיו חברה קבלנית לעבודות עפר בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה.

ב- רע"פ 5530/16 {אשר אופנהיימר נ' המועצה האזורית מנשה, תק-על 2016(4),  9943 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על החלטתו של בית-משפט השלום בגדרה בוטל כתב האישום שהוגש כנגד המבקש בטענה של הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית, והדיון בתיק הושב לבית-משפט השלום.

בעניינו של המבקש הוגש כתב אישום לבית-משפט השלום, אשר ייחס לו ביצוע עבירה של ניהול עסק ללא רישיון {עבירה לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים}. העסק נשוא כתב האישום הינו לול עופות שהמבקש מפעיל במושב, הנמצא בתחום שיפוטה של המשיבה.

המבקש הודה בעובדות כתב האישום, אך טען שיש לבטל את כתב האישום בשל הגנה מן הצדק, זאת, לטענתו, מאחר שהופעלה כלפיו אכיפה בררנית, בשל נקמנות אישית של ראש המועצה.

בית-משפט השלום קיבל את הבקשה והורה על ביטול כתב האישום. המשיבה ערערה לבית-המשפט המחוזי על החלטה זו, ובית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי בנסיבות המקרה דנן, הטענות שהעלה המשיב מקומן בעת מתן גזר-הדין ולא בדרך של ביטול כתב האישום שהינה תוצאה קיצונית השמורה למקרים חריגים ונדירים. אין זה המקרה הנדון.

לפיכך, הורה בית-המשפט המחוזי על החזרת הדיון לבית-משפט השלום, לצורך מתן הכרעת דין, שמיעת טיעוני הצדדים לעונש ומתן גזר-דין, וציין כי בגדר גזר-הדין יוכל בית-משפט השלום לשקול גם את טענת האכיפה הבררנית שבית-המשפט המחוזי מצא כי אין בה די כדי להביא לביטול כתב האישום.

בבקשה דנן לרשות ערעור המבקש טען כי נסיבות המקרה מצדיקות מתן רשות ערעור בעניינו. זאת, בין היתר, נוכח הבסיס העובדתי שנקבע בבית-משפט שלום, לפיו בתחום שיפוטה של המשיבה מצויים 108 לולים שכ- 99% מהם פועלים ללא רישיון עסק, אך המשיבה מעולם לא הגישה כתב אישום כלשהו בגין הפעלת לול ללא רישיון עסק, למעט בעניינו של המבקש. בנסיבות אלה, לטענת המבקש, מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשתו.

בית-המשפט קבע, כי הדיון בכתב האישום שהוגש נגד המבקש טרם מוצה בערכאות הקודמות, והוא מתנהל כיום בבית-משפט השלום, ויתכן והוא יגיע שוב לבית-המשפט המחוזי. לפיכך טרם בשלה העת לדון בבקשה למתן רשות ערעור והבקשה מקדימה את זמנה

הבקשה נדחתה, תוך שמירה של זכויות וטענות הצדדים להמשך הדרך.

13. בקשת רשות ערעור על החלטה להורות על הסרת כסאות מרחפים בדוכן בשוק

חקיקה רלבנטית: חוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"ם-1980; סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

אזכורי פסיקה: בר"ם 1409/16 י. תירוש מסחר בע"מ נ' עיריית קרית אתא - מחלקת גביה והיטלים;  בר"ם 6468/15 רשות שדות התעופה נ' צפריה מושב עובדים.

ב- בר"מ 7178/16 {אביגדור ברכה ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-על 2016(3), 12450 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים וכן בקשה לעיכוב ביצוע של החלטה זו.

המבקש 1 הוא הבעלים של דוכן בשוק הכרמל בתל-אביב {להלן: "הנכס"} והמבקש 2 הוא השוכר של הנכס ומפעיל בו עסק לממכר מזון. המבקש 2 בנה במקום התקן מברזל {להלן: "ההתקן"} שעליו מורכבים, בחיבור שאינו חיבור של קבע, מה שמכונים על-ידי המבקשים "כיסאות מרחפים" לשימוש הסועדים {להלן: "כיסאות מרחפים" או "הכיסאות"}. ההתקן כולל מוטות ברזל אופקיים המוצמדים לדוכן המזון עצמו ללא חיבור למדרכה, וכך הכיסאות המורכבים עליו "מרחפים" כביכול באוויר. המשיבה הוציאה למבקשים דרישה מכוח חוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"ם-1980 {להלן: "חוק העזר"} להסיר את ההתקן בתוך 48 שעות.

צויין כי עובר לבניית ההתקן, הוצא בעניינו של הנכס צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, שחל על כל החלקים שנבנו בתוך השטח הציבורי {להלן: "הצו הראשון"}. ביום 02.09.16 הוצא צו הריסה מינהלי נוסף בעניינו של ההתקן באופן ספציפי {להלן: "הצו השני"}.

המבקשים הגישו עתירה לבית-המשפט המחוזי כנגד דרישת המשיבה וכן בקשה למתן צו ביניים לפיו ייאסר על המשיבה להסיר את ההתקן וכך גם את הכיסאות עד להכרעה בעתירה.

בית-המשפט המחוזי נתן צו ארעי במעמד צד אחד האוסר על שינוי המצב הקיים. מאוחר יותר, דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו ביניים, וממילא בוטל הצו הארעי. בית-המשפט המחוזי קבע כי סיכויי העתירה נמוכים שכן בניית ההתקן והרכבת הכיסאות המרחפים עליו הן בגדר עשיית דין עצמית. באשר למאזן הנוחות קבע בית-המשפט המחוזי כי אף הוא לא נוטה לטובת קבלת הבקשה שכן מדובר כאמור בעשיית דין עצמית וקביעת עובדות בשטח, כך שהאינטרס הציבורי בהסרת המפגע פועל לחובת המבקשים.

בבקשה דנן נסבה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי. לטענת המבקשים סיכויי העתירה שהגישו גבוהים. המבקשים טענו כי התקנת הכיסאות המרחפים אינה מצריכה היתר משום שהם לא מחוברים לקרקע וניתנים להסרה על נקלה. כמו-כן לשיטתם חוק העזר אינו מקנה למשיבה סמכות לדרוש את סילוקו של ההתקן שאליו מחוברים הכיסאות המרחפים.

בנוסף טענו המבקשים כי גם מאזן הנוחות נוטה לעבר קבלת הבקשה, נוכח העובדה כי הסרת הכיסאות תביא לחיסול עסקו של המבקש 2 בעוד המשיבה לא תסבול נזק מיוחד אם הם יישארו במקומם עד שיסתיים בירור העתירה.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. טענת המבקשים כי אי-קבלת הבקשה תוביל ל"חיסול העסק", נטענה בעלמא ללא הסבר או תימוכין. מנגד עומדים שיקולים של קידום שלטון החוק ואכיפתו, הרתעה מפני עשיית דין עצמית, ומניעת פגיעה בשלומו של הציבור. הבקשה נדחתה.

14. בקשה רשות ערעור עם בקשה לעיכוב מועד ביצוע צו הסגירה לאולם אירועים

חקיקה רלבנטית: סעיפים 4, 14 ,15, 17 ו- 25 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968; תקנה 7 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), התשס"א-2000

אזכורי פסיקה: רע"פ 5766/16 ניניו נ' מדינת ישראל; רע"פ 6300/16 שנאן נ' מדינת ישראל; רע"פ 6285/16 בן חמו נ' מדינת ישראל; רע"פ 5646/16 רג'בי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים; רע"פ 4675/16 בלוקא נ' מדינת ישראל; רע"פ 5186/16 אלייה נ' מדינת ישראל.

ב- רע"פ 4965/16 {נ.ש.מ.ע אחזקות בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(3), 7779 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בגדרה נדחה ערעורה של המבקשת על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

המבקשת הינה חברה שבבעלותה עסק של אולם אירועים בתל-אביב, אשר מגיש משקאות משכרים {להלן: "העסק"}. עסק זה טעון רישיון, לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 {להלן: "חוק רישוי עסקים"}, וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013.

נגד המבקשת הוגשו שני כתבי אישום לבית-המשפט לעניינים מקומיים: כתב האישום הראשון הוגש על-ידי עיריית תל-אביב-יפו {להלן: "העירייה"}; וכתב האישום השני הוגש במטעם מחלקת רישוי עסקים במשטרת ישראל {להלן: "המשטרה"}.

כתבי האישום ייחסו למבקשת ולבעל העסק, שמי ניר יצחק {להלן: "הנאשם הנוסף", וביחד: "הנאשמים"}, עבירות של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי, בניגוד לסעיפים 4, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים; וכן עבירות של אי-קיום צו מינהלי, בניגוד לסעיף 25 לחוק רישוי עסקים.

לפי עובדות כתב האישום המתוקן, שהוגש על-ידי העירייה, הפעילו הנאשמים עסק, ללא רישיון על-פי חוק. עוד צויין בכתב האישום, שהוגש על-ידי העירייה, כי בעבר הוגשה בקשה על-ידי הנאשמים לרישיון עסק, והיא נדחתה.

כתב האישום המתוקן, שהוגש על-ידי המשטרה, כולל שלושה אישומים המיוחסים למבקשת ולנאשם הנוסף. לפי עובדות האישום הראשון, נערכה בעסק ביקורת, ובה נמצא כי הנאשמים פועלים בעסק ללא רישיון על-פי חוק. עוד נטען במסגרת האישום הראשון, כי באותה עת נערך במקום אירוע רב משתתפים, ומבדיקה שנערכה על-ידי המשטרה עלה, כי בכניסה לבית העסק שהה מאבטח שלא הוכשר לתפקידו, אשר פועל ללא תכנית אבטחה מאושרת; דלתות החירום היו חסומות; ולא נמצא אחראי במקום.

באישום השני, במסגרת כתב האישום שהוגש על-ידי המשטרה, נאמר, כי נערכה ביקורת בעסק, ובה נמצא כי הנאשמים מפעילים את העסק ללא רישיון, וזאת בניגוד לצו המינהלי להפסקת עיסוק, שהוצא נגד העסק.

באישום השלישי, נערכה ביקורת נוספת בעסק, ונמצא כי הוא פתוח, ופועל בניגוד לצו שיפוטי להפסקת עיסוק, לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, שהוצא נגד העסק.

בד-בבד עם הגשת כתבי האישום, פנתה העירייה בבקשה לסגירת העסק עד לתום ההליכים המשפטיים, וזאת בהתאם לסעיפים 16, 17 ו- 24 לחוק רישוי עסקים. בהמשך, הגישה התביעה המשטרתית בקשה להצטרף לבקשתה של העירייה, לסגירת העסק עד לתום ההליכים המשפטיים.

בית-המשפט לעניינים מקומיים הורה על סגירת העסק למשך 30 ימים נוספים. בדיון שהתקיים ביקשה המשיבה להאריך את צו הסגירה של העסק עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם של הנאשמים, ובית-המשפט לעניינים מקומיים נעתר לבקשה, מכיוון שלא היתה התקדמות של ממש בהליך הרישוי; וכן מאחר שהנאשמים המשיכו להפעיל את העסק בניגוד לצו הסגירה שהוצא לו {להלן: "החלטת הסגירה"}.

בית-המשפט לעניינים מקומיים דחה בקשה מטעם המבקשת לעיון חוזר וזאת מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המבקשת על ההחלטות שנזכרו לעיל, והורה על החזרת הדיון בבקשה לעיון חוזר בהחלטת הסגירה לבית-המשפט לעניינים מקומיים, כיוון שלא קוים דיון במעמד שני הצדדים.

בית-המשפט דחה את הבקשה לעיון חוזר. בהחלטתו נקבע, כי הסכנה הנשקפת מהעסק נקבעה כממצא עובדתי במסגרת החלטת הסגירה, וכיוון שהמבקשת לא ערערה על החלטה זו, עליה מוטל הנטל לשכנע את בית-המשפט כי חל שינוי בנסיבות, אשר יש בו בכדי להפחית ממידת סכנה זו. בית-המשפט לעניינים מקומיים הטעים, כי מאז החלטת הסגירה, כל שהשתנה בעסק הוא קבלת היתר זמני מרשות כיבוי אש, ואין בכך בכדי לשנות את נקודת האיזון שנקבעה בהחלטת הסגירה.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי. במסגרת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נדחה ערעורה של המבקשת. בפסק-הדין נאמר, כי המסמכים שהוגשו לעירייה על-ידי הנאשמים סותרים האחד את השני; אינם חתומים כדין; ואינם מפרטים כדבעי מהו המצב העובדתי בעסק {לרבות קיומן של יציאות החירום, כמות המאבטחים הדרושים, ומספר המבלים המירבי בעסק}. כפי שעולה מפסק-הדין, המשטרה התחייבה, כי כאשר יגישו הנאשמים את המסמכים הדרושים כדין, תתבצע ביקורת בעסק, ואולם טרם הוגשו לה המסמכים כאמור. אשר-על-כן, המשטרה אינה יכולה לבצע את הבדיקות הנדרשות בעסק, מאחר שהיא "איננה יודעת מה המצב העובדתי לאשורו ומה עליה לבדוק". לנוכח האמור לעיל, קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקשת לא הוכיחה כי חל שינוי בנסיבות, אשר מצדיק עיון חוזר בהחלטת הסגירה.

הבקשה דנן לרשות ערעור הוגשה עם בקשה לעיכוב מועד ביצוע צו הסגירה לעסק. בבקשה לרשות הערעור נטען, כי במקרה דנן עולות שאלות עקרוניות, אשר נוגעות, בין היתר, לאופן יישומו של סעיף 17 לחוק רישוי עסקים; למעמדה של תקנה 7(ג) לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות) {להלן: "תקנות רישוי עסקים"}; וכן, ל"עניין ההגנה מן הצדק ו/או התקיפה העקיפה בסוגיית רישוי העסקים וצווי סגירה באופן פרטני".

המבקשת טענה כי העסק עומד כיום בדרישות שהציבה המשטרה בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים ואולם הימנעות המשטרה מלבקר במקום אינה מאפשרת לה לעמוד על המצב הבטיחותי בעסק.

בית-המשפט קבע, כי בקשת רשות הערעור דנן איננה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים; וכן לא קיים חשש לעיוות דין קיצוני או לאי-צדק מהותי בהליך המשפטי.

הבקשה נדחתה. ההחלטה הנוגעת לעיכוב המועד לביצוע צו הסגירה בוטלה, ובית-המשפט קבע כי ניתן לממש את צו הסגירה שניתן בהחלטת הסגירה, לאלתר.

15. בקשת רשות ערעור - רישיון המאפשר לעסוק באיסוף ובהובלת אשפה בלבד

ב- רע"פ 688/15 {צבי כהן ואחיו חברה קבלנית לעבודות עפר בע"מ ואח' נ' המשרד להגנת הסביבה, תק-על 2016(3), 6736 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. למעשה, המדובר בגלגול נוסף של פרשה שהגיעה לבית-משפט בעבר.

המבקשת 1 היא חברה בבעלות המבקש 2. המבקש 3 עבד בחברה בתפקיד מנהלי בכיר. המבקש 4 היה נהג בחברה בתקופה הרלבנטית.

נגד המבקשים הוגש כתב אישום מתוקן, שייחס להם עבירות של לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים, לפי חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 {להלן: "חוק שמירת ניקיון"}, ובניהול עסק ללא רישיון, לפי חוק רישוי עסקים.  האישומים באו על רקע העובדה הנטענת כי המבקשים השליכו והטמינו פסולת, במספר הזדמנויות במהלכם של יומיים רצופים בחודש פברואר 2009, בשטח שנמצא בחזקת המבקש 2, בלא שהיה בידם רישיון עסק לסילוק פסולת, כמחוייב על-פי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995.

המבקשים טענו כי הם אוחזים ברישיון עסק כדין לניהול אתר לסילוק פסולת. לפיכך, בית-משפט השלום החליט לזכות את המבקשים {להלן: "הכרעת הדין המזכה"}.

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי ערעור על הכרעת הדין המזכה. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה והורה על ביטול פסק-הדין ועל השבת התיק לבית-משפט השלום כדי שידון בכל הטענות האחרות שהועלו על-ידי הצדדים, ויתן פסק-דין משלים {להלן: "פסק-הדין בערעור הראשון"}.

על פסק-הדין בערעור הראשון הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור ובקשה זו נדחתה על-ידי בית-משפט מהטעם שהערכאה הדיונית טרם השלימה את מלאכתה. עוד נקבע בהחלטה בבקשה הראשונה לרשות ערעור {להלן: "הבקשה הראשונה לרשות ערעור"}, כי למבקשים תהיה שמורה הזכות להגיש בקשה חדשה, עם סיום ההליכים בבית-המשפט המחוזי. בקשתם של המבקשים לעיון חוזר בהחלטה הנ"ל - נדחתה אף היא.

בפסק-הדין המשלים שניתן על-ידי בית-משפט השלום - המבקשים הורשעו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן ואולם המבקש 4 זוכה מעבירה של ניהול עסק ללא רישיון {להלן: "פסק-הדין המשלים"}. בעקבות זאת בית-משפט השלום גזר את עונשם של המבקשים.

המבקשים הגישו לבית-משפט בקשת רשות ערעור שניה על פסק-הדין בערעור הראשון {להלן: "הבקשה השניה לרשות ערעור"}. בבקשה זו, המבקשים לא גילו את דבר קיומה של הבקשה הראשונה לרשות ערעור - בגדרה נקבע במפורש כי המבקשים יהיו רשאים להגיש בקשה נוספת רק עם סיום ההליכים שיתנהלו בבית-המשפט המחוזי. בית-משפט דחה את הבקשה בקובעו כי טרם מוצו ההליכים בעניינם של המבקשים.

לאחר דחייתה של הבקשה השניה לרשות ערעור, המבקשים הגישו ערעור לבית-המשפט המחוזי על פסק-הדין בערעור הראשון, בגדרו תקפו את פסק-הדין האמור. בדחייתו של הערעור, בית-המשפט המחוזי קבע כי לא היה מקום להגיש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שהרי בית-המשפט המחוזי אינו יושב כערכאת ערעור על עצמו.

מכאן הבקשה דנן. נטען, בין היתר, כי עניינם מעורר, לשיטתם, שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות, לגישתם, דיון ב"גלגול שלישי".

בית-המשפט פסק כי הבקשה איננה עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" - הבקשה איננה חורגת מעובדות המקרה הקונקרטי, ואיננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אף שניסתה לשוות לעצמה נופך שכזה.

כמו-כן בית-המשפט לא מצא כי נגרם למבקשים עיוות דין בנסיבות, או כי מתקיימים שיקולי צדק מיוחדים התומכים במתן רשות ערעור בעניינם. בקשת רשות הערעור נדחתה.

16. דחיית ערעור על גזר-דין

חקיקה רלבנטית: סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968; סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

אזכורי פסיקה: רע"פ 5771/16 ‏עיאס נ' מדינת ישראל; רע"פ 5641/16 פלוני נ' מדינת ישראל; רע"פ 3969/16 רקח נ' מדינת ישראל; רע"פ 5464/16 לייזרוביץ נ' מדינת ישראל; רע"פ 5112/16 כהן נ' מדינת ישראל; רע"פ 4807/16 שעבלי נ' מדינת ישראל.

ב- רע"פ 5798/16 {יובל עובדיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(3), 3377 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית-משפט השלום. בד-בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

המבקש הורשע, על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, בעבירה של שימוש פחזני באש או בחומר דליק, לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, וכן בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיף 4 לחוק רישוי עסקים.

המבקש החזיק במכולה אשר שימשה כמחסן, 16 מיכלי גז פחמימני מעובה {להלן: "גפ"מ"}, במשקל 48 ק"ג כל אחד, ומיכל אחד במשקל 12 ק"ג. וכל זאת, בניגוד לצו הגז (בטיחות ורישוי) (בטיחות ההחסנה של מיכלים ומכלי מחנאות במחסן גפ"מ ומחסן עזר), התשנ"ב-1992 {להלן: "הצו"}, וסטנדרט הבטיחות הנדרש על-פיו; בניגוד לתקנות הגז (בטיחות ורישוי) (רישוי העוסקים בעבודות גפ"מ), התשס"ו-2006 {להלן: "התקנות"}; ומבלי שנקט המבקש אמצעי זהירות מפני הסכנה הכרוכה בכך.

באותו מועד, כך על-פי כתב האישום, החזיק המבקש במחסן למילוי מיכלים 37 מיכלי גפ"מ, במשקל 48 ק"ג כל אחד, ו- 14 מיכלי גפ"מ במשקל 12 ק"ג. באותן נסיבות, החזיק המבקש ב"מתחם הפיראטי" שהקים גם משאבה פרטית למילוי גז, אותה "אלתר" באופן עצמאי, וזו שימשה אותו במסגרת מכירת מיכלי הגפ"מ, בניגוד לתקנות ולסטנדרט הבטיחות הנדרש.

על המבקש הושתו 5 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 5 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין; תשלום קנס בסך של 500 ש"ח, או שבוע מאסר תמורתו; כן חוייב המבקש לחתום על התחייבות בסך של 5,000 ש"ח, לבל יעבור המבקש, במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירה מהעבירות בהן הורשע בתיק הנוכחי.

על גזר דינו של בית-משפט השלום, הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי, המכוון כנגד חומרת העונש שהוטל עליו. בית-המשפט דחה את ערעורו של המבקש, בציינו כי בית-משפט השלום גזר את עונשו של המבקש לאחר בחינת "מכלול השיקולים הנדרשים לחומרה ולקולא והוציא תחת ידיו, בהינתן חומרת העבירות ובהינתן העובדה כי העבירות בוצעו תוך כדי הליך פלילי אחר שהתנהל כנגד המערער (המבקש) באותה עת, ענישה מידתית שאינה סוטה באופן המצדיק התערבות בה".

בבקשה דנן לרשות ערעור, טען המבקש כי קיימת הצדקה להתערב בעונשו מ"שיקולי צדק", שכן בעניינו "אינטרס הפרט ואינטרס הציבור מתאחדים לכדי אינטרס אחד", שהוא המרתו במאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

בית-המשפט קבע, כי אין מתקיימות במסגרתה אמות-המידה המצדיקות מתן רשות ערעור. הבקשה נדחתה. לפיכך, התייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע העונש.

17. הרשעה בעקבות אי-התייצבות לדיון

חקיקה רלבנטית: סעיפים 4, 14 ו- 16 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

אזכורי פסיקה: רע"פ 4286/16 כהן נ' מדינת ישראל; רע"פ 4097/16 מחמוד נ' מדינת ישראל; רע"פ 3182/16 ליטן נ' מדינת ישראל.

ב- רע"פ 4239/16 {הרצל בן חיים נ' וועדה מקומית לתכנון מגדל העמק, תק-על 2016(2), 9593 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית-משפט השלום.

בכתב האישום אשר הוגש נגד המבקש נאמר, כי ניהלו המבקש וחברה בשם "מ.מ. דן אור בע"מ" {להלן ביחד: "הנאשמים"} עסק של חשמל רכב, אשר נמצא בשטח שיפוטה של עיריית מגדל העמק {להלן: "העירייה"}. העסק הנ"ל נוהל על-ידי הנאשמים, מבלי שהיה להם רישיון לנהלו, כמחוייב על-ידי העירייה. אשר-על-כן, יוחסה לנאשמים עבירה של ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיפים 4, 14(א) ו-16 לחוק רישוי עסקים.

המבקש הורשע בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וזאת עקב אי-התייצבותו לדיון. גזר דינו ניתן באותו היום, במסגרתו הוטל עליו קנס בסך 3000 ש"ח, או 30 ימי מאסר תחתיו. כמו-כן, הוצא צו סגירה לעסק, ובית-משפט השלום קבע כי הצו ייכנס לתוקפו בתוך 60 ימים מיום מתן גזר-הדין {הליך זה ייקרא להלן: "התיק הראשון"}.

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום נוסף על כך שהמשיכו לנהל את עסקם ללא רישיון, ובניגוד לצו הסגירה שהוטל עליהם {להלן: "התיק השני"}. בתיק השני, הורשעו הנאשמים עקב אי-התייצבותם. על-כן, הגישו הנאשמים בקשה לביטול פסק-דין, אשר נדחתה ואילו ערעור על החלטה זו התקבל והתיק השני הוחזר לבית-המשפט לשמיעתו.

המבקש הורשע בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום בתיק השני. ביום 02.09.15 התקבל ערעורו של המבקש על התיק השני, באופן חלקי, והוא זוכה מהעבירה של אי-קיום הצו. זאת, לאור קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי הצו לא ניתן במעמד המבקש, וכי אין כל ראייה לכך שהוא הומצא למבקש.

מטעם הנאשמים בתיק הראשון הוגשה בקשה לביטול פסק-הדין הנזכר לעיל. בבקשתם, טענו הנאשמים כי אישור המסירה על מועד הדיון חזר כ"לא נדרש", וכי הם לא ידעו על פסק-הדין ומעולם לא קיבלו העתק ממנו.

בית-משפט השלום דחה את בקשתם של הנאשמים, בקובעו כי זימונם של הנאשמים לדיון בתיק הראשון נמסר להם כדין. זאת, בין היתר, נוכח העובדה כי הנאשמים לא טענו, בשום שלב בהתדיינות במסגרת התיק השני, לאי-ידיעתם על פסק-הדין הראשון, על-אף שעובדה זו צוינה בכתב האישום שהוגש במסגרת התיק השני. בית-משפט השלום הטעים, כי "ככל וסברו המבקשים (הנאשמים) כי פסק-הדין הראשון שניתן בהיעדר התייצבות מטעמם, ניתן שלא כדין, היה עליהם להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה". כמו-כן, קבע בית-משפט השלום כי לא ייגרם לנאשמים כל עיוות דין מאי ביטולו של פסק-הדין הראשון.

המבקש ערער על החלטתו של בית-משפט השלום. בפסק-הדין, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, בקבלו את הקביעה העובדתית שנעשתה על-ידי בית-משפט השלום, לפיה ידע המבקש על פסק-הדין הראשון, וחרף זאת, נמנע מלהגיש את הבקשה לביטול פסק-דין. בית-המשפט המחוזי הדגיש את העובדה שכתב האישום בתיק השני הוגש נגד המבקש כבר בחודש יוני 2011. המבקש ניהל את ההליך המשפטי במסגרת התיק השני, ולא העלה אף טענה אשר נוגעת למסירת הצו לידיו, אלא שהוא התמקד בטענה, לפיה הוא לא היה מנהל העסק.

זאת ועוד, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת, להתמהמהות זו בהגשת הבקשה לביטול פסק-דין. אשר-על-כן, נדחה ערעורו של המבקש.

בבקשה דנן  לרשות ערעור חזר המבקש על טענתו כי הוא לא היה מודע להגשתו של כתב האישום, וכי רק ביום 24.03.15, עת הגיע לבית-משפט השלום בבית שאן לצלם את התיק השני, נודע לו על קיומו של כתב האישום ועל פסק-הדין בתיק הראשון.

בית-המשפט קבע, כי הבקשה איננה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם של הצדדים; וכן, לא קיים חשש לעיוות דין חמור או לאי-צדק מהותי אשר נגרם למבקש בהליך המשפטי. הבקשה נדחתה.

18. בקשה רשות ערעור על החמרה בעונש

חקיקה רלבנטית: סעיפים 4 , 10 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968; תקנה 2 לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ח-199.

אזכורי פסיקה: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ; רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל; רע"פ 8531/15 עליה נ' מדינת ישראל; רע"פ 3929/09 דהן נ' מדינת ישראל; רע"פ 4491/14 סורן נ' מדינת ישראל; רע"פ 362/13 גמיל נ' מדינת ישראל.

ב- רע"פ 1851/15 {י.א גזיאל בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 7487 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית-משפט השלום.

נגד המבקשים הוגש, במסגרת הסדר טיעון, כתב אישום, שתוקן בשנית, שייחס להם את העבירות הבאות: עיסוק ללא רישיון {או היתר זמני} - עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים והפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות הקבועות בדין - עבירה לפי תקנות 2(1), 2(2), 2(3) ו- 2(8) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), בצירוף סעיפים 10א ו-14 לחוק רישוי עסקים.

המבקשים ניהלו תחנת מעבר פיראטית לאחסנה ואחזקת גורטאות וחלקי מתכת -בתחומי היישוב בשטח חקלאי, זאת ללא רישיון עסק וללא התשתיות הנדרשות על-פי דין למניעת פגיעה באיכות הסביבה {להלן: "תחנת המעבר"}.

בית-משפט השלום הרשיע את המבקשים, על-פי הודאתם, בעקבות הסדר הטיעון, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום שתוקן בשנית, והשית עליהם את העונשים הבאים: על המבקשת, הוטל קנס בסך של 30,000 ש"ח, ועל המבקש הוטל קנס בסך של 15,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו, שלושה חודשי מאסר על-תנאי, למשך שנתיים, לבל יעבור את העבירות בהן הורשע, והתחייבות עצמית בסך של 150,000 ש"ח, למשך שנתיים, להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע.

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי ערעור על קולת העונש.

בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע כי העונש שהושת על המבקשים חורג לקולא ממדיניות הענישה הראויה במקרים כגון דא, ומצדיק התערבות. לפיכך, בית-המשפט המחוזי הטיל על המבקשת קנס בסכום של 70,000 ש"ח, ועל המבקש - קנס בסכום של 50,000 ש"ח, או שלושה חודשי מאסר תמורתו. נקבע כי יתר חלקי גזר-הדין יוותרו על כנם. מכאן הבקשה דנן.

במסגרת בקשתם למתן רשות ערעור המבקשים טענו כי עניינם מעורר, לשיטתם, שאלה משפטית עקרונית באשר לנורמת ההתנהגות הראויה והמצופה מבעל עסק בנסיבות בהן לא הוצא נגדו צו סגירה: האם מוטלת עליו החובה לסגור את המקום על אתר, או לנסות תחילה לפעול לתיקון הליקויים.

בית-המשפט קבע, כי המקרה דנןאיננו מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". בקשת רשות הערעור נדחתה.

19. בקשת רשות ערעור - מצב תודעתי בזמן הפעלת אולם עסקים ללא רישיון

חקיקה רלבנטית: סעיפים 4 , 14 ו- 25 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

אזכורי פסיקה: רע"פ 1643/16 שלמה ביטון נ' מדינת ישראל; רע"פ 1619/16 עבד אל עזיז אבו עראר נ' מדינת ישראל - מע"מ ומס הכנסה; רע"פ 1579/16 ‏איהאב ספיאן נ' מדינת ישראל; רע"פ 157/16 פלוני נ' מדינת ישראל; רע"פ 8532/15‏ יעקב ארביב נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה עיריית נתניה; רע"פ 8106/15 אסולין הורטנסה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - בני ברק.

ב- רע"פ 1496/16 {הרצל כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(1), 11113 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום.

המבקש הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיפים 4 ו- 14(א) לחוק רישוי עסקים; וכן בעבירה של אי-קיום צו מינהלי, לפי סעיף 25 לחוק רישוי עסקים.

בכתב האישום נטען, כי המבקש הפעיל את עסקו, אולם שמחות {להלן: "העסק"}, ללא רישיון, כמתחייב על-פי חוק רישוי עסקים ועל-פי צו רישוי עסקים, התשנ"ה-1995.

כנגד המבקש הוצא צו הפסקה מינהלי, אשר מורה לו לחדול, באופן מיידי, מהפעלת העסק. למרות הצו, נמצא, במסגרת ביקורת כי המבקש ממשיך להפעיל את העסק.

נגזר דינו של המבקש, והושתו עליו קנס בסך של 4,000 ש"ח או 40 ימי מאסר תמורתו, והתחייבות כספית בסך של 8,000 ש"ח, למשך שנתיים, להימנע מלבצע אותן עבירות בהן הורשע.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום, הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי, המכוון לעצם הרשעת המבקש בעבירות שיוחסו לו; לדחיית טענת ההגנה מן הצדק, אשר העלה בפני בית-המשפט; וכן, לחומרת העונש אשר הוטל עליו.

בית-המשפט דחה את ערעורו של המבקש, בציינו כי הכרעת דינו של בית-משפט קמא מפורטת ומנומקת היטב במסגרתה התייחס בית-המשפט לכל הטענות אשר הועלו, שוב, במסגרת ערעור זה. המערער {המבקש} לא הצביע על טעם מיוחד כלשהו המצדיק התערבות במסקנות אליהן הגיע בית-משפט קמא על בסיס התרשמותו מהעדויות אשר נשמעו בפניו. אין המדובר במקרה דנן בטעות בולטת המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור.

בנוסף, לא מצא בית-המשפט המחוזי מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש, שכן המבקש לא התייחס לכך במסגרת טיעוניו בהודעת הערעור, מה גם שהעונש שהוטל הינו סביר ונושק לגבול התחתון של מתחם הענישה שנקבע.

בבקשה דנן לרשות ערעור,  חוזר המבקש על טענתו, כי חוסר התיאום בין המשיבה לבין משרד הבריאות יצרו בקרבו מצב תודעתי, לפיו הוא רשאי להפעיל את העסק עד ליום 03.02.11.

המבקש אף סבר, כי יש לקבל את טענתו להגנה מן הצדק, נוכח חוסר התיאום בין המשיבה לבין משרד הבריאות. לעמדת המבקש, הערכאות הקודמות לא העניקו משקל, לעובדה שכתב האישום נוסח באופן בלתי-לגיטימי, ואף לא הוגשה בקשה לתקנו על-ידי המשיבה, כפי שהורה לה בית-משפט השלום לעשות. המבקש סבר כי יש ליתן לו רשות לערער, לקבל את ערעורו לגופו של עניין, ולזכות אותו מהעבירות שיוחסו לו.

בית-המשפט קבע, כי אין בכוחם של הנימוקים שהעלה המבקש בבקשתו, לבסס טענה של הגנה מן הצדק. כמו-כן, מצבו התודעתי של המבקש, עת הפעיל את עסקו ללא רישיון, הוכח בערכאה הדיונית, מעבר לספק סביר ואין להעתרב בה. הבקשה נדחתה.

20. חשש למשוא פנים בהחלטת בית-משפט שלא לפסול עצמו מלדון - ניהול גן אירועים ללא רישיון

ב- ע"פ 816/16 {יצחק ברינג ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(1), 9397 (2016)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט השלום שלא לפסול עצמו מלדון.

כנגד המערערים הוגשו כתבי אישום נפרדים בגין אותה מסכת עובדתית כללית - הפעלתו של גן אירועים ללא ההיתרים והרשיונות המתאימים. תחילה הוגש כתב אישום בעבירה של הפעלת עסק ללא רישיון, לפי סעיפים 4, 14(א) ו-15(2) לחוק רישוי עסקים {להלן: "התיק הראשון"}.

המערערים והמאשימה הגיעו לידי הסדר טיעון שבמסגרתו הודו בעבירה שיוחסה להם ודינם נגזר.

כשבוע וחצי לאחר מכן, הוגש כנגד המערערים כתב אישום נוסף בגין עבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ביחס לאותו גן אירועים {להלן: "התיק השני"}.

לטענת המערערים, הם לא יודעו על-ידי המאשימה אודות הכוונה להגיש כנגדם כתב אישום נוסף בגין אותה מסכת עובדתית. מכל מקום, העלו המערערים טענות מקדמיות שלפיהן המדובר בפיצול אישומים אסור, שכן עניינם של שני כתבי האישום באותו המעשה, באותם המקרקעין, וביחס לאותה התקופה. הטענות המקדמיות נדחו.

בנוסף, המערער 1 זומן להשיב לאישומים גם בתיק שלישי, שבו הואשמו נאשמים אחרים שהיו מעורבים בהפעלת אותו גן האירועים, בגין אותן עבירות בדיוק לפי חוק התכנון והבניה שצוינו בכתב האישום בתיק השני {להלן: "התיק השלישי"}. במסגרת התיק השלישי נגזר דינו של נאשם אחר והוכרע  דינה של נאשמת נוספת - הכל על-סמך הודאות הנאשמים.

התקיים דיון בתיקים השני והשלישי, במהלכו ביקש המערער 1 כי השופט יפסול עצמו מלדון בתיקים בשל היחשפותו להרשעות קודמות רלוונטיות של המערערים ולגזר דינו של אחד הנאשמים האחרים בתיק.

השופט דחה את בקשת הפסלות בנימוק שאין בטענות המקדמיות שבאו לפניו אודות ההרשעות הקודמות כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, מאחר שמדובר בדיון תאורטי הנעדר פרטי הוכחות והמתייחס להאשמה אחרת מזו שבפניו. באשר לגזירת דינו של אחד הנאשמים בתיק הנוכחי ציין השופט כי גם בה אין כדי להביא לפסלות המותב, במיוחד לנוכח העובדה שגזירת הדין נעשתה בפני מותב אחר.

בערעור דנן טענו המערערים כי ידיעתו של השופט על אודות הרשעתם בתיק הראשון בגין אותה מסכת עובדתית - קרי הפעלת אותו גן האירועים, באותם המקרקעין וביחס לאותה התקופה - יוצרת חשש ממשי למשוא פנים ופוגעת ב"מראית פני הצדק".

בית-המשפט קבע, כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים של חשש ממשי למשוא פנים. ההכרעות שניתנו לגבי הנאשמים האחרים בתיק השלישי נסמכו על הודאות הנאשמים, והמערערים לא טענו כי הן כללו קביעות או התבטאויות ביחס אליהם, שיש בהן כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. לכך יש להוסיף כי גזר-הדין בתיק השלישי ניתן בכלל בפני מותב אחר. בנסיבות אלה, אין חשש ממשי כי ננעלה דעתו של המותב בעניינם של המערערים. הערעור נדחה.

21. המשכת ניהול עסק אחסנת גרוטאות ללא היתר על-אף הענקת הזדמנויות לקבלת רישיון

ב- רע"פ 8167/15 {אחמד נעימה נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(4), 9952 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

המבקש הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק הטעון רישוי, לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים. על-פי כתב האישום, המבקש ניהל עסק של אחסנת גרוטאות ברזל ואלומיניום, במפרץ חיפה, מבלי שהיה ברשותו רישיון לכך.

בגזר-דין, הוציא בית-המשפט לעניינים מקומיים צו להפסקת העיסוק בעסקו של המבקש {להלן: "צו ההפסקה"}, תוך שנקבע כי המבקש יהיה רשאי לבקש לעכב את ביצועו של הצו, בהתאם לנסיבות העניין.

במרוצת השנים, מאז שניתן גזר דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, עוכב ביצועו של צו ההפסקה מספר פעמים.

המבקש הגיש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בקשה למתן הוראות לצורך ביצוע צו הסגירה. המבקש טען, כי עלה בידו לאתר רוכש פוטנציאלי עבור הגרוטאות שבעסקו. משכך, נטען כי יש לאפשר למבקש לממש את צו ההפסקה על דרך של מכירת כל הטובין בעסק. המשיבה הסכימה לבקשתו זו של המבקש, בכפוף לקביעת לוח זמנים לשם כך. בית-המשפט לעניינים מקומיים אישר את הסכמת הצדדים.

בהמשך, הגיש המבקש בקשות ועתירות רבות בפני ערכאות שיפוטיות שונות, בין היתר, לצורך דחיית לוח הזמנים שנקבע עבור מכירת הטובין שברשותו ולשם עיכוב ביצוע צו ההפסקה עצמו. במסגרת הדיונים בבקשותיו של המבקש, עוכב ביצועו של צו ההפסקה, פעם אחר פעם, תוך שניתנו למבקש הזדמנויות רבות להשיג את רישיון העסק, ללא הועיל.

המבקש הגיש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בקשה נוספת לעיכוב ביצועו של צו ההפסקה. בית-המשפט לעניינים מקומיים דחה בקשתו זו של המבקש. נקבע, כי סיכוייו של המבקש להשיג רישיון עסק נראים, בשלב זה, "קלושים עד אפסיים". מטעם זה, ובשים-לב להזדמנויות הרבות שניתנו למבקש עד כה, קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים כי אין מקום לעכב, פעם נוספת, את ביצועו של צו ההפסקה. בית-המשפט לעניינים מקומיים הוסיף וקבע, בהקשר זה, כי "לא ניתן לקבל מצב בו עסק ממשיך להתנהל ללא רישיון עסק כדין 'בחסות בית-המשפט'".

המבקש ערער על החלטתו זו של בית-המשפט לעניינים מקומיים לבית-המשפט המחוזי וערעורו נדחה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי משטרת ישראל, כמו גם פקחי עיריית חיפה רשאים לאכוף את צו הסגירה, לאלתר.

בבקשה דנן טען המבקש, כי הוא פעל, לאורך השנים, בהתאם להחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו, ועל דרך של שיתוף פעולה מלא עם כלל הגורמים, מתוך מטרה להשיג את האישורים הנדרשים לניהול העסק.

בית-המשפט קבע, כי כלל השגותיו של המבקש נבחנו, כדבעי, על-ידי הערכאות הקודמות, אשר קבעו, ובצדק, כי אין כל תוחלת, בשלב זה, להשגת רישיון העסק של המבקש, בטווח הזמן הקרוב. למבקש ניתנו, איפוא, הזדמנויות די והותר להשיג את רישיון העסק, ובית-המשפט לא ראה כל הצדקה ליתן לו הזדמנות נוספת.

הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לפיכך, התייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצועו של צו ההפסקה. נקבע כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, משטרת ישראל ועיריית חיפה רשאיות לאכוף את צו ההפסקה לאלתר.

22. ערעור על החלטת בית-משפט שלא לפסול עצמו מלדון

ב- ע"פ 6934/15 {ברייק פור לייף בע"מ ואח' נ' מועצה מקומית - קדימה צורן, תק-על 2015(4), 2568 (2015)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט לעניינים מקומיים שלא לפסול עצמו מלדון.

המערערים הגישו בקשה לביטול צו הפסקה מינהלי לעסק, שהוציאה להם המשיבה. הבקשה נדחתה. בין לבין, הגישה המשיבה כתב אישום כנגד המערערים, בין היתר בגין הפרת צו ההפסקה המינהלי וניהול העסק הנ"ל, ללא רישיון. כשלושה חודשים לאחר מכן הגישה המשיבה גם בקשה למתן צו שיפוטי להפסקת פעילות העסק. המערערים הגישו בקשה לפסלות שופט. בהחלטתו דחה השופט את בקשת הפסלות, ומכאן הערעור דנן.

המערערים טענו כי דעתו של בית-המשפט ננעלה, וכי קם חשש אובייקטיבי למשוא פנים, עת נתן החלטה חד-משמעית בעניין הבקשה לביטול צו ההפסקה המינהלי.

בהקשר זה טענו המערערים כי לחשש ממשוא פנים תורמת העובדה שבית-המשפט כבר נחשף לראיות ולמוצגים, כמו גם לטענות הצדדים, ובכלל זאת לראיות מטעם המשיבה, שהגישה את כתב האישום. החשש מתחזק עוד, לטענתם, בשל הדמיון הרב בין הליך ביטול צו ההפסקה המינהלי שכבר נדון, לבין הליך הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, שהוגש בהמשך על-ידי המשיבה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט לא מצא כי קביעותיו והתבטאויותיו של בית-המשפט מצביעות על משוא פנים בעניינו. הערעור נדחה.

23. ניהול מועדון ריקודים במקרקעין שייעודם התכנוני של המקרקעין הינו שטח ציבורי פתוח

אזכורי פסיקה: רע"פ 5775/15 וייצמן נ' מדינת ישראל; רע"פ 5658/15 סמירנוב נ' מדינת ישראל; רע"פ 5431/15 פלוני נ' מדינת ישראל.

ב- רע"פ 6039/15 {בילויים אילת 2012 בע"מ ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אילת ואח', תק-על 2015(3), 10893 (2015)} נדונו שתי בקשות רשות ערעור על פסקי-דין של בית-המשפט המחוזי על החלטות בית-משפט השלום.

המשיבה 1 הגישה לבית-משפט השלום באילת בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי האוסר על המבקשים-לבצע כל פעילות במועדון הריקודים "סלינה", שבעיר אילת {להלן: "המועדון"}, המצוי במקרקעין אותו הם שוכרים, ואשר בבעלותם של המשיבים 2 ו- 3.

בית-משפט השלום נעתר חלקית לבקשה. בשים-לב לכך, שטרם ניתן היתר בניה למבנים המצויים במקרקעין ואשר משרתים את המועדון, סבר בית-משפט השלום כי יש להיעתר לבקשת המשיבה 1, ליתן צו הפסקה שיפוטי. ואולם, בהסתמך על הצהרת המבקשים, לפיה הם פועלים "לתקן את הטעות שנעשתה על-ידם בתום-לב", והם החלו בתהליך לשם השגת היתר כגון דא, קבע בית-משפט השלום כי צו ההפסקה השיפוטי ייכנס לתוקפו רק לאחר כ- 8 חודשים.

המשיבה 1 לא השלימה עם עיכוב ביצועו של צו ההפסקה השיפוטי, כאמור בהחלטת בית-משפט השלום, וערערה על כך לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור. נקבע, כי השימוש שמבצעים המבקשים במקרקעין, קרי הפעלת המועדון ללא רישיון עסק; ובניה במקרקעין ללא היתר כדין, שעה שייעודם התכנוני של המקרקעין הינו שטח ציבורי פתוח האסור בבניה, מהווה, איפוא, "אנרכיה, כאוס ופריקת כל עול ורסן תכנוני, חוקי או משפטי". זאת, מבלי להתעלם מכך שהעירייה התירה, מעת לעת, את המשך הפעילות במועדון באמצעות רשיונות עסק זמניים.

לכך יש להוסיף, לשיטתו של בית-המשפט המחוזי, את העובדה שהמועדון נהג לארח "מאות בליינים". בנסיבות אלה, כך נקבע, המשך הפעלתו של המועדון מהווה סיכון ממשי לשלום הציבור. על רקע זה, סבר בית-המשפט המחוזי כי בהיעדר שינוי בתכניות בניין העיר, ובהתחשב בכך שהמתקנים המצויים במקרקעין נבנו שלא כחוק, לא היה מקום לעכב את ביצועו של צו ההפסקה השיפוטי, והורה כי צו ההפסקה ייכנס לתוקפו בו ביום.

המבקשים הגישו לבית-משפט השלום באילת בקשה, לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, לעכב את ביצועו של הצו השיפוטי שהוצא על-ידי בית-המשפט המחוזי. נטען בבקשה, כי מאז שניתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי חל שינוי נסיבות מהותי, באשר ניתן למבקשים אישור משטרת ישראל לשם הפעלת המועדון. בנוסף, טענו המבקשים כי עיריית אילת מסרה להם כי לא תתנגד להוצאת רישיון עסק עבור המועדון, ככל שתתקבל החלטה המשנה את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. על-כן, עתרו המבקשים לעכב את מועד כניסתו לתוקף של צו ההפסקה השיפוטי.

בית-משפט השלום דחה את הבקשה בציינו כי המסמך שהנפיקה עיריית אילת "אינו מבסס מתן רישיון עסק למועדון במקומו הנוכחי בשלב זה". בהמשך, הדגיש בית-משפט השלום כי בפני בית-המשפט המחוזי עמדה "מלוא התמונה" הנדרשת לשם קביעת מועד כניסתו לתוקף של צו ההפסקה השיפוטי. עוד נקבע, כי אין ממש בטענותיהם של המבקשים כי חל בעניינם שינוי נסיבות מהותי, מעצם האישור המשטרתי שניתן להם.

המבקשים ערערו על החלטתו זו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי, וערעורם נדחה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין בטענות שהעלו המבקשים בדבר שינוי הנסיבות בעניינם, "כדי להוות שינוי נקודת הכובד", ולהצדיק את דחיית כניסתו לתוקף של צו ההפסקה השיפוטי.

שתי הבקשות דנן נסובות על פסקי דינו של בית-המשפט המחוזי. נטען בבקשות, כי שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו כי קיימת סכנה לשלום הציבור מעצם הפעילות במועדון. עוד טענו המבקשים, כי שגה בית-המשפט המחוזי גם בכך שלא בחן את עניינם בראי מאזן הנוחות, תוך מתן משקל לנזקים שייגרמו למבקשים ולצדדים שלישיים כתוצאה מפסיקתו.

בד-בבד עם הבקשות לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע צו ההפסקה, עד להחלטה בבקשות, לכך אדרש בהמשך.

בית-המשפט קבע, כי המבקשים הפעילו את המועדון וביצעו בניה במקרקעין בלא שהיו בידיהם ההיתרים הנדרשים על-פי הדין. בכך, עשו המבקשים דין לעצמם, בהתעלמם מהוראות חוק התכנון והבניה וחוק רישוי עסקים. לפיכך, בדין קבע בית-המשפט המחוזי כי אין לעכב את ביצועו של צו ההפסקה השיפוטי, ולהחילו עם מתן פסק-הדין בערעור.

בהתאם לכך, אין המבקשים יכולים, בשלב זה, להיבנות מן הטענה כי ייגרם להם נזק כלשהו לולא יעוכב ביצועו של צו ההפסקה השיפוטי, ואל להם למבקשים, בהקשר לכך, אלא להלין על עצמם.

הבקשות נדחו. לפיכך, התייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע צו ההפסקה השיפוטי.

24. צו להפסקת עבודות ושימושים אסורים במטמנה

ב- עפ"א (מרכז) 11819-06-18 {גלובל גרין גרופ (אך דוד) בע"מ ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה שהם ואח', תק-מח 2018(3), 3252 (2018)} נדון ערעור על שלוש החלטות של בית-משפט השלום.

לבית-משפט קמא הוגשה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה (לאחר תיקון 116). במהלך הדיון בבקשה, נתן בית-המשפט את שלוש ההחלטות שעליהן הוגש ערעור זה:

החלטה בבקשה לאפשר למערערים לחקור את המצהירים מטעם המשיבים; החלטה בבקשה לפי סעיף 236 לחוק; החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 236 לחוק.

המשיבה 1 עתרה למתן צו אשר יורה למערערים או מי מטעמם, להפסיק את העבודות והשימושים האסורים במקרקעין באזור התעשיה הצפוני בשוהם. אתר זה ידוע בשם "מטמנת ברקת".

מדובר במקרקעין שייעודם לתעשיה, שטחי ציבור, נופש וספורט, שמורת נוף וייעור.

בעת הגשת הבקשה פעלה באתר מטמנת ברקת, וזאת לשם מילוי בור שנותר במקרקעין כתוצאה מהפעלת מחצבה במקום.

על-פי הבקשה שהוגשה לבית-משפט קמא, מבוצעות באתר עבודות אסורות של הטמנת פסולת, לרבות פסולת בניין, שינוי המדרונות ופני הקרקע ושימוש אסור כאתר לאיסוף, עיבוד, מיון ומחזור פסולת.

ההיתר האחרון ניתן ביום 07.08.16 והיה זה היתר לצורך העתקת מבני עזר והשלמת עבודות השיקום. היתר זה פקע ביום 31.12.17 או לכל המאוחר, שבוע לאחר מכן, ביום 6.1.18.

חרף כל אלה, המשיכו להתבצע העבודות באתר לצורך מסחרי ובהיקף נרחב.

בפס"ד נדחתה עתירה להורות למשיבה 1 לחדש את רישיון העסק באתר. בגוף פסה"ד קבע בית-המשפט ממצאים חריפים בעניין העבירות והמטרדים המבוצעים במקום. בפועל, המצב הוא שהאתר פועל ללא רישיון עסק כבר מיום 1.7.16.

המשיבה 1 ציינה, כי הוגשו כתבי אישום נגד המערערים בגין עבירות הבניה והשימוש, וכן בגין עבירות על-פי חוק רישוי עסקים.

למרות הגשת כתבי האישום, ממשיכים המערערים בביצוע העבודות.

בית-משפט קמא הסביר היטב בהחלטתו, כי מטרת הצווים השיפוטיים אינה מטרה עונשית, אלא המטרה היא הפסקת ההפרה המתמשכת של הוראות החוק מהר ככל האפשר.

בית-המשפט קבע, כי החלטתו של בית-משפט קמא, היא מקיפה, מעמיקה ונכונה.

הערעור נדחה על כל עתירותיו.

25. זיכוי הנאשמים מעבירות של אי החזקת רישיון להפעלת יחידות אירוח וספא

ב- ע"פ (נצ') 50646-12-16 {אוליב שירותי שיווק וניהול בע"מ ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון גולן, תק-מח 2018(3), 3401 (2018)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום, הכרעת דין וגזר-דין.

המערערים, "אוליב שירותי ניהול בע"מ" {להלן: "המערערת"} ומר עמית פורת {המנהל הרשום של המערערת ולהלן: "המערער"}, הורשעו לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של הפעלת עסק הטעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני, בניגוד להוראות סעיפים 4, 14 ו - 15 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 {להלן: "חוק רישוי עסקים"}.

על-פי עובדות כתב האישום, המערערים הפעילו בשלושה מגרשים במושב עסק בשם "בריזה בכפר". בעסק קיימות 14 יחידות המשמשות לאירוח תמורת תשלום וכן מתחם ספא עם ג'קוזי, סאונה וחדר טיפולים. המאשימה טענה כי העסק טעון רישוי על-פי הוראות חוק רישוי עסקים ועל-פי סעיפים 7.1 {השכרת יחידות אירוח למטרות נופש המלווה במתן שירותים לשוכרים כשמספר יחידות האירוח המיועדות להשכרה עולה על 4} ו- 7.4 {בריכת זרמים (ג'קוזי)} {להלן: "ג'קוזי"} לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה - 1995 {שבינתיים בוטל על-ידי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשע"ג 2013 (להלן: "צו רישוי עסקים")}.

המערערים כפרו בעובדות כתב האישום ובטענה כי מחוייבים ברישיון עסק. לטענתם, המערערת הינה רשת של אירוח כפרי, מפעילה ומשווקת של 140 יחידות אירוח ברחבי הארץ, לרבות במספר מגרשים במושב רמות. אולם, לטענתם, כל מגרש ומגרש בו מופעלות יחידות כאמור עומד בפני עצמו. לכל מגרש מערכת הסכמית שונה עם בעלי הנכס וחשבונות נפרדים, ממילא קיימת הפרדה פיזית ביניהם, ואין לראות בהם "עסק" אחד. קביעה כי מדובר בעסק אחד הינה למעשה "איחוד" מלאכותי, שאינו מתקיים בפועל.

בהתאם להוראת סעיף 7.1 לצו רישוי עסקים, רק הפעלה של 5 יחידות אירוח ויותר מחייבת רישיון עסק, כאשר בכל אחד מהמגרשים בנפרד אין למעלה מארבע יחידות אירוח. לפיכך, לא נדרש למערערת רישיון עסק. גם הג'קוזי אינו עסק נפרד העשוי לעמוד בפני עצמו ואף הוא אינו טעון רישוי כאמור.

בית-המשפט קמא קבע, כי יחידות האירוח שבקיומן הודה המערער מהוות יחדיו "עסק אחד", וכי העסק חייב ברישוי. ראשית, כך נקבע, הוכח שהמערערת לא רק משווקת את היחידות אלא גם מפעילה אותן. זוהי ליבת העסק. העובדה שיש הסכם שכירות נפרד עם כל אחד מבעלי המגרשים אינה משנה, שכן השכירות מהווה אמצעי בלבד ליצירת מאגר יחידות אירוח שמשווק ללקוחות. העובדה שהעסק מורכב ממרכיבים הנמצאים במקומות גיאוגרפיים שונים, אף היא אינה משנה. מדובר במספר יחידות אירוח המופעלות כעסק אינטגרלי אחד, המשווק תחת מותג אחד. במקרה הנדון, אין לפצל את עסק השכרת יחידות האירוח, אלא רואים אותו כמנוהל בכל המגרשים הנפרדים בהם מושכרים על-ידי העסק יחידות אירוח, שהינן חלק אינטגרלי מהעסק.

לנוכח זאת, בית-המשפט קמא הרשיע את המערערים בהפעלת עסק ללא רישיון. ואת המערער הרשיע מתוקף סעיף 15(2) לחוק רישוי עסקים, כמנהל בתאגיד.

בערעור דנן המערערים טענו, כי מסקנת בית-המשפט קמא לגבי מספר היחידות אינה עולה מחומר הראיות.

בית-המשפט לא מצא עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית-המשפט קמא ביחס למספר יחידות האירוח, כפי שנקבע על ידו.

יחד-עם-זאת, ביחס ליתר רכיבי הערעור, ובעיקרם מסקנת בית-המשפט קמא כי מכלול היחידות במגרשים השונים מהווה יחדיו "עסק", מסקנת בית-המשפט היתה שונה.

בית-המשפט קבע, כי העובדה שהמערערת מבצעת את הניהול ומשתמשת במשרד משותף - אינה משנה את המצב הבסיסי בו כל מגרש הוא ישות עצמאית, ואין היא משנה את מידת הסיכון {מבחינת היבטי התברואה וכיבוי האש - ראה מטרות צו רישוי עסקים} הטמונה בו באופן המחייב רישוי.

בית-המשפט עסק בשאלה שיש לשאול בעניינם של אלה, הינה האם העובדה שבמשק 18 קיימים חדר אוכל וג'קוזי המשמשים גם את מתארחי המגרשים האחרים, מהווה אינדיקציה לכך שמדובר בעסק משותף.

בהכרעת הדין לא נדרש בית-המשפט קמא לסוגיית היותו של הג'קוזי בבחינת "עסק" לעצמו, ולבסוף קבע רק כי הוכח מעבר לספק סביר שהמערערת הפעילה עסק הטעון רישיון ביחידות האירוח. בנסיבות אלה בית-המשפט מצא חסר את קביעתו הפוזיטיבית של בית-המשפט קמא כי הג'קוזי מהווה לעצמו עסק.

סיכומו-של-דבר, הערעור התקבל. בהתאם לכך בית-המשפט זיכה את המערערים מכל המיוחס להם בכתב האישום. לפיכך, הערעור על גזר-הדין התייתר, והעונשים שהושתו בגינו, בוטלו.

26. בקשה שהוגשה ללא עמידה בסדרי הדין

ב- ע"א (יר') 50209-05-18 {חברת בניין יצחק פ.א.י. בעמ נ' מדינת ישראל ואח', תק-מח 2018(2), 24129 (2018)} ניתנה החלטה במסגרת בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד.

בית-המשפט נדרש לתת ביטוי לרגישות ונכונותו לדון ללא דיחוי בסעדים זמניים על-פי בקשות, ככל שתוגשנה, ואולם במקביל, נדרש בעל הדין שמגיש את הבקשה לעמידה מוסדרת ומוקפדת בסדרי הדין.

בית-המשפט קבע, כי בבקשה דנן, לפחות ככל שעלה בידי בית-המשפט להבינה, אף אינה מתקרבת לכך. לבקשה במסגרת הליך אזרחי, לעכב צו סגירה שיפוטי חלוט, שניתן על יסוד חוק רישוי עסקים, לפני זמן רב, כלפי צד שלישי, אין בסיס.

הבקשה נמחקה, וככל שתוגש בקשה ראויה, היא תישקל ללא דיחוי.

27. ערעור על קולת גזר-הדין - מכירה והובלת חומרי בניה

ב- עפ"ג (חי') 1014-09-17 {מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה נ' לין-א-מין מרין ואח', תק-מח 2017(4), 27130 (2017)} השאלה העומדת לדיון היא האם בנסיבות המקרה שבפנינו קיימת הצדקה להתערבות בגזר דינו של בית-משפט קמא?

הערעור דנן הוא על גזר דינו של בית-משפט השלום לפיו נדונה המשיבה מס' 1 {להלן: "המשיבה"} לתשלום קנס בסכום של 30,000 ש"ח והתחייבות כספית על-סך 60,000 ש"ח. המשיב מס' 2 נדון לתשלום קנס בסכום של 10,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו, וחתימה על התחייבות כספית בסכום של 20,000 ש"ח והמשיב מס' 3 נדון לתשלום קנס בסכום של 5,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו וחתימה על התחייבות בסכום של 10,000 ש"ח.

בכתב האישום המתוקן שהוגש כנגד המשיבים נטען, כי המשיבה עוסקת במכירת והובלה של חומרי בניה לרבות איסוף והובלת פסולת בניין, המשיב  2 היה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום הבעלים של המשיבה ומנהל פעיל בה. המשיב 3 היה בתקופה הרלוונטית מנהל פעיל במשיבה ואחראי על תחום תפעול המשאיות. ברשות המשיבה היו באותה תקופה שתי משאיות.

במועד הרלוונטי לאישום לא היה בידי המשיבים רישיון עסק לאיסוף והובלה של פסולת כנדרש בצו רישוי עסקים (עסקים טיעוני רישוי), התשע"ג-2013 וחוק רישוי עסקים.

נטען בכתב האישום המתוקן, שהשלכות הפסולת נעשו ברשות הרבים, באזור יער הכרמל בשטח פתוח שאינו מגודר. לפיכך טענה המדינה, שהמשיבים לכלכו את רשות הרבים בשש הזדמנויות שונות ועסקו בעסק טיעון רישוי ללא רישיון עסק כדין.

כתב האישום המתוקן ייחס למשיבים מס' 2 ומס' 3 אחריות הן בגין אחריותם הישירה מתוקף תפקידם, והן משום שלא עשו כל שביכולתם כדי לפקח או למנוע את העבירות.

כתב האישום המתוקן ייחס למשיבים שש עבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת לפי סעיף 2 וסעיף 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון {להלן: "חוק שמירת הניקיון"}, וביחס למשיבים 2 ו- 3, יחד עם סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון, וכן עבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון עסק כדין, לפי סעיף 4, יחד עם סעיף 14 לחוק רישוי עסקים {להלן: "חוק רישוי עסקים"} וכן סעיף 1 פריט 5.1(ב) של צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013, ובשילוב עם סעיף 15 של חוק רישוי עסקים ביחס למשיבים מס' 2 ומס' 3.

בית-משפט קמא התיר למשיבים לחזור בהם מכפירתם בעובדות כתב האישום. באותו מעמד ניתנה הכרעת דין לפיה הורשעו המשיבה 1 והמשיב 3 בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. בישיבה נוספת הורשע גם המשיב 2.

בית-משפט קמא הטיל על המשיבים את הענישה שפורטה לעיל.

על כך הלינה המדינה וטענה, כי בית-משפט קמא הקל עם המשיבים במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור הואיל והיה מקום להחמיר במידה רבה בענישה נוכח הנזק המשמעותי שנגרם, ושצפוי היה להיגרם, מחמת העבירות שבוצעו.

בית-המשפט קיבל את ערעור המדינה כדלקמן:

הקנס שעל המשיבה לשלם הועמד על-סך של 60,000 ש"ח; ההתחייבות הכספית של המשיבה הועמדה על-סך של 100,000 ש"ח, להימנע מביצוע אחת או יותר מן העבירות בהן הורשעה, וזאת למשך שנתיים מהיום. שאם לא כן, ייאסר למשך 24 שעות.

הקנס שעל המשיב מס' 2 לשלם הועמד על-סך של 25,000 ש"ח או 75 ימי מאסר תמורתו; חלף ההתחייבות הכספית שקבע בית-משפט קמא, ההתחייבות הכספית של המשיב מס' 2 הועמדה על-סך של 50,000 ש"ח להימנע מביצוע אחת או יותר מן העבירות בהן הורשע וזאת למשך שנתיים מהיום. משאם לא כן, ייאסר למשך 24 שעות; המשיב מס 2 נדון לשלושה חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שהמשיב מס' 2 לא יעבור אחת מן העבירות בהן הורשע בתיק זה.

הקנס שעל המשיב מס' 3 לשלם, הועמד על-סך של 15,000 ש"ח, או 45 ימי מאסר תמורתו; ההתחייבות הכספית של המשיב מס' 3 הועמדה על-סך של 30,000 ש"ח להימנע מביצוע אחת או יותר מן העבירות בהן הורשע, וזאת למשך שנתיים מהיום. שאם לא כן, ייאסר למשך 24 שעות; המשיב מס' 3 נדון לשלושה חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים.

28. אכיפת צו סגירת עסק למזנון שמכר מזון מן החי

חקיקה רלבנטית: סעיפים 4, 14, 17 ו- 19 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

ב- ע"פ (יר') 7982-09-17 {עירית ירושלים נ' יוסף זר, תק-מח 2017(4), 27556 (2017)} נדון ערעור על החלטת בית-משפט לעניינים מקומיים {להלן: "בית-משפט קמא"}, במסגרתה נקבע כי למערערת אין כל סמכות לאכוף צו סגירת עסק, שהוא צו שיפוטי בהתאם לסעיף 17 לחוק רישוי עסקים {להלן: "החוק"}.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עיסוק בעסק ללא רישיון או היתר זמני, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14(א)לחוק. עם הגשת כתב האישום, הגישה המערערת בקשה למתן צו סגירה מידי טרם מתן גזר-הדין, בהתאם לסעיף 17 לחוק. בו ביום הורה בית-המשפט קמא, במעמד צד אחד, על סגירת העסק, וזאת מאחר שהפעלת העסק אינה עומדת בדרישות משרד הבריאות ומהווה סכנה לבריאות הציבור.

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה היקף הצו יצומצם, כך שהמשיב יהיה רשאי להפעיל את העסק כמזנון בלבד, ללא מכירת מזון מן החי.

המשיב הגיש בקשה דחופה לביטול הצו המצומצם לסגירת העסק. לאור שינוי נסיבות להן טען, ביקש לקבוע מועד דיון בבקשתו, הואיל ולטענתו כל המפגעים בתחום התברואתי טופלו, הוא ביצע ניקיון יסודי בעסק, הוא החל בהליך רישוי לקומה השניה והמעלית תוקנה, כך שקיבל אישור מהנדס לבטיחות המעלית. על-כן סבר כי יש בפעולות אלה להצדיק את ביטול הצו.

בית-המשפט קמא דחה את הבקשה, והצו המצומצם נותר על כנו. על החלטה זו הוגשה מטעם המשיב בקשה לעיון מחדש, נערך דיון במעמד הצדדים, שבסיומו הותיר בית-משפט קמא את ההחלטה על כנה.

המשיב ערער לבית-המשפט המחוזי על החלטת בית-המשפט. בקשת המשיב לביטול הצו מאחר נדחתה מאחר שבית-המשפט לא מצא כי נפל פגם בשיקול-דעתו של בית-משפט קמא, כאשר איזן בין אינטרס הפגיעה בחופש העיסוק ובפרנסתו של המשיב, אל מול אינטרס מובהק של שלום הציבור ובריאותו. שכן סגירת המסעדה נועדה למנוע ולצמצם את הסכנה לציבור, ולמנוע לגיטימציה לעסק אשר פועל ללא היתר בניה. עוד קבעתי כי הצו המצומצם מאזן נכוחה בין האינטרסים השונים, וממזער את הפגיעה בחופש העיסוק של המשיב.

בעת ביקור שנערך בעסק נראה המשיב מוכר מזון מן החי, וזאת בניגוד לצו הסגירה המצומצם. לנוכח זאת, המערערת אכפה את מימוש צו הסגירה שהוטל על-ידי בית-המשפט קמא.

המשיב הגיש בקשה לבית-המשפט קמא לביטול או לעיכוב צו הסגירה, בטענה כי צו הסגירה המצומצם אסר על הכנת מזון מן החי, ולא על מכירת דגים. בית-המשפט קמא דחה את בקשתו נוכח החלטת בית-המשפט המחוזי וקבע כי אין מקום לבטל את הצו או לעכבו.

בית-המשפט קמא הבהיר כי מטרת הצו שניתן היא מניעת כל צורה של הכנה, עשייה ומכירה של מזון מן החי במקום. משכך, אם מכר הנאשם מזון מן החי או הכין אותו בדרך כלשהי בעסקו, הרי שהפר את הצו. צויין כי החלטה זו ניתנה כהכרעה זמנית בבקשה דחופה, עד לשובו של השופט, שהוא המוסמך להבהרת החלטותיו.

נערך דיון במעמד הצדדים בבקשה לביטול הצו ולעיכוב ביצוע צו הסגירה, כאשר במרכזו עמדו טענות המשיב שלא ניתן צו סגירה לחצרים ועל-כן הרשות עשתה דין לעצמה כאשר אכפה את צו הסגירה המידי ללא הגשת בקשה לבית-משפט קמא.

באותו הדיון, החליט בית-המשפט קמא כי היה על המערערת לפנות לבית-משפט ולא לעשות דין עצמי ולסגור את העסק ללא פניה שכזו.

המערערת טענה כי בית-משפט קמא שגה כאשר קבע כי למערערת לא קיימת כל סמכות לאכוף את צו הסגירה המידי שניתן ביום 28.1.17, וכי עליה להגיש בקשה לבית-המשפט.

השאלה המשפטית היא האם צו הסגירה המצומצם שהוטל על העסק ביום 02.02.17 הוא בגדר צו סגירה מינהלי או האם מדובר בצו סגירה שיפוטי. כפועל יוצא מכך, האם למערערת היתה סמכות לאכוף את צו סגירת העסק ללא פניה לבית-משפט או שמא היא נדרשת לפנות לבית-המשפט בבקשה לאכיפתו.

בית-המשפט קבע, כי למערערת סמכות לאכוף באופן מידי סגירת עסק ככל שמדובר בצו סגירה מינהלי, בהתאם לסעיפים 22-20 לחוק. מלכתחילה הצו שהוטל במסגרת הדיון הוא צו סגירה מינהלי. אולם, בעקבות דיון בבית-משפט ולאחר שהצדדים שמעו את הערות בית-משפט, צומצם הצו, בהסכמת הצדדים. נקבע, כי לאחר שהצו צומצם במסגרת דיון בבית-משפט אין מדובר עוד בצו סגירה מינהלי, אלא בצו שיפוטי.

מאחר שמדובר בצו שיפוטי, עיון בהוראות החוק מלמד כי דרך המלך להתמודדות עם עסק הפועל ללא רישיון או המפר הוראה מהוראות הרישיון טרם ביצוע הצו היא במספר דרכים: הגשת כתב אישום על הפרת הצו; הגשת תביעה נגד המשיב על הפרת הצו השיפוטי בהתאם לפקודת ביזיון בית-משפט לפי סעיף 19 לחוק; הגשת בקשה לעיון חוזר בשל שינוי נסיבות.

מנוסחו של סעיף 17 לחוק עולה, כי החוק לא כולל בתוכו חובה מפורשת או משתמעת לקיום צו הסגירה על-ידי המערערת, אלא שבית-משפט רשאי להטיל צו כזה כאשר הוגש כתב אישום על הקמת עסק ללא רישיון.

מנוסחו של סעיף זה עולה, כי אם לא ניתנה הוראה שיפוטית מפורשת בדבר אופן ביצוע צו שיפוטי, משמע שאסור למערערת לעשות פעולות לאכיפתו, מבלי שביקשה מבית-המשפט לעשות שימוש בסמכות.

על-מנת שתכלית החוק תקויים, המערערת יכולה לפעול באופן מיידי, על-ידי כך שתפנה בבקשה דחופה לבית-משפט שיסמיכה לכך. לחילופין, יכולה המערערת בעת הדיון בצו בבית-המשפט, לבקש להסמיכה לפעול לביצוע הצו, כפי שהדבר נעשה מידי יום ביומו בעת שבית-משפט מטיל צו הריסה, ומטיל את ביצוע הצו על הוועדה המקומית. הערעור נדחה.

29. קבלת חומרי חקירה

אזכורי פסיקה: בש"פ 6717/12 מדינת ישראל נ' ברוך אהרון.

ב- ע"ח (חי') 10044-09-17 {עברון - תממ מיחזור - שותפות מוגבלת ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2017(4), 4485 (2017)} נדון ערר על החלטת ביהמ"ש קמא לפיה נדחתה בקשת העוררים לקבלת חומרים שנטען לגביהם על ידם כי הם חומרי חקירה.

כנגד העוררים וכנגד נאשמת נוספת הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות שונות מחוק רישוי עסקים, חוק המים וחוק מניעת מפגעים, והכל בהקשר לפעילות אתר להטמנת פסולת בקיבוץ עברון.

נטען כי האתר הופעל שלא בהתאם לתנאי רישיון העסק ובאופן שהפעלתו הביאה לביצוע עבירות על חוק המים ועל חוק מניעת מפגעים. צויין, כי במספר ביקורות שנערכו במקום ובהן ניטלו דגימות על-ידי פקחי המשרד להגנת הסביבה נתגלו חריגות כאמור.

בקשת העוררים מתייחסת לשני חלקים עיקריים:

הראשון, מסמכים שלשיטתם צריכים להימצא בתיק החקירה, אך לא נמסרו להם.

ביהמ"ש קמא קבע שלא ניתן במסגרת החלטה שניתנת לפי סעיף 74 לחסד"פ להורות למאשימה "לייצר" מסמכים, ובית-המשפט קבע כדעתו כדעת בית-משפט קמא.

השני, חומרים בנוגע לתהליכי הבדיקות שנערכו לדגימות במעבדה שפעלה מטעם המשיבה. נטען, שעל המשיבה להבהיר מהם תהליכי העבודה במעבדה, על-פי אילו אמות-מידה פעלה, מהם הסטנדרטים והתקנים החלים במקום, מהם נהלי העבודה, וכו'. עוד נטען שלא מן הנמנע שנפלו פגמים בתהליכי הבדיקה במעבדה.

בהקשר זה קבע בית-משפט קמא שמדובר בטענות כלליות והעוררים לא הצביעו על כל פגם שיש בו לספק "נקודת אחיזה" שתצדיק עיון גורף במידע אותו הם מבקשים.

בית-המשפט הסכים עם בית-משפט קמא אך יחד-עם-זאת, קבע  כי בהתייחס לשתי תעודות בדיקה {תעודת בדיקה 85480 וכן 85479} על המשיבה למסור - לפי ס' 108 לחסד"פ - מידע בסיסי אודות בדיקה זו, והוא פירוט אודות המכשור שבעזרתו ערכה המעבדה את הבדיקות והפיקה של תעודות הבדיקה לעיל {שם היצרן, מספר הדגם וכו'} וכן את תעודת הכיול האחרונה הרלוונטית למכשור, עובר להוצאת תעודות הבדיקה. מטרת הדבר לאפשר לעוררים להתכונן באופן ראוי ויעיל לחקירת עורכת הבדיקה, כך שנתונים בסיסיים אלה יעמדו לרשותם.

הערר נדחה, אך בית-המשפט הורה לפי סעיף 108 לחסד"פ כי על המשיבה יהיה למסור לעוררים, את המידע שפורט לעיל.

30. גזר-דין  - אכסון ומכירת דלק מהול במים

חקיקה רלבנטית: סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968; סעיפים 415 ו- 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; סעיפים 4, 5 ו- 16 לחוק הבלו, התשי"ח-1958; סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

אזכורי פסיקה: ע"פ 3077/11 דדוש נ' מדינת ישראל; ע"פ 4316/13 מדינת ישראל נ' חג'אמה; ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל; רע"פ 3873/07 בושנאק נ' מדינת ישראל; ע"פ 2021/17 מצגר נ' מדינת ישראל; רע"פ 7851/13 עודה נ' מדינת ישראל; רע"פ 3572/15 אלימלך נ' מדינת ישראל; בג"צ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים; ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' זגורי; ע"פ 481/12 פלוני נ' מדינת ישראל.

ב- ת"פ (חי') 20695-01-16 {מדינת ישראל נ' ישראל חביב ואח', תק-מח 2017(3), 16445 (2017)} הנאשם הורשע על-פי הודייתו בכתב אישום מתוקן וזאת במסגרת הסדר טיעון שהושג בסיומו של הליך גישור. הסדר הטיעון כלל הסכמות חלקיות, בעיקר בנוגע להסרת מחדלים ובהקשר בנוגע לרכיב הקנס, אך לא כלל הסכמות לעניין רכיב המאסר.

הנאשם, התגורר במועדים הרלוונטיים לכתב האישום במושב שזור {להלן: "המושב"} היה בעל השליטה בחברת "תהילים הסעות בע"מ" {הנאשמת 2} ו"לוי ש.י. שיווק שמנים ודלקים בע"מ" {הנאשמת 3} הגם שלא היה בעל המניות בחברות אלה.

הנאשם והחברות לעיל פעלו בתחום המסחר בדלק כאשר בכל אותה תקופה הפעיל הנאשם אתר אכסון דלק "פיראטי" במושב, אשר שימש אותו לאחסנת וערבוב סולר תחבורה עם חומרים אחרים לשם מכירתם בסיטונאות.

על רקע חוב של מאות אלפי שקלים של אחד בשם חיים רביבו לנאשם, קשר הנאשם עם רביבו ואחרים קשר למהילת סולר ומכירתו במרמה ללקוחותיו של רביבו, כאשר החשבוניות הוצאו על-שם הנאשמת 3 ותוך הסתרת הפעולות שביצעו בחומרי המהילה. תערובות הדלק שייצרו הנאשם ורביבו לא תאמו את התקן המותר לסולר תחבורה ובוצעו בתהליך שאינו מפוקח במתחם ה"פיראטי" לעיל ללא רישיון וללא היתר. בנוסף, מכירת התערובות היתה חייבת במס בלו בסכום שלא פחת מ 921,520 כאשר סך התקבולים בגין התערובות לעיל היה כ 5.5 מיליון ש"ח.

על בסיס האמור לעיל, הורשע הנאשם בעבירות כדלקמן: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין {להלן: "חוק העונשין"}; עבירות על חוק הבלו, בהקשר לסעיפים 4, 5 ו 16; עיסוק ללא רישיון, לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים; קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין; ושימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה. הנאשמות 2 ו 3 הורשעו בעבירות לפי חוק רישוי עסקים, חוק הבלו וחוק העונשין {קבלת דבר במרמה}.

כאמור, הודיית הנאשם באה בסיומו של הליך גישור ובמסגרת הסדר טיעון. על-פי הסדר הטיעון סוכם כי הצדדים יעתרו לרכיב קנס בסכום של 230,000 ש"ח שיושת על הנאשם וכן קנסות בסכום של 10,000 ש"ח על הנאשמות 2 ו- 3 {כ"א}. עוד מתוך חשבון הבנק לעיל, יועבר סכום של 800,000 ש"ח וזאת לצורך הסרת מחדלי הנאשמים בהקשר למס הבלו.

בית-המשפט השית על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות; 6 חודשי מאסר על-תנאי והתנאי הוא שלא יעבור עבירת רכוש או מס מסוג פשע למשך 3 שנים;  3 חודשי מאסר על-תנאי והתנאי הוא שלא יעבור עבירת רכוש או מס מסוג עוון למשך 3 שנים; העמדת הנאשם בפיקוח שירות המבחן לתקופה של 18 חודשים.

בנוסף, בית-המשפט גזר את הקנסות הבאים: על הנאשם 1 קנס בסכום של 230,000 ש"ח; על הנאשמת 2 קנס בסכום של 10,000 ש"ח; וקנס בסכום של 10,000 ש"ח על הנאשמת 3.

בית-המשפט הורה על ביטול צו התפיסה הזמני שניתן. כמו-כן, הורה למאשימה להחזיר לידי הנאשם את יתרת התפוסים המצויים בידיה.

31. ערעור בגלגול שני - ניהול עסק מכירת ירקות ופירות ללא רישיון

ב- עפ"א (חי') 629-03-17 {מדינת ישראל נ' מבורך גרבי, תק-מח 2017(3), 8517 (2017)} נדון "גלגול שני" של ערעור, שהגישה המדינה, על פסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט השלום.

המשיב הואשם בעבירה של עיסוק בעסק ללא רישיון - עבירה לפי סעיף 4 ו- 14 (א) לחוק רישוי עסקים {להלן: "החוק"}. בכתב האישום נטען, כי "הנאשם עוסק ו/או משמש כמנהל בעצמו ו/או באמצעות מורשהו, בעסק מסוג ממכר מזון, פירות וירקות + מספרה, הממוקם ברח' הפרדס 4-6 בשכונת בית אליעזר בחדרה, הידוע גם כגוש 7730, חלקה 101 בחדרה {להלן: "העסק"}".

תחילה, בהכרעת דין זיכה בית-משפט קמא את המשיב מכל אשמה, בקבעו כי "המאשימה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שלנאשם לא קיימת ההגנה של סעיף 14(ג) לחוק רישוי עסקים" {להלן: "הכרעת הדין הראשונה"}.

המדינה ערערה על הזיכוי הנ"ל {להלן: "הערעור הראשון"}. בית-המשפט ביטל את הכרעת הדין הראשונה והורה על החזרת העניין אל בית-משפט קמא, על-מנת שיקבע ממצאי מהימנות ועובדה החסרים בהכרעת הדין שניתנה על ידו וכן הורה, כי לאחר שיעשה כן, ישקול מחדש את הראיות ואת המסקנות המתחייבות מהן, וינמק קביעותיו.

בהכרעת דין שניתנה על-ידי בית-משפט קמא, השלים בית-משפט קמא חלק מההשלמות שנדרשו כמפורט לעיל ושב וזיכה את המשיב מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הפעם - מחמת הספק {להלן: "הכרעת הדין השניה"}.

בסיכומה של הכרעת הדין השניה קבע משפט קמא כי אין באמור לעיל כדי לשנות את מסקנתו בעבר וכי המאשימה אכן לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם לא היה שותף רדום ו/או נטל חלק ברווחי העסק. המאשימה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שלנאשם לא קיימת ההגנה של סעיף 14(ג) לחוק רישוי עסקים.

המערערת שבה וערערה גם על הכרעת דין זו - הוא הערעור דנן.

במקביל להגשת האישום נגד המשיב, בבית-משפט קמא, הוגש על-ידי המאשימה כתב אישום נגד מר בנימין ניסנוב, בגין ניהול אותו עסק ממש והוא הורשע על-פי הודאתו בניהול עסק ללא רישיון.

השאלה היחידה שבמחלוקת היא, האם המערערת הוכיחה שלא חל סעיף 14(ג) לחוק רישוי עסקים, הקובע: "לא יאשם בעבירה לפי סעיף זה מי שעסק כשותף רדום או ללא נטילת חלק ברווחיו של העסק".

בית-המשפט קבע, כי משקלן המצטבר של הראיות מחייב מסקנה לפיה המערערת עמדה בחובתה להוכיח את תנאי סעיף 14(ג) לחוק.

לפיכך, נקבע כי  החל מיום 05.08.13 היה המשיב שותף פעיל בעסק.

הערעור התקבל. בית-המשפט הרשיע את המשיב בעבירה של ניהול העסק ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14(א) לחוק רישוי עסקים וזאת - לגבי התקופה המתחילה ביום 05.08.13.

העניין הוחזר לבית-משפט קמא על-מנת שישמע טיעונים לעונש ויגזור את הדין.

32. ערעור על גזר-דין - ניהול מסעדה ואולם קטן ללא רישיון

ב- עפ"א (ת"א) 4926-06-17 {יואב סמי אליהו נ' עירית תל-אביב-יפו, תק-מח 2017(3), 3676 (2017)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים לפיו הורשע המערער בעבירה של ניהול עסק טעון רישוי ללא רישיון, בניגוד להוראות סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים {להלן: "החוק"}.

נגד המערער הוגש כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון בשטח של כ- 154 מ"ר.

העסק דנן שימש כמסעדה ואולם אירועים קטן. לאחר שלמערער ניתנו דחיות במשך כשנה על-מנת להשיג רישיון עסק, אולם הדבר לא צלח בידו, הודה המערער בעובדות כתב האישום, בכך שניהל עסק ללא רישיון בשטח של 154 מ"ר והורשע על-פי הודאתו.

המערער ציין כי העסק הישן נסגר וכעת מתנהל במקום, בשטח גדול יותר, אולם אירועים.

בעת הטיעונים לעונש, ביקש המערער מבית-המשפט לחזור בו מההודאה על-מנת להציג את מחדלי החקירה.

בית-משפט קמא דחה את הבקשה מאחר וקבע כי "ברור על פני הדברים כי הבקשה לחזרה מהודיה קשורה לעמדת התביעה ולעתירתה העונשית".

בית-משפט קמא גזר עליו להפסיק העיסוק בעסק נשוא כתב האישום, וקבע כי לא ינהל עסק כלשהו בחצרים נשוא כתב האישום אלא לאחר שיקבל רישיון או היתר זמני. כמו-כן הטיל עליו קנס בסך 15,000 ש"ח וחתימה על התחייבות להימנע מעבירה. עוד קבע בית-משפט קמא כי הצווים להפסקת העיסוק יכנסו לתוקפם. מכאן הערעור.

בית-המשפט קבע, כי בדין דחה בית-משפט קמא את בקשתו של המערער לחזור בו מהודייתו. הבקשה הועלתה לאחר ששמע את טיעוני ב"כ המשיבה ואת עתירתה העונשית, בין היתר למתן צווי הפסקת עיסוק במקום. גם החלפת ייצוג, איננה נימוק למתן היתר לחזרה מהודיה.

בנוסף, בית-המשפט לא מצא כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית-משפט קמא או בפסק-דינו. הערעור נדחה.

33. ערעור על צו סגירת מזנון

ב- ע"פ (יר') 35059-03-17 {יוסף זר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2017(2), 4743 (2017)} נדון ערעור על החלטות בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים שניתנו ביום 27.02.17 וביום 09.03.17 בתיק ב"ש 945/17 {להלן: "בית-משפט קמא"}, במסגרתם נדחתה בקשת המערער לביטול צו סגירת העסק בהתאם לסעיף 17 לחוק רישוי עסקים {להלן: "החוק"} ונדחתה בקשת המערער לעיון מחדש בהחלטה מיום 27.02.17 {להלן: "ההחלטות"}.

נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של עיסוק בעסק ללא רישיון או היתר זמני - לפי סעיפים 4 ו- 14(א) לחוק. עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למתן צו סגירה מיידי טרם מתן גזר-הדין, בהתאם לסעיף 17 לחוק. בו ביום הורה בית-המשפט קמא, במעמד צד אחד, על סגירת העסק מאחר שהפעלת העסק אינה עומדת בדרישות משרד הבריאות ומהווה סכנה לבריאות הציבור.

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה הצו יצומצם כך שהמערער רשאי להפעיל את העסק כמזנון בלבד ללא מכירת מזון מן החי.

המערער הגיש בקשה דחופה לביטול צו סגירת העסק.

בית-משפט קמא קבע שאין להורות על סגירת עסק בעילת היעדר רישיון בלבד, אלא מסתבר שבמקרה דנן חסרים לא מעט אישורים הנדרשים להגנה על הציבור בהפעלת העסק כמסעדה. כמו-כן, קיימת דרישה לאישור תקינות המעלית וכן, הקומה העליונה טעונה היתר בניה ושימוש לפי חוק התכנון והבניה.

נוכח החלטת בית-המשפט קמא כאמור, המערער הגיש בקשה דחופה לעיון מחדש בבקשתו לביטול צו סגירת העסק במסגרתה טען כי צו הסגירה הסב לו נזק כבד, הכנסותיו ירדו באופן משמעותי, כך שהוא לא מסוגל לעמוד בחובותיו ועומד בפני קריסה כלכלית.

בהחלטתו בית-המשפט קמא קבע שאינו רואה מקום לשנות את ההחלטה המפורטת שניתנה ביחס לנושא צו הסגירה שניתן בעניינו של המערער. לפיכך, הוגש הערעור דנן.

המערער טען, כי שגה בית-המשפט קמא בדחייתו את הבקשה לביטול צו הסגירה.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן, בית-המשפט לעניינים מקומיים לא מוסמך לדון בשאלה האם יש מקום לתת לעסק רישיון ואינו מוסמך לדון בבקשת המערער מבית-משפט קמא להורות לנציגי המשיבה לבקר בעסק ולבחון את טענתם שהתנאים התברואתיים השתנו והסכנות הוסרו. הבקשה לביטול הצו נדחתה.

34. תכנית לריקון מיכל האמוניה

ב- עפ"א (חי') 32954-02-17 {חיפה כימיקלים בע"מ נ' עיריית חיפה ואח', תק-מח 2017(2), 862 (2017)} ניתן פסק-דין בערעור שהוגש על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בעניין צו שניתן לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים אשר הורה על הפסקת עיסוק בעסק, שהוא מסוף האמוניה הארצי {להלן: "המכל"}.

בפסק-הדין נדחההערעור בהתייחס להחלטת בית-משפט קמא להורות על הפסקת העיסוק בעסק ונקבע כי ביצוע הצו לריקון המכל יעוכב עד 01.04.17, כאשר במועד זה, על המכל להיות ריק, לחלוטין, מאמוניה. בנוסף, נאסר מילוי המכל, וכן נאסרה הבאת אניית אמוניה נוספת ונקבע כי "תוקף צו זה תקף עד לסיום ההליך העיקרי או עד למתן החלטה המורה אחרת".

המערערת הגישה לבית-משפט "בקשה לשינוי הצו שניתן בקשר עם ריקון מסוף האמוניה" ובה הודיעה, כי לא ניתן באמצעים שבידיה כיום, לרוקן את המכל עד תום, אלא רק עד כמות של 600 טון, אשר נשארה בתחתית המכל ולכן, ביקשה לשנות את הצו כך שהוא יורה כי ריקון המכל יבוצע עד לגובה היניקה המינימלי ותיוותר במכל כמות של 600 טון. לחילופין, ביקשה המערערת, כי תינתן לה ארכה לביצוע ריקון המכל עד תומו, על-מנת שניתן לרוקן אותו באופן בטיחותי.

בהמשך התברר כי נתון זה רחוק מלהיות מדויק וכי כיום נותרה במכל כמות של 360 טון בלבד.

בסופו של דיון, ניתנו על-ידי בית-המשפט הוראות בדבר הכנת תכנית ריקון, אשר תיבדק על-ידי המשרד להגנת הסביבה.

לאחר הדברים האלה, הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון  ובית-המשפט העליון נתן הוראות בדבר המשך הדיון בפניו.

התברר שהמערערת הגישה למשרד להגנת הסביבה תכנית ריקון כללית, הממליצה על ריקון המכל בדרך של אידוי האמוניה באמצעות אמוניה חמה וכי המערערת בוחנת גם אפשרות לרוקן את האמוניה באמצעות משאבה טבולה אשר תוכנס מאחד הפתחים הנמצאים בגג המכל.

בדיון התברר, כי חיפה כימיקלים החלה, למעשה - בהיערכות לביצוע החלופה של ריקון באמצעות משאבה טבולה.

בית-המשפט הבהיר כי הגוף המקצועי, האמון על הטיפול בחומרים מסוכנים לרבות, כמובן, על אופן ריקון המכל ועל הדרך בה ייעשה הדבר, תוך נקיטה בכל השיטות והאמצעים על-מנת להבטיח ריקון בטוח ומהיר ככל האפשר, הוא המשרד להגנת הסביבה וכי אין מקום שבית-משפט יכפה על המשרד שימוש בדרך שנפסלה על ידו.

שתי האפשרויות המקובלות גם על המשרד להגנת הסביבה, בכפוף לבדיקת התכניות ואישורן הן אפשרות האידוי באמצעות אמוניה חמה ואפשרות המשאבה הטבולה.

על-פי הנתונים שהובאו בפניו בית-המשפט קבע, כי האפשרות של המשאבה הטבולה היא האפשרות העדיפה. ההליך נראה פשוט יותר וקצר יותר בזמן והמערערת כבר החלה בשלב הראשון של ביצועו.

אשר ללוח הזמנים נקבע כי פרק זמן של 14 ימים די בו על-מנת שהמערערת תמציא לידי המשרד להגנת הסביבה, תכנית מפורטת, הכוללת תכנית עבודה, לריקון המכל באמצעות משאבה טבולה ובמקביל על המערערת להשלים את הליכי הרכש והיבוא של המשאבה.

35. האם בהנחה ומשחקים חוקיים יש מקום לקבלת רישיון

חקיקה רלבנטית: סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

אזכורי פסיקה: רע"פ 4384/13 מדינת ישראל נ' מיאו והאו בע"מ ואח'; ע"א 4157/13 ‏דמארי נ' פקיד שומה רחובות; צ"מ (שלום קריות) 23988-11-16 מדינת ישראל נ' כהן.

ב- עפ"א (חי') 45488-09-16 {אורי אברהם נ' עיריית חיפה, תק-מח 2016(4), 32098 (2016)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

המערער הורשע בעבירות של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון וזאת בניגוד לסעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים {להלן: "חוק רישוי עסקים" או "החוק"} בהתייחס לפריט 7.6 לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים הטעונים רישוי) תשנ"ה 1995 {להלן: "צו רישוי עסקים"}, בכך שניהל עסק לעריכת משחקים ללא רישיון {להלן: "העסק" או "המקום"}. המערער זוכה מכך שניהל בעסק מזנון {פריט 4.2 לצו רישוי עסקים}.

בית-המשפט קמא ביסס את הרשעתו על עדות הפקח {להלן: "הפקח"} שביקר בעסק בשני מועדים שונים. נקבע בהכרעת הדין כי כל שהוכח הוא ניהול "משחקים" באמצעות מכונות בלבד.

בית-משפט קמא הטיל על המערער קנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתו; התחייבות בסך 3,000 ש"ח; צו להפסקת עיסוק ואי העברת הבעלות או החזקה לאחר, שייכנס לתוקפו רק ביום 01.03.17, וזאת כדי ליתן בידי המערער את האפשרות למצות הליכים להסדרת העסק.

במסגרת הודעת הערעור חזר המערער על טענתו כי שגה בית-משפט קמא עת קבע כי עסק בו מופעלות מכונות מזל בלתי-חוקיות, שהינן בגדר משחקים אסורים, הינו עסק טעון רישוי.

בית-המשפט קבע, כי טענת המערער כי לו היה מגיש בקשה לרישיון עסק היה נדחה ולכן, מלכתחילה, אין תחולה להוראות החוק, הינה טענה שגויה מיסודה. השאלה שיש לשאול הינה, האם - בהנחה והפעילות היתה חוקית - היה מקום לקבלת רישיון. נקבע כי ברור שהתשובה לעיל הינה חיובית.

עוד נקבע כי הגדרת המונח "משחקים" המצויה בחוק אינה כוללת התייחסות מפורשת לשאלה אם מדובר במשחקים חוקיים, אם לאו. נדחתה טענת המערער כאילו לו היה מפעיל הימורים כחוק היה נדרש העסק לרישיון, אך כאשר מדובר בהימורים שאינם חוקיים לא נדרש רישיון שכזה. משלא סייג המחוקק את הגדרת המונח "משחקים" להימורים חוקיים או לא חוקיים, המסקנה היא כי החוק חל על שני הסוגים. הערעור נדחה.

36. בקשה לעכב ביצועו של צו סגירה לעסק למכירת כלי רכב

ב- עפ"א (חי') 8144-08-16 {יוסף ממן נ' עיריית חדרה, תק-מח 2016(3), 15049 (2016)} נדונה בקשה לעכב ביצועו של צו סגירה שהוצא לעסקו של המבקש, שהוא עסק למכירת כלי רכב {להלן: "העסק"}, על מקרקעין {להלן: "החלקה"}. המבקש הוא המחזיק הבלעדי בחלקה והוא רשאי להירשם כבעליה.

העיכוב התבקש עד למתן החלטה בערעור שהוגש לבית-משפט, על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים לפיה דחה בית-משפט קמא את בקשת המבקש להארכת מועד לביצוע צו סגירה לעסק.

אין חולק שעד לשנת 2006 היה לעסק היתר לשימוש חורג, אולם מאותה שנה ועד היום, מתנהל העסק ללא היתר. בעבר, בשנת 2010, התנהל על החלקה עסק לשטיפת מכוניות {להלן: "עסק השטיפה"}. נגד עסק השטיפה ומנהלו, מר ג'מאל קבועה {להלן: "ג'מאל"}, הוגש, לבית-משפט השלום כתב אישום בגין ניהול עסק ללא היתר. במסגרת גזר-הדין הורה בית-המשפט על סגירת העסק ואיסור שימוש.

כחמש שנים לאחר מכן הודיעה המשיבה למבקש כי מאחר שאין בידו רישיון לניהול העסק בחלקה, ניתנת לו ארכה של 30 ימים לשם סגירת העסק.

בתגובה לכך, פנה המבקש, בבקשה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בחדרה, להארכת המועד לביצוע צו הסגירה, ביהמ"ש דחה את הבקשה להארכת המועד, מהנימוקים המפורטים בהחלטתו {להלן: "ההחלטה הראשונה"}.

על ההחלטה הראשונה הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי {להלן: "הערעור הראשון"}. הצדדים הסכימו כי תינתן למבקש ארכה עד ליום 03.07.16 לצורך השגת רישיון עסק כדין, שאם לא כן, הוא מתחייב לכבד את צו הסגירה על-פי צו הסגירה ולסגור את העסק ואם הוא לא יעשה כן, תהא עיריית חדרה רשאית לפעול לסגירת העסק. הצדדים הסכימו, כי יראו בדיון שהתקיים תוקף של פסק-דין בערעור {להלן: "פסק-הדין בערעור הראשון"}.

עברו ארבעה חודשים ויותר, אך המבקש לא עמד בהתחייבותו ולא סגר את העסק. במקום זאת, הגיש המבקש, ב בקשה נוספת לבית-משפט קמא, לדחות את מועד סגירת העסק ב- 12 חודשים נוספים {להלן: "הבקשה השניה"}. גם הבקשה השניה נדחתה ועל דחייתה הוגש הערעור בתיק זה וביחד עמו - הבקשה לסעד זמני של עיכוב ביצוע.

בבקשה דנן חוזר המבקש על טענות אשר כבר נדונו בבקשה הראשונה להארכת המועד.

בית-המשפט קבע שלא ניתן לומר שהערעור משולל סיכוי או שסיכוייו כה נמוכים עד שאין לתת צו זמני, המקפיא את המצב הקיים.

מפסק-הדין בערעור הראשון עלה כי ניתנה למבקש אורכה על-מנת לאפשר לו לקבל היתר לשימוש חורג. אלא, שבדיעבד נראה לכאורה, כי אפיק זה לא מוצה כראוי ולא רק באשמת המבקש.

עם-זאת, לא ניתן להתעלם מכך שלכאורה, גם למשיבה חלק ב"בזבוז" הזמן שעמד לרשות המבקש. בסופו-של-דבר, ועדת הרישוי {ולא הוועדה המקומית}, דנה בבקשה ודחתה אותה, זאת - ממש ביום בו תמה הארכה עליה סוכם בערעור הראשון.

בנסיבות אלה ובין היתר נוכח טענתו של המבקש, לפיה החלטת ועדת הרישוי ניתנה ללא סמכות ונוכח הערר שהגיש על החלטתה, נקבע שסיכויי הערעור מצדיקים מתן סעד זמני.

הבקשה התקבלה ובית-המשפט הורה על עיכוב ביצוע צו הסגירה עד למתן פסק-דין בערעור.

37. ערעור על פסק-דין וגזר-הדין

ב- ע"פ (חי') 23959-04-16 {עירית אור עקיבא נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה, תק-מח 2016(2), 24864(2016)} נדון ערעור על פסק-הדין וגזר-הדין של בית-המשפט השלום {להלן: "ההליך קמא"}.

כתב האישום בבית-המשפט קמא הוגש כנגד שלושה נאשמים: עיריית אור עקיבא {להלן: "העירייה"}, ראש העירייה במועדים הרלבנטיים, מר שמחה יוסיפוב, ומנהל אגף שפ"ע בעירייה והאחראי על מערך פינוי הפסולת בעירייה במועדים הרלבנטיים, מר משה ביטון. מר יוסיפוב ומר ביטון יכונו ביחד להלן: "נושאי המשרה".

כתב האישום ייחס לנאשמים מספר עבירות שעניינן הפעלת תחנות לטיפול בפסולת בתחומי העירייה: תחנה אחת שהוקמה בצפון-מערב העיר, אשר כונתה בהליך קמא "התחנה הצפונית", ותחנה שניה, אשר כונתה "תחנת הפלנטה".

לטענת המאשימה, מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה {להלן: "המדינה"}, הן התחנה הצפונית והן תחנת פלנטה {להלן ביחד: "התחנות"}, פעלו בניגוד לדין, ללא רישיון עסק וללא התשתיות הנדרשות על-פי דין, תוך גרימת מפגעים, לרבות בשל שריפות שהתרחשו בתחנות.

בהכרעת דינו, העירייה הורשעה בהפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בדין; הפעלת אתר לסילוק פסולת ללא התשתיות הנדרשות בדין; אי נקיטה באמצעים יעילים לכיבוי שריפה ואי נקיטה באמצעים יעילים למניעת שריפה.

נושאי המשרה הורשעו בעבירות הבאות: הפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בדין; הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד להפעלת אתר לסילוק פסולת ללא תשתיות נדרשות; הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד לאי נקיטה באמצעים יעילים לכיבוי שריפה והפרת אחריות נושא משרה בתאגיד לאי נקיטה באמצעים יעילים למניעת שריפה.

העירייה  זוכתה מהעבירות שעניינן גרימת זיהום אויר חזק או בלתי-סביר וגרימת ריח בלתי-סביר, ובהתאם - נושאי המשרה זוכו מהעבירות של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד לגרימת זיהום אויר בלתי-סביר וריח בלתי-סביר מאתר לסילוק פסולת.

בהמשך, גזר בית-המשפט קמא את העונשים הבאים: על העירייה הושת קנס בסך 100,000 ש"ח; על כל אחד משני נושאי המשרה הושת קנס בסך של 30,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תחתיו, וכן התחייבות עצמית בגובה 30,000 ש"ח שתכליתה להבטיח הימנעות מביצוע העבירות בהן הורשעו המערערים במשך 3 שנים {או עונש של מאסר בפועל למשך 30 יום חלף החתימה על ההתחייבות}.

בהתאם להסכמת המדינה, בית-המשפט הורה על זיכוי העירייה מסעיפים האישום הבאים: עבירה מכח סעיף 14 לחוק רישוי עסקים - בהתייחס להפרת תקנות 2(7) ו-2(8) לתקנות רישוי עסקים; עבירה מכח סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים - בהתייחס להפרת תקנה 9(א)(1) + 9(ב) בתחנת פלנטה; עבירה מכח סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים - בהתייחס להפרת תקנה 5 (בהתייחס לאי נקיטת אמצעים סבירים לכיבוי שריפה).

באשר לערעור על גזר-הדין הוחלט פה אחד לדחות את הערעור.

38. ערעור על ביטול כתב אישום בנימוק של אכיפה בררנית

ב- עפ"א (חי') 51919-12-15 {המועצה האזורית מנשה נ' אשר אופנהיימר, תק-מח 2016(2), 37383 (2016)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט השלום, במסגרתה הורה בית-משפט קמא על ביטול כתב האישום כנגד המשיב, תוך קבלת טענתו להגנה מן הצדק מכח סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) {להלן: "החוק"}.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של ניהול עסק ללא רישיון. העסק נשוא כתב האישום הינו עסק לגידול, אחזקה וטיפול בבעלי חיים {לול עופות}, הנמצא בתחום שיפוטה של המועצה האזורית מנשה, היא המערערת {להלן: "המועצה" או "המערערת"}.

המשיב, מי שהפעיל את הלול, הודה בעובדות כתב האישום אך טען שיש לבטל את כתב האישום בשל הגנה מן הצדק. טענתו העיקרית הינה כי המועצה מפעילה אכיפה בררנית עת הגישה רק נגדו כתב אישום, בעוד שבשטחה קיימים 108 לולים ואשר 99% מהם פועלים ללא רישיון עסק כדין; נטען כי מדובר באכיפה בררנית בגין נקמנות אישית של ראש המועצה, שהמשיב נמצא ביריבות אישית ופוליטית.

לאחר שני דיוני הוכחות בית-משפט קמא הגיע למסקנה, כי אכן בוצעה אכיפה בררנית ומפלה והורה על ביטול כתב האישום. על החלטה זו ערערה המועצה.

המערערת טענה, כי טעה בית-המשפט קמא בהחלטתו לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק - אכיפה בררנית וכי היה על בית-משפט קמא להרשיע את המשיב, לאחר שהודה בעובדות ולשקול את טענותיו במסגרת "אכיפה בררנית", בעת מתן גזר-הדין.

בית-המשפט קבע, כי התוצאה הקיצונית אליה הגיע בית-משפט קמא, בדבר ביטול כתב האישום בשל פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות המשפטית, אינה מתיישבת עם חומר הראיות שהוצג בפני בית-משפט קמא ועם ההלכה המשפטית המחייבת.

טענת המשיב כי לולים אחרים פנו לקבלת רישיון עסק רק בשל גגות סולאריים, נטענה אך לא הוכחה. מכל מקום, אין להלום מצב שבו אזרח בוחר לבטל בקשתו ולהמשיך בהפעלת עסקו ללא רישיון, כאשר מוגשות תלונות חוזרות על מפגעים מאותו עסק והכל- בהסתמכו על טענה של הגנה מן הצדק.

עוד נקבע כי הטענות שהעלה המשיב מקומן בעת מתן גזר-הדין ולא בדרך של ביטול כתב האישום שהינה תוצאה קיצונית השמורה למקרים חריגים ונדירים ואין זה המקרה דנן.

ביטול כתב אישום, במועצה מקומית שבשטחה למעלה מ- 100 בתי גידול, יביא לתת-אכיפה ולכבילת ידה של המועצה, באכיפת החוק תוך פגיעה באינטרס הציבורי, באופן שאינו מידתי ושאינו עולה בקנה אחד עם החוק ותכליתו.

עוד נקבע, כי אין די בקיומו של סכסוך בין המשיב לבין ראש המועצה בכדי להוכיח קיומו של מניע פסול בהגשת כתב אישום. אין די בתחושתו של המשיב אלא צריך שצופה אובייקטיבי חיצוני, המביט בתיק זה, יסבור כי מנוי וגמור עימו כי מניע פוליטי הוא הניצב ביסוד ההעמדה לדין. המשיב לא עמד בנטל זה. בית-המשפט לא סבר כי היה על המועצה להעיד את ראש המועצה, כדי לסתור טענת המשיב. התלונות שבתיק הינן משנת 2012, ומהן עולה כי עוד בשנת 2011 פנה יו"ר ועד השכונה הקודם לדרגים גבוהים במטרה להפסיק את המפגעים הנטענים. הגשת כתב אישום בנסיבות אלו, לאחר שהעניין נדון משך תקופה ארוכה ולא הוסדר, אין בה בכדי ללמד על הגשת כתב אישום ממניע פסול, גם כאשר ברקע קיים סכסוך בין המשיב לראש המועצה.

סיכומו-של-דבר - הערעור התקבל. התיק הוחזר לבית-משפט קמא לצורך הכרעת דין, שמיעת טיעוני הצדדים לעונש ומתן גזר-דין. כמובן, שבית-משפט קמא יבחן, במסגרת גזר-הדין, את טענות הצדדים, גם לעניין אכיפה בררנית/הגנה מן הצדק, שאין בהן כדי להביא לביטול כתב האישום.

39. ערעור על הרשעה בעבירות של ניהול עסק ללא רישיון ואי-קיום צו מינהלי ועל גזר-הדין

חקיקה רלבנטית: סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

ב- ע"פ (נצ') 14277-08-15 {הרצל כהן נ' מדינת ישראל - עיריית נצרת עילית, תק-מח 2016(1), 10003 (2016)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום לפיו, הורשע המערער בעבירות של ניהול עסק ללא רישיון ואי-קיום צו מינהלי ונגזר דינו לעונשים.

על-פי הנטען בכתב האישום, למערער אולם שמחות {להלן: "העסק"}, אשר אותו הפעיל ללא רישיון, כמתחייב על-פי חוק רישוי עסקים ועל-פי צו רישוי עסקים, תשנ"ה-1995, זאת לאחר שבקשתו לקבלת רישיון לא אושרה על-ידי הגורמים הנדרשים לרבות משרד הבריאות.

כנגד המערער הוצא צו הפסקה מינהלי המורה לחדול, באופן מיידי, מהפעלת העסק. על-אף הצו, בביקורת שנערכה נמצא, כי העסק מתנהל כסדרו.

אי לכך, הוגש כתב אישום נגד המערער במסגרתו יוחסו לו עבירות שעניינן עבירה של ניהול עסק ללא רישיון, עבירה על-פי סעיף 4 ו- 14(א) לחוק רישוי עסקים {להלן: "חוק רישוי עסקים"} וכן, עבירה של אי-קיום צו מינהלי, עבירה על-פי סעיף 25 לחוק רישוי עסקים.

בית-משפט קמא מצא אותו אשם במיוחס לו והרשיעו בדין. בהמשך, נגזר דינו של המערער ובית-המשפט הטיל עליו עונשים אלה: קנס בסך 4,000 ש"ח או 40 ימי מאסר תמורתו; חתימה על התחייבות בסך 8,000 ש"ח שלא יעבור אותן עבירות במשך שנתיים.

הערעור מופנה כנגד פסק-הדין על כל רכיביו; לדידי המערער, שגה בית-משפט קמא עת הרשיע את המערער וכן, שגה באשר לעונש שהטיל עליו. כמו-כן, שגה בית-המשפט בדחותו את טענת ההגנה מן הצדק.

בית-המשפט לא מצא מקום להתערב בממצאיו של בית-משפט קמא. הערעור נדחה.

40. ערעור על קבלת צו סגירת עסק

ב- עפ"א (חי') 48802-12-15 {פרומו סטאר בע"מ ואח' נ' עיריית חיפה, תק-מח 2016(1), 9586 (2016)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה למתן צו הפסקת עיסוק בעסק, בהתאם לסעיף 17 לחוק רישוי עסקים {להלן: "ההחלטה"}.

המערערת 1 {להלן: "פרומו סטאר"}, הגישה על-שם בעל המניות הקודם המערער 4, בקשה לרישיון עסק ביחס לעסק ששמו המסחרי הינו "גירלס" או "girls show club" {להלן: "העסק"}. הבקשה הוגשה לפי פריט 4.8 {משקאות משכרים-מקום לצריכתם} ופריט 7.7א {עינוג ציבורי - מקום לעריכת מופעים} לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013 {להלן: "צו רישוי עסקים"}.

לאחר שהתקבלו האישורים הדרושים, לרבות של משטרת ישראל, ניתן רישיון זמני לניהול העסק. עוד בטרם מתן הרישיון הזמני, התקבלו תלונות בעירייה ולפיהן מנוהל במקום, מועדון חשפנות, דבר המנוגד למדיניות עיריית חיפה, שנקבעה מכוח סעיף 2ה' לחוק רישוי עסקים {להלן: "חוק רישוי עסקים"}, ולפיה פעילות של מועדוני חשפנות "לא תותר באזורי מגורים או בקרבת בתי מלון ובאזורים מסחריים הומי אדם, לרבות מרכזי קניות מקורים ושאינם מקורים".

הרישיון הזמני ניתן בשים-לב להצהרת מנהל פרומו סטאר מר גרמפל {המערער 3}, כי במקום מנוהל מועדון שעיקר פעילותו מופעים בלבד, כאשר בחלק מההופעות הרקדניות חושפות פלג גוף עליון, אך אין מדובר במועדון חשפנות.

תוקף הרישיון הזמני הוארך לתקופה נוספת של ששה חודשים, היינו, עד ליום 06.02.15.

ביום 05.02.15 הודיעה המחלקה לרישוי עסקים על סירובה לחדש את הרישיון, לאור הודעת המשטרה כי במקום מתנהל מועדון חשפנות, דבר המנוגד למדיניות העירייה. נוכח טענות המערערים כנגד הודעה זו, העמידה המשיבה חוקר פרטי וקיימה ביקורת פיקוח בעסק.

ביום 09.11.15 ביטלה משטרת ישראל את האישור שנתנה והתנגדה להמשך פעילות העסק, בשל אי עמידה בתבחינים. בעקבות האמור, הודיעה המשיבה, על דחיית הבקשה לרישיון עסק וביום 16.11.15 נערך דוח גילוי עבירה, בשל ניהול עסק ללא רישיון.

כנגד המערערים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירה של ניהול עסק הטעון רישוי, ללא רישוי - עבירות על סעיפים 4, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים.

על-פי כתב האישום, המערערים מנהלים בעסק מועדון של חשפנות - הצצה על מעשים מיניים ומכירת משקאות משכרים לצריכה במקום, עסק הטעון רישוי לפי פריטים 6.12 ו- 4.8 לצו רישוי עסקים וזאת, ללא רישיון כדין.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למתן צו להפסקת העיסוק בעסק לאלתר, מכח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים.

נקבע כי עד למתן החלטה בבקשה, המסך האלקטרוני המוצב בחזית הבניין בו נמצא העסק, לא יופעל.

המערערים ביקשו לעכב ביצוע הצו לצורך הגשת ערעור. בית-משפט קמא דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע.

לטענת המערערים, הבקשה למתן צו אינה מעלה כל טעם המחייב סגירה מידית של שערי העסק, אינה מצביעה על סכנה מידית לבטחון ו/או שלום הציבור מהמשך פעילות העסק.

לאחר שבית-המשפט שקל ואיזן בין האינטרסים המנוגדים - אינטרס הציבור אל מול אינטרס המערערים והפגיעה בחופש העיסוק והפרנסה, כאשר ההליך עוד בראשיתו, בית-המשפט הורה כי עד להכרעה בתיק העיקרי או עד למתן החלטה אחרת בשל שינוי נסיבות, יחולו, בין היתר, ההוראות הבאות:

נאסר על מפעילי העסק {המערערים}, ישירות או באמצעות אחרים או חליפיהם או מורשיהם - לנהל ולקיים בעסק מופעי חשפנות או כל פעילות שיש בה בכדי לשלב מופע שכזה בעסק; נאסר על המערערים - ישירות או באמצעות אחרים או חליפיהם או מורשיהם - לפרסם בכל אמצעי פרסום כי בעסק מתקיימים מופעי חשפנות; תיאסר כניסתם של קטינים - מי שגילו פחות מ- 18, לעסק. הערעור התקבל.

41. האם בריכה מחוייבת ברישיון עסק

ב- ע"פ (חי') 38096-06-15 {מדינת ישראל נ' קיבוץ רמת יוחנן ואח', תק-מח 2015(4), 23532 (2015)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום, לפיו זיכה בית-משפט קמא את המשיבים מביצוע עבירות של ניהול עסק ללא רישיון עסק; ניהול ו/או הפעלת בריכה בתנאים תברואיים לא נאותים; ניהול ו/או הפעלת בריכה בתנאים תברואיים לא נאותים; ניהול ו/או הפעלת בריכה ללא התקנת מכשיר מונע זרימת מים חוזרת.

המשיבה 1 היא אגודה שיתופית רשומה כחוק - קיבוץ רמת יוחנן {להלן: "הקיבוץ"}, בו קיימת ופועלת בריכת שחייה {להלן: "בריכת הקיבוץ" או "הבריכה"}. נאשם 2 הוא המנהל הפעיל של הבריכה.

אין חולק על כך שהבריכה פועלת ללא רישיון עסק, אלא שהמשיבים טענו שחוק רישוי עסקים אינו חל על הבריכה, שכן אין מדובר בעסק טעון רישוי.

זו, למעשה, המחלוקת היחידה בערעור זה - האם בריכת הקיבוץ היא "עסק טעון רישוי", אם לאו.

בתאריכים ספציפיים, במהלך השנים 2012-2014, ביצעו נציגי מחלקת בריאות הסביבה שש ביקורות בבריכה ומצאו, שהיא מופעלת בתנאים לקויים {רובם ליקויים מבניים, המפורטים בכתב האישום ובכללם - ליקויים בסחרור המים, בתעלות הגלישה, בפיזור מים מטופלים, היעדר מקלחון חובה בכניסה לבריכה ומציל המשמש גם כמפעיל הבריכה} ואינה עומדת בדרישות משרד הבריאות והדין.

אין חולק, שבבריכה מתקיימות פעילויות ספורט, כגון חוג כדור מים הפתוח לציבור. כן אין חולק, שהקיבוץ משכיר יחידות דיור לציבור והשוכרים רשאים גם להשתמש בבריכה.

בית-משפט קמא סבר, כי "אילו התכוון המחוקק להרחיב את חלות חוק רישוי עסקים גם על בריכות שחיה בקיבוצים, שאין ראייה לגביהן שהן משמשות לעסק, היה עליו לקבוע זאת במפורש, ומשלא עשה כן, וכאשר ניתנו שני פסקי-דין בעניין זה - עולה המסקנה היחידה, לפיה גם המחוקק הסכים עם הקביעה, שבריכת שחייה בקיבוץ אינה עסק הטעון רישוי".

בהתייחס לעובדה ששוכרי יחידות הדיור רשאים להשתמש בבריכה, קבע בית-משפט קמא, כי אין מדובר בפעילות בעלת אופי וצביון מסחרי וזאת - נוכח כך שאין גובים מהשוכרים תשלום נפרד עבור הכניסה לבריכה, מעבר לדמי השכירות ואף אין גובים דמי כניסה לבריכה, לא מאורחיהם של חברי הקיבוץ ולא ממשתתפי החוגים המתקיימים בבריכה.

בית-משפט קמא קבע, עוד, כי מאחר שהכניסה לבריכה מוגבלת לאנשים "עם זיקה ממשית לקיבוץ", הרי קהל היעד הוא הקיבוץ ואורחיו בלבד. בקבלו את דברי נאשם 2, לפיהם בשיא עונת הרחצה עדיין מדובר בכמה עשרות בודדות של אנשים הנכנסים לבריכה, ולא במאות, קבע בית-משפט קמא, כי מכלול הנתונים מצביע בבירור, על היעדר סממנים של עסק בשימוש בבריכת הקיבוץ. בנסיבות אלה ציין בית-משפט קמא, שהוא לא שוכנע שהבריכה מופעלת על-ידי גוף שחבריו יצאו ברווח כתוצאה מהפעלתה.

משהגיע בית-משפט קמא למסקנה שחוק רישוי עסקים אינו חל על בריכת הקיבוץ, ברי שקבע, כי גם הוראות תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה), החלות רק על עסקים טעוני רישוי, אינן חלות על המקרה הנדון.

מאחר שתקנות בריאות העם (התקנת מכשיר מונע זרימת מים חוזרת), חלות, גם הן, רק על מי שבידו רישיון עסק לפי החוק או על מי שמנהל עסק, קבע בית-משפט קמא, כי גם הן אינן חלות על הבריכה.

השאלה היחידה הדורשת הכרעה היא, האם הבריכה מהווה "עסק".

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן, כאמור, הובאו בפני בית-משפט קמא, נתונים עובדתיים שלא היתה מחלוקת לגביהם. הוברר, כאמור, כי הקיבוץ משכיר יחידות דיור, לעיתים גם לתקופות ארוכות וכי השוכרים משלמים דמי שכירות עבור המגורים ורשאים להשתמש בבריכה, ללא תוספת תשלום. ברי, כי השכרת יחידות הדיור מהווה עסק, ואף המשיבים אינם טענו אחרת. בהיות השימוש בבריכה חלק מתנאי השכירות ולמעשה - חלק מהמושכר, צובע עסק השכירות את הבריכה בצביון עסקי ויש לראות בה, חלק מהעיסוק המסחרי של השכרת יחידות הדיור.

לשאלה אם נגבים מהשוכרים דמי שימוש ספציפיים, עבור השימוש בבריכה, או שמא השימוש בה "רק" כלול "במושכר", היינו - בנכסים המשמשים את השוכרים, בשל ועקב היותם שוכרי יחידות דיור בקיבוץ, הרי גם אם לא נגבים דמי כניסה לבריכה, יש לראות בה - בהתייחס לשוכרים - חלק מעסק השכירות והתוצאה המתחייבת מכך היא, החלת החוק וחובת הרישוי על הבריכה.

נקבע כי המסקנה היא, כי לבריכת הקיבוץ, הנדונה כאן, "צביון עסקי", המכליל אותה בחובת הרישוי.

הערעור התקבל ובית-המשפט קבע, כי בריכת הקיבוץ, המצויה במתחם המשיב מס' 1, היא עסק טעון רישוי.

42. הגשת כתב אישום בהתבסס על החשד שעסק העוררת שימש לארגון ו/או ניהול משחקים אסורים

ב- ע"ח (חי') 28075-10-15 {לילך מלול נ' מדינת ישראל, תק-מח 2015(4), 24013 (2015)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט השלום הדוחה את בקשת העוררת להחזרת תפוסים שהוגשה לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) {להלן: "הפקודה"}.

על רקע החשד שעסק העוררת שימש לארגון ו/או ניהול משחקים אסורים בניגוד לסעיפים 228-225 לחוק העונשין, ערכה המשיבה חיפושים בעסק שניהלה העוררת בשלושה מועדים שונים ובמסגרתם, תפסה רכוש כגון מארזי מחשב, מסכי מחשב, מקלדות, מצלמות, טלפונים ניידים, ממירים וכספים {להלן: "התפוסים"}.

העוררת הגישה לבית-משפט קמא בקשה להשבת התפוסים וטענה כנגד קיומה של תשתית ראייתית, עילת התפיסה וכן לחלופת התפיסה. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי החיפושים והתפיסה נעשו כדין וביקשה לדחות הבקשה לחלופת התפיסה.

בית-המשפט קמא דחה את הבקשה וקבע בהחלטתו כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לפיה התקיימו הימורים בלתי-חוקיים. בכל אחת משלוש הפשיטות הנ"ל התנהלו בפועל הימורים בלתי-חוקיים. כמו-כן, לא נמצאה בפי המבקשת סתירה לראיות הקיימות בדבר קיום עסק הימורים בלתי-חוקי בכתובת הנ"ל.

על החלטה זו הוגש הערר דנן.

העוררת טענה כי ביהמ"ש קמא לא מצא לנכון להתייחס לכל הפלוגתאות שניטשו בין הצדדים ובחר למקד את החלטתו בקיומה של תשתית ראייתית אך לא בעילת תפיסה ובבדיקת חלופה מתאימה לשחרור התפוסים.

בית-המשפט קבע, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-משפט קמא, אשר בחן את חומר החקירה והגיע למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת. החלטת בית-משפט קמא נסמכת על העדויות שבתיק והעובדה שהכניסה למקום בוצעה לאחר זיהוי מדויק. היעדרה של חוות-דעת מומחה אינה מלמדת כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לשלב זה של הדיון וכי לא קיים יסוד סביר להניח כי התקיימו הימורים אסורים בעסק.

הערעור נדחה בכפוף לכך כי על המשיבה להגיש כתב אישום בגין עבירות של הפעלת או ארגון משחקים אסורים או להגיש בקשה באשר לתפוסים, לרבות חילוטם.

43. קיומו של רישיון עסק בתוקף לניהול המסעדה אך אי-קיום רישיון תקף לניהול עסק לצריכת משקאות משכרים

ב- רע"ס (עכו) 26715-01-12 {עירית עכו נ' ח' ת', תק-של 2018(2), 61315 (2018)} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירות ניהול עסק ללא רישיון, עבירה נמשכת, עבירה על-פי סעיף 4 ו- 14(א) לחוק רישוי עסקים יחד עם סעיף 1 בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 ופריטים 4.2א ו- 4.8 בתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה-1995.

הנאשם עסק בעכו בעסק של ניהול מסעדה ומכירת משקאות משכרים בשם "מסעדת אבו כריסטו". על-פי הנטען העסק הנ"ל טעון רישיון על-פי דין והנאשם עסק באותה עת בעסק מבלי שהיה בידיו רישיון עסק.

נמצא כי במועד הרלוונטי לכתב האישום קיים היה רישיון עסק בתוקף לניהול המסעדה אך לא קיים היה רישיון תקף לניהול עסק לצריכת משקאות משכרים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי לא היתה כל בעיה תברואתית אשר מנעה קבלת רישיון העסק או בעיה אחרת למעט קיומה של בניה בלתי-חוקית בדמות צוברי הגז. בהיעדר אישור של הוועדה המקומית לתכנון ובניה כי המבנה בנוי על-פי החוק לא ניתן לחדש את רישיון העסק.

בנסיבות אלו, בית-המשפט מצא לנכון להרשיע את הנאשם.

44. בקשה להורות על ביטול צו סגירה

ב- רע"ס (אשדוד) 8642-07-17 {אלמוג אבו נ' עיריית אשדוד, תק-של 2018(2), 20560 (2018)} נדונה בקשת אלמוג אבו {להלן: "המבקש"}, כי בית-המשפט יורה על ביטול צו סגירה של עסק בשם "הדסה כל הבדל בטעם" {להלן: "העסק"}, אשר היה בבעלותו של מר יהודה עידו ציון, שהינו הנאשם בהליך זה.

בבקשה נטען, כי המבקש רכש ממר ציון את העסק הנ"ל, והמשיבה מסרבת לתת לו רישיון עסק.

בית-המשפט ציין תחילה יש לומר, כי בהליך שבכותרת לא ניתן צו סגירה לעסק, והליך זה עודנו מתנהל. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

אך מעבר לכך, למבקש מר אלמוג אבו, אין כל מעמד בהליך זה, וככל שעל-פי טענתו המשיבה מסרבת לתת לו רישיון עסק, ולגישתו סירוב זה אינו כדין, הרי שעליו לנקוט בהליך בעניין זה, ובקשה במסגרת הליך פלילי המתנהל כנגד האדם ממנו על-פי הטענה רכש את הזכויות בעסק איננו ההליך המתאים לכך.

גם העובדה שהעסק פועל תוך הפרה של הצו השיפוטי, היא לבדה מצדיקה דחיית הבקשה, שכן המבקש והנאשם הגישו בקשה זו, שעיקרה "סעד מן היושר" בחוסר נקיון כפיים.

ככל שהבקשה היא בשמו של מר יהודה עידו ציון, הרי שדינה להידחות, שכן על-פי הצו שניתן כנגדו נכנס לתוקפו צו סגירה מדורג, בכפוף להצגת אישורים שונים, משלא עמד הנאשם בדרישות החוק, אזי אין כל עילה לביטול הצו. הבקשה נדחתה.

45. בקשה לביטול כתב אישום, מטענת הגנה מן הצדק, לפיה לא נערך לנאשמים שימוע

ב- רע"ס (רחובות) 57145-03-17 {שאולי אמירה השקעות ויזמות בע"מ ואח' נ' מועצה מקומית קרית עקרון, תק-של 2018(2), 20892 (2018)} נדונה בקשה לביטול כתב אישום, מטענת הגנה מן הצדק, לפיה לא נערך לנאשמים שימוע בטרם הגשת כתב האישום, וזאת מכח סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב).

המשיבה מאידך, אינה מכחישה כי הנאשמים לא זומנו לגביית גרסתם בטרם הגשת כתב האישום, אך טענה כי מאחר ומדובר בכתב אישום שני, המוגש כנגד בעניינו של העסק, והואיל ובמסגרת הליכים קודמים שנוהלו כלפי הנאשמים הובהרה להם חומרת התנהלותם, הרי שזכותם להליך הוגן לא נפגעה ולא קופחה בשום דרך.

בית-המשפט קבע, כי גם בנסיבות בהן לא נערכה לנאשמים חקירה, דין העניין להיבחן בעת הכרעת הדין ואין הדבר מצדיק את ביטולו של כתב האישום מלכתחילה. הבקשה נדחתה.

46. הרשעה של בעל עסק לעבודות עפר, בניה, פיתוח וסילוק פסולת בניין

ב- ת"פ (יר') 54052-12-13 {מדינת ישראל נ' איתן דנן, תק-של 2018(2), 21105 (2018)} במסגרת כתב האישום שהוגש מואשם הנאשם בשני אישומים שונים. בעת האירועים הנטענים בכתב האישום {להלן: "האירוע" או "האירועים"} היה הנאשם בעליו של עסק לעבודות עפר, בניה, פיתוח וסילוק פסולת בניין תחת השם "א.א. דנן עבודות מחפרון".

באישום הראשון מואשם הנאשם בכך שהוא נהג ועבד על השופל באתר בניה ברמת בית שמש {להלן: "האתר"}. לטענת המאשימה, במהלך עבודתו הנאשם שינע, דחף והשליך פסולת בניין בשטח פתוח ברשות הרבים בסמוך לאתר.

בכך, סוברת המאשימה כי הנאשם עבר עבירה לפי סעיף 2 ו- 13(ב)(1)(א) ו/או סעיף 13(ג)(1א)(1) לחוק שמירת הניקיון וסעיף 5(א) לחוק העונשין.

באישום השני טענה המאשימה שהושלכה מהמשאית בבעלות הנאשם, פסולת בניין שכללה שברי בטון ועפר באתר פסולת פיראטי בחלקו הדרום מערבי של המושב זכריה וברשות הרבים. פסולת הבניין שונעה באמצעות המשאית מבלי שהיה לנאשם רישיון עסק או היתר זמני כנדרש לכך.

כמו-כן, טענה המאשימה שבאותה עת הפעיל הנאשם את העסק מבלי שהיה לו רישיון עסק או היתר זמני כנדרש.

בכך סברה המאשימה שהנאשם ביצע את העבירות הבאות, עבירה לפי סעיף 2 ו- 13(ב)(1)(א) וסעיף 13(ג)(1א)(1) לחוק שמירת הניקיון יחד עם סעיף 5(א) לחוק העונשין ועבירה של ניהול עסק ללא רישיון עסק סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים יחד עם פריט 5.1ב בתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשנ"ה 1955 {להלן: "צו רישוי עסקים"}.

בית-המשפט קבע כי הוכחו יסודות העבירה של השלכת פסולת בניין ברשות הרבים לפי סעיף 2 ו-13(ב)(1)(א) ו/או סעיף 13(ג)(1א)(1) לחוק שמירת הניקיון וסעיף 5(א) לחוק העונשין והנאשם הורשע בהתאם.

הנאשם הודה בחקירתו שערך הפקח כי במועד הרלוונטי לכתב האישום הוא ניהל עסק ללא רישיון כנדרש לפי החוק.

לאור האמור בית-המשפט הרשיע  את הנאשם גם בעבירה של ניהול עסק בלא רישיון לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים יחד עם פריט 5.1ב בתוספת לצו רישוי עסקים.

47. כתב אישום המייחס עבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת

ב- ת"פ (רמלה) 36917-10-16 {משטרת ישראל - מדור הגנת הסביבה נ' עיסא שעבאן, תק-של 2018(1), 72240 (2018)} נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איסור לכלוך, השלכת פסולת וניהול עסק ללא רישיון.

על-פי תיאור העובדות, בשטח פתוח, ללא שער או גדר, השליך הנאשם פסולת בניין המכילה צינורות, גבס, אסבסט, שקיות, סלעים, רעפי גג, שברי בטון מתוך המשאית אל השטח האמור, ולכלך את רשות הרבים.

באותם המועדים ובנסיבות הללו, גרם הנאשם למטרד לציבור בכך ששפך פסולת בניין ברשות הרבים, ללא היתרים ו/או רשיונות, וגרם לציבור פגיעה, הטרדה ואי-נוחות בשימוש בזכות ברשות הרבים. וכן, במועדים ובנסיבות הנ"ל, עסק הנאשם ועוסק בין השאר, באיסוף, הובלה, ופינוי של פסולת בניין באמצעות משאיות. עיסוק זה טעון רישוי, והנאשם עוסק בו ללא רישיון ו/או היתר זמני כדין.

באשר לעבירה של ניהול עסק ללא רישיון הנאשם הודה בפה מלא כי במסגרת תחום עיסוקו בעבודות בניין ושיפוץ, הוא מוביל משאיות פסולת בניין, ואישר כי אין לו רישיון עסק להובלת הפסולת.

בית-המשפט פסק, כי משלא קיבל הנאשם רישיון להובלת הפסולת, ביצע עבירה של ניהול עסק ללא רישיון.

בית-המשפט קבע, כי הוכחו כל פרטי האישום, על-כן הנאשם הורשעו בכל העבירות שבכתב האישום.

48. גזר-דין עיסוק באחסנת מזרונים ללא רישיון

ב- רע"ס (רחובות) 50745-12-16 {עיריית יבנה נ' קמפ דויד ישראל תעשיות מזרנים בע"מ ואח', תק-של 2018(1), 64311 (2018)} הנאשמים הורשעו על-פי הודאתם בעבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4, 14, 17,16,15 ו- 24 לחוק רישוי עסקים {להלן: "חוק רישוי עסקים"}, ופריט מס' 6.1 לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013.

על-פי כתב האישום הנאשמים נמצאו מנהלים עסק ידוע בשם "קמפ דיויד מזרונים" המשמש לאחסנת מזרונים ביבנה, בתחום המאשימה {להלן: "העסק"}, כל זאת ללא רישיון עסק החל מיום 01.10.13 או בסמוך לכך.

עוד על-פי כתב האישום, נשלחו התראות לנאשמים, בגין ניהול עסק ללא רישיון, אך הנאשמים לא שעו לפניות מחלקת רישוי עסקים במאשימה להסדיר את הרישיון לעסק והמשיכו לנהל את העסק ללא רישיון ובניגוד לחוק.

הנאשמים מסרו תחילה כפירה בתשובתם לכתב האישום והתיק נשמע לשמיעת ראיות. ואולם, במועד שנקבע להוכחות, הודיעו הנאשמים כי הם מבקשים לחזור בהם מכפירתם ולהודות בכתב האישום. על יסוד הודאתם הורשעו ונשמעו טיעוני הצדדים לעונש.

בית-המשפט גזר על הנאשמים את העונשים הבאים:

על הנאשמת 1 - קנס ע"ס 10,000 ש"ח; התחייבות להימנע מהעבירה על חוק רישוי עסקים לתקופה של שלוש שנים מהיום. סכום ההתחייבות 20,000 ש"ח.

על הנאשם 2 - קנס ע"ס 6,500 ש"ח; התחייבות להימנע מהעבירה על חוק רישוי עסקים לתקופה של שלוש שנים מהיום. סכום ההתחייבות 13,000 ש"ח. לא תחתם ההתחייבות ייאסר הנאשם למשך 20 ימים.

49. הרשעה בעבירות של אי-שמירת ניקיון

ב- ת"פ (עכו) 54516-09-16 {מדינת ישראל נ' אחמד סקר ואח', תק-של 2018(1), 57561 (2018)} כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות איסור לכלוך והשלכת פסולת, עבירת מטרד לציבור ועבירת כרייה בלתי-חוקית.

לנאשם 1 מיוחסות עבירות נוספות של ניהול עסק ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים וכן על-פי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 פריטים 5.1 ב' ו- 8.3 ב'.

על-פי המתואר בכתב האישום, העמיסו הנאשמים בצוותא פסולת בניין על משאית בשטח פתוח בכפר ג'דיידה מכר, בסמוך לבית העלמין והשליכו פסולת ברשות הרבים, בשדה חקלאי פתוח.

הנאשם 1 העמיס את המשאית בפסולת בניין באמצעות השופל ונאשם 2, נהג המשאית, נסע והשליך פסולת בניין לשטח כאמור, בהוראת הנאשם 1, פעמיים ובאופן שלכלכו את רשות הרבים.

עוד על-פי הנטען, כרו הנאשמים בצוותא, בור עמוק וארוך שממנו הוצאה אדמה נקייה ולתוך הבור השליכו את הפסולת. שופל שהיה במקום דחף, ערבב ושיטח את הפסולת בתוך הבור במקום, במטרה להסתירו ולקברו תחת אדמה נקייה בחלקה חקלאית.

באשר לעבירת ניהול עסק ללא רישיון המיוחסת לנאשם 1 בית-המשפט קבע, כי הוכחה הובלת פסולת על-ידי הנאשמים.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט הרשיע את הנאשמים בעבירת איסור לכלוך והשלכת פסולת על-פי סעיפים 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון. כמו-כן, הורשעו הנאשמים בעבירת מטרד לציבור על-פי סעיף 215(א) לחוק העונשין. הנאשמים זוכו מעבירת כרייה בלתי-חוקית, עבירה לפי סעיף 111 לפקודת המכרות.

הנאשם 1 הורשע בעבירה נוספת של עיסוק בעסק הטעון רישיון בלא רישיון ו/או היתר זמני, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים.

50. עסק המכיל 9 או 10 חדרים לא מאפשר לטעון טענת "אין להשיב לאשמה"

ב- רע"ס (קריות) 26112-10-15 {מועצה מקומית כפר ורדים נ' פאמילי חברה להשקעות בע"מ ואח', תק-של 2018(1), 55639 (2018)} נדונה טענת הנאשמים, כי "אין להשיב לאשמה", וזאת על-פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) {להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"}.

במקרה הנדון, כתב האישום עסק בהשכרת יחידות אירוח, בריכת שחיה וג'קוזי אשר כינויו "וילה אחוזת אדיב", בשתי וילות בכפר ורדים. לטענת המאשימה עסקינן בעסק לאירוח המכיל 10 חדרי אירוח, המספק שירותי לינה ל- 9 אנשים או יותר בעת ובעונה אחת, וזאת ללא כל רישוי עסק כנדרש בדין.

בתשובתם לכתב האישום טענו הנאשמים כי עסקינן בעסק שאינו טעון רישוי, שיש לראותו כעסק אחד של ארבע יחידות אירוח, או לחילופין כשני עסקים של שתי יחידות אירוח. עוד טענו הנאשמים לאכיפה בררנית, נוכח העובדה כי לא הוגשו על-ידי המאשימה כתבי אישום דומים כנגד מפעילי יחידות אירוח אחרים בנסיבות דומות.

השאלה שבמחלוקת היא האם הראיות שהביאה המאשימה, יכולות לשמש בסיס להרשעה של הפעלת עסק הטעון רישוי, ללא רישוי.

בית-המשפט קבע כי עסקינן בעסק המכיל 9 או 10 חדרים, אשר לטענת העדים, התארחו בו במקביל עשרות אנשים. העסק יצר בעיות של רעש ובעיות חניה. החדרים עצמם, על-פי עדותו של מהנדס המועצה ועדות מנהל איכות הסביבה מאורגנים כיחידות נפרדות. גם יצירת קשר טלפוני עם המקום העלתה כי עסקינן בהשכרת היחידות לכמות של עשרות אנשים. גם הפרסומים באינטרנט מדברים על שתי וילות המכילות 10 חדרי שינה ומיועדות ל- 20 איש.

לפיכך, נדחתה טענת הנאשמים כי אין להשיב לאשמה.

51. צו לסגירת עסק מסוג מוסך

ב- רע"ס (נתניה) 51979-12-17 {מדינת ישראל נ' הרצל גברי, תק-של 2018(1), 45340 (2018)} נדונה בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים {להלן: "החוק"}, המתייחסת לסגירת עסק מסוג מוסך "פאר חלפים" עד תום ההליכים {להלן: "הבקשה"}.

בד-בבד עם הגשת הבקשה הוגש גם כתב אישום המייחס למשיב עבירות של עיסוק בעסק ללא רישיון לפי סעיף 4 ו- 14 לחוק ואי-קיום צו שיפוטי לפי סעיף 18 לחוק.

המדובר במי שהפעיל וניהל מוסך בנתניה {להלן: "העסק"} וזאת במשך שנים ובניגוד לצווי סגירה שיפוטיים.

בית-המשפט הורה בהחלטתו על מתן צו סגירה במעמד צד אחד כמבוקש, מבלי להתעלם מקיומם של צווי סגירה לעסק מתוקף הליכים שיפוטיים אחרים.

בית-המשפט היה ער לכך כי המשיב עושה עתה ניסיונות כנים ונמרצים להסדרת הרישיון וניכר מהמסמכים שהוצגו כי לא מדובר בגחמה חסרת סיכוי וכי יתכן ובעתיד הלא רחוק תתאפשר לגליזציה של העסק, יחד-עם-זאת מעיון במועדי הגשת המסמכים לגורמים הרלוונטיים ניכר כי מדובר בתהליך ראשוני הקורם עור וגידים, כאשר בשלב זה לא ניתן לייחס לעובדה זו מעמד של רישיון הנמצא בהישג יד, ופרק הזמן בו מתנהל העסק ללא רישיון עד כה {גם בית-המשפט הניח לטובת המשיב שאין מדובר בלמעלה מ- 12 שנים} הנו פרק זמן המצביע על שהות בלתי-סבירה להשגת היתר וגם בכך יש כדי לדחות את הבקשה.

לאור כל האמור, הבקשה התקבלה ובית-המשפט הורה על מתן צו כמבוקש וזאת עד להכרעה בתיק העיקרי או עד למתן החלטה אחרת, לפי המוקדם מבניהם.

52. גזר-דין בהרשעה של ניהול מוסך ללא רישיון

ב- רע"ס (רחובות) 27247-12-15 {מועצה מקומית קרית עקרון נ' נאור הראל, תק-של 2018(1), 63143 (2018)} הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים {להלן: "חוק רישוי עסקים"}, ופריט 8.9 א' לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013.

על-פי עובדות כתב האישום, נמצא כי הנאשם ניהל עסק מסוג מוסך, בתחום שיפוטה של המועצה המקומית קריית עקרון {להלן: "המוסך" או "העסק"}, שהינו עסק טעון רישיון וזאת מבלי שיש בידיו רישיון עסק לפי החוק.

בית-המשפט גזר על הנאשם קנס ע"ס 3,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו; התחייבות עצמית ע"ס של 7,000 ש"ח לפיה יימנע במשך שלוש שנים מהיום מביצוע עבירה שבה הורשע.

53. המשכת ניהול עסק ללא רישיון על-אף מתן גזר-דין

ב- רע"ס (רמלה) 42904-07-15 {עירית לוד נ' מגוס בלאי, תק-של 2018(1), 21852 (2018)} נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ניהול עסק ללא רישיון לפי סעיפים 4, 14, ו- 16 לחוק רישוי עסקים {להלן: "החוק"}, וכן עבירה של הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 18 לחוק.

הנאשם הורשע בעבירה של ניהול עסק מסוג הגשת משקאות משכרים בלוד, ללא רישיון. בית-המשפט גזר את דינו, וניתן צו סגירה אשר נכנס לתוקף בו ביום. עד היום טרם הוצא רישיון לעסק. נמצא שהנאשם שוב מנהל את העסק ללא רישיון, ובניגוד לצו בית-המשפט.

הנאשם כפר בעובדות וטען כי ביצע את הצו וסגר את העסק עוד ביום 13.12 {כך במקור- לא ברור לאיזו שנה הכוונה}. לצד זאת טען כי משהתעניין בפתיחת העסק מחדש, פנה לבוריס ממחלקת רישוי עסקים בכוונה להגיש בקשה לקבלת רישיון. לדבריו הגיש לו את כל המסמכים הנדרשים, אך משלא נענה, לא לקח את המקום תחת אחריותו. כשעומת עם הסכם השכירות עליו הוא חתום, לשנת 2014, טען כי מדובר ב"קיזוז של דמי השכירות", ומצד שני טען כי ייתכן שיש טעות בתאריך ההסכם.

בית-המשפט קבע, כי האישום הוכח מעבר לכל ספק סביר, וטענות הנאשם לא מעוררות ספק של ממש.

הנאשם הורשע בכל האמור בכתב האישום.

54. בקשת המבקשת למתן צו לסגירת עסק של ניהול משחקים והגשת משקאות

ב- צ"מ (עכו) 67540-11-17 {מדינת ישראל נ' זכר אליהו ואח', תק-של 2017(4), 120300 (2017)} נדונה בקשת המבקשת למתן צו לסגירת העסק של המשיבים ולהפסקת הפעילות בו לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים {להלן: "חוק רישוי עסקים"}.

המשיב 1 {להלן: "המשיב"} הינו השוכר, המנהל והמחזיק בחנות בכרמיאל {להלן: "החנות"}, וזאת מכוח הסכם שכירות שנעשה עם הבעלים לפיו הושכרה החנות למשיב 1 למחסן.

במהלך כ- 7 חודשים ניהלו והפעילו המשיבים בחנות, בין בעצמם ובין באמצעות מי מטעמם, עסק מסוג ניהול משחקים והגשת משקאות במקום {להלן: "העסק"}.

לטענת המבקשת, העסק האמור טעון רישוי. לפיכך טעון העסק, בין היתר, את אישורם של משטרת ישראל, משרד הבריאות, שירותי הכבאות וההצלה ורשות הרישוי שהינה עיריית כרמיאל.

המבקשת הוסיפה וטענה, כי לא ניתן למשיבים או למי מטעמם רישיון או היתר זמני להפעלת העסק ואף לא הגישו בקשה בנדון, ומהראיות שנאספו על-ידי המשטרה עלה כי העסק שימש לביצוע עבירות פליליות של הגרלות והימורים.

נוכח האמור לעיל, המבקשת הגישה כנגד המשיבים כתב אישום המייחס להם ניהול עסק ללא רישיון או היתר זמני, ובמקביל הגישה את הבקשה דנן. לטענתה, מן העסק נשקפת סכנה מיידית, חמורה ומוחשית לסדר הציבורי, לערכים חברתיים מוגנים, והמשך הפעלתו מגלמת פגיעה חמורה בשלטון החוק, ולכן יש לצוות על סגירת העסק לאלתר.

אין מחלוקת כי למשיבים אין רישיון עסק.

בית-המשפט קבע, כי קיימות ראיות לכאורה לכך כי העסק משמש לניהול משחקים אסורים של הגרלות והימורים, ועסק מסוג זה טעון רישיון חרף הפעילות הלא חוקיות המתקיימת בו.

נמצא כי קיימת עילה מבוססת לסגירת העסק.

הבקשה התקבלה ובית-המשפט הורה להפסיק לאלתר ולחלוטין את העיסוק בעסק נשוא הבקשה; לאסור את ניהולו של עסק טעון רישוי בעסק בחנות נשוא הבקשה זו ללא רישיון או היתר זמני כדין.

55. בקשה למתן צו לסגירת העסק של ניהול משחקים והגשת משקאות

ב- צ"מ (עכו) 67580-11-17 {מדינת ישראל נ' טרבין ולדיסלב, תק-של 2017(4), 120727 (2017)} החלטה זו נסבה על בקשת המבקשת למתן צו לסגירת העסק של המשיב ולהפסקת הפעילות בו לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים.

המשיב הינו השוכר והמחזיק בחנות בכרמיאל {להלן: "החנות"}, וזאת מכוח הסכם שכירות. במהלך 10 חודשים הפעיל המשיב בחנות, בין בעצמו ובין באמצעות מי מטעמו, עסק מסוג ניהול משחקים והגשת משקאות במקום {להלן: "העסק"}.

לטענת המבקשת, העסק האמור טעון רישוי לפי חוק רישוי עסקים. לפיכך טעון העסק, בין היתר, את אישורם של משטרת ישראל, משרד הבריאות, שירותי הכבאות וההצלה ורשות הרישוי שהינה עיריית כרמיאל.

המבקשת הוסיפה וטענה, כי לא ניתן למשיב או למי מטעמו רישיון או היתר להפעלת העסק והוא לא הגיש בקשה בנדון, ומהראיות שנאספו על-ידי המשטרה עלה כי העסק שימש לביצוע עבירות פליליות של הגרלות והימורים.

נוכח האמור לעיל, המבקשת הגישה כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו ניהול עסק ללא רישיון או היתר זמני, ובמקביל הגישה את הבקשה דנן.

המשיב אינו חולק על הטענה כי לא ביקש ולא קיבל רישיון להפעלת העסק. יחד-עם-זאת, טען המשיב כי העסק אינו טעון רישיון שכן שירותי גלישה באינטרנט באמצעות מחשבים אינם טעונים רישיון עסק, ובכל מקרה בעסק לא התנהלו הגרלות או הימורים אסורים.

בית-המשפט קבע, כי חומר החקירה מצביע על קיומן של ראיות לכאורה לכך כי בעסק לא ניתנו שירותי גלישה באינטרנט וכי המחשבים שימשו לקיום משחקים אסורים של הגרלות והימורים.

נדחתה טענת המשיב כי אי-חוקיות הפעילות העסקית שלו בעסק פוטרת אותו מהליכי רישוי עסקים ובית-המשפט מצא כי קיימת עילה מבוססת לסגירת העסק.

בנוסף, בית-המשפט קבע, כי לא קיימות חלופות אחרות לסגירת העסק.

הבקשה התקבלה ובית-המשפט הורה להפסיק לאלתר ולחלוטין את העיסוק בעסק נשוא הבקשה.

56. בקשה לעיון מחדש בצו זמני לפעילות פיצרייה

ב- ת"א (יר') 2835-07-16 {יעל ניר ואח' נ' דוד אלימלך-וויסמאן ואח', תק-של 2017(4), 104930 (2017)} נדונה בקשת הנתבע 1 {להלן: "הנתבע"} לעיון מחדש בצו הזמני שניתן בדיון {להלן: "הצו הזמני"} ולביטולו.

במסגרת הצו הזמני - שניתן על-יסוד הסכמות התובעים והנתבע - נקבע בין השאר, כי הפיצרייה תיסגר מדי ערב בשעה 23:00. בשעה זו ייסגרו דלתות הפיצרייה לקהל הרחב וכי עובדי הפיצרייה יוכלו להשלים את הניקיונות וסגירת המקום לפרק זמן של כחצי שעה לאחר הסגירה.

בהליך דנן, התביעה של התובעים מתבססת בין השאר ובעיקר, על טענת מטרד ליחיד, כאשר עיקרו מפנה לרעשים שבוקעים לכאורה מעסקו של הנתבע {להלן גם: "הפיצרייה"}. עוד טענו התובעים כי הפיצרייה פועלת "בלא רישיון", או "בסטיה מתנאי הרישיון" וכי הפיצרייה פועלת לאחר שעות הפתיחה המותרות על-פי דין.

מומחה מטעם בית-המשפט מצא כי מלבד זאת שאין עדות לכשלים אקוסטיים או כשלים בכושר הבידוד האקוסטי של אלמנט מערכת הרצפה-תקרה שבין חלל הפיצרייה לבין דירת התובעים, אלא שגם - וזה העיקר - לא תועדו ולא נמדדו מפגעי רעש מהפיצרייה, כמו גם שלא נמדדו מצבי רעש החורגים מהתקינה בעת פעולת הפיצרייה.

נקבע כי התובעים לא הניחו לפני בית-המשפט תשתית ראייתית לכאורית, עדכנית, ושהיא מהימנה ומשכנעת לפיה ממצאי חוות-הדעת אינם נכונים, או שמא מצבי קיצון מתרחשים באופן מחזורי ותדיר שמהווה מטרד.

בית-המשפט קבע, כי לא הובהרה די-הצורך על-ידי התובעים אם כלל קיימת אבחנה מהותית בין "מזנון" לבין "בית אוכל" שבצו רישוי עסקים, שכן שני אלה נכללו תחת קטגוריה אחת שבפריט 4.2 בצו.

לפיכך, ביטל בית-המשפט את ההגבלה בשעות הפעילות של הפיצרייה; עבודות הניקיונות וסגירת העסק ייעשו במהלך השעה האחרונה הקבועה בדין לסגירת העסק ולא יאוחר משעה זו; נאסר בזאת על הפיצרייה, בעליה ועובדיה, להשמיע מוזיקה, כריזה, להפעיל מערכת הגברה, מכל סוג שהוא, לאחר השעה 22:00.

57. בקשה לביטול כתב אישום בגין הפעלת עסק לקליטת פסולת - הטענות הרלבנטיות יתבררו במסגרת שמיעת הראיות

ב- ת"פ (נת') 26340-08-15 {ויטו (ש.ר) עבודות עפר בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-של 2016(4), 9966 (2016)} נדונה עתירת הנאשמים לביטולו של כתב האישום אשר הוגש נגדם, מחמת הגנה מן הצדק מכוח הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב).

הנאשמים טענו כי כתב האישום פגום בשל היעדר תוקפם של אישומים והוראות חוק עליהם הוא מבקש להסתמך; העובדות המתוארות בו אינן מתארות עבירה; כתב האישום לוקה בפגמים ובטעויות, וכן כי הוגש תוך אכיפה בררנית.

ביום 26.09.20 הגישה המאשימה כתב אישום מתוקן ובמסגרתו קיבלה המאשימה חלק נכבד מטענות הנאשמים.

הנאשמות 1 ו- 2 הן חברות פרטיות המאוגדות בישראל, ואשר הפעילו כנטען, במהלך שנת 2010 ואילך, תחנת מעבר בלתי-חוקית, בתחום השיפוט של עיריית נתניה, בשטח של כ- 28 דונם, בגוש 8243 חלקה 99, בשטח אשר בבעלותה של הנאשמת 2.

הנאשם 3 הוא, על-פי הנטען, הבעלים ובעל המניות היחיד של הנאשמות 1 ו- 2, והוא מפעיל את תחנת המעבר בפועל, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום המתוקן.

על-פי הנטען, הנאשמים מנהלים את עסק קליטת הפסולת וסילוקה באופן בלתי-חוקי, מבלי שהיו בידיהם רשיונות או היתרים כדין; הנאשמים לא נקטו על-פי הנטען, באמצעים סבירים ויעילים למניעת שפיכת הפסולת באתר, לכיסוי הפסולת, להפסקת בעירות באתר, לא קבעו גידור מלא והיקפי ולא התקינו שילוט מתאים.

עוד נטען בכתב האישום המתוקן, כי הנאשמים הפעילו את תחנת המעבר באופן שאינו מונע זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים, תוך שלא נקטו בכל האמצעים הדרושים לכיסוי יומיומי מהודק של כל הפסולת באתר;

הנאשמים טענו מנגד טענת אין להשיב לאשמה - אף לדעת המאשימה מדובר בשטח פרטי, אך זה נחשב כרשות הרבים משלא גודר כנדרש. עניין גידור המתחם יתברר במסגרת ניהול ההליך, ככל שיתנהל.

עוד טענו הנאשמים לאכיפה סלקטיבית - לנאשמים צורך בחומר אשר נמצא בידי המאשימה לביסוס טענתם בדבר אכיפה בררנית, לרבות החלטות רלבנטיות של התביעה ונתונים סטטיסטיים על הגשת כתבי אישום, וחקירות שנערכו במקרים דומים. לא ראוי כי המאשימה תסתתר מאחורי חזקת התקינות המנהלית מחד גיסא, ומאידך גיסא תסתיר מעיני המבקשים חומר מהותי לביסוס הגנתם.

בית-המשפט קבע כי דין הטענה כי אין להשיב לאשמה היא טענה שדינה להידחות שכן אין כל רלוונטיות בחוק ובפסיקה לשאלת הבעלות הפרטית בקרקע, ודי בכך שמדובר במקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש בו או עובר בו למעשה.

אשר לטענת האכיפה הבררנית, לא הניחו הנאשמים כל תשתית ראויה לטענה, ומן המפורסמות כי רשות שלטונית נהנית מחזקת התקינות המנהלית. נקבע כי רשויות האכיפה והתביעה שקלו שיקולים עניינים בכל הקשור לנאשם, ואין מדובר במקרה חריג.

לפיכך, דחה בית-משפט את הבקשה במתכונתה, לאחר הגשת כתב האישום המתוקן.

58. הרשעת נאשם בהפעלת תחנת מעבר לפסולת סמוך למושב נווה ימין ללא אישור וללא תשתיות

ב- ת"פ (כ"ס) 45327-07-10 {מדינת ישראל נ' שרון שי פינוי פסולת ושירותי איכות הסביבה בע"מ ואח', תק-של 2016(2), 72187 (2016)} כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של הפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בדין; אי נקיטת אמצעים דרושים למניעת בעירה וכיבוי בעירה וגרימת זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים. בנוסף - לנאשמת 1 - זיהום מים ולנאשם 2 - זיהום מים; הפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות; אי-נקיטת אמצעים דרושים למניעת בעירה וכיבוי בעירה וגרימת זיהום אוויר וריח בלתי-סבירים והפרעה לבעל סמכות.

על-פי המפורט בכתב האישום, בעת הרלוונטית היתה נאשמת 1 חברה פרטית הרשומה בישראל כדין {להלן: "הנאשמת"}, ונאשם 2 מנהלה הפעיל, בעל המניות העיקרי ובעל השליטה בה {להלן: "הנאשם"}.

הנאשמת הפעילה סמוך למושב נווה ימין תחנת מעבר לא מאושרת ולא מוסדרת על-פי הדין לפינוי פסולת, המשתרעת על 3-2 דונמים ובסמוך אליה עוברת תעלת מים המתנקזת לאחד מיובלי הירקון כשבסביבתה נשאבים מים מעשרות קידוחים.

התקנות מחייבות כי תחנת מעבר תיבנה בין היתר תוך גידור השטח גידור היקפי אטום בגובה שני מטרים לפחות, בשער הכניסה יוצב שלט עם שם המפעיל, מענו ומספר הטלפון שלו בו ניתן להשיגו כל שעות היממה, שעות עבדה בתחנה ואיסור על הכנסת חומרים, התקנת מערכת לטיפול בתשטיפים המצוידת במערכת סינון למוצקים בקוטר העולה על ס"מ אחד, שטח התחנה יהיה אטום לחלחול ובנוי בשיפוע כדי התשטיפים יזרמו לתעלות ניקוז ודרכן למתקן טיפול בתשטיפים. כמו-כן סביב התחנה תיחפר תעלת ניקוז עשויה בטון ומכוסה ברשת קשיחה שתמנע חדירת נגר עילי מהסביבה אל שטח התחנה.

בעקבות מספר סיורים שנערכו על-ידי נציגי המשרד להגנת הסביבה, במספר מועדים, נמצא, בין היתר, כי תחנת המעבר נעדרת תשתיות איטום, ניקוז, גידור ושילוט כנדרש על-פי דין. בתחנה נמצאו פסולת רפואית וכמות גדולה של פסולת בניין, ומאחת המכולות שנמצאו במקום נזלו תשטיפים בצבע כהה ועלה ריח חזק.

לאחר מכן נשלח לנאשם מכתב התראה ממשרד להגנת הסביבה לפיו הממצאים בתחנה מהווים עבירה פלילית, לרבות עבירה על חוק המים בשל חשש לזיהום מים.

נקבע כי הנאשמים לא נמנעו מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום זה, במישרין או בעקיפין, הגם שנשלחו אליהם התראות רבות במהלך התקופה האמורה. בעירות הפסולת גרמו להיתמרות עשן שחור וסמיך, לייצר מפגע ריח, לפליטת מזהמים שלא נשרפו עד תום, ולשריפת פלסטיק הגורמת לפליטת חומרים המהווים סכנה לבריאותו של אדם.

בית-המשפט קבע כי השריפה התרחשה בתחנת המעבר שהיתה נתונה לשליטתם ופיקוחם של הנאשמים מבלי שהם נקטו בכל אמצעים הסבירים למניעתה, ולא נקטו באופן מידי באמצעים מתאימים ויעילים לכיבוייה. בכך גרמו הנאשמים לשני מקרים לפחות של זיהום אויר חזק ובלתי-סביר הגורם ריח בלתי-סביר.

אחריותו של הנאשם מיוחסת לו מכוח היותו בעלים ונשוא משרה של הנאשמת, והעבירות נעברו בידיעתו ומבלי שנקט באמצעים הסבירים למנען או להפסיקן.

במועד הקראת כתב האישום, כפרו הנאשמים במיוחס להם, וטענו טענות מקדמיות שעניינן התיישנות, הגנה מן הצדק וטענת "סיכון כפול". טענות אלו נדחו.

בית-משפט קבע, כי עלה בידיה של המאשימה להוכיח את עובדות כתב האישום מעל לכל ספק סביר.

59. מי שהואשם בעבירות בגין דיני איכות הסביבה ובגין דיני רישוי עסקים, במהלך התקופה שבין השנים 2009-2003, אינו זכאי משום כך לקבל חסינות מפני עמידה לדין בגין עבירה אחרת שעניינה שימוש חורג במקרקעין, החל משנת 2009

ב- ת"פ (נת') 30871-04-15 {ש.ש. פרץ שיווק והשקעות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-של 2016(1), 68774 (2016)} נדונה  בקשת הנאשמים לביטול כתב האישום שהוגש נגדם, וזאת, בין היתר, מחמת הגנה מן הצדק מכוח סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, בטענה כי ניהול הליך פלילי נגדם בפעם השלישית, בגין אותה מסכת עובדתית, הוא בבחינת פעולה ב"שיטת הסלאמי" ועומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

עוד טענו הנאשמים כי דין כתב האישום ביטול בשל טענות שעניינן סיכון כפול, כפל הליכים, אכיפה בררנית, פגם או פסול בכתב האישום ועוד.

במקרה הנדון, נטען כתב האישום כי נאשמת 1, חברת ש.ש. פרץ שיווק והשקעות בע"מ, היא הבעלים והחוכרת של 5,049 מ"ר בלתי-מסויימים, מתוך חלקה 33 בגוש 8144 בכפר יונה, בקרבת צומת השרון {להלן: "המקרקעין"}.

נאשמת 2, ש.ש. שירותי מנוף הטבלה ומסחר (2000) בע"מ, עוסקת בהובלות, עבודות מנוף מיוחדות, מסחר של ציוד משומש, ובקניה, השכרה, אחסנה והובלת מבנים ניידים, והיא שעושה שימוש במקרקעין.

נאשמים 3 ו- 4, ה"ה שאול וסולומון פרץ, הם בעלי מניות והמנהלים הפעילים של הנאשמות 1 ו- 2.

כתב האישום הוגש כנגד הנאשמים בגין עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה על סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה ולגבי נאשמים 1 ו- 2 גם עבירה על סעיף 253 לחוק.

כנטען, הנאשמים עושים שימוש במקרקעין באמצעות נאשמת 2 המחזיקה במקרקעין, הן לאחסנה ולעבודה, הן למשרדים, וזאת החל מיום 02.04.09 ואילך, עד למועד הגשת כתב האישום.

הנאשמים טענו כי כתב האישום דנן הוגש לאחר 10 שנים, במהלכן התנהלו שני הליכים פליליים נגד הנאשמים 4-3.

הליך ראשון נפתח בתאריך 09.10.06, בתיק עמ"ק 40398/06 {מ"י נ' ש.ש. שירותי מנוף והובלה בע"מ}, נגד נאשמים 3 ו- 4 ונגד חברה נוספת שבבעלותם, וזאת בגין ניהול העסק על הקרקע נשוא כתב האישום, תוך ביצוע עבירות לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968; חוק שמירת ניקיון, התשמ"ד-1984; החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961; וחוק המים, התשי"ט-1959, וזאת בקשר עם התקופה שקדמה ליום 01.12.05.

בשנת 2010, הסתיים התיק בהסדר טיעון, אשר אושר על-ידי בית-המשפט, ולפיה הורשעו הנאשמים בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון בלבד, כאשר על שלושת הנאשמים הושתו קנסות וניתן צו סגירה דחוי לעסק, למשך 12 חודשים.

ההליך השני, נפתח כחודשיים לאחר מתן גזר-הדין בהליך הראשון, בתאריך 25.03.10, אז הוגש כתב אישום שני, על-פי הנטען בגין אותם מעשים, בגין התקופה שמתאריך 08.12.03 ואילך {קרי, בגין תקופה החופפת בחלקה לכתב האישום בהליך הראשון}.

גם תיק זה הסתיים בהסדר טיעון שאושר על-ידי בית-המשפט בתאריך 15.04.13, ולפיו הורשעה החברה בעבירה על חוק המים ועל חוק שמירת ניקיון, הוטל עליה קנס בסך 80,000 ש"ח, וניתן צו סגירה דחוי למשך 12 חודשים. כנטען, הנאשם 4 נמחק מכתב האישום, ואילו נאשם 3 הודה בביצוע העבירות ונבחן לגביו הליך ללא הרשעה.

במקרה דנן, המבקשים {הנאשמים}טענו כי  הגשת כתב אישום שלישי בגין אותה פעילות הוא בבחינת עינוי דין המצדיק את הפעלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק. הימנעות המדינה מנקיטת הליכים במשך תקופה ארוכה, במהלכה משקיעים הנאשמים סכומי עתק בהליכי רישוי ובהשלמת תנאים ובתיקון כשלים סביבתיים, תוך הסתמכותם על הסדרי הטיעון הקודמים, מצדיקה את ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

כמו-כן, טענו המבקשים כי הגשת כתב האישום דנן הוא בבחינת אכיפה בררנית, כאשר כתבי אישום דומים לא הוגשו נגד מפעל סמוך, ומבנים נוספים באזור, ביניהם בית ספר, תחנת דלק ותחנת משטרה.

מנגד, טענה המאשימה כי הנאשמים עשו ועושים במשך שנים, ביודעין, שימוש לא חוקי נרחב בקרקע חקלאית כמוסך מזהם וכמגרש גרוטאות שמכער את הנוף, בונים ללא היתר ועושים שימוש במבנים ובקרקע ללא היתר.

עוד טענה כי שני ההליכים הקודמים שהוגשו על-ידי המועצה המקומית כפר יונה והמשרד להגנת הסביבה, עסקו בעבירות שונות לחלוטין מהעבירות הנדונות בכתב האישום הנוכחי, בגין תקופות אחרות ועל-ידי רשויות אחרות. ממילא, נאשם הממשיך לבצע עבירות אינו קונה חסינות לגבי העתיד, אם הוא ממשיך לבצע עבירות, רק משום שהוגש נגדו בעבר כתב אישום לגבי עבירות בתקופות קודמות.

אשר לטענת הנאשמים לאכיפה בררנית, הרי שלתחנת הדלק הסמוכה קיים היתר כחוק, בית הספר פונה לפני כחצי שנה, ומרכז התעסוקה שוכן על קרקע ליעוד מבני ציבור ולא ליעוד חקלאי. יתר על-כן, המדינה פעלה גם נגד גן האירועים שפעל בחלקה הסמוכה.

בסיכומי הדברים, בית-משפט קיבל את טענת המאשימה, דחה את הבקשה וקבע, כי מי שהואשם בעבירות על דיני איכות הסביבה, ועל דיני רישוי עסקים, בגין התקופה שבין השנים 2009-2003, אינו זכאי משום כך לקבל חסינות מפני עמידה לדין בגין עבירה אחרת שעניינה שימוש חורג במקרקעין, החל משנת 2009. מדובר בעבירות שונות, אשר מטרתן להגן על ערכים שונים.

60. טענת הנאשם בדבר תחולתו של סעיף 2(ב) לחוק העונשין על צו רישוי עסקים איננה נכונה - מדובר בצו שניתן כדין

ב- ת"פ (רמ') 5335-10-13 {מדינת ישראל נ' שלום גאלי, תק-של 2014(2), 65099 (2014)} כנגד הנאשם הוגש כתב אישום על-ידי המאשימה {המשרד להגנת הסביבה}, ואשר ייחס לו, בין היתר, את ביצוען של העבירות הבאות - ניהול עסק ללא רישיון; הפעלת תחנה לפסולת שלא כדין; אי נקיטת אמצעים למניעת ריח בלתי-סביר מאתרים לסילוק פסולת; איסור לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים.

על-פי עובדות כתב האישום, הנאשם הינו מחזיק ומשתמש במשק מספר 75 במושב אחיסמך הידוע כחלקה 15 בגוש 4765 {להלן: "המשק"}. בבעלות הנאשם משאית בה נוהג נהג שכיר המועסק על-ידי הנאשם {להלן: "המשאית"}. בצמוד לקצהו הדרומי של המשק, בשטח פתוח של כ- 1.7 דונם ברשות הרבים, ניהל הנאשם לכל הפחות מיוני 2011 אתר הטמנת פסולת בניין באופן פיראטי.

ביום 27.06.11 במהלך סיור שנערך באתר על-ידי נציג המשרד להגנת הסביבה, נצפתה ערימת פסולת בניין ועודפי עפר לאורך הצלעות המזרחית, הדרומית, והמערבית של האתר. שטחה של הערמה הנ"ל הגיע לכ- 1,000 מ"ר וגובהה בין 3.5 מ' ל- 4 מ'. ערימת הפסולת הנ"ל הכילה גושי בטון, בלוקים, עץ, ברזל, פלסטיק, חביות, ספוגים ושקים.

ביום 19.06.12 בביקורת של המשטרה הירוקה נצפו באתר ערימות פסולת בכמות של 3,333 מ"ק.

המאשימה טענה כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום לא נקט הנאשם באמצעים שמחייב הדין ביחס להפעלת תחנת הטמנת פסולת לצורך מניעת זיהום קרקע, מים ומפגעים סביבתיים אחרים. כמו-כן, לא נקט הנאשם באמצעים הדרושים למניעת ריח בלתי-סביר מאתר לסילוק פסולת.

עוד טענה המאשימה כי כתוצאה מהעבירות המתוארות בכתב האישום הפיק הנאשם רווח או חסך חסכון של כ- 175,000 ש"ח.

הנאשם טען כי העבירה שבכתב האישום שעניינה ניהול עסק ללא רישיון, דינה להימחק מכתב האישום זאת מאחר וצו רישוי עסקים הותקן ללא קבלת אישור של ועדה של הכנסת. לפי טענת הנאשם צו רישוי עסקים הינו הצו אשר מגדיר את העבירה ובלעדיו אין הוראה עונשית רלוונטית. עוד טען הנאשם כי סעיף 2(ג) לחוק העונשין מחייב כי תקנות שבהן נקבעו עבירות ועונשין טעונות אישור ועדה של הכנסת ואישור כזה לא נתקבל לגבי צו רישוי עסקים, ומכאן בטלותו של הצו.

המאשימה בתגובתה לטענות מקדמיות אלה טענה כי ההוראה העונשית מופיעה בחוק רישוי עסקים, היינו בחקיקה הראשית, ולפיכך, אין צורך באישור של ועדה בכנסת בעת התקנתו של צו רישוי עסקים.

בית-משפט דחה את הטענה וקבע, כי צו רישוי עסקים איננו מגדיר "עבירות ועונשים". העבירה והעונש בצידה נקבעו בהוראות סעיפים 4 ו - 14 לחוק רישוי עסקים ולכן טענת הנאשם בדבר תחולתו של סעיף 2(ב) לחוק העונשין על צו רישוי עסקים איננה נכונה. סעיף 2(ב) לחוק העונשין איננו רלוונטי למקרה דנן הווה אומר, אין כל צורך שצו רישוי עסקים יקבל אישור מראש של ועדה של הכנסת לצורך התקנתו. צו רישוי עסקים הותקן מכוח סמכותו של שר הפנים בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים ולכן מדובר בצו שניתן כדין.

61. בהיעדר הוכחה אשר נתמכת בראיות כי אף תחנת המעבר לפינוי פסולת בפתח תקווה פגעה בסביבה באופן דומה, הרי שלא ניתן לקבל את טענת ההפליה

ב- ת"פ (פ"ת) 17984-11-11 {מדינת ישראל נ' מפעת 1965 (1987) בע"מ ואח', תק-של 2013(3), 70770 (2013)} נדונה בקשה שניה לביטול כתב האישום בשל טענות מקדמיות, לפי סעיף 149 (3), (8) ו- (10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום אשר מייחס להם, בין היתר, הפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בדין; גרימת זיהום אויר חזק ובלתי-סביר וריח חזק ובלתי-סביר {לגבי נאשמת 1}; הפרת חובת נושאי משרה לעשות ככל הניתן למנוע גרימת זיהום אוויר חזק ובלתי-סביר וריח חזק ובלתי-סביר {לגבי נאשמים 6-2}.

על-פי המתואר בעובדות כתב האישום נאשמת 1 הינה חברה פרטית אשר הפעילה לכל הפחות מחודש ינואר 2006 ואילך תחנת מעבר לפסולת הממוקמת בתל יצחק {להלן: "תחנת המעבר"}. נאשמים 5-2 היו בעלי מניות בנאשמת 1 {להלן: "הנאשמת"} ושימשו כחברי דירקטוריון בנאשמת. נאשם 2 שימש כמנהל תפעול של תחנת המעבר מטעם הנאשמת החל מחודש ספטמבר 2006.

עסק של תחנת מעבר לאיסוף אשפה ופסולת, לרבות הובלתה, עיבודה, ניצולה ומחזורה, הינו עסק טעון רישוי, לפי סעיף 1 לחוק רישוי עסקים ביחד עם פריטים 5.1א', 5.1 ב' ו- 5.1 ג' בתוספת לצו רישוי עסקים.

לנאשמת היו רשיונות עסק זמניים לניהול תחנת המעבר, בכפוף לתנאים נוספים ברישיון העסק מטעם המשרד להגנת הסביבה, לגבי התקופה שבין 01.05.06 ועד ליום 20.07.07 ולגבי התקופה שבין 01.09.07 ועד ליום 30.04.09 {להלן: "רישיון העסק"}.

ביום 05.02.06 הותנו תנאים נוספים ברישיון העסק {להלן: "תנאי רישיון העסק"}, כפי שפורט בהרחבה בכתב האישום. על-פי הנטען בכתב האישום במועדים שונים בשנים 2007-2006 בוצעו העבירות האמורות, כאשר בחלק מהמועדים הנאשמת ניהלה את תחנת המעבר מבלי שיש לה רישיון עסק כדין, וחלק מן המעשים בוצעו בניגוד לתנאי רישיון העסק. לפי האמור בכתב האישום תחנת מעבר לאיסוף פסולת הינה עסק טעון רישוי, והנאשמים ניהלו עסק כאמור במשך חודש אוגוסט 2007 והחל מיום 01.05.09 ואילך, משך תקופה מצטברת של כשנתיים וחצי מבלי שהיה בידי מי מהם רישיון עסק כדין. כמו-כן, פורטו בכתב האישום מעשים אשר עולים לכאורה כדי עבירות של זיהום אויר, זיהום מים, וכן לכלוך והשלכת פסולת ברשות הרבים.

הנאשמים טענו בין היתר, לפגמים בכתב האישום. לטענתם המאשימה לא ניסחה את העובדות הנטענות בכתב האישום בבהירות. בנוסף, טענו להתיישנותן של חלק מהעבירות בכתב האישום ולהגנה מן הצדק. לטענתם המשרד להגנת הסביבה השתמש בכוח התביעה שבידיו נגד הנאשמים באופן לא שוויוני וממניעים זרים, תוך פגיעה חריפה בצדק ובהגינות.

המאשימה טענה לעניין טענתם הראשונה של הנאשמים, כי למאשימה הפררוגטיבה לנסח את כתב האישום על-פי מיטב הבנתה ושיקול-דעתה, כל עוד הוא עומד בדרישות החוק והפסיקה.

עוד טענה המשיבה באשר לטענתם של הנאשמים כי הגם שהעבירות הנטענות עשויות להיחשב כ"עבירות קנס", הרי שאין בכך כשלעצמו כדי לשנות את סיווגן כעבירות מסוג עוון. משכך, חלה על העבירות הוראת סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, אשר קובעת כי פעולות חקירה שבוצעו במהלך התקופה שבין ביצוע העבירות ועד למועד הגשת כתב האישום, עוצרת את מרוץ ההתיישנות, ככל שהוא החל.

כמו-כן, טענה המאשימה כי טענתם של הנאשמים לאפליה פסולה מבוססת על כשל יסודי בהבנת חלוקת התפקידים בין רשות הרישוי לבין נותן האישור. המשרד להגנת הסביבה הוא "נותן אישור" ואיננו "רשות הרישוי" המעניקה או המחליטה שלא להעניק רישיון עסק למאן דהוא.

בית-משפט קבע, כי ליבו של כתב האישום אינו עוסק בניהול עסק ללא רישיון, אלא בפגיעה באיכות הסביבה, זיהום אויר, זיהום מים, לכלוך, והפרה או אי-קיום של תנאים שהותנו ברישיון עסק. כלומר, עיקר האשמה בכתב האישום כלפי הנאשמים אינו בכך שאין ברשותם רישיון, אלא בכך שפגעו בסביבה.

בנסיבות אלה, ובהיעדר הוכחה אשר נתמכת בראיות כי אף תחנת המעבר לפינוי פסולת בפתח תקווה פגעה בסביבה באופן דומה, הרי שלא ניתן לקבל את טענת ההפליה. אין המדובר בהפליה בין דומים.

62. צו לפי פקודת בזיון בית-משפט - תחנת מעבר לקליטה, טיפול ופינוי של פסולת בניין, הפועלת שלא על-פי הדרישות וההיתרים שנקבעו לעניין זה בדין, תוך שהמשיבות לא קיימו את הצו שניתן לניקוי המקום, ואף חזרו והפרו אותו

חקיקה רלבנטית: סעיף 17 לחוק רישוי עסקים התשכ''ח-1968; סעיף 14א' לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984; סעיף 20כג' לחוק המים, התשי"ט- 1959; סעיף 48 לחוק אויר נקי, התשס"ח-2008.

אזכורי פסיקה: ע"פ 517/06 בועז מנור נ' KMPG INC.; ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' הניה שמעוני.

ב- ת"פ (ק"ג) 57185-05-16 {המשרד לאיכות הסביבה/המשרד הראשי נ' ליאב עבודות עפר ופיתוח בע"מ ואח', תק-של 2017(3), 89693 (2017)} נדונה בקשה לפי 6(1) פקודת בזיון בית-המשפט {להלן: "הפקודה"} על-מנת לאכוף על המשיבות, באמצעות קנס או מאסר, את הצו שניתן עליהם ביום 22.12.16, לניקוי השטח המצוי בחזקתם באזור התעשיה הצפוני אשקלון {להלן: "המתחם"}.

ביום 26.05.16 הוגש כתב אישום כנגד ארבעה נאשמים, ובכללם אף המשיבות, תוך שיוחסה להם הפעלת תחנת מעבר לא חוקית לפסולת ויצירת מפגעים סביבתיים.

ביום 01.11.16 הוגש כתב אישום מתוקן שממנו נמחקו הנאשמים 3 ו- 4 ונותרו המשיבות כנאשמות.

ביום 01.11.16 הוגשה בקשה למתן צו לניקיון, בהתאם לסעיף 17 לחוק רישוי עסקים, סעיף 14א' לחוק שמירת הניקיון, סעיף 20כג' לחוק המים, וסעיף 48 לחוק אויר נקי, על-מנת להורות למשיבות לנקות את השטח מהפסולת שנערמה במקום ולהפסיק את הפעילות האסורה של תחנת המעבר הלא חוקית שהם מפעילים במקום.

בדיון שנערך ביום 22.12.16 ניתן תוקף של החלטה להסכמה שאליה הגיעו הצדדים בבקשה למתן צו לניקוי השטח, לפיה בית-המשפט ייתן צו לניקיון של השטח כמבוקש בבקשה מטעם המאשימה. על הנאשמות לנקות את השטח נשוא הבקשה מפסולת בניין שהושלכה במקום ולהפסיק את הפעילות האסורה של תחנת המעבר הלא חוקית שמפעילות במקום. השטח האמור ינוקה מהפסולת הנטענת עד ליום 15.01.17 בשעה 16:00.

ביום 02.02.17 הודיעה המבקשת כי המשיבות לא פעלו לפי צו הניקיון ועתרו למתן צו נוסף. לפיכך, הודיעו המשיבות ביום 14.02.17 כי השטח נקי מכל פסולת. לטענת המשיבות, אף הועברו תמונות המעידות על-כך למאשימה.

ביום 08.05.17 הוגשה הבקשה הנדונה לפי הפקודה. בבקשה נטען, בעיקרי הדברים, כי המשיבות לא עמדו בהתחייבותן לפי צו הניקיון שניתן, על-פי הנוסח המוסכם, לנקות את השטח ולהפסיק את הפעילות הלא חוקית של תחנת המעבר עד ליום 15.01.17, וזאת לפי בדיקות שערך במקום המפקח מטעם המבקשת.

ביום 17.05.17 הגישה המבקשת בקשה לחידוש הדיון בבקשה הנדונה וזאת מהטעם שהמשיבים המשיכו להפעיל את תחנת המעבר במקום תוך השלכת פסולת, בניגוד לצו שניתן.

המשיבות נדרשו להגיד תגובה מטעמן ונקבע מועד דיון ביום 02.07.17. המשיבות טענו בתגובתן, כי השטח נוקה והביעו צער על-כך שהניקיון התעכב מפאת קשיים שלא היו תלויים בהן.

המבקשת טענה בהודעתה מיום 25.05.17 כי בביקור המפקח מטעמה שנערך במקום ביום 24.05.17 נמצאו 2 מכולות לבנות מלאות בפסולת בניין בצד הדרום מערבי של התחנה, שעליהן רשום "ליאב" ומספר טלפון. בחלק הדרום מזרחי נראתה ערימה של פסולת בניין המונחת על הקרקע.

בית-משפט קיבל את הבקשה וקבע, כי במקום מתנהלת פעילות אסורה הנוגעת להשלכה של פסולת בניין במתחם, במצב גולמי, או לאחר ניפוי או גריסה, ונראה- בשים-לב לנתונים שהוצגו - כי המדובר בתחנת מעבר לקליטה, טיפול ופינוי של פסולת בניין, הפועלת שלא על-פי הדרישות וההיתרים שנקבעו לעניין זה בדין, תוך שהמשיבות לא קיימו את הצו שניתן לניקוי המקום, ואף חזרו והפרו אותו.

63. סילוק על-הסף של התובענה מחמת היעדר סמכות עניינית

ב- ת"א (אילת) 20363-04-22 {אווה אזולאי עי נ' עיריית אילת רשויות מקומיות, תק-של 2022(2), 34024 (12.05.22)} נדונה בקשת המשיבה מיום לסילוק על-הסף של התובענה מחמת היעדר סמכות עניינית.

ברקע הבקשה עתירת המבקשת למנוע מהמשיבה לפנות אותה מדוכן 25 ממתחם 40 בשוק הרוכלים החדש בצפון העיר אילת.

בהחלטה מתאריך 13.02.22 בתיק 17364-02-22 , בתיק בו התבקשה מניעת פינויו של מעונוע שבבעלות/החזקת מבקש, ביצע בית-המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, אבחנה בין החלטה מנהלית של הרשות ובין פעולה יומיומית של הרשות {פינוי הקראוון}, המפעילה סמכויותיה לפי חוק העזר העירוני, אשר לגביה - לפי ההחלטה, הסמכות לדון היא של בית-משפט השלום.

עם-זאת, לאור האמור בפסיקה הנ"ל של בית-המשפט העליון ובכל הכבוד להחלטת בית-המשפט הנזכרת לעיל, שתקפה מנחה אך אינו מחייב, יש לקבל את הבקשה שהוגשה אף בהיעדר תגובה, ולקבוע כי הסמכות לדון בעתירות כגון דא היא של בית-המשפט לעניינים מנהליים - ובית-משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. לפיכך ,יש לסלק התביעה על-הסף, ללא צו להוצאות.

64. כתב אישום בגין פתיחת בית העסק ביום מנוחה

ב- רע"פ 60/22 {איזבלה אובורין נ' מדינת ישראל, תק-על 2022(3), 3134 (18.07.22)} נדונה  בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בגדרו התקבל ערעור המשיבה על הכרעת דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה מיום 10.12.20 {להלן: "הערעור הראשון"}; ועל החלטת בית-המשפט המחוזי בגדרה נמחק ערעור המבקשת על גזר דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה מיום 27.06.21 {להלן: "הערעור השני"}.

כנגד המבקשת, בעלת מרכול, הוגש כתב אישום לפי סעיפים 4(א) לחוק עזר לפתח תקוה (פתיחת עסקים וסגירתם), התשכ"ד-1963 ו- 254 לפקודת העיריות (נוסח חדש) בגין פתיחת בית העסק ביום מנוחה. זאת, לאחר שהמבקשת ביקשה להישפט בגין דו"חות שניתנו לה.

לטענת המבקשת, בקשתה מצדיקה מתן רשות ערעור משהיא מעלה סוגיות עקרוניות החורגות מעניינה, ומשנגרם לה עיוות דין. בבקשה המבקשת טענה שבית-המשפט המחוזי שגה משמחק את הערעור השני, היות שלאחר קבלת גזר דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים קמה לה הזכות להגיש ערעור כאמור.

נקבע, כי למבקשת לא עומדת זכות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וטענותיה בהיבט דיוני זה אינן מבססות עילה למתן רשות ערעור. ככל שהמבקשת חפצה להשיג על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה.

65. צו הפסקה שיפוטי

ב- רע"פ 3634/22 {סאמי מזפר נ' מדינת ישראל, תק-על 2022(3), 3014 (17.07.22)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, בגדרו נדחה ערעור המבקש על שתי החלטות של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים.

ביום 01.02.22 המשיבה 1 הגישה בקשה דחופה למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 22ב לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 שעניינו הפסקת העיסוק לאלתר בעסק של מגרש למכירה, השכרה ותיווך של כלי רכב המצוי בפארק התעשיה עטרות בירושלים.

לטענת המבקש, הליך אכיפה לפי סעיף 22ב לחוק מתאים למקרה של ניהול בית עסק ללא רישיון במשך זמן רב, ואילו במקרה דנן מדובר בעסק חדש. כמו- כן, נטען כי היה על בית-המשפט לעניינים מקומיים לערוך דיון במעמד שני הצדדים בטרם ניתנה ההחלטה בבקשה למתן צו ההפסקה השיפוטי.

נקבע, כי מתקיימים התנאים הדרושים להוצאת הצו: העסק פועל ללא רישיון עסק או היתר לפעילותו - אף לשיטת המבקש; ובית-המשפט לעניינים מקומיים קבע כממצא עובדתי כי מדובר בעסק למכירה, השכרה ותיווך של כלי רכב וציוד מכני אשר טעון רישיון עסק לפי התוספת לצו רישוי עסקים (עסקים הטעונים רישוי), התשע"ג-2013.

66. סיבה מוצדקת לאי-התייצבות למש66

ב- חע"מ (תל אביב) 42252-10-21 {מדינת ישראל נ' אלברט בן פורת, תק-של 2022(3), 13080 (17.07.22)} נדונה בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר המבקש לפי סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב- 1982. הנאשם ביקש למעשה לבטל את פסק-הדין שניתן בהיעדרו, לקבוע מועד חדש לדיון ולהישפט בגין העבירה בה הורשע.

נגד הנאשם הוגש בכתב אישום המייחס לו עבירה לפי סעיף 7(א) לחוק עזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון) התש"ם-1980, עבירה שעניינה זריקה, השארה או הנחה של אשפה, לרבות הרשאתם של מעשים אלה, במקום ציבורי או פרטי, שלא בכלי אשפה שהותקנו לכך.

נקבע, כי הנאשם לא עמד באף אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 130(ח) לחסד"פ. הסיבה בגינה לא התייצב לדיון - טעות משרדית - איננה סיבה מוצדקת לאי-התייצבות למשפט כפי שנקבע בפסיקה.

67. סוגיית ביטול ההרשה

ב- רע"ס (באר שבע) 33980-10-17 {מדינת ישראל נ' מוסך קלדרון באר שבע בע"מ, תק-של 2022(3), 7292 (10.07.22)} הודעה מוסכמת ובקשה לאישור הסדר טיעון.

במסגרת הסדר הטיעון, הנאשמים הודיעו כי הם חוזרים בהם מכפירתם ומודים בעובדות כתב האישום בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון בהתאם לסעיפים 4, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968.

הצדדים עתרו במשותף לאי הרשעה וחיוב הנאשמים בפיצוי כספי לטובת המאשימה.

נקבע שהנאשמים ביצעו את העבירה המיוחסת להם בכתב האישום, אולם באיזון בין האינטרס הציבורי, הרתעת היחיד והרבים, לבין אינטרס שיקום הנאשמים והשלכה אפשרית של הרשעה פלילית על עתידם - יש להורות על סיום ההליך ללא הרשעה.

68. האם יש בקיומו של ההליך הפלילי משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות של הנאשם?

ב- רע"ס (תל אביב) 49144-12-19 {מדינת ישראל נ' SULTAN GEBREMES KDANE, תק-של 2022(3), 1707 (04.07.22)} בתאריך 17.12.19 הוגש כתב אישום נגד הנאשם, שהינו פליט מבקש מקלט מאריתריאה, בגין עבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

הנאשם ביקש לבטל את כתב האישום מכוח סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. לטענתו מדיניות עיריית תל אביב, ולפיה היא אינה מאפשרת לאנשים ממוצאו של הנאשם לקבל רישיון לניהול עסק עומדת בסתירה לחוק יסוד כבוד אדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. חוקי היסוד אינם מבחינים בין אזרחים "רגילים" לאזרחים מבקשי מקלט אלא מתייחסים לאדם באשר הוא אדם, וכך גם חוק רישוי עסקים. משכך, מדיניותה של העירייה לא יכולה לעמוד והגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי נגד הנאשם עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

נקבע, כי ההליך הפלילי דנן איננו האכסניה המתאימה לטענות הנאשם כנגד מדיניות עיריית תל אביב והנחיות היועץ המשפטי לממשלה.

69. בקשה לעיכוב צו סגירה לעסק

ב- רע"ס (תל אביב) 53838-10-20 {קרליביץ בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(3), 1446 (04.07.22)} נדונה בקשה לעיכוב צו סגירה לעסק לפרק זמן של שלושה חודשים נוספים.

יצויין שמדובר בצו סגירה שניתן במסגרת רע"ס 29901-05-18 בו הועמדו לדין הבעלים הקודמים של העסק. במסגרת גזר-הדין שניתן בהליך זה ניתן צו סגירה דחוי במשך 10 חודשים כנגד כל צד ג'.

המבקשים דנן הועמדו לדין בגין ניהול עסק ללא רישיון ואי-קיום צו במסגרת רע"ס 53838-10-20.

נקבע, כי סטטוס הרישוי הוא מאוד חיובי. אין סירוב למעט סירוב משטרה אותו יש לבחון על רקע המזכר שנרשם על-ידי קצין הרישוי.

לאור סטטוס הרישוי, יש לאפשר למבקשים למצות את הליך הוצאת רישיון העסק מבלי שהעננה של ביצוע עבירה של אי-קיום צו מרחפת מעל ראשם.

70. יסודות העבירה הדרושים הוכחה במקרה ד70

ב- רע"ס (יר') 35087-06-20 {מדינת ישראל נ' מול החומה בע"מ, תק-של 2022(2), 80062 (30.06.22)} החלטה בבקשת הנאשמים לביטול כתב האישום על יסוד טענת הגנה מן הצדק ולחילופין לזיכוים בשל היעדר הוכחה לכאורה.

כתב האישום מייחס לנאשמים עבירה של עיסוק בעסק הטעון רישוי ללא רישיון לפי סעיפים 4, 14, ו- 15 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

הטענה שהועלתה מטעם הנאשמים היא כי לא הוכח שהעסק שימוש כאולם אירועים {להבדיל מ-"מסעדה"} יותר מפעם אחת וכי לא די בכך כדי להרשיע את הנאשמים. המאשימה לא השיבה לטענה זו.

בשל טענה זו מבוקש לזכות את הנאשמים בשל היעדר הוכחה בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי.

נקבע, כי במקרה דנן שני העדים שהעידו מטעם המאשימה {הצדדים הסכימו כי שני העדים האחרים מטעם התביעה לא יעידו} לא העידו כי ביקרו בעסק פעם נוספת מלבד ביום 13.05.20. אין כל עדות לגבי ביקורים נוספים המופיעים בכתב האישום. לפיכך, כאשר במקרה דנן ניתן לנאשמים, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, היתר זמני להפעלת מסעדה במקום, וכל שהוכח הוא כי במועד אחד בלבד התקיים במקום אירוע חתונה {להבדיל מפעילות מקובלת של מסעדה בהתאם להיתר}, אין די בכך כדי להוכיח כי "עיקר עיסוקו הוא קיום אירועים".

71. ניהול עסק ללא רישיון

ב- רע"ס (תל אביב) 58903-05-21 {מדינת ישראל נ' לוי יניב, תק-של 2022(2), 82435 (29.06.22)} הנאשם הודה והורשע בעבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי, לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

ב"כ המאשימה ציינה כי העסק קיבל רישיון בתאריך 30.03.22, וכי שנה לפני הוצאת הרישיון נעברה העבירה. עוד אמרה כי הבקשה לרישיון הוגשה רק בנובמבר 2021, כחצי שנה לאחר הגשת כתב האישום. ב"כ המאשימה עמדה על- כך כי מדובר בעסק של אטליז שיש לו רגישות יתרה - מכירת בשר ומוצריו ועל-כן העסק היה צריך לפעול להוצאת הרישיון בהקדם, לפחות מול הגורמים שאחראים על בריאות הציבור - כמו וטרינר, משרד הבריאות וביקורת עסקים.

הנאשם טען כי מהיום הראשון פעל להוציא רישיון. עוד טען כי נאמר לו שהיה צורך אך בהעברת בעלות שכן העסק היה קיים כבר קודם לכן. לדבריו, רק משעה שהובהר לו כי יש להוציא רישיון חדש, פעל לעשות כן. בנוסף, ציין הנאשם, כי לאחר שפעל להוצאת רישיון היתה ביקורת של משרד הבריאות במסגרתה הגיע וטרינר של העירייה לעסק מידי שבוע, ערך בו בדיקה ונתן את אישורו.

נקבע, כי יש לגזור על הנאשם קנס כספי ברף התחתון של המתחם בשל נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו: עסקו של הנאשם פעל ללא רישיון משך תקופה קצרה יחסית כאשר הנאשם פעל במהירות להסדרת רישיון העסק מעת שהבין כי כך עליו לפעול. הנאשם אף נטל אחריות על מעשיו, הודה בהזדמנות הראשונה וחסך זמן שיפוטי יקר. נגזר על הנאשם קנס בסך 4000 ש"ח.

72. לא נמצא כי הבקשה להישפט לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש

ב- המ"ש (תל אביב) 18145-03-22 {עודה עבדלהאדי נ' מדינת ישראל, תק-של 2022(2), 49599 (31.05.22)} נדונה בקשת המבקש להישפט באיחור בגין דו"ח בו מיוחסת למבקש עבירה על-פי סעיף 33 לחוק עזר לתל אביב-יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"ם-1980 שעניינה עיסוק ברוכלות ללא רישיון.

המבקש בבקשתו ציין כי מעולם לא קיבל את הדו"ח דנן, עוד ציין כי בתאריך הדו"ח עבד כנהג משאית בכפר קאסם, ואף פעם לא התעסק בנושא הנ"ל, על- כן לא מדובר בדו"ח שקיבל, ובסיום דבריו מבקש תמונות או סרטון שהדו"ח ניתן לו ביד.

בית-המשפט לא שוכנע כי הבקשה להישפט לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש. על-פי הודעת תשלום הקנס שהוצגה הדו"ח נמסר למבקש בעת האירוע לכן לא עולה על הפרק שאלת כתובתו של המבקש.

73. סירוב לבקשה למתן רישיון עסק

ב- עת"מ (תל אביב) 44388-01-21 {חניון פלורנטין תל אביב - יפו נ' משטרת ישראל, תק-מח 2022(2), 16684 (30.05.22)} במרכזה של העתירה סירוב המשיבה 1 לבקשה למתן רישיון עסק מסוג חניון הידוע בשם "חניון פלורנטין" ברחוב מעון 25 בתל אביב. ההחלטה מושא העתירה היא החלטה מיום 09.12.20 בהשגה שהגיש העותר. הבקשה לרישיון העסק הוגשה במאי 2020 על- ידי העותר 2 ואדם נוסף בשם אמיר פלס. הרקע לסירוב הוא כתב אישום שהוגש כנגד העותר 2 ו- 21 אחרים בפברואר 2018 שעניינו עבירות כלכליות שונות במסגרת תכנית עבריינית רחבת היקף, ובהן מכירת חשבוניות מס כוזבות בתמורה לקבלת תשלומי עמלה שונים, ניכוי תשומות על-סמך מסמכים כוזבים והלבנת הון, הכול בהיקף של מאות מיליוני שקלים. חלקו של העותר 2 בפרשה בהתאם לכתב האישום המתוקן האחרון היה בבצוע עבירות שונות במסגרת עסקו למתן שירותי מטבע, לצורך אותה תכנית עבריינית. יצויין כי לאחר הגשת העתירה, במרץ 2022, נגזר דינם של כל הנאשמים בפרשה, לרבות העותר, לאחר שהודה בעובדות כתב האישום המתוקן שיוחסו לו.

במסגרת העתירה חזר, למעשה, העותר על טענותיו בהשגה. הוא טען כי כלל לא יוחס לו אישום של הפקת והפצת חשבוניות פיקטיביות בכתב האישום ולכן סירוב המשיבה מבוסס על תשתית עובדתית שגויה. נטען כי לעותר אין עבר פלילי. עוד נטען כי התשלומים בחניון מתבצעים באמצעות מכונה כספית ובכרטיסי אשראי. נטען כי מדובר בפגיעה לא מידתית בחופש העיסוק של העותר וכן כי מצבו הבריאותי והנפשי אינו טוב ויש להתחשב בו ולאפשר לו להתפרנס. יצויין כי לא הובהר במסגרת העתירה מהו מעמדו המשפטי של העותר 1 {שלא הגיש בקשה לרישיון עסק} ואם הוא גורם בעל אישיות משפטית הכשיר להגיש עתירה.

נקבע שאין מקום להתערב בהחלטת המשיבה מושא העתירה וטענות המשיבה התקבלו. מדובר בהחלטה סבירה, הנשענת על תשתית עובדתית ועל ראיות מנהליות, ולאחר שנערך האיזון הנדרש בין זכויותיו של העותר ובין אינטרס הציבור עליו מחוייבת המשיבה לשמור ולהגן. לא נמצא כי נפל בהחלטה פגם כלשהו המצדיק התערבות בית-משפט זה.

74. יישום ואכיפת חוק העזר

ב- ע"א (באר שבע) 33979-08-21 {נאור אגרבלי נ' עיריית באר שבע, תק-של 2022(2), 48276 (29.05.22)} נדונה בקשה למתן פסק-דין הצהרתי על בטלות קנסות שנרשמו מכח חוק עזר לבאר שבע (פתיחת עסקים וסגירתם), התשל"ב-1972, או לחלופין על הארכת מועד להגשת בקשות להישפט בגין קנסות אלו.

נוכח בקשתם החלופית של התובעים לתקן כותרת כתב התביעה ולהסבה לבקשה להארכת מועד להישפט ונוכח עמדת הנתבעת והמדינה בנושא זה - נמצא להיעתר לבקשה זו ולראות בתביעה בקשה להארכת מועד להישפט.

נקבע, כי יש לדחות הבקשה להארכת מועד להישפט, הן משום שזו הוגשה באיחור, ללא נימוקים המצדיקים הגשתה באיחור ומבלי שהוכחו הנסיבות שגרמו לכך שהתביעה לא הוגשה במועד, והן משום שלא נמצא כי יגרם לתובעים עיוות דין אם לא ינתן להם יומם, ונמצא שאין מקום לתקיפה עקיפה של פעולת הנתבעת, כרשות שלטונית, ביישום הוראות חוק העזר, ודאי לא כזו המובילה למסקנה שנגרם עיוות דין בהפעלת הסמכות לפי חוק העזר.

75. סילוק על-הסף של התובענה מחמת היעדר סמכות עניינית

ב- ת"א (אילת) 20363-04-22 {אווה אזולאי עי נ' עיריית אילת רשויות מקומיות, תק-של 2022(2), 34024 (12.05.22)} נדונה בקשת המשיבה מיום לסילוק על-הסף של התובענה מחמת היעדר סמכות עניינית.

ברקע הבקשה עתירת המבקשת למנוע מהמשיבה לפנות אותה מדוכן 25 ממתחם 40 בשוק הרוכלים החדש בצפון העיר אילת.

בהחלטה מתאריך 13.02.22 בתיק 17364-02-22 , בתיק בו התבקשה מניעת פינויו של מעונוע שבבעלות/החזקת מבקש, ביצע בית-המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, אבחנה בין החלטה מנהלית של הרשות ובין פעולה יומיומית של הרשות {פינוי הקראוון}, המפעילה סמכויותיה לפי חוק העזר העירוני, אשר לגביה - לפי ההחלטה, הסמכות לדון היא של בית-משפט השלום.

עם-זאת, לאור האמור בפסיקה הנ"ל של בית-המשפט העליון ובכל הכבוד להחלטת בית-המשפט הנזכרת לעיל, שתקפה מנחה אך אינו מחייב, יש לקבל את הבקשה שהוגשה אף בהיעדר תגובה, ולקבוע כי הסמכות לדון בעתירות כגון דא היא של בית-המשפט לעניינים מנהליים - ובית-משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. לפיכך ,יש לסלק התביעה על-הסף, ללא צו להוצאות.

76. הפעלת פאב ללא רישיון עסק

ב- רע"ס (תל אביב) 3854-06-20 {מדינת ישראל מדינת ישראל נ' ברקפסט ומילק בע"מ חברות, תק-של 2022(2), 25661 (03.05.22)} הנאשמות 1 ו- 2 ב-רע"ס 3854-06-20 והנאשמים 1 ו- 2 בתיק 20829-06-21 הורשעו על-פי הודאתם, בעבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי, בניגוד לסעיפים 4, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

הנאשם 3 בתיק 3854-06-20 הורשע על-פי הודאתו, בעבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי, בניגוד לסעיפים 4 ו- 14 לחוק.

המאשימה טענה, כי העסק אינו אוחז בהיתר זמני או ברישיון וזאת בשל סירובים מטעם הרשות לאיכות הסביבה הן לפריט של דיסקוטק והן לפריט בדבר הופעת אומן וכי קיים סירוב המחלקה לביקורת עסקים. באשר לאישור משטרה טענה, כי זה ניתן רק בדצמבר 2021 ולכן העסק פעל מרבית השנים כשתלוי כנגדו סירוב משטרה.

הנאשמים טענו, כי בתקופת הקורונה העסק היה סגור למשך תקופה ממושכת וכי בתקופה האמורה גם הליך קידום הרישוי התעכב אל מול גורמי הרישוי השונים.

עוד נטען, כי לעסק ניתן אישור משטרה, אישור רשות כבאות והצלה ואישור איכות הסביבה בגין הפריט של פאב וכי הסטטוס בדו"ח מאשר שהעסק נמצא בהליך רישוי מתקדם ואף יכול להגיע לכדי רישיון.

נקבע, כי נוכח המועדים בהם התקבלו בהדרגה האישורים השונים, עוצמת הפגיעה בערך המוגן, בנסיבות שבפני, היא בעוצמה בינונית.

לב האחר איזון בין השיקולים השונים, נגזרו על הנאשמים עונשים כדלקמן: על הנאשמות 1 ו- 2 ב- רע"ס 3854-06-20 והנאשמת 1 ב- רע"ס 20829-06-21 קנס בסך 12,000 ש"ח. על הנאשם 3 בתיק 3854-06-20 {הנאשם 2 בתיק 20829-06-21} קנס בסך 8,000 ש"ח.

77. דחיית בקשה לרישיון עסק

ב- עת"מ (תל אביב) 66260-11-21 {ילנה אלקין נ' משטרת ישראל תחנה אזורית יפתח, תק-מח 2022(2), 8307 (02.05.22)} נדונה עתירה בה מבוקש לבטל את החלטת המשיבה 1 לסירוב לאשר מתן רישיון עסק, דהיינו החלטה הדוחה את בקשת העותרת לרישיון עסק, לעסק הקרוי "מועדון הפאלזה" שברחוב טברסקי 6 תל-אביב, עסק של מועדון חשפנות.

לטענת העותרת מדובר בפגיעה קשה בחופש העיסוק שלה ובאכיפה בררנית המכוונת כנגד העותרת, בלא מתן זכות שימוע ובהחלטה בלתי-סבירה נוכח התנהלות קודמת של העותרת וטעמים זרים ו"אג'נדות" אישיות לגדיעת ענף החשפנות שמבוקש לכן לבטל את ההחלטה לסירוב למתן רישיון עסק למועדון של העותרת העומד סגור מאז ינואר 2020 .

נקבע, כי מדובר בעותרת, שבתי-המשפט, בהליכים שונים, קבעו כנגדה קביעות משמעותיות חמורות העולות בקנה אחד עם ממצאי המשטרה ומסקנותיה. כך, בהחלטת כב' השופטת אופיר בבית-המשפט לעניינים מקומיים בערעור על צו הסגירה המינהלי שהוצא ביום 08.11.18, לאחר שעיינה בחומר החקירה במעמד צד אחד, נאמר שהיא בדעה כי אכן קיים יסוד סביר לחשש כי המקום משמש לביצוע עבירות של סרסרות והחזקת מקום לשם זנות וכי יש יסוד סביר לחשש כי המועדון ימשיך לשמש לביצוע עבירות כאמור אם לא יוגבל השימוש בו.

78. ביטול אי-מתן רישיון עסק

ב- עת"מ (תל אביב) 2209-09-21 {יסדר בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-מח 2022(2), 4693 (13.04.22)} מבוקש על-ידי העותרת לבטל את פסק- הדין שניתן לדחיית העתירה בהיעדר התייצבותה ובהיעדר התייצבות בא כוחה לדיון שנקבע ליום 13.02.22.

במרכזה של העתירה שהוגשה עוד בחודש ספטמבר 2021, בקשת העותרת שהמשיבה תחזור בה מהודעתה על ביטול רישיון עסק שניתן לעותרת והיתר להצבת שולחנות וכסאות במרחב הציבורי, משטרם הושלם לפי הנטען הליך השימוע לפי סעיף 7ג(ג) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 ומשלא ניתן לעותרת יומה כדין.

ב"כ העותרת הודיע כי אמנם המשיבה החזירה לעותרת את רישיון העסק שלה, אך טען כי אף-על-פי-כן הדיון בעתירה לא התמצה שכן רישיון העסק בוטל בטרם מיצוי השימוע; ההיתר בפשרה מצומצם יחסית; עקב אפליתה לרעה; באשר אם תתקבל העתירה על המשיבה לבטל את הדוחות שניתנו לעותרת, ועוד. המשיבה סברה כי עם מתן רישיון והיתר לעותרת לאחר שעמדה בתנאים ובדרישות שנדרשו ממנה ולאחר שנחתמו שני הסדרי פשרה בין הצדדים העתירה התייתרה. בשים-לב לריבוי הבקשות וההליכים דרשה המשיבה כי יפסקו הוצאותיה.

נקבע, כי עד כה מתנהל ההליך שהוגש בחודש 09/21 ודנו בו 3 שופטים בבקשות רבות שהוגשו מטעם העותרת ובקשות לשינוי החלטות שניתנו, בקשות לעיונים חוזרים למיניהם וזאת במשך כחצי שנה, בשים-לב לתוצאה שהושגה, עקב שיתוף הפעולה בין הצדדים, עקב מתן רישיון העסק, אין עוד מקום לדון בעתירה זו שמיצתה את עצמה והעותרת בהתנהלותה מעידה על עצמה כמי שסברה כך בעצמה, משלא טרחה כלל להגיע לדיון.

79. ניהול עסק ללא רישיון, זיהום מים, יצירת מפגעים והשלכת פסולת

ב- ת"פ (רמלה) 31149-10-20 {מדינת ישראל נ' משני סחר וגידול בקר בע"מ ואח', תק-של 2023(3), 65010 (10.09.23)} הנאשמים שהם חברה בע"מ ובעליה, הורשעו על-פי הודאתם בעבירות של ניהול עסק ללא רישיון, זיהום מים, יצירת מפגעים והשלכת פסולת. הנאשמים הפעילו רפת לפיטום עגלים ולחלב במושב אחיסמך, וזאת ללא רישיון עסק. בגין מכלול המעשים הללו הורשעו הנאשמים בעבירות הבאות: ניהול עסק ללא רישיון לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, פעולה מזהמת או עלולה לגרום זיהום מים לפי סעיף 20ב(א) לחוק המים, התשי"ט-1959 (ריבוי עבירות), הזרמת חומרים נוזלים לקרבת מקור מים, לפי סעיף 20ב(ב) לחוק המים (ריבוי עבירות), יצירת ריח חזק לפי סעיפים 3 ו- 11 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (ריבוי עבירות), איסור לכלוך רשות הרבים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 13 לחוק שמירת הניקיון התשמ"ד-1984 (ריבוי עבירות). בית-המשפט גזר על הנאשמים את העונשים הבאים:

"לאחר כל האמור, אני גוזרת את העונשים הבאים:

א. על הנאשמת 1 - קנס כספי בסך 150,000 ש"ח.

על הנאשם 2 - קנס כספי בסך 150,000 ש"ח או 150 ימי מאסר תמורתם.

הקנסות ישולמו לקרן הניקיון ב- 36 תשלומים חודשיים ורצופים החל מיום 1.11.23 ובכל 1 לחודש עוקב.

ב.  בהמשך לצו הניקיון שניתן בהסכמה ביום 31.10.22, ניתן בזה צו ניקיון קבוע, לפי סעיף 14 לחוק שמירת הניקיון. על הנאשם לבצע את כל המפורט במסמך שהוגש כנספח ביום 31.10.22, וסומן "א". הצו ייכנס לתוקף ביום 1.12.23.

ג. כל אחד מהנאשמים יתחייב בסכום כפל הקנס שהוטל עליו, להימנע מעבירות לפי חוק המים ולפי חוק הניקיון בהן הורשע, למשך שנתיים מיום 1.12.23. לא יתחייב הנאשם 2, ייאסר למשך 7 ימים."

80. סעיף 22ב מנותק מההליך הפלילי, והוא מעניק לבית-המשפט סמכות להורות על סגירת עסק, אם הוכח שעסק זה פועל ללא רישיון. סעיף זה אף אינו כולל את התנאי של קיום "סכנה ממשית או חשש משמעותי לפגיעה בציבור", הקיים בנוגע לצווים אחרים, ואין הסעיף בא להילחם בסכנות הנובעות מניהול העסק, אלא מטרתו היא להילחם בעצם קיום התופעה של ניהול עסק ללא רישיון. מכאן, שסגירתו של עסק, בהסתמך על סעיף 22ב, איננה עונש, אלא אמצעי להבטחת קיום החוק ודרישותיו, וזכות הציבור לנהל עסק מותנית בכך, שהעסק יעמוד בדרישות החוק

כך נקבע ב- צ"א (חי') 20853-09-21 {מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה נ' בטון זלפה בע"מ, תק-של 2022(4), 4400 (06.10.22)}.